^^^אתגר חודש אדר א' ~ לחשב מסלול מחדש ~ שלב ב'^^^

[מריומה~]

זהו , אחרי הבלאגן והכאוס הגדול מגיע עת חשבון נפש.

כל אחד מהניקים שעלה לשלב ב'

מוזמן לכתוב מכתב לדמות שפגש

ולספר לה מה חולל המפגש אצלו.

להודות לה? לכעוס עליה? לאתגר אותה?

או סתם לשתף אותה בהתרחשות ובחווית המפגש איתה


כללי האתגר.

1. הכתיבה צריכה להיות בפניה אישית גבור הסיפור, מונולוג , מכתב.

2. אין הגבלת מילים אך, חייב להיות חזק ונוקב. ומבהיר היטב את החוויה.

3. כל אחד מהמשתתפים מעלה את יצירתו.

4. יש לכתוב את מס' ההודעה שעליה נכתב הקטע בראש ההודעה.


תגובות אך ורק בנספח .http://www.prog.co.il/showthread.php?t=250057
תוצאות שלב א' - http://www.prog.co.il/showthread.php?t=252751



טיפ קטן-

אל תעמיסו מלל , לעיתים מוטב קצר וקולע מאשר ארוך וצולע.

ועוד דבר קטן -

מסקרון קטן שעשיתי לאורך האתגר הזה הודעות המגיעות בין הראשונים
זוכות לתשומת לב מרובה. אז ככל שתמהרו תרויחו!


נעילת האתגר תהיה ביום שלישי בשבוע הבא בחצות הלילה.
הצלחות.

דירוג הזוכים יעשה גם הפעם בשיתוף סופרים/ות נבחרים.

 

[אשכולית]

חלום לבן
''לא תירא לביתה משלג'' (אשת חיל)

הפגישה נראתה בדיוק כמו השתיים שלפניה- רגעים ארוכים של שתיקה נבוכה. גם הפעם

עשו הלחץ וההתרגשות יד אחת נגד יוני, שִׁתקו את מיתרי גרונו וייבשו את מחשבותיו. בלי

להביט בעיניה של ריקי, זיהה את שרחש תחת פני השטח- עוד שידוך שנתלו בו תקוות רבות

כל כך, יתפוצץ הלילה בתשובה לקונית- הבחור שקט מדי.

אומרים שגברים אינם בוכים, אבל דמעה עיקשת עמדה בזווית עינו: עד מתי יתענה בפגישות

האלו, שהופכות אותו לבחור סגור, שתקן ומכונס, שונה לחלוטין מִיוֹנִי האהוד, החברותי,

ונעים השיח? הוא קיווה שהפעם באוויר הפתוח, תסור אווירת הרשמיות המעונבת והחונקת,

והשיחה תזרום. אבל התקווה נכזבה.

רוח מקפיאת עצמות נישבה בסערה, והאופק נמלא עננים. הזמינו מונית לכיוון העיר,

וכשגלשה בכביש 1, החלו לרדת פתיתי שלג שהפכו חיש למרבד לבן, בוהק, וגבוה---

אט אט התברר גודל הפלונטר- הכביש נחסם כליל, והם שניהם- נבוכים מהסיטואציה הבלתי

צפויה, לכודים בנחש ארוך ומתפתל של רכבים תקועים בשלג.

אחרי תחושת אי הנעימות והבהלה הראשונית, הגיע רגע הצחוק. מסביב יהום הסער, הקרח

הלך ונערם, ובפנים, הלך הקרח והתמוסס. ובעדו נגלה פתאום יוני האמיתי, שנותן להשלמה

עם רצון ד' לתפוס את כל כולו, בקבלה, בנינוחות, בטבעיות. ואלה, האירו את פנימיותו,

ופתחו את הדרך לחלום הלבן.

בבוקר, היה לחתן.

והנה השלב השני.


יוני יקירי,
בטיימינג מדהים חל יום הנישואין השני שלנו בעיצומו של שלג ירושלמי קסום, ואני חוזרת אחורנית, שנתיים ושלושה חודשים על ציר הזמן---
כה רבות השתנה בין אז להיום. אז, בסיטואציה הבלתי אפשרית שנקלענו אליה, לא יכולתי לדמיין את עתידנו משתלב לשביל אחד, מלא פרחים יפהפיים מלוא אורכו, ופעוטה מדהימה שותפה לחגיגת יום הנישואין השני. השעון שקניתי לך היום מסמל את התזמון המדויק, האלוקי והמפעים שבו הוביל אותנו הקב''ה לסערת היום המושלג, ולתקיעה הנואשת בכביש 1 החסום. היום אני יודעת שהתקיעה ההיא בכביש חסר המוצא- היא זו שפתחה את הדרך. ואחרי שנתיים, עם שיר בלב בכל בוקר מחדש, אני משלימה את החלק שלי בפאזל---

זו היתה הפגישה השלישית שלנו, ויצאתי אליה מלאה תהיות והתלבטויות. האינפורמציה המצוינת שזרמה אודותיך מכל הכיוונים היממה אותנו בעוצמתה, זו נראתה הצעה מבטיחה במיוחד. אבל בשתי הפגישות שהיו, התקשיתי להתעמת פנים מול פנים מול היעדרם הכמעט מוחלט של קוי המתאר ששרטטו כולם אודותיך, קוי זהב מושלמים.

היה שקט---, מלחיץ, מעורר תחושה עזה של אי נוחות, ומאד מתסכל. ישבנו בלובי ב'רמדה', ובשיחה המהוססת שניסתה לשבור את השתיקה המביכה, גיליתי בחור חכם ויודע ספר, אינטליגנטי ורחב אופקים. כשהמלצר שפך בטעות אומללה את כוס הקולה המקציפה בזרנוק ישיר לחליפתך הבוהקת, כבשת את ליבי בתגובתך הרגועה, המפוייסת והחיננית. בפגישה השניה, קלטתי גם מבין רסיסי המשפטים ומסכי השתיקה, את אישיותך המוצקה, את עמדתך היציבה והבוטחת בסוגיות שעל הפרק, את נעימותך וליבך הטוב. אבל ענן השתיקה הסמיך איים לעמעם כליל את זהרורי האור שראיתי. התלבטתי מאד, הרגשתי חסרת אונים. הורי עודדו אותי ללכת לפגישה שלישית, אולי באוויר הפסטורלי ובנוף הירושלמי המופלא, ייפלו מחיצות. הלכתי, בהחלטה נחושה שהפגישה הזו תכריע לכאן או לכאן. וכששוב חזר על עצמו הריטואל המוכר מפגישותינו הקודמות, החלטתי בתוך תוכי לסגת, סופית.

ואז, כמו בדרמה בלתי אפשרית, שבה נאלצנו לככב כגיבוריה הראשיים , נקלענו לפתע לסיטואציה הזויה, מלחיצה וחונקת עד כדי שיתוק. מרבד השלג הלבן שחסם את דרכנו נצבע לי בשחור אפל, וכה רחוק מלדמות לשמלת כלולות בוהקת ואבני סברובסקי---
בהתגלמות הטקט, יצאת מהמונית עם הנהג ''כדי לבדוק מה קורה'', והענקת לי כמה רגעי חסד שבהם יכולתי לטלפן להורי בהיסטריה, ולדווח על הקומדיה האומללה. כשנמלטת למונית בחזרה מאימת הקור הצולף, פרצנו בצחוק לכמה דקות ארוכות. השינוי בפניך היה מדהים, פתאום נחה עליך רגיעה והשלמה. ואת הסיבה לשינוי אמרת כעבור רגע- ד' שם אותנו כאן, כמו מפעיל בובות מיומן שמלהטט את בובותיו בשליטה מלאה. קראתי על עיניך את הקבלה, ההשלמה עם רצונו של ד', ואם נגזר שהשידוך ירד- וזה מה שהיה נראה שיקרה- ונבלה עד אז עוד כמה שעות מאולצות, אתה מקבל בכניעה.

ופתאום כמו הלכו והפשירו חומות של קרח. היית נינוח הרבה יותר, וענני השתיקה פינו את מקומם לשיחה קולחת, עמוקה, משמעותית וקרובה. הרגשתי שאני פוגשת עכשיו את יוני האמיתי, זה שכה שיבחו בבירורים, וזהרורי האור שנצצו עד כה מבין הערפילים, הפכו לקרני שמש מפזזות ומאירות. זה היה המפנה. למחרת בערב, לאחר ששתינו לחיים, יצאתי אל המרפסת. ואז בדיוק כמו היום, השלג היה נראה לי לבן, צחור, מלכותי, כמו שמלה בוהקת של כלה...

תודה על שמש מאירה תמיד, גם בעתות סערה---
ריקי​

 

[גלידה בגביע]

הודעה מס' 6

שלב א'
הפעם היא תראה להם מה זה. אחת ולתמיד. נמאס לה שהחשבונות שלהם תמיד באים מאוחר, והם שולחים בכלל התראה ולא חשבון. בטח הם עושים את זה בכוונה כדי שישלמו להם ריביות. נראה להם שהיא מעוניינת לתרום להם? שימצאו ספונסרים אחרים. בנמרצות רבה היא חייגה את שלוש הספרות אחת, אפס ושלוש והתחילה להאזין למגינה הערבה של "אתך בכל רגע". אחרי עשר דקות המתנה (שנראו כמו שלושים) ענתה לה סופסוף נציגה מותשת בקול עייף. היא צעקה , צרחה ואיימה. קיטרה שבטח רק בגלל שהיא חרדית הם דופקים אותה. ומעניין אם גם ברמת השרון הם גם לא שולחים דואר בזמן.
הנציגה ניסתה להשחיל מילה, להתנצל, להציע חשבונית במייל, לדחות תשלום לבטל ריבית.
אך היא אפילו לא ניסתה להקשיב.
היא צעקה וצעקה את כל אשר על ליבה. ניצלה את האוזן הקשבת ופרקה את כל המועקות שישבו לה על הלב.
ואז היא השתתקה, שמחה שהצליחה להביס את נציגה.
"מה יש לך לומר לי עכשיו?", שאלה בתרועת ניצחון.
הנציגה ביקשה בקול רועד את מספר החוזה חשמל.
והגברת הקריאה: שש, שבע, שמונה, תשע...
הנציגה ההמומה השמיעה כחכוח מבוהל.
והיא שמחה שסופסוף היא הצליחה להרעיד את חברת החשמל, אחת ולתמיד.
ואז הנציגה שאלה בקול חלוש: דודה רינה?! זאת את?
ודודה רינה הסמיקה לתוך השפופרת וניתקה.


שלב ב'
הי דודה רינה, (מספר חוזה שש, שבע, שמונה, תשע... )
אני נציגת השירות עליה שפכת קיתון של רותחין באותה שיחה אומללה שחייגת ל103. האמת זה היה לא נעים, אף אחד לא אוהב לקבל צעקות ובטח לא כשהן לא מגיעות לו, הרי אני לא הדוור שלא הביא לך את המכתבים, לא אני זאת שבחרתי לקחת את שקית המכתבים ולהעיף אותה אחר כבוד אל הפח השכונתי. אני מבינה את כעסך, זה באמת מתסכל לקבל חשבון באיחור ולהיות מחויבת בריביות. אבל אני רק מבקשת ממך שתזכרי בפעם הבאה שאת מתקשרת למוקד טלפוני כלשהו שמאחורי הקו יושבת אישה או בחורה שזאת העבודה שלה. זו לא סתם דמות אנונימית שאפשר להתעלל בה בשביל ההנאה. כדאי שתדעי גם שהיום יש המון נשים משלנו שעובדות בתור נציגות שירות, וזה שענתה לך מיטל, נירית או רויטל לא בהכרח מדובר במישהי מן המגזר החילוני, יתכן מאד שהשמות הזרים האלה הם תחפושת לרבקי, שינדי וגיטי. אבל בלי קשר לזה רצוי שתכבדי את עצמך (וגם אותן.)
בהצלחה בחיים וכל טוב.
הנציגה מחברת חשמל.

נ..ב זה המקום להתנצל על זה שהטעיתי אותך, אינני מכירה אותך באמת ואינני יודעת מי את, פשוט זמני השיחות שלי היו ארוכים והאחראית במוקד עמדה מעל הראש שלי עם סטופר שאסיים את השיחה. אז רק אמרתי "דודה רינה" ואת פשוט נבהלת וניתקת. מן הסתם אחרי שלוש שניות נזכרת שהאחיינית הגדולה שלך בת שמונה ובטח לא עובדת בחברת חשמל. אבל אני את נפשי (ואת זמני השיחות שלי) הצלתי.

 

[עדינה הלפגוט]

פעם היינו ילדים, ילדים קטנים וטובים, ילדים הרוצים לרצות את עולם המבוגרים יודע הכל.
ילדים ששומעים בקול אבא ואמא, או לפחות מנסים.
חלקינו גילמנו בצורה מושלמת את דמותו של הילד טוב מירושלים ,
וחלקינו רק רצינו בכל מאודנו להכנס לנעליו היציבות והבטוחות של הילד המיתולוגי ההוא.
אך מידותיו שלא התאימו למידותינו, גרמו לנו לאי שקט, לחריגות , גערות עונשים והבטחות.
הבטחות לעצמינו ולכולם כי מהיום נשוב להיות ילדים טובים.
והכי הרבה חיכינו...
הוי, כמה חיכינו לגדול,
להיות בצד החזק, השולט, המחליט, העצמאי.

פעם המבוגרים אמרו שהחיים חולפים מהר.
ויום אחד אנו מקשיבים לעצמינו בתימהון, פולטים את אותו המשפט בדיוק,
ובבהלה מסיקים, כי המבוגרים של הדור הצעיר, זה אנחנו בעצמינו.
ותחת ערימות השנים החולפות, מצטנף הילד הקטן והטוב,
אנו נפגשים עימו מידי פעם.
עיניו התמות מלאות אכזבה,
מול החולשה, חוסר השליטה וכבלי החומר שסוגרים על החופש.
ולא נותר לנו אלא ללעוג לו על תמימותו, כשתגדל- תבין...
ותמיד בפרידתינו, מתחזקת הפליאה,
כיצד הסתירו מאתנו המבוגרים, את הילד הקטן והתם שלא גַדֵל לעולם?

שלום לך.
הלוואי ששלום...
מי כמוני מכיר את המלחמה התמידית הרוחשת תחת העניבה האופנתית החונקת את צווארך. מי חושש כמוני מפקיעת שרירי פניך, הנמתחים כל העת בכאב כדי לשוות לך את מראה האינטלגנט החביב עליך כל כך?
לילדים יש חיישנים רגישים, תשחק אותה גבר על כולם, אבל ממני לא תוכל להסתיר.
נפגשנו היום לכמה רגעים, הבטת בי בזלזול, מה כבר מבין ילד קטן בחיים הסבוכים?
שב בשקט, אותת לי בעיניך.
לא לימדו אותך כי העזרה הכי גדולה היא שלא תפריע?! גערת בי בהתאמה למנגינה ולקצב הגערה שקבלנו מאמא אי אז בערב פסח.
זוכר? כשהצענו לה עזרה בחבטת המזרן המשובץ, כתום וחום.
המזרן עליו התקוטטנו כל ערב עם מנחם האח הקטן והמפונק.
רצינו לעזור לאמא, חשבנו אולי כבר כואבות רגליה מעבודות הפסח הקשות, אך היא הפסיקה לחבוט רק לרגע ואמרה: העזרה הכי גדולה זה שלא תפריע...
גדלת מאז, גדלת הרבה, פאותיך הפרועות תמיד, נתחבו יפה יפה מאחורי אזניך, על אפך מונחות דרך קבע משקפיים בעלות שתי ידיות שלמות, ללא כל ליפוף של סלוטייפ, או צבע מוזר של הלחמה.
שוב אינך מתפרק לרסיסים מגערה, שוב אינך מקנא עד דמעות במנחם הגונב את הבמה ומקבל את תשומת הלב. שוב אינך סופר בהתרגשות ימים ליום ההולדת ואינך מנגב דמעה זועמת ומאוכזבת בחשאי ביום שלמחרת...
שוב אינך.
נשארתי לבד. נעלב, בוכה, מקנא, מרצה ונזקק. עדיין ילד.
אולי תחשוב שאני תמים, אם אומר לך שאני די מעריץ אותך וגם אוהב.
האם תוכל אי פעם להעניק לי את משאלת חיי? תוכל ליישר את גבותיך המזדעפות למראה פני וללחוש לי, אתה ילד טוב?
אם... ולכשתוכל, אז יבוא השלום.

 

[nechamizak]

שלב א

תקציר: נחום תקום החבוט והמדולדל מחכה לקיצו הקרב, ולפתע מגיע יצור קטן שמאמץ אותו לחיקו בחום.


שלב ב'
רשות הדיבור נתונה ליצור הקטן:

אתה יודע, נחום תקום? אני כל כך שמח שמצאתי אותך. אמא הלכה לקנות לי ג'יפ חשמלי. היא הבטיחה לי שאם אתנהג השבוע יפה בגן היא תקנה לי כזה כמו של מאיר השוויצר, ואני, בכלל, לא רציתי. אולי הייתי מפרק את הג'יפ ומרכיב ממנו רובוט חדש, נגיד, כזה שמתנגש חזק במישהו שמעצבן אותך, אבל אמא, בטח, הייתה כועסת.

בזמן האחרון היא כועסת הרבה, וגם הגננת. אני חושב שזה בגלל השאלות שלי והרעיונות שלי. כשאני שואל, למשל, את אמא אם הדובה הקטנה נמצאת בחצי הדרומי או הצפוני של כדור הארץ, היא נאנחת ואומרת שהיא לא יודעת, אבא מקמט את המצח ואומר שמחר יגיד לי תשובה ותמיד שוכח, והגננת אומרת שדובה קטנה נמצאת רק בגן חיות.

לפעמים עולים לי רעיונות חדשים באמצע האוכל או הריכוז, ואני חייב לבדוק אותם. אני לא רוצה לדרוך על החבר או לשפוך את הצלחת. זה ממש יוצא לי בלי כוונה, אבל הגננת אמרה לאמא שאי אפשר ככה, וחייבים לאבחן אותי ולטפל בי. אז אמא לקחה אותי לכל מיני אנשים מוזרים ששאלו אותי המון שאלות ונתנו לי לעשות תרגילים מצחיקים. אחר כך הם אמרו לאמא הרבה דברים.

אחד אמר שאני מחונן. אבא הסביר לי שהכוונה היא שה' חנן אותי בהרבה שכל, אבל האיש, בכלל, שאל אותי שאלות של תינוקות. אחת אמרה שיש לי חולשה בחגורת הכתפיים. הי, זה מפחיד! נראה לך שיד אחת יכולה ליפול פתאום? היא גם אמרה שכדאי שאדחוף דברים כבדים. לא אכפת לי לדחוף את מאיר כשהוא מעצבן אותי. עוד אחת אמרה שיש לי פער גדול בין השכל לבין הרגש. טוב, נו זה ברור! המוח נמצא בראש למעלה, והלב נמצא למטה בחזה.

בסוף התחלתי ללכת לטיפולים. ביום ראשון אני מצייר בגואש והמטפלת מסבירה לי כל מיני דברים על הציורים שלי. היא רק לא מבינה שאני גרוע בציור, ומה שהיא חושבת שזה בית זה, בעצם, זיקית מצויה. ביום שני אני הולך לטיפול בקבוצה עם חברים, אבל זה נורא משעמם, וביום חמישי אני רוכב על סוס, וזה, דווקא, ממש כיף!

לפעמים אני רוצה שאבא, אמא והגננת פשוט יתייחסו אליי רגיל. יתנו לי קצת לחלום ולבדוק דברים חדשים, וגם לפעמים יגידו לי - לא! בלי להתקשר קודם לאיזו רבנית חכמה.

רגע, מה אמרתי בהתחלה? אה, שאני שמח שמצאתי אותך. כשראיתי אותך מיד ידעתי שאתה אף פעם לא תיעלב אם בטעות אדחף אותך, ולא תלשין עלי אם אשבור משהו, ולא תצחק על הרעיונות החדשים שלי, ואני אפילו יודע לתקן אותך בקלי קלות. אז, אתה מסכים שנהיה חברים?

 

[chavi9]

שלב א':
איזה חום! ברכבות של לונדון אין מזגנים, החום בלתי נסבל.
כמה אנשים... תראי את ההיא שיושבת בקצה הספסל ממול.
אלוקים אדירים!! ראית פעם דבר גדול כל-כך? לא נראה לי שבימי חיי נתקלתי באישה כל כך שמנה...
נכון? פרה, פשוט!!! פרה על שתיים....

איזה כיף להיות ישראלית ברכבת התחתית בלונדון.
אפשר לדבר חופשי, בקול, לצחוק, לקטר--- מילא כולם סביבן מבינים רק אנגלית....
צמד נשים צעירות, ישראליות, מחוממות כהוגן כמו שכבר אמרנו, מותשות מיום ארוך של קניות ובילויים.
ובדרך הביתה ברכבת התחתית.... פורקות בששון את כל האנרגיות שהצטברו בהן...

איפה היינו? אה, השמנה. (שמנה? קטן עליה! פרה אמיתית. פרה על שתיים.חחחחההה...!! ועוד בחום הזה. איך היא שורדת? מסכנה...)

איזה כיף לנקז את שאריות המרץ על איזו דמות ענקית חריגה בנוף, להשתלח בעברית נטולת מעצורים. וכי מי מבין אותן?

הרכבת עצרה בתחנה. עוד שתי תחנות הן צריכות לרדת.

הופ!!! תראי!! הפרה, אוי - היא מתחילה להתרומם.... צריכה לרדת. איך היא תעבור בדלת??

לא יאמן, אבל היא מגיעה לדלת בשלום.
רגע לפני שהיא נפלטת לאוירה ההביל של התחנה, מסתובבת הפרה לפנים הקרון, מביטה בפנים חתומות בצמד הנלבב והמשועשע
וגועה בקול גדול: ממממוווווווווווווו---

----------------------
גילוי נאות: המעשיה הזאת, התרחשה באמת (כן, בלונדון). שמעתי מכלי ראשון מבעלת המעשה.



שלב ב':

שלום לך, ידידה.


את אולי הספקת לשכוח את המקרה האומלל ההוא. אני לא.
טוב שירדת מיד אחרי הגעיה ההיא. הותרת אותנו הלומות, אילמות ונכלמות.
כך מנעת מאיתנו את הצורך להגיב וטוב שכך, כי כל תגובה מתקבלת על הדעת ומרגיעה את הלב לא עולה בדעתי.


לאחרונה אני נזכרת בך יותר ויותר. כבר אינני אדם קטן ועליז כפעם. גדלתי, התעגלתי, התמתנתי...
כל מפגש אקראי שלי עם מראה, שלולית או סתם פחית מבריקה מחזיר לי השתקפות גדולה, עגולה, מוווושלמת, ומעמת אותי חזיתית עם דמותך באותו המפגש. אני נהיית יותר ויותר דומה לך.


יש לי כמה מסרים לאומה, וזאת, אולי, תהיה כפרתי:


1. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.
2. אל תדבר בעברית קולנית ברכבות בחו"ל. מבינים אותך.
3. ככלל, מה שלא נעים לך לומר בקול - חשוב, אולי עדיף שלא לומר בכלל.
4. כשתגדלווווו, תבינו....


יום נפלא.

 

[ריפקא]

הודעה מס' 12

שלב א'
הוא לא אמר לא.
הוא גם לא אמר כן.
הוא שתק, והם לקחו הכל.
את המלפפונים. את העגבניות. את הקרטונים.
את הפלפלים לא לקחו, לא לקחו כי לא הזמין עדיין מהמחסן, ומה שלא היה על הקרטון- הוצאה לפועל לא לקחו.
נכון, לא לקחו פלפלים, לא, אבל יחד עם העגבניות נלקחה גם נשמתו, נדם לב הירקן שבו, התנדפה לה זעה של קיץ ותם הצורך בוינטלטור.
הפנקס פתוח, אך אין יותר קניה בהקפה, גם לא במזומן, אין.
פיניטו על הירקות של מכלוף.

עיניים. הוא מרגיש עיניים.
אומנם ירקן הוא כבר לא אבל החושים עדיין עובדים ,זה עיניים, מישהו עושה לו עיניים---- מאחורה.
הוא מסתובב. להפסיד, מה כבר יש לו?? חצי בית וחובות.
עיניים בוערות, זקן לבן, מצנפת כחולה.
פני מלאך אלוקים.
והעיניים- חודרות לו לנשמה. הוא מנסה להתבונן בהן, לא מצליח, לא ממש מסתכל. משפיל מבטו בפני צדיק- כבוד הרב המקובל. אח.. איך ידע להכנס לו לחיים עכשיו, איך?? תראו מה זה.

"כבודו, אני יודע, הכל מלמעלה. רק תוריד את העיניים, כבודו".
"בסדר, אני אאסוף כסף, אני אפתח מחדש, כבוד הצדיק".
"טוב, ואני גם אלך לבת'כנסת להגיד אזכרה על פורטונה, בסדר".

מסמר קטן נשלף משולחן העץ המקרטע,
מסמר קטן שיזכה לשאת עליו את תמונת הצדיק, זכותו תגן על החנות החדשה, אמן.

ו...
שלב ב'!!


יתברך שמו לעד.
יום חמישי, השני לחודש אגוסט, עכשיו קיץ .
בזכות רבי מאיר בעל הנס, בזכות רבי שמעון וכל הצדיקים.

שלום כבוד הצדיק,
היום היו אצלי ההוצאה לפועל, שוב.
באמונה, לא יודע מה היה להם לקחת, לא יודע.

חיטטו במאחורה של הבסטה, איפה הכסף הקטן, הרימו לי את כל העסק ובסוף מצאו.
קצת מלפפונים, עגבניות מבית שאן, שני שקי קישואים וחבילה מקוצ'מקת של גזר.
הם מסתובבים לי פה בפנים ואני יושב בכניסה- מסתכל עליהם. מסתכל, מסתכל וחושב לעצמי:

"מכלוף, מה אתה חושב לעצמך. היה לך כסף בבגדד- נו ואז מה?! שילמת הכל לאיזה ערבוש מג'נון, לא נשאר לך גרוש. הלכת אחריו בהרים, סחבת את אמא שלך על הידיים בגבול, הגעתם לחיפה בקושי בגד נשאר לכם, עבדת במקומות הכי קשים, כלכלת את כל המשפחה, עזרת להם במשק בית, מצאת להם כלות.

כל החיים שלך עם פורטונה היו בלי גרוש על הנשמה. התחתנת איתה בלי שקל, גידלת את יורם ומשה בלי שקל וקברת אותה- בכסף של הסוכנות.
עכשיו אתה פתאום רוצה למות?? מה קרה?? אה, אין לך כסף.. יותר יקר למות, תאמין לי מכלוף. תסת'כל איך מרוקנים לך ת'קרטונים.

ואני יושב שם, חושב על החיים שלי כשבתוך הבסטה חבורת פרחחים, ממלאים ארגזים ושותקים.

פתאום אני רואה אחד מהחברה' מסתובב אחורה ומסתכל עלי. מסתכל על העגבניות מסתכל עלי ו--צועק.
לא תאמין , כבודו, אבל הוא צועק עלי!!!! על מכלוף שבחיים לא הרים ת'קול על מלפפון!!
כסף למכשירים אין לי, בקושי לרופא, אז האוזניים שלי לא משהו ולכן לא שמעתי מה צעק.
כשהוא רואה שאני לא מבין אותו, הוא מפסיק לצעוק, מניח את הארגז על הרצפה ומתקרב אלי.

אני יגיד ך' ת'אמת, נבהלתי.
בן אדם כולו שרירים, הולך כמו איזה דובי, עם המבט שלו חשבתי הוא בא לחנוק אותי וסאלאמת- אין מכלוף.
הוא מתקרב אלי ואני ממשיך לשבת. התחלתי למלמל וידוי, כמו יהודי עראקי טוב, מבקש מאלוקים שיסלח לי.
מתוך הבלבול הזה אני שומע אותו ללחוש לי באוזן .
לא תאמין כבודו, אבל הז'לוב הזה שואל אותי מי זה.
כן, הוא הצביע עליך..

ואז הוא ישב לידי וסיפר לי על סבתא שלו שגרה בעיראק ולא היה לה כסף ואתה עזרת לה , אח"כ הוא כבר נשאר איתי בחנות עוד איזה חצי שעה והלך.

איתו הלכו כולם.

עכשיו, אני יושב פה בכניסה ומבקש ממך שתחזיר אותם---
לפחות שיסדרו קצת את הבאלגן.

 

[אבי100]

שלב א הודעה מספר 11

רעבה כמו תמיד לאחר כמה שעות שמזון לא בא לפיה, אמה כבר מזמן הלכה לעולמה נדרסה ע"י מכונית בתאונת "פגע וברח", ואביה, כבר בלידה נטש אותה לאנחות ולא היה לידה להחזיקה וללטפה כדרך שאר האבות, שנים שהיא מחזיקה את משפחתה לבדה עובדת ועמלה למצוא מזון לה ולצאצאיה, המצב ממש עסק ביש ואפילו לא נעים, ולפעמים היא גם נזקקת לחסדם של אחרים לאוכל מבושל מכל מיני משפחות או לאוכל שבושל בבית התבשיל, אך היום הוא יום חגיגי, היא קיבלה בשורה טובה שכל תושבי העיר מוזמנים לשמחת נישואי ביתו הקטנה הם וילדיהם, כיאה למעמדו של ראש העיר הוא מחתן בפאר והדר ובשפע רב , אכן רק מהשאריות של השמחה ניתן לכלכל עיר שלמה למשך שבוע שלם, ואכן לעת ערב היא צעדה לעבר האולם וכמו תמיד הלכה בצידי הדרכים כאילו היא בושה ממבטם ומפחדת מקול צעדיהם, היא פסעה במהירות וכשהרעב התגבר היא החלה לרוץ, היא הגיעה למקום השמחה ליד הדלת היא שמעה קול חבטה ומיד היא ברחה במהירות תחושת הרעב נעלמה והי התמלאה בתחושת פחד ואימה, מאחוריה עזב המלצר את הצפרדע הירוקה לאחר שרוקן את שקיות הזבל מהאולם וסגר את המכסים בטריקה של סוף יום, לאחר כמה דקות של מנוסה היא פצחה בבכי וביללה וזעקה בקול רם מיאווו מיאוו.....

-----------------------------------------------------
שלב ב'

אליך איש גדול ויקר
נפגשנו לפני כשבוע והצלחת בגישה אחת להרוס לי את כל האמון שהיה לי בבני האדם, אודה ולא אבוש אכן אף פעם לא האמנתי באנשים, נו טוב תנסה לדמיין לעצמך איך זה להיות מגורש בכל יום ויום כמה וכמה פעמים ומכל זרוע וצב (צרוע וזב) אך עד כדי כך שבני אדם יתנהגו לא האמנתי ולא העליתי בדעתי עד כמה שדעתי הקטנה משיגה.
אני יודעת שלא תתנצל ורק תגיד לעצמך טוב היא בסך הכל חתולה והיא תקשקש בזנבה ותשכח, כמו כל האמונות הטפלות שיש לבני האדם על החתולים שיש להם זיכרון קצר מאוד, דע לך שכזה דבר לא שוכחים כי כשמנסים לגרש אותך זה דבר לא נסלח אבל נסבל, וכשמנסים להרוג אותך כמו שאתה ניסית להרוג אותי זה דבר לא נסבל וודאי שלא נשכח, לו רק היית מנסה לפייסני היית מתנדב בתנו לחיות לחיות ונהפך לצמחוני.
אך מה לי להכביר במילים ולנסות לשכנע מלצר שכל עבודתו ופרנסתו מבוססים על השמדת תרנגולים והגשת עופות, סטייקים, ושניצלים למאות אורחים, וודאי שאינני יכולה להטיף בנושא כה טעון כאשר עיקר מזוני הוא מהחי (עכברים) ומהמת (שאריות של תרנגולות מתים משמחות).
אך דבר אחד ברצוני לבקש אנא ממך אם אתה צריך להרוג בעלי חיים בשביל פרנסתך או לצורך מזונך עשה זאת בחפץ לב אבל אף פעם אל תתעלל סתם בבעלי חיים שהרי ידוע אצלכם האיסור של צער בעלי חיים
מייאו
מוצי החתולה

-----------------------------------------------------
והצד השני של הפגישה
שלום וברכה
מה אומר ומה אדבר ובעיקר מה אכתוב לך, כבר שבוע מאז שנפגשנו ואיני מוצא מנוח לנפשי על הצער ועוגמת הנפש שגרמתי לך, עד עכשיו קשה לי להיזכר איך גירשתי אותך בבושת פנים, איך העפתי אותך ממש כמו, כן בדיוק כך... כמו שגירשתי אותך, הדמעות עולות בעיני כשבכייך עולה במחשבתי , אך דעי לך זה ממש לא היה באשמתי וודאי שלא בגלל שיש לי רתיעה ממך או שיש לי משהו אישי נגדך, זה קרה לאחר יום שהתחיל ברגל שמאל כשכבר בבואי לעבודה קיבלתי שיחת נזיפה מהאחראי עלי, והמשיך בלחץ עבודה מטורף בעקבות שמחתו הגדולה של ראש העיר, אכן כל הזמן קיוויתי שאוכל בזמן השמחה לגשת לראש העיר להחליף איתו מילה או שתיים ולהשיג איזו שהיא פרוטקציה בעירייה, אך בדיוק כשנגשתי לראש העיר באה מולי בת דודתך וראש העיר ידוע ברתיעתו הידועה מכל משפחתך ולכן הוא הזדרז מאוד וניסה לברוח מהר ככל יכולתו, ולאחר כמה דקות באת את כשאני כבר הייתי עצבני עד למעלה ראש ולאחר שאיבדתי את עשתונותיי עשתון אחרי עשתון, ומשכך מיד בראותי אותך טרקתי את הדלת בטריקה עזה למען תדעי את וכל צאצאיך שאני לא סתם מלצר פשוט, ואת רק חסרת בית ללא מזון וללא מחיה.
אכן לאחר כשבוע כשכבר הספקתי לאסוף את כל עשתונותיי הנני מבקש את סליחתך ומזמין אותך לשמחה שתערך היום באולם ולשאריות שאשמור אך ורק בשבילך.

 

[7880]

הקטע הקודם- (מספר 4)
רחלי שוכבת במיטה מכורבלת בשמיכת הפוך העבה. יום נישואים ראשון. רחלי משתנקת מבכי, הגוף שלה רועד ואין לה חשק להתגבר ולהפסיק לבכות. עוד מעט מוטי יבוא ולא יבין על מה ההיסטריה. צריך להגיד תודה להשם, כך יגיד בטח, לא הרבה חברות שלך חוגגות שנת נישואים עם תינוק בן חודשיים. למה את ככה? עצוב לרחלי. מוטי לא מבין. הוא לא מכיר את האשה העצובה הזו, כך אמר לה אתמול והיא, רק בכתה כשניסה לברר איתה את העניין. הגשם ניתך על קירות הבית בחוזקה, יורד ברד כנראה. רחלי לא מצליחה לשמוע את הבכי של עצמה וזה רק יותר מתסכל. קר לה, קר כל כך. הגשם יורד והדמעות זולגות בשטף. מוישי הקטן בוכה. באדישות מה רחלי מתרוממת ונוטלת אותו למיטתה כדי להאכיל אותו. הדמעות על הלחיים עדיין. מוישי גומע בשקיקה ורחלי מסתכלת עליו בכאב, אולי ברחמים. מוישי שבע, הוא מביט על רחלי ומחייך. רחלי עוצרת את נשמתה בטוחה לרגע שמדובר ברפלקס. היא מתעשתת ומגרגרת למוישי, מדובר בחיוך. הגשם ניתך בעוז. גם רחלי בוכה, היא מאוהבת. הגשם פסק, רחלי מחפשת עזרה. בשביל הילד שלה היא תלחם. אמא.


נסיך שלי
אני רוצה לשתף אותך בהרהורים שתפסו אותי בשבוע האחרון. חזרת אלי בדמיוני כתינוק קטנטן, כ"כ מתוק היית. חוויות האמהות הראשונות עלו בי שוב, ההתרגשות, הקושי, השמחה, הבלבול.
נולדת לנו למזל טוב לאחר עשרה חודשי נישואים. אבא שיחיה כל כך התרגש, דיבר על הזכות העצומה שיש לנו כזוג צעיר כל כך לגדל פקדון יקר. אתה מכיר את אבא, מוצא את המשמעות הרוחנית של העניינים, גם כשהם מציפים בקושי.
בשבילי המעבר להורות היה קשה יותר. מאוחר יותר התברר שקוראים לזה דכאון אחרי לידה ושהרבה נשים עוברות את זה, אבל אז, בחוויה שלי הרגשתי כל כך לבד, כאילו שאף אחד לא יכול להבין אותי ואת העוצמות של מה שאני מרגישה.
ערב חורפי אחד נחרט לי בזכרון יותר מכל הימים הקשים.. היה קר נורא והגשם ניתך על הבית בחוזקה. אני בכיתי איתך, מוישילה, הרגשתי חסרת אונים לחלוטין. ואז אתה חייכת אלי... זה היה החיוך הראשון שלך ואני לא אשכח לעולם את הבור שהוא פער בי. זו הייתה תחושה מטורפת. הרגשתי שיכורה מאהבה... באותו רגע החלטתי שאני מחפשת עזרה ולא נשארת במצב הקשה. אתה נצבת לי כמטרה ברורה מול העינים. שנים שאני יודעת שהבריאות הנפשית שלי והכח להשקיע בעצמי הם ממך. רציתי שתדע את זה.. ילדים הם משאב כל כך גדול.. שואבים ממך את כל הכוחות אבל מתדלקים ומטעינים ונותנים משמעות ואיכות חיים. חשוב לי להדגיש לך את זה, בן יקר שלי, דוקא היום... מחר הברית מילה של הבכור שלך.. נכד בכור שלי... אני מתהלכת בבית אפופת התרגשות, רוצה להעביר לך קצת מתחושותיי ומתורתי לגבי הורות וזוגיות. אני בטוחה שתהיה אבא טוב..
תשמור על ציפי ותדאג למצב רוח שלה. (אני ממש רגישה לנושא...) בסדר?
אוהבת עד אין כלות-
אמא.

 

[מה הענינים]

הם הביטו בה בשתיקה,
מהולה בתדהמה, מהולה ברוגז קל, מהולה בבליל של רגשות: כעס, חוסר אונים ועוד...
הם ניסו להתכנס אל תוך עצמך – אך לא עלה בידם, אז הם המשיכו לשתוק...
מי זה הם?
הררי הבגדים בסל הכביסה, מעל המיטה ועל קרש הגיהוץ...
ולא רק הם,
גם הכלים שבכיור, גם המסמכים הדורשים מיון, גם המשחקים המפוזרים בכל הבית, וגם מליון ואחד הפריטים שסבבו סביבה בכל מקום אפשרי, רק לא במקומם הטבעי.
וגם היא שתקה, והרגישה רצון לברוח, להעלם, לא לראות.
שבוע של וירוס, פלוס בכי של התינוק במשך שלושה לילות, פלוס כמה קניות הכרחיות, והשליטה שלה על כל הנעשה נאבדה. וזו היתה התוצאה.
היא לא ידעה מנין להתחיל וגם לא כ"כ ידעה איך.
ואז היא הגיעה –
ילדתה בת התשע, חיננית, חייכנית עם דיבור בלתי פוסק:
"אז את שומעת, אמא, האוכל ששלחת לי היום לבית הספר היה הפתעה בשבילי, כ"כ שמחתי כשראיתי את הלחמניות הטעימות שאפית, וחברות שלי אמרו לי שכיף לי שאמא שלי שולחת לי כזה אוכל, ואחר כך הצלחתי במבחן והמורה החמיאה לי, איזו אמא מקסימה את"...
הדיבור לא הפסיק, אבל משהו אחר הפסיק –
לאחר שעה, היא הביטה סביבה ולא האמינה: המטבח בהק, הרצפה היתה חפה מכל חפץ, הארונות היו מסודרים, ובלב שלה השתוללה אהבה עצומה.

(מכתב מתחת לכרית)
ילדה שלי,
כשהייתי ילדה קטנה הייתי נקראת 'חכמה' כל דבר ניסיתי להבין, התענינתי בכל תחום והשבתי תשובות מחוכמות על כל דבר, הסתובבתי בהרגשה שאני שווה. ואז תמיד הגיע אלי המשפט ההוא ששבר לי את כל המיתוס על עצמי, המשפט ששנאתי ביותר, שהרגשתי שהוא מקטין את כל היכולות שלי, שמעמיד אותו בצל. והמשפט היה: 'כשתגדלי תביני'.
הבטחתי שאת המילים הללו בחיים לא אומר לילדים שלי, אתן להם לגדול בלי חסכים.
וכמעט הצלחתי...
אבל היום, כשאני רוצה לכתוב לך מכתב ולספר לך קצת מה עשית לי, באיזה מצב הייתי ואיך שינית אותו אפילו בלי להתכוון, ומה השתולל לי בלב אחר כך– יש לי רק משהו אחד להגיד לך, וגם אם לא תאהבי, וגם אם תרגישי שזה מגמד אותך – דעי שאלו המילים הכי מתאימות:
כשתגדלי, תביני
מאחלת לך חיים יפים עם ילדים מקסימים כמותך שיגרמו לך להבין את המכתב הזה.
ואולי אפילו תזכרי ממנו אז, ותוכלי לשים אותו מתחת לכרית של הבת שלך.

אוהבת הכי בעולם
אמא

 

[מרמורשטין]

הודעה מס' 20
שלב א:

היא עמדה מול המראה, לא מרוצה בעליל. לחיים תפוחות, מסתירות בין קפליהן עיניים קטנות וגוף גדול.
שמנה.
רק לפני חודשיים קנתה את החצאית השחורה האחרונה ושוב התפוצץ הרוכסן.
בדרך כלל זה לא נורא להיות שמנה – זה טעים, מנחם ומרגיע. אך כשמישהו פוזל לך לתוך הצלחת הריקה (היא היתה מלאה מקודם, אל תדאגו) זה קצת פחות נחמד.
כשאת עומדת ליד הבר ורואה את הקריצות מאחורה, מתחשק לך לבחור עכשיו דווקא סיגר מגיר שומן במקום פרוסת האבטיח שתכננת. למזוג לכוס פפסי בלי מקס או פשוט רק לצרוח.
אבל בסוף את חוזרת לפינה שלך עם פרוסת אבטיח אדמדמה וכוס סודה.
אם לא תשמרי, לא תחסמי, יום אחד עוד תראי כמו X.
אם את שמנה אז X היא מפל שומן. כשהיא נכנסת לאולם בהתנשפות קטר, ממהרת אל הבר ובוררת לה סיגר ריחני, את נשמת לרווחה. זה בסדר, ליד X את רק שמנמונת.
כשאתן עומדות יחד ומפטפטות תוך כדי צפיה במעגלים המפזזים, את מרגישה ממש רזה. תמיד נחמד לעמוד ליד מישהו שהוא יותר ממך: יותר נמוך, יותר טיפש, יותר מכוער, יותר שמן...
ואז, כשהכלה והמחותנת מרקדות יחד באמצע המעגל, את שומעת לחשוש מאחורה: "וואו! הן תופסות את כל האולם! מדהים איך שלשתיהן יש את אותו היקף ירכיים!"
בום! את מחווירה מתחת לשכבת המיקאפ ומתנשפת כמו טרקטור. לX יש עגלי זיעה על המצח ושתיכן מתבוננות אחת על השניה מחדש.
כך אני נראית? כך???


שלב ב':

פעם, כשעוד הייתי מציצה במראה, נעמדתי מול אחת כזו, חצויה.
המראה הזאת הייתה מורכבת בעצם משתי מראות שעומדות אחת על יד השניה ורווח קטן ביניהן.
כך, כשאני ממוקמת בדיוק מול חלקת הקיר הלבנה שבין המראות, הפכתי לרזה.
לא רציתי לזוז משם, הייתי מאושרת!
ואז הגיעה אחותי דקת הגזרה ונעמדה לפני. היא ניסתה להתמקם גם היא במרכז ולא כל כך מצאה את המקום המתאים. בכל זווית שהיא נעמדה, ראו אותה רק בחלק אחד של המראה, או שלא ראו בכלל...
היא התאכזבה והלכה לה ואני נשארתי שם, אישה חצויה, שמנה כמקודם.
עמדתי, עדיין לא מסוגלת להתנתק מהאשליה המתוקה, וזוויות פי יורדות מטה.
הבינותי,
מכיוון שלא אוכל ללכת ברחוב עם זוג מראות צמודות ולהכריח את העוברים והשבים להתבונן בי רק דרכן, הרי שאין בידי ברירה אלא לעמוד מול המציאות הבלתי נעימה ולנסות לשנות אותה בדרכים טבעיות.
מאז אני בוחרת בקביעות להדיר את רגלי ואת עיני מכל מה שמזכיר מראה.
החלטתי שטוב לי במשמני ובלחיי התפוחות. כל עוד אני לא מציצה במראה, אני יכולה להחליט שאני דקה ושדופה ואם נורא מתחשק לי לתקן עוד כמה דברים במבנה הגוף העגום שלי, אז בואו נגיד גם שאני גבוהה...
ואז הגעת את, אשה כבדת משקל שכמוך, ובאתגר שבועי פרוגיסטי, העמדת אותי שוב מול המראה.
מה אומר, המראה לא מלבב. מאז הפעם הקודמת שהצצתי בעצמי, התווספו עוד כמה שכבות למעטה החיצוני שלי.
נכון. נעים, טעים ומנחם לי כך,
אבל לא יפה לי כך.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

כולם רצו, באימה מהולה באדרנלין טהור. האישה עם השקית הקרועה, נשענה על קיר חנות המסגרות, וייבבה בחרדה.
גם אני רצתי, כולם.
העולם המוכר נצבע באורות אדומים וכחולים, אורות בהולים, ונמרח בכמו אפקט יצירתי של צלם.
והיא קפאה שם על הקיר.
ונגד כיוון התנועה הופיע הנער המזוקן, שלוף מצלמה של כיס. חיוכו הזחוח ליווה את שפתו העילגת, כשראה את פני המיוסרות, עוברות במסכו הקטן בדרך אל הסרטון הבלעדי, נעצתי בו מבטי תיעוב והמשכתי לרוץ, עד שנעצרתי לידו.
"ממש ברגעים אלה", הוא הכריז, נרגש עד שפמו, "מבוצעת החייאה לפצוע, ומכאן הוא יפונה לשערי צדק".
המצלמה הוסטה לעברי: "והנה ראיון בלעדי עם עד ראיה", הכריז, "מה שמך בבקשה?"
החיוך שלו כל כך הרגיז, והזקן המדולדל שלו נפרש בפני כסדין אדום מול שור צעיר ונוגח.
כל כך מעצבן ומקומם, שהיה בא לי להעיף לו את הנייד מהיד, ולגרור אותו לריצה משותפת. אבל הוא היה כל כך נלהב, והעיניים הנוצצות שלו החזירו את ברק הניידות באופן מושלם.
ובמקום להתעצבן, אהבתי אותו לרגע של חסד, ושוב שנאתי אותו על ההתנפלות, וחיבבתי את האומץ שלו, ותיעבתי את אהבת האקשן שגררה אותו לכאן מספסלי השטיבל.
היד שהתרוממה כדי לסטור לו בעוצמה, עשתה תמרון מיוחד בכדי לחזור למקומה, ונחה לה בטבעיות בצד הציציות, ממוללת אותם.
"קוראים לי יהושע" עניתי.

שלום לך עיתונאי מתחיל, ותודה.
אתה בטח שואל את עצמך "תודה על מה?"
אני לא אענה כרגע, אלא רק אזכיר לך כמה דברים מעברך, מקווה שזה לא יכאב.
אם אתה זוכר, היינו יחד באותה כיתה, מחזור ד' בחיידר החדש למצויינים.
היה לך כינוי "אלעזר המפוזר", ואני זוכר את זה רק כי גם לי היה כינוי דומה "יהושע הפרוע". אולי שני הילדים הכי מוזנחים ומפוזרים שיכולים להיות בעולם.
לא מאשים את אמא שלי על כך שהיא שלחה אותי אל החיידר עם מכנסים מטולאים. להפך, היא החדירה בי סדרי עדיפויות - אם אין כסף יש דעת. אז נכון שילד אחד ישב על המדרגות כשניסיתי לעלות לכיתה, הצביע על מכנסי והראה לחבריו: "איזה עני, יש לו טלאים במכנסים", נכון, אבל בכסף שההורים שלו השקיעו על מכנסים, ההורים שלי קנו אוכל, וגם ספרים.
לא הייתי מסופר, וגם אתה לא, יושבים שני ילדים על ספסל המנודים של הכיתה, פרועי פאות, דהויי כיפה, משקפיים מחוזקים בסלוטייפ, וסנדלים קרועים שהגרביים המחוררים נוזלים מהם החוצה.
אני הייתי רועש, דעתני, מדבר בלהט, תוך כדי שאני מסתיר את הטלאי התורן בכף ידי.
אתה היית שקט כעכבר, מכונס בתוך עצמך, מעולם לא הבעת את דעתך בנושא כלשהו, אפילו לא מחית על כך ששמואל שרמן הפך לך את כל תכולת הילקוט על השולחן, וחשף תפוזים מאובנים ששכנו שם מכיתה א', פשוט שתקת.
זה מה שנשאר לי בזיכרון, כי מאז שנפרדנו בכיתה ו', כשעברנו דירה לאנגליה, לא פגשתי אותך.
לא אלאה אותך בתיאורים על אנגליה, רק רוצה לספר שההורים שלי התעשרו שם בדרך פלאית, ואיבדו את הכל בזמן קצר, בדרך טבעית ביותר - הכל התבזבז.
הדבר היחיד שנשאר לי מגלות אנגליה, היה שינוי השם. אף אחד לא קרא לי יותר "יהושע הפרוע". הפכתי בהשפעת הסביבה והמעמד, לילד בוגר ומסודר ביותר, וזה המשיך איתי גם כשכל הנכסים ירדו לטמיון.
אבל אתה, אני הרי יודע מאיפה באת, מי המשפחה שלך, ולמשך כל התקופה שהייתי בחו"ל תהיתי מה קורה איתך, איך אתה נראה, מה אתה עושה?
אתמול כשראיינת אותי, לא זיהיתי אותך, כעסתי עליך, על הריצה אל עבר הדם והדמעות, על רדיפת הסקופ, על הסחר בגופות, ועל כל מה שחשבתי על עיתונאים בהווה ובעתיד.
אבל איך הייתי יכול לכעוס עליך? על אלעזר?
הרי מול עיני הצטיירה התשובה לכל השאלות ששאלתי את עצמי כל השנים, אלעזר - כבר לא ילד מופנם, מוזנח ומלוכלך. אלעזר עשה שינוי בחיים, שינוי משמעותי שלא הייתי מתאר לעצמי שיכול היה להתאפשר, אבל הנה הוא עומד מולי, בעיניים בורקות ושפם זקור - ומדבר!
תודה לך אלעזר - על כך שהראית לי את עצמך, שהראית לי את השינוי שהתחולל בך, את היכולת להגיע לכל מקום שתשאף אליו. ותודה לך על כך שהזכרת לי מאיפה באתי.

בברכה
יהושע (כבר לא פרוע) סלומון​

נ.ב.
אני לא מפסיק לכעוס על כל העיתונאים שמחפשים רק דם וגופות וטרגדיות.