אתגר אתגר כתיבה דו-שבועי: דו-קוטבי

שלחן עורך

מהמשתמשים המובילים!
פרסום וקופי
עריכה תורנית
מקובל לומר שהעולם הוא לא שחור לבן. מאידך, מקובל גם לומר שיש שני צדדים למטבע... האם שני הצדדים הם אפורים?

לכל סיטואציה יש כמה זוויות.

יצא לכל אחד ואחת מאתנו, להיפגש במקרה, שמוצגת לפנינו תמונה מזווית אחת, וכשאנו מגלים את הזווית השנייה אנו ממש מופתעים.

זה יכול להיות בריב בין שני אנשים או שני קבוצות. זה יכול להיות סתם מבט מכיוונים שונים על אותה התמונה. זה יכול להיות סיפור שהיה, ויכול להיות סיפור שאולי יהיה. זה יכול להיות מרגש, ויכול להיות מצחיק.

אז בקיצור:

תמונה אחת.

שני צדדים.

עד 500 מילים.

האתגר ינעל בליל שישי אור לז' ניסן (07/04/2022 למניינם) בשעה 12:00 בלילה. בדיוק בזמן בו אני מנקה את התנור...

לנספח
 

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אני בוזקת סוכר לסיר וחושבת על העולים החדשים. האוכלוסיה היהודית בירושלים עומדת להכפיל את עצמה בקרוב.

מאיפה כולנו נאכל? אני תוהה ומסלקת את המחשבה הזאת מהראש. אנשים עזבו את בתיהם המרווחים שבגולה, חלקם מישכנו את הבתים שלהם, היטלטלו בים ימים רבים, הייתי מסוגלת לעזוב הכל, לקום וללכת? אני מערבבת את הסוכר המתקרמל לאיטו ומוסיפה לוקשן.

שרה היא אישה עדינה וטובה, ככה אני מתרשמת כשאני מחייכת אליה ומכבדת אותה מהקוגל. והיא גם עייפה מתלאות הדרך. אם תצטרכי משהו אל תהססי לבקש. היא מהנהנת אלי בתודה.

כשאני פוגשת את שרה כעבור שבוע עיניה כבויות. ר' יהודה חסיד נפטר, היא אומרת. כן. כולם כבר שמעו על זה. והגאולה, הרי בשבילה עשינו את כל הדרך עד כאן, בשבילה צמנו והתפללנו , ישנו על הקרקע וכל כך הרבה סיגופים עשינו.

בעיניים של שרה בוערת אש זרה. גאולה? הוא חשב להחיש אותה? תיפח רוחם של מחשבי קיצין אני אומרת וכבר לא מעריכה את הקורבן האישי הזה.

משהו מבהיק בצווארה. אני מביטה בעיניים קרועות בשתי וערב המשתלשל לה מהשרשרת המוזהבת ומצטמררת. גאולה? השחור והלבן מתערבבים לבלי היכר, אין יותר גלות מזה! העיניים שלי מבריקות ואני נאנחת.
 

לאלה

משתמש על
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
גדולה עבירה לשמה

הרחוב השקט בתל אביב בער מחומו של אב. מדרגות האבן איבדו מזמן את קרירותן. לייבל, חסיד פולני, יושב בחדרו של ידידו לארוחת בוקר קלה. ארוחת בוקר של תשעה באב.

השולחן ערוך בפשטות של פוסט מלחמת עולם. כמה זנבות הערינג שוחים בצלחת זכוכית עכורה וסביבם עיגולי זיתים. שתי פרוסות לחם עליהן שפשפו עגבנייה ושום. לייבל טבל את הפרוסות הקשות בשמן של ההערינג. 'לא רע' המהם למארחו.

חוזר לו על ווארט ששמע מהרב'ה על בית המקדש השלישי. מדברים על חורבן ועל גאולה. על מחריבים ומהרסים הקמים מתוך העם ועל גואל שעומד על מפתן ומחכה להתגלות. מדברים על סבל של עם שהחל אי אז לפני אלפיים שנה וממשיך ללוות את עם הנצח. על מה עוד יכולים לדבר חסידים בתשעה באב?

טובלים פרוסה בשמן, ומספרים סיפורי חסידים. שותים מעט מן הגזוז, ומדברים על החום של תל אביב.

תל אביב של חורבן.

ומה להם, לשני חסידשע יונגרמנים מלודז' ולארוחת בוקר בתשעה באב?

מוישה דוד חלוש היה, וגופו לא יכול לעמוד בתענית. רופאו אסר עליו להתענות מפני 'ונשמרתם'. אך איך יוכל חסיד פולני, היודע חורבן מהו, לאכול בתשעה באב? איך יוכל להאכיל את נפשו ביום של בכיה לדורות?

'אצום, וגופי יעמוד בכך'. סיפר את החלטתו לחברו בשטיבל התל אביבי.

ולייבל שמע.

הוא ידע שגופו החלוש של מוישה דוד לא יעמוד בצום של עשרים וארבע שעות. הוא ידע שההלכה אוסרת על אדם במצבו של מוישה דוד להתענות. והחליט למסור נפש בשביל נפשו של חברו.

אחרי שקוננו שניהם בשטיבל, ליווה לייבל את מוישה דוד וביקש ממנו בקשה. 'הרופא ציווה עלי לאכול בשל מצבי הרפואי. ובביתי – ילדים קטנים. ואיך אוכל לאכול בתשעה באב ליד ילדי הקטנים? איך אסביר להם אבא אוכל ביום שריפת בית ה'? חשבתי, שבביתך הריק אוכל לאכול בלי להתבייש'.

והם עלו לביתו של מוישה דוד. והם אכלו. בתשעה באב.

מוישה דוד אכל כי אם החסיד ר' לייבל אוכל כמצוות הרופא, אז גם הוא יכול.

ור' לייבל אכל כדי שמוישה דוד יאכל.

תל אביב של מעלה.



אמר רב נחמן בר יצחק גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה (יבמות)



סיפור שקרה באמת לסבי, ר' לייבל ז"ל
 

פינחס כהן

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
סאונד והפקות אולפן
פרסום וקופי
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
קראו לו גיל גולד-פלדמן.
לא בחינם, היה קשר עמוק בין שמו לתחביביו, הוא היה אוהב לאכול גלידות מ- נס-טלה ועד בן אנד ג'רי ממש כמו טום מלקק את החלב.
אך הפלא הגדול היה שמדובר בתלמיד חכם משכמו ומעלה, הוא היה עורך סיומים על מסכתות הש"ס לעיתים תכופות, ראיתי זוג חסידים מתלחששים עליו הוא עשרה בטבת?, ספק אומרים ספק שואלים, לא הבנתי מה הקשר בינו לצום עשרה בטבת ואז הבנתי שהם אמרו אסור בתאוות.

ופורים אחד זה התגלה, חבר שמר לו שמר לו מר-לו ואמר לו קח, יין קל גרון ושתה, ואני בדיוק קראתי את פרשת התמיד שתי כבשים, לרגע חשבתי שאפשר לשתות כבשים.
והוא שתה והשתטה, עד דלא ידע- אריכתא, ואז גיל גילה בגילה לאחר קריאת המגילה.

אתם ודאי תמהים, מה פשר הקשר החזק שלי לגלידות, פתח, ובכן, כשהייתי בחור בישיבה, עברו עלי ימים אפורים אפשר אפילו לומר שחורים, ימים בהם חליתי בדלקת קרום החשק, לא היה לי כח ללמוד.
בישיבה למדו אז מסכת נדרים, החלטתי שעל כל פרק שאסיים אקנה לעצמי טילון גלידה, ואוכל אותו עם חבר בפארק הסמוך , ביותר אהבתי את סוף הגלידה בה מתחבא השוקולד.
פעם אחת שאל אותי חברי שידע על רגשותיי: אתה רוצה שחור? עניתי לו מה פתאום אני רוצה ורוד אני מחכה לימים טובים יותר ואז הוא אמר בשנינות אנשים לא רוצים שיהיה להם שחור, ואתה דווקא מחכה לשחור, לשוקולד בתחתית הגביע.
היה בזה להפיג קצת מהמרירות, בבת שחוק התנסכה על פני.
בלילה התעמקתי בזה יותר: למה אנשים נרתעים משחור? למה לא אוהבים את הלילה? למה פוחדים מהבדידות?
הרי דווקא שם נמצא כל העוצמה והעוז, דווקא שם מתגלית אישיותו של האדם.
חשבתי הרבה והחלטתי על כל פרק שאסיים אקנה לעצמי טילון גלידה לא משנה באיזה מצב אני נמצא.
והרווח הוא כפול משום שגם הצפייה לטילון תתן לי דרבון לסיים עוד פרק ועוד פרק, וגם יהיה בזה עוצמה והעצמה אישית לשבור את המוסכמות של החברה, שאין זה ראוי לת"ח לאכול גלידה, ודווקא על ידי זה מתגלית האישיות הפנימית שלי, כי הרגשתי היא שמה שטוב לי אני עושה בלי לפזול לחברה מה יאמרו ומה יגידו.
ותדעו שנזקף לזכות הטילונים חלק גדול בסיומי המסכתות שלי.
 

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
היה כיף!
תודה על האתגר, [
ועל ההגבלה של ה500, יש לי עודף של 3] מקווה ששני הצדדים הובנו כהלכה במסגרת המגבלה


לחנך את המחנכים.

כל מי שעבר במסדרון הצר יכול היה לשמוע את הצרחות שהגיעו מהחדר של ראש הישיבה שבקצה המסדרון, כל מי שהסב את תשומת ליבו נחרד לשמע הנעשה בתוככי החדר, אמנם הדלת הייתה סגורה, אך כולם שמעו, ידעו, והבינו, במי ועל מה מדובר.

'אם אין כבוד לתלמידי חכמים, אין כבוד לתורה, ואם אין כבוד לתורה, אין כבוד למלך מלכי המלכים, ואם אין כבוד להקב"ה, מה אתה עושה כאן'?
'אפשר לסלוח על הרבה דברים, על זה אין מחילה'!
'תיקח את הדברים שלך, ובדרך הביתה תחשוב טוב טוב על מה שעשית, שלפחות בישיבה אחרת שתמצא לא תתנהג ככה'
'עכשיו תצא מכאן'!

שהראש ישיבה יצעק? זה הרי כמעט ולא קורה!

כמה בחורים מהקיבוץ התאספו סביב הרב שוורץ, הם הבינו שקרה משהו, אבל הרב שוורץ מילא את פיו מים, הוא בקושי הצליח להעביר את השיעור היום, עם תחושות קשות ובחילות נוראיות, הוא יצא מהישיבה לביתו.

אין ספק, יעקובי היה שובב, כזה שמדד השובבות, מציב אותו במרומי הסולם, הרחק מהשובבים המטופלים ברגיעון ובריטלין, עליו לא משפיע אף תרופה ואלה שכן גורמים לתופעות לוואי שלא מאפשרות המשך טיפול יעיל.

לר"מ שלו בשיעור ב' הרב שוורץ הייתה הרבה סבלנות אליו, הוא קיבל מידע מוקדם לפיו מדובר בבחור בעייתי, הרב שוורץ היה נחוש לנהוג בו בשיקול דעת ובאחריות, ומוכן היה לספוג כמה שאפשר, להעלים עין כמה שיותר, ולהעיר בעדינות ובחיוך אם נצרך לכך, והוא נצרך לכך, והרבה.
את שיעור א' הוא עבר בנסי ניסים, אולי המעבר מהישיבה קטנה לישיבה גדולה פעל את פעולתו בבלימה של ההתנהגות המופרעת לכמה חודשים, בסוף השנה, הוא כבר לגמרי 'חזר לעצמו'.

12:00 לפנה"צ
על הסטנדר של הרב שוורץ חיכתה גמרא ו... תיקן דוחה שסיים את חייו תחת כפות רגליו של יעקובי, סך הכל רציתי שגם המק"ק ישתתף בשיעורים של הרב, התלוצץ יעקובי, מבחינתו זו הייתה עוד בדיחה, הוא מסוגל ליותר, רק אתמול הכניס דבור מפרפר לכיס של חברו לחדר, מעשה שהסתיים בעוד מיטה שהתפנתה בחדר המפוקפק של יעקובי.

למעשה קונדס מבהיל ומבחיל שכזה לא ציפה הרב שוורץ, במיוחד לא אחרי היחס המיוחד שיעקובי מקבל ממנו, הוא ידע שעלולות להיות השלכות קשות מהפעולה הזאת, הוא לא מרבה להתלונן לראש הישיבה על בעיות עם בחורים, הפעם הוא הרגיש שזה מעבר ליכולתו.


הרב צבי דוידוב סיים עוד שורה של הרצאות בוקר, במסגרת המסלול למחנכים בארגון המפורסם 'לחנך בנועם', הוא נשאר עוד 40 דקות לענות על שאלות ולבטים של מחנכים ואנשי חינוך שבאו להכשרה מקצועית והשתלמות בנושאי חינוך.
הרב צבי דוידוב היה מוכר כאיש חינוך מהשורה הראשונה, מה שהביא רבים להירשם למסלול שבו הוא מרצה, כדי לשמוע ממנו את הטיפים והתוכנית עבודה הידועה שלו שנקראת 'חיוך שווה חינוך'.

הוא היטיב לתאר את היכולת של איש החינוך לרכך כל ילד ובחור, להוציא את המיטב שטמון בכל נשמה, בלי צעקות בלי איומים ועונשים.
הוא הדגיש להם בתחילת ההרצאה שמקצוע החינוך הוא התעסקות בנשמות טהורות, ואחריות עצומה מוטלת על כל מחנך לדעת שעתיד הילד מונח בידיו.

מכשיר הפלאפון שלו לא הפסיק לרטוט, רבים הם המתקשרים ומתייעצים עמו, בדרך כלל בשעות הערב והלילה, הוא חיכה בסבלנות עד שאחרון המשתתפים יקבל תשובה לשאלותיו.

הוא הביט אל צג הטלפון, 2 שיחות מראש הישיבה, 4 מהרב שוורץ, 7 מרעייתו, ועוד אחת מהבן יקיר...
 
נערך לאחרונה ב:

נ. גל

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
ויאמר המלך

"שמעת?" עובדיה נכנס אל הבית כבכל בוקר.
"בוקר טוב גם לך." חייכה נעמה. "בוודאי ששמעתי, אפשר שלא?"
הוא חייך חיוך קלוש. "את חושבת... שיש לנו סיכוי?"
"סיכוי למה?" תהתה. "המלך יעבור ברחוב שלנו, מה צריכים יותר מזה?"
"שהוא לא ישים לב לכל מה שאין לנו." נאנח עובדיה.
"אתה -" היא הביטה בו, מופתעת. "אתה מפחד מהמלך?"
הוא הנהן קלושות, עיניו עיני ילד. "כבר שנים שהמלך לא הגיע הנה. אני מרגיש שהוא ציפה ממני ליותר. לא נתתי כמעט כלום בשנים האלה. בקושי את המיסים על הבית, בטח שלא מתנות, כמו שנותנים במשפחות הטובות."
נעמה התיישבה. "אתה יודע שהמלך מעולם לא דרש ממך יותר ממך שאתה יכול."
"כן, אבל הוא בטוח היה רוצה יותר."
נעמה שתקה. "אתה יודע את האמת." פסקה לבסוף, קמה אל התנור.
ניחוח מאפה הציף את הבית הקטן, לא מצליח למלא את ליבו של עובדיה.
הלוואי, שלא יבוש בפני המלך. אולי עוד יזכה להיות ראוי לכך, יום אחד.
*
"הוא מגיע." עבר לחש נרגש בהמון.
"הוא מגיע." לחש גם עובדיה לעצמו.
הרחוב הבהיק, ועובדיה חש את ביתו בולט בעליבותו על הרקע הנוצץ. כן, הוא צבע את הבית מחדש. אך הוא קטן כל כך, ופשוט.
הוא העביר את מבטו על ההמון, בוש בבגדיו. מבהיקים, נוצצים, אך לא ממשי טהור. סתם פשתן מלובן, שנטווה בידיים עמלניות.
עוד קבוצת חיילים עברה בסך, ממשיכה בדרכה אל הארמון. המלך, כך זה נראה, עובר מיד אחריהם.
"יחי המלך!" מפלחת הצעקה את החלל.
"יחי המלך." מתכוון לכך עובדיה בכל ליבו.
המלך מעביר עיניו אל ההמון, ומבטו נעצר דווקא על עובדיה. תנועת יד עדינה מזמנת אליו את ראש השרים, ולחישה שקטה מסקרנת את ההמון.
נעמה מתקרבת על עובדיה, מגישה מים אל שפתיו החרבות. "לא..." הוא פולט בקושי. "לא יכול."
"עובדיה בן אחיהו?" ניגש אליהם לבוש מדים.
הם מהנהנים, אבודים.
"המלך ביקש להעניק לך יהלום מאוצרו. הוא מאמין כי נתין כמוך ישמור עליו כעל בבת עינו." לבוש המדים נוקש בעקביו, מסתובב ונעלם.
רק עובדיה בוהה בקופסא שהונחה בידיו, הלום רעם.
 

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הוא שוכב באמבולנס כמו לפני חודש. אז היה פצוע, מדמם ובקושי נושם. הצוות התאמץ להשאיר אותו בחיים. הם הצליחו. לאחר שבוע בטיפול נמרץ ועוד שלושה שבועות במחלקה לאחר כריתת רגל, הוא מובל עכשיו למחלקת השיקום.

עוברת עליו נסיעה של חצי שעה, רגועה, בלי סירנה. האמבולנס מגיע לשערי מחלקת השיקום.

הנהג והעוזר מורידים אותו, הוא מובל למבנה, כמו סחורה פגומה.

"ועכשיו ניקח אותך לבית החדש שלך", הנהג מנסה להתבדח, אבל גורם לו לבכות. העוזר מלטף את גב ידו בעידוד, הוא מרחיק את היד. לא מתחשק לו להתעודד.

הם עוצרים בפתח המחלקה האורטופדית, נועלים את גלגלי המיטה, "תמתין כאן, אל תברח, רק נשאל איפה החדר שלך", הנהג קורץ לו ומחייך.

"לברוח?" הוא נעלב, "איך אני יכול לברוח?"

"אל תיעלב", הנהג פוקד עליו. העוזר מניח את היד על כתפו בעידוד. הוא מרחיק את הכתף והיד של העוזר מחליקה. לא רוצה להתעודד.

הם ניגשים לעמדת האחיות ומסדירים את העניינים.

הוא מתפנה לראות את הנוף האנושי.

בלובי, יושבים שלושה גברים בגיל העמידה, ודנים בסוגיות פוליטיות בקולות גבוהים כאילו שהם מנהלים את המדינה. רק שהם יושבים על כסאות גלגלים ולכל אחד מהם חסר חלק אחר מהרגל.

בצד השני, שני בחורים בשנות העשרים, האחד יושב על הספה לבוש במכנס קצר ורגל תותבת, השני בלי רגליים ובלי תותבות, מסתכלים ביחד בקטלוג, כדי לבחור פרוטזה.

אחות צעירה עוברת מולו מסתירה לו את הנוף, "אל תיבהל, אתה עוד תתרגל", היא מנסה להרגיע, וממשיכה בזריזות לעבודתה. כנראה פניו הסגירו את הזעזוע.

הוא מסית את מבטו לצד, פרוזדור קטן מוביל ל'חדרי הטיפולים', כך כתוב על השלט. בחורה עדינה בלבוש צנוע הולכת בפרוזדור מולו. כנראה, שהיא מלווה של אחד החולים. וכמו להסיר ספק, היא פונה שמאלה והוא רואה שאין לה יד.

הוא מכסה את פניו, עוצם את העיניים. כמו בסרט אימה, עוברות לו התמונות בראש. התאונה, הניתוחים, התפילות, התרופות. יד שמאל שמחלימה 'יפה', כמו שד"ר וייס אוהב לומר, ומסתדרת עם כל הברגים והפלטינות. רגל שמאל נקברה איפה שהוא, הוא לא רוצה לדעת איפה.

"קדימה, לחדר", נהג האמבולנס מכריז.

הוא נושם עמוק, מביט נכחו. מחדר הטיפולים יוצא גבר, עם רגל תותבת, אוחז בהליכון בכוח עד שקצות אצבעותיו מלבינות, מאחוריו פיזיותרפיסט נכון לתפוס אותו אם יפול לאחור, לידו פיזיותרפיסטית מכוונת אותו ומכריזה, "עקב אצבעות, עקב אצבעות", הוא נשמע לה, כל צעד בקושי רב, וחיוך רחב נסוך על פניו. כל ההולכים בפרוזדור מוחאים כפיים, אשתו מצלמת בדמעות את הסיטואציה.

"על מה השמחה?" הוא שואל את הנהג.

"פעם ראשונה שהוא צועד על הרגליים", הנהג מסביר לו, ומנגב דמעת התרגשות.

האחות שמיהרה קודם מחייכת, "אחרי שלושה חודשים אצלנו".

אשתו של הצועד שומעת את השיחה, מסתובבת אליו בחיוך דומע, "המחלקה הזאת היא המחלקה הכי שמחה, אחרי מחלקת יולדות. כאן נולדים אנשים מבוגרים מחדש".

הוא מרים עיניים, ורואה תקרה מוארת. מודה לאלוקים שהגיע עד הלום.
 

איש חדש

מהמשתמשים המובילים!
צילום מקצועי
הפעם באמת צריך לעשות את זה טוב, השוק שבור, על כל אחד פוטנציאלי, יש עשרות דורשים, וכולם משקיעים את הכל. גם המצב הכלכלי הקשה, גרם לירידה משמעותית בתרומות.

הפעם אנחנו צריכים לזעזע, לפגוע להם במקום הכי רגיש. לא סתם לקחנו אתכם, אמרו שאתם הפרסומאים הכי טובים בשוק, תרגשו אותם, תכאיבו להם, תביאו תוצאות.


דוד נעצר ליד תיבות הדואר, מרחוק הוא כבר זיהה, את הצבע הוורוד של העלונים.

אין לו כח לזה עוד פעם, רק שלא יעבור שכן ויחשוב שהוא גונב לו את הדואר. הוא לוקח את כל הערימה ישר לפח הירוק בחוץ, משם זה בטוח לא יצא, אין סיכון שאחד יתגלגל על הרצפה.

לפחות הפעם לא שמו מודעת A5 ענקית בלוח, לא כמו בערב פורים, כשירד עם לאה, לנסוע להורים שלו בבני ברק. ותינוק חמוד מחופש, חייך אליהם מהמודעה, עם הכיתוב 'הוא כזה מתוק עם התחפושת - יש כאלה שעוד לא זכו'.

ולאה רצה חזרה הביתה, ולהורים שלו לא היה שניצלים בסעודה, ולו היו אלף שיחות שלא נענו. ואז הם הלכו למגילה, בבית הכנסת הרחוק, איפה שלא מכירים אותם. ושם בכניסה ליד המדרגות לעזרת נשים, לא דף A5 אלא מודעת גליון, 'הילד שלך דופק בהמן – תזכור את אלה שלא זכו'.

ומזל שנשים מגיעות לבית הכנסת עם טישו מהבית, וחבל שאין פטור מצטער במגילה. לפחות הם לא היו צריכים, לשלוח משלוחי מנות לשכנים, שהיו בטוחים שהם נסעו לכל החג, כי המשלוח של כץ, עומד ליד הדלת עוד מהבוקר.

זהו, אז הפעם זה לא יקרה, לא מעניין אותו כמה ילדים חמודים שואלים מה נשתנה, אצלו כלום לא השתנה.
הוא מכיר רק את הקושיות של האחין שלו, ששאל פעם באמצע הסעודה, דוד, כמה שנים אין לכם ילדים? אז הוא ענה עשרים ושבע, וביחד עם לאה זה כבר יותר מחמישים. את לאה זה לא הצחיק, את שאר הסעודה היא אכלה בחדר.

הוא צריך להתקשר אליהם, שלא יפרסמו באיזור שלו, שלא יקחו את מיטב הכותבים, להסביר לו, שהוא אמור להיות מסכן. מעניין כמה צריך לתרום להם, כדי שיסכימו.
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
אף אחת לא יכלה להתעלם מהגעתה של רוחמי לגינה. לפניה רכב הבכור בן השבע על אופניים, אחריה התגלגלה עגלת תאומים רחבה, בתוכה תינוק בן כמעט שנה ופעוטה בת שנתיים, רוחמה עצמה אחזה את העגלה, מדדה בצעדים אופייניים למצבה, כששתי ילדות נוספות כרוכות בצדי העגלה.
שכנותיה החליפו מבט זו עם זו. הגיע הזמן להסביר לה משהו.
כאילו בלי קשר, פתחו בשיחה.
"שמעתי שיש כאלו ששולחים את הילדים לבד לחיידר. לדעתי זו סכנה עצומה. הילדים צריכים לחצות לבדם שני כבישים סואנים, בלי כל רמזור או מכוון תנועה. איזו חוסר אחריות זו!" הכריזה נעמי, כשחברתה מהנהנת בהסכמה.
רוחמי הבינה היטב כלפי מי הדברים מכוונים.
"סליחה? לדעתי אין לכן שום זכות לדון נשים אחרות. איך כתוב? "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אני למשל, שולחת את יענקי ביחד עם דודי הבכור לחיידר, אין לי ברירה אחרת! ברבע לשמונה אני צריכה לצאת לעבודה, ואני לוקחת את שני הקטנים למעון שנמצא בכיוון של העבודה שלי. בעלי חייב לצאת בשמונה לכולל, והוא לוקח את שתי הילדות לגן העירייה בכיוון שלו, ואני חייבת לשלוח את הגדולים לבד! לדעתי זו ההשתדלות שלי!"
השכנות גלגלו עיניים לשמיים. מה יש להן לעשות? שומר פתאים ה'.
***
נסיעה ביום גשום היא סיוט אמיתי. הווישרים עובדים בפול ווליום, בקושי אפשר לראות משהו קדימה. אתה צריך לנסוע לאט לאט, כדי שהולכי הרגל לא יזכו למנת גשמים הגונה על בגדיהם; לחדד את המבט קדימה כדי לראות את הפנסים של הרכב שלפניך, ולהתפלל שאתה לא מפספס משהו.
הגעתי למעבר החצייה, הבטתי ימינה ושמאלה - אף הולך רגל לא נראה באופק. כמעט לחצתי על דוושת הגז - כשלפתע הבחנתי בשני כתמים מטושטשים דרך השמשה הקדמית. בלי להתייחס לצפירות של הרכבים שמאחוריי - עצרתי את הרכב בבת אחת, ויצאתי ממנו. נרטב עד לשד עצמותי.
נס. נס. אין הגדרה אחרת.
שני ילדים חצו את מעבר החציה בלי להביט כה וכה, מצונפים בתוך מעיליהם, כשהגדול נראה כבן שבע. הם לא טרחו להסתכל למקור הצפירות, והמשיכו לחצות את הכביש בניחותא.
ניסיתי לעקוב אחריהם, לראות לאיזו כיתה הם נכנסים, כדי שאוכל לדעת מי הם - אבל הצפירות שמאחוריי לא הותירו לי ברירה.
בלב כבד נכנסתי לרכב ונסעתי.

מבוסס על סיפור אמיתי.
 

shevi123

מהמשתמשים המובילים!
מנהל קבוצה
כתיבה ספרותית
"אנחנו מתכננים לצאת היום לכמה סידורים דחופים שהתעכבו יותר מדי זמן", המילים שלה נורות בחיפזון. מתערבלות מול המיילים הזועקים ליחס, מנסות להתגבר על צווחות שני הניידים הנוספים. "את יודעת, המצב של סבתא לא צפוי. אבל היום היא מרגישה יותר טוב, ב"ה". התנשפויות מלאו את הקו.
אמא שלי, לביאה שכמותה, לא נותנת לעצמה הנחות. גם לא כשסיימה לחתן את הילדים ולנוח קצת. לרוות נחת. היא ראתה את המצב בצורה אחרת. את הזמן שהתפנה לו בחרה למלא במגורים צמודים לסבתא, זו שמסרה את חייה בשבילה. וכעת זקוקה לאחרים שימסרו את שלהם בשבילה.

אני מרפרפת במהירות על רשימת המטלות שממתינה לי בעבודה. ובבית. ברור לי שאין פה שאלה אם כן או לא. רק מאמץ לשלב בין הדברים.
"אני אבוא, אמא" אני ממהרת לומר. "בשמחה".
אני שומעת את ההקלה בקולה. הקלה שמעוררת נקיפות מצפון. תלמדי ממנה מה זה כיבוד הורים אמתי. אל תחכי שהיא תבקש. תהיי בשבילה. תציעי לה.

אני נאנחת וגורפת כמה דברים מהשולחן לתיק. מעמיסה אותו על כתפי וממהרת לנעול את המשרד. פלוס של עצמאיות. לפחות במקרה הזה. בודקת לו"ז בין עירוני. בוחנת אפשרויות תעסוקה לשעות על גלגלים. והנה אני שם. בית עתיק יומין, מאלו שנבנו כיחידה אחת. חצר גדולה ושביל ארוך שמוביל אותי אליה.

"סבתא" אני גוחנת לאשה הצנומה שיושבת רפויה על כסא הגלגלים. "מה שלומך?"
"בסדר, טובי" היא מלטפת בעד גרומה את ידי. מסמנת לי להתקרב ונושקת לי. כמעט כמו פעם, כשהייתה צעירה ורעננה.
דפיקות מהירות קוטעות את הרגע החמקמק. אשה הדורה נצבת שם, מספרת שהיא חברה של סבתא. מבקשת אישור כניסה. סבתא לא ממש מזהה אותה, אבל משתפת פעולה. מקשיבה ומשחילה כמה מילים.

ואז זה הגיע. "ווסר" היא מבקשת. אני בולעת רוק. השם, תעזור לי.
"היא רוצה לשתות" מתנדבת הגברת לתרגם לי. אני מהנהנת ושותקת. העיינים שלה מתעגלות בהלם, בשתיקה. בכעס בוער.
"סבתא שלך רוצה לשתות! מה היא כבר בקשה?" היא מניחה את התיק הקטן וקמה. "לא מבינה מה הבעייה שלך. עזבי, אני כבר אביא לה. איפה המטבח?". בולעת עוד גוש ומצביעה על דלת נעולה.

"נעולה!" היא מתנפחת. ואודם מסוכן מטפס וצובע את פניה. "השתגעת? מי נועל מטבח. מי?"
"ווסר" ממלמלת שוב סבתא חלושות.
"איפה המפתח? אני לא מבינה. ככה אתם מטפלים בה? פלא שהיא מרגישה רע כ"כ? לא מבינה מה הבעייה שלך. שלכם". היא מתיזה בזעם. "לפחות תביאי לי אותו. אני כבר אטפל בה כמו שצריך".
לוקחת נשימה. ורק משום כבודה אומרת בשארית האנרגיה שנותרה בי. "אין לי מושג איפה הוא".
וזהו.
רצתי לחדר השני, מותירה את עייניה הגדולות והבוערות. את המחשבות הטסות בראשה. אולי היא הלכה לרווחה או קראה להצלה, אין לי מושג.

טומנת ראש בכרית שפעם ישנתי עליה, כשבאנו לביקור צוהל וממושך. שומעת אותה זועמת.
הלוואי ויכולתי לומר לך, גברת יקרה ומבינה מאוד. הלוואי ויכולתי לשתף אותך במצב האמתי של ידידתך. בהוראה הפסקנית והחד משמעית שפסק הרופא מאז החלו טיפולי הדיאליזה הנוראיים, בכל מה שקשור לנוזלים. כמה מדודים הם. ומדוייקים.
"נעשה הכול שזה לא יגיע לבצקת, חלילה" הקול של אמא מתערבל. "המטבח יהיה נעול, כדי שנוכל לשלוט במצב. נעשה הכול כדי להקל עליה ולשמור עליה בו זמנית".
ואת, גברת כבודה, יודעת טוב ממני מה הוא כיבוד הורים ואיך בדיוק עושים את זה, אה? כ"כ קל להיות הנכדה הטובה ולהעניק לה מים בשפע. כ"כ קשה להיות טובה באמת. ולסרב. בקול נשנק. שוב ושוב. לעולם לא תביני. הלוואי ולא.
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
כשאני מביטה במראה, חלחלה עוברת בגופי, טלטלה אוחזת את אגרופיי הקמוצים, אלם תופס את לשוני הכבדה.
כשאני מביטה בה כעת, לשונה החדה משתלחת אליי בהשמצות צודקות עד בכי, אני יודעת מדוע איני אוהבת להתבונן במראה. כי כשאני מביטה במראה - אני רואה אותה. ומתכווצת מפני הפגיעה הבאה שלה.
"אל תקשיבי לה, זה לא נכון מה שהיא אומרת לך," לוחשת לי אמא מאחור. אבל האוזניים שלי, דומות כל-כך לשלה מלבד חורי העגילים, ממשיכות להקשיב. והעיניים שלי, גדולות אך במעט משלה, מתמלאות שוב בדמעות.
כי זה כן נכון. באמת נכשלתי במבחן במתמטיקה. באמת חברות הכיתה שלי התארגנו למסיבת יום הולדת לאחת מהן ולא הזמינו אותי. אז מה אם במבחן בדקדוק דווקא הצלחתי מעבר לכולן. אז מה אם החבורה הסודית שלי עם בנות מהכיתות הנמוכות נפגשה באותו יום למסיבה שווה עוד יותר.
אני מקשיבה לה, ומרגישה כל-כך קטנה. כל-כך לא שווה.לא מוצלחת ולא חברותית. ואז מה אם אני התאומה הבכורה.
פעם, כשהיינו עובריות זעירות, בעטנו זו בזו רבות. אבל מאז גיל שש הפסקנו לריב במכות.
אז איך זה שעכשיו האגרופים הקמוצים ברטט של בכי נשלחים קדימה, אליה, אל אחותי התאומה?
איך זה שהם פוגעים שוב ושוב בפניה, מאדימים את לחייה מלאות הפליאה והכעס, מנפצים את זגוגיות משקפיה?
ואמא עומדת מאחוריי, ואני חשה את מבטה הלא מאמין, המרחם והכועס כאחד...
***
אמא עומדת שם מלפנים, ואפילו לא מגיבה. לא ייאמן! לא מאמינה! הזאת תיקרא אמא? הזאת תיקרא אחות? ועוד תאומה!
לא. הלחיים שלי לא יספגו דמעות. אני לא חלשה כמוה, מורידה מים על כל פגיעה קטנה.
אני חוטפת את המשקפיים המנופצים מהרצפה - רק בנס לא נפגעו לי העיניים! - ובורחת אל החדר. נועלת אותו פעמיים, ליתר ביטחון. ואם היא תרצה ממנו משהו בקרוב - אז שתסתדר. לא מגיע לה עכשיו להיכנס לחדר שלנו.
ילדה קטנה! זה מה שהיא. ולחשוב שאני זו שקטנה ממנה בשתי דקות!
שתי דקות! כמה פעמים בחיינו היא טרחה להדגיש את הגדולה הזו שלה על פניי. אז זהו. גם אני למדתי להדגיש דברים.
זה לא פשוט, המעקבים שאני צריכה לעשות כדי לגלות את החולשות שהיא מסתירה היטב. אבל אני עושה את זה, בחוכמה שיש בי ושאמא מסרבת לקלוט אותה. גם כן אמא. לא אומרים שאסור להעדיף ילד אחד על פני האחר?
הלב שלי דופק כשאני ניגשת למראה כדי לוודא שלפחות העגילים במקומם. אני רואה את הבבואה שלי במטושטש. אולי מחר אקח את המשקפיים שלה במקום את אלה שהיא ניפצה לי. מזל שיש לנו אותו מספר. גם כן מזל.
ולמה הדמות שלי שמולי מיטשטשת לה כך עוד יותר? אני אוהבת לראות את עצמי במראה, לטפח את השיער שה' חנן אותנו בו. אני לא מזניחה אותו בקשירת קוקו פרוע ולא מסודר.
אבל למה הדמות במראה דומה לה כל-כך פתאום? שיער פרוע, עיניים אדומות מדמעות... וגם סימן אדום של אגרוף. בגללה. בגלל זו שנשקפת אליי במראה. כן. לא. זו לא היא! זו אני. זו - היא ---
וגם האגרוף שלי נקמץ. וגם האגרוף שלי נשלח קדימה אל בת דמותי. ואדמימות נוצרת גם בו.
ואלפי רסיסים של מראה שקרנית מתנפצים למרגלותיי, קורעים את נימי האחווה האחרונים שעוד נותרו.
ואני לבד. ולבי מתעקש לפעום בקצב כפול, כאילו היא ניצבת שוב מולי, במראת המציאות המבלבלת.
 

מ. י. פרצמן

סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
האתגר נעול.
שיפוט יעלה מחר בעז"ה,
האתגר הבא יעלה לאחר החג.
 

שלחן עורך

מהמשתמשים המובילים!
פרסום וקופי
עריכה תורנית
עשרה משתתפים. דו קוטביות מרשימה. הגיע הרגע לשפוט.

להניח את שואב האבק, ולתפוס את הפטיש. לפשוט את כפפות האקונומיקה, וללבוש גלימת שופטים שחורה.

דמיינתי רבות את הרגע הזה... לעקוץ את פלוני, לפרגן לאלמוני, ולסרב נחרצות להצעות שוחד נדיבות...

בינינו, בימים טרופים אלה, גם פיתה טרייה וקציצה בה, זה שוחד נכבד ונדיב במיוחד...

האמת, הרבה פחות מרגש ממה שדמיינתי... אך עדיין הצלחתי להרגיש שמץ של ריגוש. תודה לכם.


במקום השלישי:

@כותב השורות

כתיבה נהדרת, כמו תמיד, פרדוקס מדהים של מחנכים דגולים עם ילדים נופלים... הסוף היה לטעמי מעט צפוי, והקונצים מוכרים מידי.


במקום השני:

@נ. גל

כתיבה בניחוח עתיק ומתקתק, אמנם משל שנתמשל מכל כיוון, אך המסר תמיד חשוב.


ובמקום הראשון:

@איש חדש

זווית כל כך שונה, לדבר שכולנו מכירים. כתיבה כואבת וחודרת עמוק.



בהצלחה ל @איש חדש באתגר הבא, שכמו שאמרה המנהלת - יעלה אחרי פסח.
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  9  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה