אתגר אתגר כתיבה דו-שבועי: הארת הזרה

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
קצת רקע:
הֲזָרָה היא טכניקה אמנותית שבה מוצגים דברים מוכרים ונפוצים בדרך מוזרה או בלתי מוכרת,
כדי לשפר את תפיסת המוכר.

למשל:
השירה משתמשת בלשון פיגורטיבית
[כלים רטוריים לצורך המחשה] ובטכניקות אחרות, כדי להציג את העולם כזר. בכך היא משחררת את האופן המורגל שבו אנו קולטים את הדברים, מרעננת אותו, ומחזירה לדברים את חיותם. כפי שאנשים הגרים על שפת הים מפסיקים להבחין לאחר זמן ברחש הגלים, כך המציאות הופכת לכה מוכרת עד כי אנו חדלים מלראותה. מטרת האמנות, היא לגרום לרחש הגלים להישמע שוב, ובניסוחו "להחזיר לאבן את אבניותה".[מתוך ויקיפדיה]

ולאתגר:
קחו דמות מוכרת, אובייקט ידוע, סיפור מפורסם, סיטואציה שגרתית, פתגם עתיק ושחוק,

ו...הפכו אותו ל- זר!
כזה שהקורא לא הכיר מעולם.

כל סוגת כתיבה, סיפורת או שירה, תתקבל בברכה.
ראו הוזרתם!!!הטעות במקור
בניקוד תהיה השתדלות לתגמל את ה'זרות' שתאיר באור חיובי את ה'מוכר'.

האתגר יינעל אי"ה ביום א' כ"א אייר בשעה 00:10
לחיצה ו...לנספח
בהצלחה!
 
נערך לאחרונה ב:

שלחן עורך

מהמשתמשים המובילים!
פרסום וקופי
עריכה תורנית
כבר זמן רב אני כאן.

קשה לי. איש לא מעריך את עבודתי המסורה.

נכון. אני מקבל בית, חם בחורף, וקר בקיץ. אני מקבל אוכל מזין, מגוון, וטעים. ואפילו מקבל פינה משלי, לישון, לאכול, ואפילו להיות קצת עם עצמי מידי פעם.

אבל כל זה לא שווה לי, כשאני רואה את פני הזועפות של בעל הבית. כל כך לא מפרגן, כל כך שונא.

זה לא שווה לי, כשאני שומע את הדיבורים הלא יפים מאחורי הגב, את התככים נגדי, את המזימות לסלק אותי.

מה אני לא עושה בשבילו?! משקיע את כל כולי! מתרוצץ מחדר לחדר, מפינה לפינה, מנקה ומזיז, מפנה את כל השאריות. והכל בשקט, בזריזות. לפעמים אפילו בשעות לא שעות. וזה היחס שמגיע לי?!

הגזענות מוציאה אותי מדעתי. בגלל שאני שחור יותר, הם שוים יותר?! בגלל שאני פחות יפה?! יותר נמוך?! בגלל שהשיניים פחות מסודרות?!

אני שוקל ברצינות, לעבור לעבוד אצל מישהו אחר. אולי שם אקבל יחס יפה יותר, מתחשב יותר, מכיל יותר. ובעיקר, גזעני פחות.

רגע. וואו. היום פינקו אותי באוכל טוב. איזה ריח... אני כל כך מאושר. וההגשה? מושלמת! סוף סוף מישהו מבין אותי.

אחחח. הצילו! אני במלכודת! הזנב שלי תפוס בפתח! ה-צ-י-ל-ו-!-!​
 

רבקי פרידמן

משתמש סופר מקצוען
צילום מקצועי
סה"כ התנאים כאן לא רעים
מזג האוויר מעולה, שלווה פסטורלית, ובריכה בדיוק בטמפרטורה המתאימה. אבל מה שהכי מדהים זו תחושת המוגנות והאהבה שאני מרגיש. אי אפשר שלא לגדול בכאלו תנאים..
אני לומד כאן המון! בקצב הזה יש מצב שאספיק אפילו את כל התורה.
לצערי, אני לא חי באשליות שאצא מכאן תלמיד חכם, כולם שוכחים הכל כשיוצאים מכאן. לדעתי זה יקרה בקרוב. הצפיפות כאן נוראית.
רגע, אולי זה כבר קורה עכשיו? אבל למה לדחוף בכזה חוסר נימוס? אני יוצא! מה הלחץ?

וואו איזה אור חזק
קפוא לי
מה זה המקום הזה? אני מביע מחאה קולנית
אבל אז זוכה לחיבוק
חם
ומרגיש פעימות לב מוכרות
עיניים אוהבות מביטות בי, אני מחזיר מבט, מסוקרן
אימא?
 

ליליאן

משתמש סופר מקצוען
תפסתי מקום טוב! וואו!
איזה תצפית על כל השטח!
איזה מיקום מרכזי!
הכי מוצלח בכל האיזור!
כמעט אף פעם לא קורה לי.

תמיד תקוע רנדומלית במקום, באותה לחות ישראלית, וכלום לא זז. אין לי מעמד, אין לי במה, ממש חיים ברצפה. תמיד עם קבוצת השווים שלי, מתחרה על תשומת הלב והסיכוי ההשרדות. לך תשווק את עצמך כשהמשחק מכור מראש - תמיד יבחרו הצעירים, המבריקים, אלה עם הטאצ' הייחודי.
נו, מה חדש? עולם כמנהגו נוהג.

פסגת השאיפות היתה להתאחד שוב עם המשפחה, עם אחים שלי ובני דודים שאת רובם איני מכיר עדיין. להיות קשור, להיות חלק, לתת את הגוון שלי לייחודיות של השבט הספציפי שלנו. כמה מושלם זה יכל להיות. כמה היו שמחים בי, מוחמאים, כמה הייתי זוכה לקרב בין אנשים. כמה חלמתי על אותו מסך שקוף ביני ובין העולם, כמו ענן כבוד, או דמעה.

אבל לא הייתי פופולרי, מעולם לא נבחרתי בהתרגשות להגשים חלום. סחרו בי. איזו עליבות.
וגם בפרידה שלי מאותה מרצפת מצומצמת, ביומי הגדול שאליו כה כמהתי, לא הולבשתי חגיגית, לא נמסרתי בלב הולם או התקבלתי בקריאות התרגשות. סתם, עברתי דירה, אותם תנאים, לא האמנתי שזה מה שיצא מכל החלומות על שינוי ועצמאות.

באמת שהייתי צריך להתחזק באמונה שאין רע יורד מלמעלה. מי האמין לאיפה אגיע - צועד בראש, ראשון במעלה, זוכה ללוות את משפחת המלוכה - לא, את המלכה בעצמה! ואיך אני מקושט, ומקשט, ממש יצירת אומנות. מחמאות רציתי? פרגונים? מחיאות כפיים? לא, אין לתאר. אף אחד מהאחים שלי לא התקבל בהתלהבות זו, בהתפעלות כזו, התרגשות זו, עד דמעות ממש.

היא בודקת אותי כל רגע, שלא זזתי מילימטר מהמקום. פוחדת שאברח? אין סיכוי! לא רוצה להיות בשום מקום אחר. רק כשכל החברות שלה כמעט מעבירות עלי יד אני מתקפד. יש גבול, כן? וחוץ מזה, אני רוצה להשאר בחיים, יפהפיה ומרשים, עד הסוף היום והתפקיד. אני ממש לא חושב מעבר. לא משלה את עצמי, גם לא מתאבל מדי. החיים קצרים וזה לא חדש. מעדיף להתרכז בעבודה, ולחוות לעומק כל שניה.

מנקודת התצפית שלי אני רואה שגם המשפחה שלי שלחה נציגים לאירוע, לא מעט! מכמה שבטים שונים. אבל לא יצא לנו להחליף מילה. המרחק... הם מחויבים להשאיר במקומם, ואני מלווה ולא יכול ללכת לאן שאחפוץ. אבל קרצנו זה לזה וחימם לי את הלב.
הנה אני רואה כמה בני דודים ממש קורב אליי, שם למטה. ניידים דווקא, אבל להעלות עד לכאן הם לא יצליחו. כמה הם מרשימים! הם מחוברים וקשורים בעבותות, ואני כאן לבד. הם עוברים מיד ליד, ואני מהודק למקומי באלף אזהרות. הם מקושטים בזהב ופנינים, בטול וסטן, כיאה לנסיכה שהיא היום. אני יותר בצבעים טבעיים של הסביבה, עם נגיעות נוצצות. אותם היא ממש מחבקת, בי לא מביטה מבט.
אבל בואו, אפשר בכלל להשוות?...

מהר מאוד הם נזרקו הצידה. מי זכר אותם בכלל ברגעים המרגשים, בתפילות, באינטימיות, בשמחה שהרעידה את העולם. נו, היה צפוי. אני עצמי חטפתי את הסחרחורת של החיים. שניה לא עצרנו, היא ואני וכל הלבן הלבן הזה. כמעט נפלתי, כמעט נשברתי, לגמרי נשכחתי מלב.
אבל לא הייתי מוותר על אף רגע.

נזכרו בי בסוף, כשקצת נרגע. אני מרוח, חבול, מיובש לחלוטין. איש לא הציע לי שתיה, ומעולם לא עבר עליו כל כך הרבה זמן בלי מים. אמא שלה ניסה לשוות לי מקרה ראוי להנצחה, ולבסוף התייאשה וסדרה את אותי מאחור במקום נסתר. קצת התבלבלתי, התאכזבתי, הגאווה חטפה זעזוע. אבל הייתי כבר עייף, ושבע מלהשוויץ.
אה, איזה לילה.

בבוקר אור.
איך חלפה לה תהילת עולם.
אני מושלך באיזה שהוא פח מזדמן, מרוסק וקרוע,
בעוד משפחתי תמשיך לפאר את אירועי פוסט האיחוד המלכותי עוד שבוע לפחות.
לאיש כבר אין בי. בי עצמי. יש המון ענין בתיעוד שלי, רענן ונרגש.
הרושם שעשיתי ישאר לשנים ארוכות,
גם כבר לא אהיה בעולם הזה, וזה יקרה ממש עוד מעט.
זה טבעה של הזקנה...
אני הולך לבית עולמי,
גאה בשליחות שזכיתי למלא.

להיות ללילה אחד
הפרח בראש הכלה.
 
נערך לאחרונה ב:

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
הרגשתי פרפורים בלב, נקשתי בעדינות וקפצתי את שפתיי. הדלת, אותה הדלת, אותו הצליל כמו אז, שאבא היה קורא מתוכה: -- כןןןןןן ----

"אין כאן אף אחד, המפתח אצלי", אמר הפסיכולוג שלי ופתח את הדלת.

"ואבא?" שאלתי בחשש.

"אבא מרשה שתהיה פה כמה שצריך, הוא דיבר עם בעל הבית והבית לרשותך, רגוע?"

"כן.. אה אולי, פחות או יותר...", רציתי שהוא יישאר איתי אבל המונה דופק.

"אוקיי, נפגש בעוד שעתיים, תהנה", אמר בקול סמכותי ואני חייכתי חיוך מעושה.

הבטתי סביב, אפילו רהיטים הם לא החליפו, אבל הם נראים מוזר, אולי כי גבהתי מאז.

נכנסתי למטבח, רציתי קפה, הצטערתי שאמא לא באה להכין לי. לקחתי שני קרקרים מהשולחן וכססתי.

יותר מדי שקט. קולות הלעיסה החרישו אותי מבפנים, עיניי פזלו לכיוון חדר הלימוד של אבא, אולי פתאום אשמע: ש-ששש---ששששש----

"מצחיק שכמוך", לחשתי לעצמי, "הם לא גרים כאן כבר כמה שנים, מה יש לך אתה?!"

נגשתי אל החדר, נקשתי מתוך הרגל ופתחתי. מיטת תינוק ושתי שידות ורודות החליפו את השולחן השחור.

המכתבייה נשארה, עם המגירה הסודית של אבא, שכעת פתוחה לרווחה – ריקה— הרגשתי הקלה.

סגרתי את המגירה, ופתחתי, וסגרתי ופתחתי, עצמתי את עיניי מנסה להתעלם מהמבטים של אבא, ופתחתי ופתחתי.

נעמדתי, החלטי, פסעתי לחדר הילדים, עליתי בחשש על המיטה, עם נעליים, השקט צורם ואמא לא נזעקה מהסלון.

חריקת עץ צורמנית וקצבית נשמעה בכל הבניין כשקפצתי על המזרן מתנשף ועולז, כל עוד הדיקט עמד בכך.

נגאלתי.

עברתי שלב בטיפול, כך טוען הפסיכולוג, אני אספר על כך לאמא, היא תשמח.

האמת, אולי אספר על כך קודם לשרי, היא תשמח לדעת מה עובר על בעלה. לא ככה?
 

רינתיה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
סאונד והפקות אולפן
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
"ליטו", אונג קימט את מצחו. "ראית היום משהו מוזר?"
"למה אתה מתכוון?" תמה. אונג מחפש גיוונים, גם כשהם לא ממש נמצאים.
"החומה. אני חושב שהיא התנמכה בכמה סנטימטרים"
"החומה? אתה בטוח?" 'אין גבול לדמיון שלו', הרהר ליטו.
"ליטו, אני מתכוון למה שאני מדבר. אתה זוכר שסימנו פעם את הגובה שלנו על גבי החומה? זה נראה לך הגיוני שהתנמכנו מאתמול להיום?"
ליטו חכך בדעתו. "אולי אצא לבדוק?" הוא לא רצה לפגוע בחברו הטוב.
הם יצאו אל השמש הקופחת. החומה ניבטה מרחוק. גאה ובוטחת, עבה ומשוריינת, כמו תמיד. נראה שאף זר לא יכול לחדור בעדה.
ליטו התקרב בצעד מהסס לעבר סימון הגיר שעל האבנים. הסימון עמד כעת מעל לכתפו.
"אתה צודק" אמר בשקט. מוטרד. "אני חושב שראוי ונספר זאת לאחד המבוגרים"

נראה שאביו של אונג הבין במה מדובר.
"הצופים שעל החומה מדווחים כבר כמה ימים, על קבוצת אנשים מוזרים, שבכל בוקר מקיפים את החומה וממלמלים מילים בלתי מובנות, ואחד, שנראה כמו מנהיגם- תוקע בקרן איל"
"ו-?"
"אנו מצפים להתפתחות משמעותית יותר"
"אבא, החומה מתנמכת בכל יום. חומת המגן העבה. זה לא התפתחות מספקת?"
"בני," הביט אביו לתוך עיניו, "העניין בשליטה. אתה יכול להיות רגוע"
הוא לא היה רגוע. בכלל לא.

הימים חלפו באיטיות, החומה כמעט ונעלמה. העם נחלק לכמה חלקים.
היו את אלו שסמכו על משמרות החיל של העיר, ועדיין האמינו שהעלמות החומה היא פרי דמיונם בלבד.
היו את אלו המוטרדים, המפחדים, אך אין בידם לעזור במצב.
והיו את אלו, שהכירו אותם טוב. הכירו מידי טוב, את עם ישראל וניסיו. את השגחתו של האלוקים מעל דרך הטבע.
הם פחדו, חשו אזלת ידיים מוחלטת, אך ידעו מאין כל זה מגיע.

###

תקיעה.
בום.
שוב תקיעה.
בום.
אנשים מבוהלים, נסים לכל עבר.

החומה האימתנית, בה תלו תקוותם לשמירה מפני מלחמות ואויבים, נבקעה למול עיניהם.




"ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד"
 

sasasa

משתמש פעיל
יום נקם ושילם בא, העת לפעול הגיעה.

החושך אפף אותנו, לא ראינו דבר.
רק ידיעה אחת מילאה את התודעה, אנחנו רוצות להיות ביחד.
מפרידים אותנו כל הזמן ואין לנו יכולת להילחם בו אבל לפחות נקשה עליו עד כמה שאפשר.

התקרבנו עוד ועוד, נקשרות אחת לשניה בלב ובנפש.

זֶמר מילא את החלל, האות לנוע בכל הכח שעוד נותר.

אור גדול.

הוא שוב הוציא אותנו, צחקקתי בניצחון מה ממבטו המעוצבן, הפעם החזרנו לו כהוגן! ייקח לו זמן רב להצליח.

הזֶמר פסק. והתחיל שוב.

תנועותיו נעשו קדחתניות ואנו אחזנו אחת בשניה מסרבות להיפרד.

אחחח כאב הבדידות.

נתחבתי כמעט באלימות, מאזינה בעל כורחי לשיחה המשמימה.
"הלו?"
"מנחם, למה אתה לא עונה?"
"אל תשאלי האוזניות האלו!! לפני דקה הכנסתי אותן לתיק מסודרות ועכשיו הן נראות כאילו מישהו הדגים עליהן את סוגיית 'קושר ומתיר', לפעמים אני מרגיש כאילו יש להן חיים משלהן".

חייכתי בסיפוק, אוגרת כח לפעם הבאה.
 

איש חדש

מהמשתמשים המובילים!
צילום מקצועי
המפנה.

הוא ישב שם בבטלה, מטיל אבנים אל בריכת המעיין, מביט בבאים למלאות כדיהם במים זכים, בהשתקפות השמיים, בכובסות הבגדים, במחול השפריריות,

הוא שמע את קול פעיית הצאן המתקרב אל העין, את קריאות הרועה. אט אט התמלא המעיין בכבשים המרווים את צימאונם.

דמעות עלו בעיניו, הוא הכיר כל פרט בעדר הזה, למשל הכבשה המבכירה, שליחכה כעת לרגליו, הוא זכר איך סחב אותה על כתפיו, כאשר הומלטה בשדה המרוחק, איך גירש את הזאב, שראה בה ארוחה דשנה.

שנים, שנים זה היה הוא, שהוביל את העדר למעיין הזה, שהנהיגם בשמש הקופחת ובקור החודר. עד ש... עד שפוטר, גורש בבושת פנים. ועכשיו הוא יושב כאן בחוסר מעש, מביט בסיסים היורדים במעופם, ללגום מן המים, מותירים אחריהם גלים עדינים.

הוא הבטיח לה, זה היה התנאי לנישואיהם, ובמקום לקיימו. הוא יושב כאן, רחוק מן המקום אליו קיוותה שילך. הוא רצה אפילו ניסה, אך ליבו כמו נאטם.

הוא האזין, לקול פכפוך המים היורדים אל הבריכה. מחשב בראשו איך יתכן, שרעש יכול להיות שקט כל כך, מרגיע כל כך. מסביבו אדם והמולה, הם בקושי שמעו את קול המים, הורגלו, הוא האזין.

הוא ראה... את האבנים בנביעת המעיין. הוא התבונן באלפי השנים בהם המים שחקו האבנים, עד שנהפכו חלקות נטולות כל אבניות.

הוא חזה במיליוני הטיפות, שחוררו את האבן הקשה ועיצבוה עד שחזרה שוב לאבניותה.

שקט השתרר, הוא לא שמע את פטפוטי הכובסות, את פעיית הצאן, את קריאות הסיסים, את פכפוך המים. הוא שמע את ליבו המתחדש.

הוא ראה, חזה, התבונן, רבי עקיבא הבין.



אמנות קיימת כדי להשיב לתקנה את קליטת החיים שלנו, להפוך דברים למורגשים, להחזיר לאבן את אבניותה. מטרת האמנות היא להביא אדם לידי תחושה של הדברים, לגרום לו שיתפוס אותם ולא רק יזהה אותם."
 
נערך לאחרונה ב:

לבי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בְּסַ'ד

אוֹמְרִים שֶׁלא באמת זוכרים

אֵרוּעִים מִגִּיל שָׁלוֹשׁ

בְּכָל זֹאת הֵם צָצִים

כְּאִלּוּ חַיִּים

מֻכָּרִים אוּלַי

מִסּפוּרי יַלְדוּת

אֲנִי נוֹפֶלֶת וְיֵשׁ בְּכִיּוֹת

וְסַבְתָּא אוֹמֶרֶת זֶה כלום

אֲנִי בַּת שֵׁשׁ

חֶבְרָה בִּי בַּגּדָה

וְסַבְתָּא כָּרָגִיל

זֶה לֹא נוֹרָא...

מִתְכַּסַּחַת עִם אָחִי

צוֹרְחִים סוֹחֲבִים שֵׂעָר

זֶה נורמאלי מְנַחֶמֶת

אֶת הוֹרַי

וְעוֹד תּוֹסֶפֶת קַלָּה- רְגִילָה

בַּת טִפֵּשׁ עֶשְׂרֵה

אֲנִי מְבִיאָה תְּעוּדָה

כָּכָה כָּכָה

זֶה לא אסון

מִפְּטִירָה כְּהֶרְגֵּלָהּ



בַּת עֶשְׂרִים וְאַחַת

וָחֵצִי

וְהִיא מַפְסִיקָה

סוֹף סוֹף

הִיא מֻדְאֶגֶת בְּגִינִי

אַתְּ בַּרְרָנִית נוֹרָא

וְלֹא אוֹמֶרֶת עַל כָּל

שְׂרִיטָה
את קוד הסיסמה


זֶה יַעֲבֹר עַד הַחֲתֻנָּה.
 
נערך לאחרונה ב:

אריאלל34

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
נמאס. נמאס לו. השמש קופחת עליו, הוא לוהט מחום.

אף אחד לא מסתכל אל הכיוון שלו, אפילו מר גולדברג הקשיש, שבדרך כלל נוהג לקחת חסות על רוב חבריו ומשכן אותם בבית פח חלוד אך מרווח למדי, לא עבר כאן היום. המקום בו הוא נמצא אינו מספיק בולט לעין. דורכים עליו, רומסים אותו. משפילים אותו. פעם הכול היה יותר טוב. אנשים לא זלזלו בו, הוא היה שווה בעיניהם יותר. היום, במקרה הטוב הם מביטים בו במבט מתנשא של "למה צריך אותך בעולם בכלל?" ובמקרה הפחות טוב בועטים בו ונהנים לשמוע את חבטות גופו בקרקע. אולי הוא צריך לדון אותם לכף זכות? הרי הם קיבלו את החינוך הזה מההורים שלהם שדואגים לומר להם שהוא מלוכלך ומזוהם ועדיף שלא יתקרבו אליו. הילדים לא אשמים הם בשמחה היו נוטלים עליו חסות.

מישהו מתקרב אליו, לא ילד, צעיר כבן 30. מהאלו שבדרך כלל לא חוננים אותו אפילו במבט. אולי בכל זאת?

אאוץ', זה היה בלי כוונה, הוא בכלל לא ראה אותו, הוא יודע. אבל הוא חטף ממנו בעיטה כזאת כואבת, שהעיפה אותו באוויר וגלגלה אותו במהירות במורד הרחוב. הוא שתק. לא אמר מילה. למשך כמה שניות חש את עצמו עף באוויר, גופו הדק והכחוש פגע בקרקע, הוא הרגיש את כל גופו מסתובב ולאחר מכן צנח על גבו בחבטה מצלצלת. נשאר לו רק לחכות לאיזה ילדון רחמן שיחליט לאסוף אותו אליו, למרות שהיום, אפילו טופי אי אפשר לקנות אתו.

אולי עוד מעט יחזירו את המטבע של ה5 אגורות? לפחות יהיה מישהו מתחתי...לא. אין מצב.
 
נערך לאחרונה ב:

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עיינתי היטב בחוקת האתגר
ולא מצאתי סעיף שאוסר על מעלה האתגר להעלות יצירה כשאר החברים.
אל דאגה, מכיוון וקיים ניגוד אינטרסים מובהק,
הקטע שלפניכם לא יעלה לשיפוט בסיום האתגר.



היי, קוראים לי סלומון
פעם פעמיים בשבוע אתם עוברים ממש על ידי, לא תמיד שמים לב אליי,
ולי זה קצת מרגיש שאתם בכוונה מתעלמים.
בטוח תזהו אותי אם רק תסיטו את מבטכם הנעוץ בשכן המפוקפק שלי - אמנון, ותביטו לעברי,
נכון שהוא הרבה יותר זורם וקליל ממני אבל בואו, הסגנון, זול.

קצת עלי
אני לא מהארץ, במקור אני מסין - אחד מתוך מיליארד, אבל יש טוויסט...
אי שם כמה דורות אחורה תוכלו למצוא את השורשים העמוקים שלי בנורבגיה,
נשמע לכם מוזר?
זה בדיוק הסוד בחיבור המפתיע שקיים אצלי - טעם וסגנון שיכולים היו להיות נדירים וייחודיים אילולי התפוצה הרבה והפופולריות לה אני זוכה.

כשהייתי קטן גדלתי בסביבה משפחתית תומכת באזור קטן שקט ומקסים, עם מזג אוויר קר למדי, מה שהפך אותי ברבות הימים לכזה שמסוגל לשרוד ולהישאר במיטבו גם בקור של מינוס עשרים.

כשגדלתי הכריחו אותי לעזוב את שבילי הילדות שהיו מלאים בחוויות, הייתי אז רק בן ארבע כשהוריי לא הותירו לי ברירה אלא להיפרד מהסלעים המחליקים שביניהם הייתי מתגרד כל צהריים כשהשמש מלמעלה מסנוורת אותי, הייתי מכור לזה.

משם עברתי יחד עם כל משפחתי הענפה לאזור מרוחק ופחות נחמד.
שבועיים ימים היינו בדרכנו לביתנו החדש, כשהגענו מזג האוויר שקידם את פנינו היה קצת יותר חמים משהכרתי, כעבור תקופה הבנתי שיש לזה מחיר - מידי פעם נתקלנו בסערות של ממש שגרמו לי להתגעגע למקום הולדתי.
בנוסף, השכנים שהיו בסביבתנו היו בחלקם אלימים ואימתניים והמפגש איתם לא תמיד היה עובר בשקט לרוב היו גם קרבנות.
הפלוס הגדול היה שפע המזון שבו התברך האזור אליו עברנו, תחושת השובע הנפלאה הייתה שווה את כל המהמורות שעברנו, לאחד כמוני שהיה אז בשיא תקופת ההתבגרות, זה התאים במיוחד.

מידי פעם היינו מתאספים ונוסעים יחד למין גיבושון, אסור היה לפספס את הטיולים הללו, מה גם שמי שבחר להישאר מאחור לא תמיד היה שם כשחזרנו.

לאחר תקופה ארוכה בה הפכתי לבוגר קיבלתי את הבשורה המשמחת שבעוד חודש ניסע לאזור שבו נולדתי, הסבירו לי שאחד התנאים ליכולת להקים משפחה משל עצמי זה להיות שם, מי אני שאתווכח.
הגעגועים למקום בו גדלתי הציפו אותי
עד שמצאתי את עצמי בתוך רשת ענקית עם עוד הרבה חברים מהילדות שגם אותם כנראה הציף הגעגוע.
לפחות נשארתי עם חלקם ביחד עד היום.

עכשיו, אחרי שאתם מכירים אותי קצת יותר, אתם יכולים לומר עלי מה שאתם חושבים,
רק אל תגידו שאני שוחה נגד הזרם.
 

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
כיתות של תלמידים וקבוצות של קייטנות באים לראות וללמוד על פס ייצור השוקולד. והיא, אינה תלמידה ולא הייתה, וגם לא תלמד לעולם בכיתה רגילה. ולכן, אין לה רשות להיכנס בשום אופן, היא כל כך רוצה ומנסה את מזלה אבל השומרים והפקחים עומדים על המשמר ומסלקים זרים.

בעבר, הצליחה להיכנס למפעל בלי אישור מפורש, עם קבוצה של מבקרים. לאחר מספר שעות גורשה בבושת פנים. למרות הכל, היא לא מתייאשת. מנסה להיכנס, ואם תצליח תשתדל גם להישאר.

היום, היא מחליטה לחדור למפעל, עם משלוח חומרי הגלם. ריח השוקולד מקדם את פניה. היא נושמת את האוויר המתוק מלוא ריאות, מסתכלת ימין ושמאל, אף לא אחד עומד בדרכה. נדהמת, ממשיכה ללכת. בהתרגשות נוגעת ברכיבים השונים, משאירה אחריה סימני דרך. לשמחתה, איש אינו שם לב.

היום נגמר, משמרות מתחלפות, היא נשארת, מתפלאת שלא מעיפים אותה כמו פעם.

חיוך רחב על פניה. סוף סוף, מצאה אש"ל, ואין מי שיאמר לה - לכי.

עוברים הימים והיא על מקומה נשארת, גדלה ונהנית, משתדלת להיות בשקט. מזמינה בני משפחה וידידים שמתיישבים בחדרים נוספים. בכל יום היא חוששת מגירוש, אך הוא בושש מלהגיע. היא יודעת מנסיונה, שעוד יבוא יום נקם ושילם, ומארגנת לכל החמולה מקלטים, בבתי חרושת ובמרכולים.

וכך, עוברים הימים באושר, בלי מחסור ורעב, בלי לסבול מקור או משרב. וכמו במענה לתמיהתה היא שמחה לשמוע כי פשוט שינו נהלים, ולכן, כמעט לא מחפשים פולשים במפעלים.

ביום בהיר וחם, היא רואה אנשים חשובים בחלוקים לבנים, הם לוקחים דגימות מהמזונות, מכבים את האורות, ומתחילים לנקות את האורוות. כל המדינה שומעת עליה, היא לא חשבה שכזה פרסום יהיה לה, וכל דרדק יכיר אותה, את הסלמנולה.

היא נאנחת בהשלמה, נסתיימה תקופת העושר. ושוב היא מסתתרת, וממתינה לשעת כושר.
 

Chaya Lea

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
נולדתי ביום בהיר אחד שהוא בעצם סתם יום רגיל ומיד התחלתי לעבוד במלוא המרץ.

מלא כמוני שורצים פה מכל הצבעים, הסוגים והגדלים במאבק עיקש לעמוד בראש התור.

מה לעשות שהמנהלת שלנו כל כך עסוקה ואין לה זמן לכולנו?

נוכחתי כי למזלי הטוב דווקא לצעירים והחדשים יש אצלה זכות קדימה, כנראה היא רוצה להכיר את כולנו.

הבטתי בזקנים ברחמים, הם כבר ישנים אולי שנים, מחכים לגואל. מידי פעם הם מתעוררים לזמן קצר, הטובים שבהם מנצלים אותו כדי להתרענן ולחזור לפעילות.

אבל לי הכי חשוב שאני אתקבל, אז מה אכפת לי מהם? זה לא יועיל לי במאבק הקיומי.

קפצתי ממקומי בהתרגשות רבה שהדהדה בכל הקירות כאשר נבחרתי והתחלתי לפזז במלוא המרץ.

השתדלתי להפעיל את מלוא ההשפעה, שלא אשכח כל כך מהר.

אולי אפילו אהפוך לבן בית? הלוואי!

אז חשבתי היטב איך לגרום לכך, זה קשה כיוון שיש פה מלא כמוני וכל אחד בטוח שהוא הכי טוב ונלחם על הפסגה, נגד כולם.

המשימה היא ללמד אותה להכיר בערך שלי, זה המפתח.

לעיתים היא מקבלת כמה ממנו, לא את כולם כי זה באמת בלתי אפשרי.

היא עושה את זה בדרך לאלו שהיא הכי אוהבת ומתקשה לבחור מביניהם. שמחתי לראות שאני בליגה.

תמיד היה חשש בליבי מהיחס המזלזל של החברה, אולי יום אחד זה יגיע אליה והיא תנטוש אותנו?

זה הסיוט שתוקף אותי בלילות, חלום הבלהות על המוות.

בינתיים כיף לי לראות אותה מתעסקת בנו והנתינה הדדית מסתבר, כולם רואים שהיא אוהבת אותנו ונהנית מאיתנו. אני גם רואה שחלקנו אף מקדמים אותה!

עם כל הענווה, בלעדיי היא לא הייתה מתקדמת ככה למרות שהיא באמת מוכשרת.

למה? כי זה לא מעניין אף אחד אולי... חוץ ממנה כמובן, בזכותי.

ערב אחד החשש הגדול שלי התגשם ומחושיי הזדקרו באימה לשמע נושא השיחה, אנחנו.

אבל דקה אחר כך שטפה אותי הקלה והכרת הטוב לשמע תגובתה:

"בטוחה שגם לאיינשטיין היו כאלו", היא חייכה. "לגאונים יש מלא ג'וקים".
 

ריקי ג

משתמש רשום
הרגשתי את המבטים מכל עבר. מקיפים אותי, כמעט מחבקים.

השמחה, העליזות המדבקת וההתרגשות שחשו כולם למראי חיממו אותי.

אט אט זקפתי את קומתי, חשה גבוהה ומרוממת יותר.

ידעתי שאני חלק ממשהו נשגב, מרומם וקדוש.

היו כאלה שהתרחקו ממני אך אחרים תפסו את מקומם ולרגע לא הותירו אותי בודדה. בכל רגע ורגע הייתי מוקפת ואהובה.

ואני עשיתי הכל כדי לתת מעצמי חזרה. להאיר לאלה שהאירו לי פנים ולהעניק חום למי שצריך.

וכשראיתי שאני מצליחה, תחושה של סיפוק מילאה אותי ונתנה לי אנרגיה להמשיך כך עוד שעות.

כל הערב ולתוך הלילה חששתי מהרגע שהכל יגמר.

והרגע ממנו חששתי הגיע.

עוד ועוד הלכו והתרחקו ממני עד לרגע בו נשארתי כמעט לבדי, עזובה ונטושה. הרגשתי מרוקנת כאילו האנרגיה נשאבת מתוכי. הנמכתי את קומתי מרגישה קטנה יותר מרגע לרגע.

נזכרתי בכל אלה שרק לפני רגע הארתי להם ועכשיו הם המשיכו אל תוך חשכת הלילה העבה. ממקומי הריק והנטוש חשבתי עליהם, מתהלכים להם בלעדיי וחשתי עצבות.

הכוכבים נצנצו בשמים, קורצים לי כאומרים שיש מי שיאיר גם אחריי. אולי לא באותה עוצמה אבל לכל אחד יש את תפקידו בעולם.

ולכל אחד נקצב זמנו.

תחושת השלמה וסיפוק מילאה אותי ובכוחות אחרונים הרגשתי איך קומתי מזדקפת שוב עת דליי המים והחול כיסו את גחלת האש האחרונה של מדורתי.
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
הקרב היה מהיר, אינטנסיבי ומרגש - ובסופו הובסו הפולשים, ברחו בבושת פנים.
ההמונים הריעו בהתלהבות, צווחים באקסטזה:
"גירשנו את הרשעים! הצלחנו להוציא את הטמאים מהמקום הקדוש!"

... ואז הם חזרו עם תגבורת, הרומאים, והחריבו את בית המקדש.
 

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
טוענים שאי אפשר להכניס אנשים לתוך טבלאות.
אני לא מבין על מה הם מדברים, זה מה שאני עושה כל היום.
שורות שורות, בכחול ולפעמים גם אדום. אנשים, רגשות, קשרים... למען האמת, זה אפילו לא מסובך.
כשנגמרות האופציות פשוט אני מוסיף או מוחק אנשים מהעולם שלי. זה קורה תוך יום או יומיים, והם שוכחים שהייתי פעם. אין לי מושג מה הם עושים אחר כך, לא בדקתי אף פעם את ההשלכות של זה. השלכות, עוד דבר שאני אוהב לסדר בטבלאות. אבל זה זורם יותר כשצובעים בירוק את ההשלכות החשובות, נותן אפקט של ריכוז, כאילו עכשיו מאוד ברור לאן כל דבר הולך ולמה.
אחרי הכל, כשאתה יושב מול טבלאות, החיים פשוטים. אפשר לפגוע במי שרוצים, אפשר לפתור בעיות או לדאוג שלא יתעוררו בכלל.
קל להכניס אנשים לטבלאות, אני אומר לכם. באמת, תנסו. בסך הכל בוחרים שם, גיל, ותפקיד בעלילה. זה לא כזה קשה.
החלק הקשה הוא להוציא אותם מהטבלה ולהפוך אותן לדמויות מעניינות. בסדר, זה כבר התפקיד של הסופר. אני רק הפנקס שלו.
 

שועל ספרות.

מהמשתמשים המובילים!
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
צילום מקצועי
אני מתגעגע אליך סבא, לא דמיינתי חיים בלעדיך, ולא כקלישאה, כי ניסיתי לדמיין הרבה פעמים ולא הצלחתי,
אתה היית הדמות ב-ה' הידיעה בשבילי, אהבתי אותך והערצתי אותך.
את הפעם הראשונה שהלכתי לבקרך איני זוכר, אך אימא ספרה לי פעם, שאתה ליטפת את לחיי באהבה ואמרת, הוא יהיה גדול בישראל.
כשגדלתי, את התלתל הראשון בשערי אתה גזרת, ונתת לי סוכריה באהבה אינסופית, אני חשתי זאת ואפילו בגיל הזה, היית סבא מושלם.
בילדותי, אני זוכר שבקרתי אותך המון, וכל פעם, פעם ליבי מחדש, ברגש כזה לא מובן, יראת כבוד קוראים לזה? אולי.
לפני הבר מצווה, כשבאתי אליך עם אבא, הוא סיפר לך שאני עושה בר מצווה, ואתה אמרת "הוא כבר נראה תלמיד חוכע'ם" כמה הייתי גאה אז, ואז בירכתני בחום שאזכה ללמוד תורה מתוך מרגוע, היום אני מבין כמה שהדבר לא מובן מאליו.
לפני החתונה לא כבר לא יכולתי לבקרך, לא חשת בטוב באותה תקופה,
וביום שהלכת, עולם שלם בתוכי נחרב, אמנם לא הייתי נכד ביולוגי, אך הרגשתי נכד שלך, למרות שגם אני, כמו כולם, קראתי לך מרן שר התורה.
 
נערך לאחרונה ב:

הפצחן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
פרופסור פלייש אינדיק ישב בסלון ביתו שבפאתי ג'קסון, לגם כוס תה צמחים רותחת ונשנש עוגיות בעלות מראה אריסטוקרטי.
הוא הכי אהב את הזמן הזה ביממה. בערב, אחרי שסיים את עבודת הסיזיפית במכון לחקר חוצנים של מדינת מיסיסיפי, אחרי עלעול אדיש בעיתון היומי, אחרי שמיעת תכנית המוסיקה הקלאסית האהובה עליו, ולפני התארגנות לשינה - היה יושב פרופסור פלייש להרהר במחשבות עמוקות, רק הוא, הכוכבים, המצלמות של השכן החטטן, השלוקים הרעשניים מהתה והביסים המענגים מעוגיות השוקולד האהובות עליו.
פלייש היה בדיוק באמצע מחשבה פילהרמונית על האקספוזיציה הדמוגרפית של השילוש הבלתי אפשרי ביחס לתמותה הנפוצה של כלבי האסקי שנשנשו לורנציום בשעת הפיצוץ בצ'רנוביל - כשהבחין בחפץ העגלגל שהתקרב במהירות מכיוון דרום מערב.
החפץ היה עגול מושלם, וכוסה בקווים כחולים ירוקים. הפיץ סביבו אור כתמתם נוגה.
קולות אלקטרוניים וחריקות נשמעו, צורבים את האוויר בפחד משתק.
ב-ו-ם!
***
"עוד פעם הנערים האלה..." רטן פרופסור פלייש בפנים סמוקות, בעודו גורף את שברי החלון. "כל יומיים להחליף חלון!
צריך לקנות טרנזיסטור חדש. כל הזמן משמיע רעשים מוזרים.
שיחלמו לקבל בחזרה את הכדור שלהם..."
 

malka yosefi

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
סאונד והפקות אולפן
מוזיקה ונגינה
D I G I T A L
קר פה.
קר ממש.
הכיסוי הדקיק שמעליי לא ממש מחמם אותי.
אני מרגיש את הקיפאון אוחז בי
ואני מתכנס אל תוך עצמי, מתקשה,
מאפשר לצינה לצרוב את בשרי
מסביבי שוכבים עמיתיי למקום
פעם הילכו הם בשדות הפתוחים
נושמים אוויר צח, מקפצים ומפזזים
עכשיו הם חסרי חיים, דוממים.
קופאים מקור כמוני
שקט כאן וחשוך.
דממת מוות של ממש.
כמה זמן אני פה?
הרבה מאד
הרבה מידי
כנראה שאפסו סיכויי לצאת מכאן
אני שוכב ללא ניע
מתחיל להשלים עם המצב

היי.. רגע..
אני שומע קולות מבחוץ
קולות אנושיים
ואני יודע שהם ישמחו לחלץ אותי
לקבל אותי אליהם
אני רק לא בטוח שהם מודעים בכלל לקיומי כאן
אין בי היכולת לבקש שיוציאו אותי מכאן
ואין בי היכולת לזוז
אפילו לא לבק...

פתאום נדלק האור
נפתחה הדלת
ורוח חמימה נשבה פנימה
יד קטנה הושטה אליי
שולפת אותי בקלילות מפתיעה
ולא היה אכפת לו לילד
לא היה אכפת
שרגלי שבורה
והכיסוי שמעליי מקומט
הוא אחז בי בשתי ידיים
והעיניים שלו זהרו
"יששש שוקו וניל ! אבא אתה מרשה לי"?
אחח חיוך של ילד ששווה הכל

ואני?
כרגע בתהליכי עיכול
סיימתי את תפקידי כנראה,
על הצד הטוב ביותר.
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  9  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה