בעז"ה
"בוקר ט-וב מדינת ישראל!" חיוכו של השדרן הבהיק מתוך מילותיו הצוהלות.
"בוקר טוב, איציק," השדרן השני, מעט מבוגר וסמכותי יותר, היה נשמע משועשע מעט. "קמנו לבוקר טוב במיוחד, מה?"
"בהחלט, אהרל'ה, בוקר מיוחד מאד," הסכים איציק, "בשעה שלוש בלילה התבשרה מדינת ישראל על לידת תינוק חדש!"
אהרל'ה, שכמו רוב אזרחי מדינת ישראל היה כבר מעודכן מרגע פתיחת עיניו בבשורה המרעישה על ידי הרשתות החברתיות, לא היה נשמע מופתע, אך החיוך בקולו היה ברור וחמים. "זו אכן בשורה משמחת, שגרמה למדינה הקטנה שלנו להצטרף למועדון המכובד של שש עשרה המדינות שזכו ללידת תינוק בשטחן בחודשיים האחרונים. תגיד לנו, איציק, מה שלום האם והתינוק?"
"שלומם טוב, ולתינוק משקל טוב של שלוש קילו מאתיים."
"וואו. כיף לשמוע. תוכל לגלות לנו קצת פרטים מזהות ההורים? שנוכל לדעת לאן לשלוח מזל טוב?"
"טוב, זה כמובן מידע חסוי, אבל אני כן יכול לומר לך שממשלת ישראל פתחה אפשרות עבור האזרחים לשליחת ברכה לאבא ואמא של תינוקי דרך אתר ההזדהות הממשלתית. אגב, גם לא מעט ראשי מדינות הספיקו עוד הבוקר לברך את מדינת ישראל ואת ההורים המאושרים. בין הזריזים יש לנו את נשיא ארצות הברית, דייויד מוי, ששולח את מיטב איחוליו להורים ולממשלת ישראל; גם נשיא רוסיה דימיטרי בוריסוב שלח איחולים לראש הממשלה, וברך, אני מצטט: "שתהא זו התחלה מבשרת טוב למדינת ישראל ולאנושות כולה". מה אתה אומר, אהרל'ה, יכול להיות שהלידה הזו היא אכן פתח של עידן חדש, סימן של חזרה למה שהיה לפני חמש עשרה שנה?"
"אם אתה שואל אותי, איציק, לא נראה לי. הלידה הקודמת כאן בארץ הייתה לפני שנתיים וחצי, אז זה נראה שפחות או יותר אנחנו אוחזים באותו מצב כבר לא מעט שנים. אבל נשמע עוד על כך מהמומחה לסטטיסטיקת ילודה, הדוקטור יניב טלרמן, במהלך משדר הבוקר המיוחד שלנו שיוקדש לסיקור המאורע המרגש הזה. אגב, בשעה עשר עומד ראש הממשלה מר יאיר לפיד לשאת ברכה לאומה ולהורים הטריים, ושמועה גונבה לאוזניי שהוא עומד גם להודיע על דחיית חגיגות יום העצמאות בשבוע הבא, על מנת לתת מקום מכובד לרגשותיהם של רבבות אזרחי ישראל במהלך יום הברית של הקטנצ'יק."
"ברית! יואו, אני לא מאמין, אהרל'ה. כולי צמרמורת רק מלשמוע---"
מישהו השקיט לפתע את הרדיו, וחני קלטה פתאום שעד עכשיו היא בהתה באוויר בהבעה אדיוטית שאין שניה לה, מנסה לעכל את מחרוזת דבריהם הבלתי פוסקת של השדרנים. ואם עברה על החלטתה הנמרצת שלא תשמע אפילו רגע אחד של חדשות לאחר הלידה, הרי שאת עונשה כבר קיבלה כעת, ובאופן מיידי.
"בוקר אור לאמא הטרייה," מיכאלה נכנסה, נמרצת ותכליתית כתמיד, אל חדר הילודה, מניחה את שלט הרדיו חזרה במקומו. " איך ישנת הלילה, אמא?"
אמא. אמא. אבל אפילו למילה הקסומה וההזויה הזו, שהייתה פועלת על חני בזמנים כתיקונם כמו ריח יסמין משכר בליל קיץ, לא הייתה האפשרות להפיג כעת את החרדה שהלכה והתפשטה בתוך בטנה בעקבות הדברים ששמעה במשדר החדשות.
"מיכאלה," היא צייצה מתוך הפוך, מנסה לשווא להישמע יציבה והגיונית, "את זוכרת שביקשתי ממך, כשדיברנו על הברית, שיהיו שם רק עשרים איש?"
מיכאלה, שהייתה עסוקה בלהיטיב את הכריות שסביב היולדת, המהמה משהו שהיה ניתן לפרש כהסכמה.
"אמרתי לך שאני מפחדת מקהל צפוף ליד התינוק, ומכך שסתם אנשים זרים יחזיקו בו-" קולה של חני הלך ונהיה דק יותר ממילה למילה, עדות לצוק הרגשי שהיא ניצבת על שפתו, "-ומעין הרע. זוכרת?"
מיכאלה הפסיקה לרגע מאיוורור הכריות, ולאחר מבט ארוך, בוחן ושוקל בבת חסותה, היא התיישבה למול חני ובקול בוגר וסמכותי מאד היא אמרה: "חני. תראי."
ה'חני, תראי' הזה, מפיה של הממונה לשלום האם מטעם הממשלה, ומי שהייתה פעמים לא מעטות האדם הקרוב ביותר לאישה הצעירה בחודשי הציפייה האחרונים, היווה ללא ספק הכנה למשהו גדול וכבד, וחני חשה איך סחרחורת קלה מתחילה לעטוף אותה.
"אני בהחלט יכולה לומר לך שחשבנו על זה. אבל אם תקחי בחשבון שכל שגרירי המדינות הזרות מתעדים להשתתף בטקס, ושכל אחד מהרבנים הראשיים, נשותיהם ומשפחותיהם אמורים להגיע, ושרק פמלייתו של ראש הממשלה מונה עשרים וחמישה אנשים," מיכאלה עוצרת כדי לנשום, "אז זהו, שלא. חני. אין אפשרות לברית מצומצמת עבורו. אבל אני מבטיחה לך שלא יהיו שם יותר מחמש מאות- שבע מאות איש."
עיניה של חני, שהתמלאו פעמים רבות מדיי במשך השבועות האחרונים של ההמתנה מורטת העצבים לקראת הלידה, עיקצצו גם הפעם, אבל היא ידעה שבעולם שבו ברית היא אירוע נדיר כמו חתונתה של מלכת אנגליה, אין לה שום אישור לבכות על כמות המוזמנים.
"איפה הוא?" שאלה, קולה צרוד ואבוד במקצת.
מיכאלה עפעפה פעמיים, מופתעת מעט. "הוא בבדיקות, חני. השעה תשע וחצי. זה הזמן של הביקור רופאים."
היולדת הטרייה משכה באפה בתנועה חשודה. "אני רוצה אותו פה," אמרה לבסוף.
ישנם יתרונות מסויימים בהתעסקות האובססיבית סביב שלומם שלה ושל התינוק, חני הייתה מוכנה להודות בכך; ואחד מהם הייתה העובדה שכל דכדוך קל או הבעת משאלה שלה הקפיץ את הסגל כולו, מחשש שחוסר סיפוק בקשותיה עלול לגרום לה לפתח דיכאון מסוג כלשהוא, ולפגום חלילה באופן בלתי הפיך בבונדינג הקריטי בין האם לתינוק. וכך היה גם הפעם; תוך רבע שעה ניצבה העריסה הניידת ליד מיטתה, כשבתוכה, רגוע, מושלם ומעורר יראה, שכב היצור הזעיר ביותר שראתה חני מימיה.
"הוא ישן," אמרה מיכאלה ללא צורך, ועיניה, שהיו נעוצות בתינוק, נעטפו במבט רך ובלתי אופייני.
למשך מספר רגעים הן עוד הביטו עליו, על התינוק; על ידיו הזעירות, על אצבעותיו הקטנטנות, שהסתיימו בציפורניים זעירות כמו קשקשי דג; על הצורה העגלגלה של הראש החשוף, הרך, ועל העיניים שנעו מתוך שינה. על הפלא שהוא. שלוש קילו של בשר, גידים, ולב פועם. בריאה אלוקית, חיה וממשית מול עיניהן.
מיכאלה הרימה את עיניה, וקולה נמוך, כמעט כאילו חששה להפריע להוד שאפף את החדר.
"את צריכה להושיט לו יד," הזכירה לחני בלחש, "כבר עברו יותר משלוש שעות מאז שהרגיש את המגע שלך."
הנהלים היו נהלים, והם נקבעו על ידי מיטב מומחי התינוקות מרחבי העולם, אבל שוב חשה חני צביטה של חוסר ביטחון כאשר הושיטה את ידה הגדולה והמגושמת למראה כדי ללטף את לחיו של התינוק.
היא? היא אמורה לגעת בו? בדבר הזה, הנדיר הזה, הכל כך מלא חיות ועם זאת עדין להחריד?
דפיקה קלה עוררה את האם ומלוותה מן האווירה השקטה ששררה בחדר, וכשקולו של מוישי נשמע מהוסס מעם הפתח, שואל האם הוא יכול להיכנס, שבה מיכאלה גם ליציבת החייל הזקופה הרגילה שלה, מצמידה את הטאבלט שלה לחיקה.
"אפשר להיכנס, מוישי," חני הייתה זו שהשיבה, הקלה מבצבצת מקולה. בעלה היה חלק מעולם ישן, נורמלי, מוכר, מהזמן שלפני שהפכה לנושא ממשלתי רב חשיבות, ולפני שהפכה לאחראית לתינוק הקטנטן, שמעולם לא ראתה כמותו בחייה; כשעוד רק הייתה חני, עם הכתפיים הצרות שלה והדאגות הקטנות שלה.
"היי," בעלה ניצב מעם הדלת, ורק לאחר מבט זהיר מפתח החדר, שאל, "אפשר... אפשר לראות אותו?"
במקום תשובה, חני הניעה את העריסה מעט לעברו, והוא נעץ את עיניו בתכולתה האנושית הזעירה, חסר מילים.
"הוא בסדר? הכל בסדר?" שאל לבסוף.
"הוא אכל מצויין, והעלה מאה וחמשה גרמים במהלך היממה האחרונה," בישרה מיכאלה בנימה מורתית מעט, "שזה מעולה. ועכשיו הוא בבונדינג טיים עם אמא."
"אה," הניסוחים של הממונַה מטעם הממשלה תמיד גרמו למוישי להרגיש חסר ידע והבנה ברמה הבסיסית ביותר, "אוקיי- אז אני רק אשב פה, בסדר?"
חני שלחה מבט מעודד מעט לעבר בעלה, ומיכאלה, קפוצת שפתיים, הייתה אינטלגנטית מספיק כדי להבין מתי יש צורך לתת להורים הטריים לדבר בינם לבין עצמם.
"אני אצא להפסקה," הכריזה בחוסר שביעות רצון תוך כדי שהתרוממה ממקומה, "אבל אל תשכחי להצמיד את היד שלך ללחי שלו בשעה הקרובה, אמא. הוא צריך להתרגל למגע שלך. ולא להרים אותו, כי הוא אחרי אוכל, ובשום פנים ואופן לא לקרוא לו בשמות חיבה," התרתה, "מחקרים בינלאומיים הראו שזה פוגע באינטלגנציה."
אבל רגע לפני שיצאה, היא עצרה בפתח הדלת. "רגע," אמרה, "יש משהו שחשוב שתדברו עליו. הברית ממש עוד שבוע, ולמרות ששום דבר בהכנת האירוע לא ממש קשור אליכם, אתם כן צריכים לחשוב על השם שלו."
חני ומוישי החליפו מבט קצר, מהיר, שכן השם כבר היה ברור לשניהם מזה מספר חודשים; אבל מיכאלה לא שמה לב לכך, או שבחרה להתעלם. "יש כמה הצעות. רבנים מאד חשובים מרחבי העולם, וגם הרבה מאד אנשים עשירים שמוכנים לתרום כסף כדי שהתינוק ייקרא על שמם או על שם אבא או סבא שלהם. שלחתי לך למייל את הרשימה, חני," היא אמרה, מחווה בטאבלט שבידיה, "אבל אני כבר יכולה לומר לכם שעל פי הסינון הראשוני שערכתי, ההצעה הגבוהה ביותר היא של מיליארדר יהודי ממקסיקו, שמוכן לשלם ארבע מאות אלף דולר כדי שיקראו לתינוק בשמו. קוראים לו אלחרנדד פרנדדו די גוואזלו לוקאס. לוקאס זה שם משפחה."
שתיקה שררה בחדר לאחר הדברים, כשחני מביטה במיכאלה במבט מבועת, ומוישי מנסה בכל כוחו לכבוש את חיוכו ולשמור על ארשת רצינית.
מיכאלה ככל הנראה קלטה את הבעתו של האב הצעיר, וגבתה הורמה בחומרה. "ארבע מאות אלף דולר," היא חזרה על כך, "אני בהחלט הייתי מציעה שתחשבו על זה."
רק לאחר שמוישי הבטיח בשם שניהם שהם אכן ישקיעו בכך מחשבה, יצאה מיכאלה מהחדר. ועל אף שלאחר שנסגרה הדלת התיר לעצמו בעלה לפלוט צחוק משועשע, חני, לעומת זאת, חשה רק כיצד האבן שבליבה הופכת להיות יותר ויותר כבדה.
"לא להאמין," סיכם מוישי בחיוך קל. "איך היא מצפה שנקרא לו? אלחרנדדי?"
"בלי שמות חיבה," הזכירה חני בעוגמה מסויימת.
מוישי צחק. "נראה לי שאנחנו נשאר במחשבה המקורית שלנו. תאמיני לי, זה מדהים לראות כמה אנשים מכל רחבי העולם מתעניינים בו... אגב, זה מזכיר לי, חני. את חייבת לשמוע מה התחיל להיכנס לתיבת מייל שלי מהבוקר. מאות מלמדים לשעבר שלחו קורות חיים והמלצות כדי שיוכלו ללמד את התינוק כשיגיע לגיל שלוש."
"מאות," לחשה חני.
"והכי מדהים- שנשלחו מכתבים גם מהלשכות של כל גדולי התורה. את לא תאמיני. הרבנים הראשיים כתבו שהם מוכנים ללמוד עם הילד פעמיים בשבוע- בחי, לא בווידאו! היה שם מכתב מהמזכירות של ראש המועצת, המזכיר של האדמו"ר מבעלז, האדמו"ר מגור... מדהים, לא?"
"מדהים," היא הסכימה, ובאופן תמוה ביותר, במקום לחייך באותו אופן קליל ושבע רצון כמו בעלה, היא חשה את הדמעות הולכות ועולות בגרונה. למזלה, התינוק נשם נשימה עמוקה שגרמה לשניהם למקד את מבטם בו, והעובדה שעיניה מטושטשות מדמעות, חמקה מראייתו של בעלה.
נשימתו של התינוק חזרה להיות רגועה וקצבית, והוא המשיך לנום בשלווה חסרת טרדות. בתקופה הקרובה, כך נראה, יהיה זה עיסוקו העיקרי; אבל על פי המידע הרב שניתך עליהם במשך התקופה האחרונה, הרי שבתוך חודש הוא אמור כבר להתעניין בהם ולנסות למקד את מבטו לעברם, וזמן קצר לאחר מכן הוא גם יתחיל לחייך. החודשים שלאחרי זה יהיו מלאים בשינויים, כאשר הוא יתחיל להתהפך, לצחוק, ומתישהו אפילו לזחול. ואחרי כל זה- לאחר זמן שנראה ארוך אבל בסופו של דבר יעבור בעפעוף עין- הוא גם יהפוך לילד, ואז לאדם בוגר.
אדם עם אופי, אישיות, נטיות לב, עם רגעי כישלון ורגעי גבורה, ועם שליחות משלו למלא בעולם. אדם, שלפי כל המחקרים העדכניים אודות הילדים הנדירים שנולדו לאחר הדעיכה
[1], נמצא בו פונטציאל גנטי גבוה במיוחד של הבאת אינסוף דורות נוספים.
תינוק קטן, שבתוכו גלום האינסוף.
המחשבה המהממת הזו היא זו שגרמה לדמעות שעמדו בעיניה לזלוג סוף סוף על לחייה. ותנועת ידה המהירה לניגוב הדמעות גרמה למוישי להרים את מבטו אליה. מופתע, תמה, ואולי גם מעט נחרד, הוא שאל: "למה את בוכה, חני? מה קרה?"
"מוישי," היא אמרה, ובליבה ביקשה סליחה מהשם, בתוספת ייחול עז שלא יירשמו לחובתה כל הדיבורים שהיא הולכת להוציא מהפה, "מוישי, זה גדול עליי."
"מה גדול עלייך," מוישי נראה באמת ובתמים מבוהל, "התינוק?"
כשהוא אמר את זה ככה, זה היה נשמע חמור וכפרני מדיי. "חס ושלום," השיבה, משפילה את מבטה לעבר הלחי הקטנה שליטפו קצות אצבעותיה, "אני אוהבת אותו. אבל.. לא יודעת. זה בן אדם. ממש בן אדם. קטנצ'יק עכשיו, אבל הוא יילך ויגדל לאט לאט. ויקשיב, וילמד מאיתנו, ויתבגר... אני לא יודעת, אני מרגישה שאני לא בנויה לזה. יש עוד אלפי נשים טובות וצדיקות ממני בעולם הזה. שהשם היה נותן להם לגדל את הנשמה היקרה הזאת שלו, לא? למה אני? למה אנחנו?"
עיניו החומות של בעלה רפרפו עליה מבט של כאב לרגע אחד נוסף, מתעכבות על דמעותיה, ולאחר מכן נפנו שוב לעבר התינוק.
"אני לא יודע, חני," אמר בלחישה, "אני לא יודע למה הקב"ה בחר לתת לנו את הנשמה הזאת. את הילד הזה. אבל הקב"ה בטח יודע מה נכון עבורו."
חני עצמה את עיניה לרגע, שתי דמעות גדולות זולגות על לחייה. כן, היא מכירה את התשובה הזו. אבל על פי מה שהספיקה לשמוע, לפחות שבע מאות איש רוצים להיות נוכחים במצוות ברית המילה, ועוד מאות אלפים יביטו בה בשידור חי; עשירי עולם מוכנים לתת חלק נכבד מהונם כדי לזכות רק לפיסה מהנצח הזה, שנקרא ילד, ואחרים, אישים מכובדים שעם ישראל כולו מצפה לפסיקותיהם ואמרותיהם, משתוקקים לשבת לידו רק כדי לזכות ללמד אותו אלף בית.
והיא? מה היא?
עוד דמעה זלגה לה, חמה ושקופה על לחייה, וחני פקחה עיניים, מביטה בתינוק הזעיר. ששכב לו כך, שקט, ישן, ורגוע כל כך, ללא אף שמץ של דאגה או פחד שמעיב על זיו פניו הטהור.
הוא בטוח כל כך. שליו כל כך. חיוך קטן וזוויתי עלה על שפתיה. כגמול עלי אימו.
והיא-
מה היא?
מבלי משים, היא מטה את ראשה מעט, כשהחיוך על פניה הופך לרך וחמים יותר.
היא גם קצת כמו התינוק הזה. גם היא בידיו של יוצר הכל.
והוא זה שקבע שתהיה לאם, ונתן לה את הפיקדון היקר. הפיקדון הכי יקר שיש.
ואיזושהיא תחושה חדשה, עדינה אך עוצמתית, החלה מחלחלת באבריה. וידה, שעד עתה הייתה אמונה ללטף בהתמדה את לחייו הרכה של התינוק על פי ההוראות שניתנו לה, עשתה זאת כעת ביתר רכות.
כן, היא למעשה באמת מי שהיא. עם חסרונותיה, חוסר ידיעותיה, וחוסר מושלמותה.
והקדוש ברוך הוא- יודע זאת.
אבל כשהוא נתן לה את הילד הזה, הוא נתן לה גם כח. כח עצום, משנה עולם. כח, שגם אם לפני חמש עשרה שנה היה מובן מאליו, הרי שעכשיו, בתקופה שנראית כמו סוף הצילווזציה, האנושות כבר מכירה בעוצמתו.
את הכח לגדל ילד.
את הכח להיות אמא.
"וואו, אהר'לה, מה אני אגיד לך, זה היה..." השדרן שאף אוויר עמוק לריאותיו, ואז שיחרר את האוויר בנשיפת סיפוק. "מדהים. אין מילים לתאר את ההתרגשות."
"אני מסכים איתך איציק. לא אגזים אם אומר שזה היה אחד מהאירועים המרגשים ביותר שחוויתי בחיי. כל עם ישראל היה מאוחד כל כך סביב הברית הזו. וכשהרב הראשי הכריז על השם שלו-"
"אני חושב שכולנו דמענו ביחד, ממש ככה. שמע, לשמוע פתאום את השם של החפץ חיים הקדוש על תינוק בישראל, אחרי כל כך הרבה שנים... זה... בלתי נתפס. רגע שנחרט בלב לכל החיים."
שתיקה שררה לרגע בשידור, שתיקה שהיה בה ערבוב משונה של שמחה עם דוק של עצב.
"מה אנחנו מאחלים לישראל מאיר הקטן, איציק?"
"שיזכה להאיר את ישראל. ושנזכה, יחד איתו, לראות סוף סוף בגאולה האמיתית והשלימה. אנחנו צריכים אותה, אהרל'ה. צריכים אותה כאן."
אהרל'ה נשף נשיפת צחוק ידידותי, שהתנגן בו תו יחיד של עצב וגעגוע. "מסכים לחלוטין. ומכאן אני גם מברך אותך ידידי, כמו שהיינו אומרים פעם: בקרוב אצלך."
"אמן ואמן. בקרוב אצל כולנו."
[1] הדעיכה- כינוייה של תופעה עולמית שהחלה משנת תשפ"ח ואילך, שאופיינה בירידה הדרגתית ועקבית בילודה האנושית. למעשה, מחקרים הראו כי ירידה זו החלה גם שנתיים לפני כן, אלא שהוגדרה בטעות כהפחתת ילודה שנבעה מגורמים סוציולוגיים ולא מגורמים ביולוגיים. רק בשנת תש"צ החל המחקר הבינלאומי לעסוק בצורה נרחבת בנושא, כאשר נתוני הילודה מול נתוני התמותה הפכו להיות ביחס של אחד לארבעה. יש שייחסו את הירידה הדרמטית לטכנולוגיית קרינת הרדיו החדשה שבאה לידי שימוש בתשתיות התקשורת ברחבי העולם, שכונתה "G6", ושנאסרה לאחר חמש שנים על ידי מכוני התקנים הטכנולוגיים הבינלאומיים. למעשה, עד היום אין במחקר תמימות דעים בנוגע לגורם הדעיכה האנושית.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
