אתכבד להיות הראשון, כמקובל באתגרים כאלו.
בבקשה:
------------
שמערל קראו לו, שמערל.
האלטרע בוחער. הזקן. התקוע כמו עץ מתושלח בהיכל הישיבה. יום יום, שנה שנה. חבריו הלכו ונעשו צעירים עם השנים- והוא תקוע.
לאחר שנים של ציפיה- עלה בו הרעיון. הבה אגוון את חיי המשמימים- חשב.
ומכאן למעשה- קצרה הייתה הדרך, קצרה.
מהכא להתם- יצא מהיכל הישיבה וטילפן מהטלפון הציבורי הכתום התלוי על הקיר, מתנודד, כורע:
רבי מאיר, אנא שמעני נא. מדבר שמערל, מהישיבה של הרעב'ע.
לא, אינני מתקשר היום כשאר החסידים, אינני רוצה רק לקבוע תור להכנס לקודש פנימה. היום הזה- בקשתי שונה....
אשמח אם תעביר שוב את שמי לרבי שליט"א לתפילה, כן. אבל היום- מבקש אני ממך משהו אחר...
רוצה אני לסייע בקודש, לשמש את הרבי שליט"א, בכל הנחוץ. לעת שאינך יכול. מכירני אתה שנים רבות. הן יודע אתה- יכול אתה לסמוך עליי! ולא רק בשעת הדחק...
ורבי מאיר לא סירב. פנה אל הרבי, סיפר לו אגב הכנת כוס התה הידועה, בחרדת קודש: כך וכך, שמערל הזה והזה. האם תסכימו לתת לו קצת תעסוקה, אפעס? משהו לעזור?
והרבי- לפי שהכיר היטב היטב את שמערל, ואת הליכתו היבשה, חסרת החיים, חסרת הסיפוק- נענה מייד: יבוא!
ויצא מייד רבי מאיר, ויטלפן כחץ מקשת לטלפון הכתום השמנוני התלוי בפרוזדור המאובק של הישיבה, ויבקש לקרוא תיכף ומייד ל"שמערל האלטרע בוחער", ויאמר לו:
לבש את חליפתך הטובה ביותר, חגור אבנטך על ירכך- ובוא מייד לבית המדרש של הרעב'ע! כי נתקבלה בקשתך...
תיכף רץ שמערל לבית המדרש, התפלל מנחה עם החסידים- ונכנס לקודש פנימה עם השקיעה.
רבי מאיר, הגבאי הוותיק שזקנו הלבן יורד על מידותיו ומעטר את פניו חייך אליו בחיבה, טפח על שכמו בעידוד גברי קשוח לבל ימוט מההתרגשות- ונכנסו שניהם יחדיו אל הרבי שליט"א. מנהיג הדור.
הרבי ישב על כסאו בדריכות, כדרכו. מייד כשנכנסו נתן בהם את עיניו החריפות, ואמר לשמערל הרוגש, הרועד, הכמעט נופח נשמתו בהתרגשות עצומה:
אתה תישן אצלי בבית.
וחזר מייד אל ספרו, בריכוז מוחלט.
בחוץ, הסביר רבי מאיר את דבריו:
הרעב'ע שליט"א נוסע מידי שנה לחודשיים, לפוש מעט ולעבוד את הבורא בלי הפרעות. בכל שנה הייתי נשאר אני לישון בדירתו ולשהות בה, על פי רצונו. השנה, בכאב לב גדול- נאלצתי לוותר על הזכות הגדולה, מסיבות שונות.
היום בערב הרבי שליט"א יוצא לחודשיים האלו, ועדיין לא ציווני מי ישמור על דירתו בהעדרו. מי ישב בה. ניסתי לרומזו פה ושם- ונתעלם ממני במכוון.
ועכשיו- קיבלתי תשובה. הוא בחר בך!
לך נא והתפלל מעריב ב'ביס - מדרש' ושוב לפה בדחיפות אחר כך, למען אכין אותך היטב למשימה הקדושה.
נרגש כולו, רועד מפחד, קיבל שמערל הדרכה מדוקדקת מרבי מאיר. איפה המפתחות, איפה האורות, איפה אסור בכלל לדרוך, איפה אסור לשבת, ומה לומר לחסידים. ("בעקרון הם יודעים לא לבוא לבית הפרטי של הרעב'ע- אבל אם מישהו בכל זאת דופק- אל תתרגש... אתה רק נמצא פה בדירה ולא גבאי עדיין..") ומהר מאוד, מידי מהר לטעמו- מצא את עצמו בבית הרעב'ע- לבדו!
הרבי נסע עם פמלייתו, ובבת אחת נשאר שמערל לבד בדירה, בודד. נרגש, שוקק, רגליו נוקשות זו לזו במין חיות משל עצמן.
באוזני רוחו עדיין שומע הוא את הקולות בדמיונו בכל פינה ופינה בבית, והרבי מהלך בדירה, אפוף אש קודש.
ברעדה הסתובב שמערל בדירה על קצות אצבעותיו, הרים פיסת נייר מהרצפה, ניקה קצת אבק בפינה, ובעיקר- ניסה לשאוף לקרבו את אווירת הבית. בית הרבי.
לכל יום יש סוף, וגם לההוא יומא.
כשראה שמערל שנתאחרה לה השעה, כיבה את כל האורות בבית (חבל על כספי הקדש, הרהר)- ושכב לישון במזרן, על החדר הצדדי. היכן שהורה לו רבי מאיר.
ויישן שמערל שינה רציפה, ללא חלומות. שינה מובחרת, שינה עמוקה. והחושך בבית הלך והעמיק.
פתע, כבתה אף הנורה הקטנה בבית הכסא. זמזום המקרר במטבח פסק אף הוא.
החשיכה העמיקה.
השעון הגדול בסלון- המשיך לפעול. צמד המחוגים הזקנים הלכו לאיטם, הסתובבו סביב צירם.
הסתובבו, ועמדו על השעה 2:02 בלילה. כמו קפאו. ובעוד שמערל ישן- נרעדו המחוגים. בעדינות. תזוזה קלה שבקלות, ונעצרו דומם.
דפיקות נשמעו על הדלת. חזקות, תובעות, חד משמעיות.
שמערל נתנער ברגע אחד. נעל את האנפילאות הקמוטות שהעניק לו רבי מאיר- גישש את דרכו בחשיכה- וניגש לדלת, מוכן ומזומן לגעור במי שלא יהיה הדופק בשעה שכזו בדלת ביתו של הרב'ע שליט"א.
הגיע לדלת, פתחה- וקפא על מקומו.
למרות החושך הבחין היטב במה שהבחין.
שלושה אנשים עמדו בדלת, שותקים. הילה של אור סובבת סביבם, גופם כמו חצי מואר חצי חשוך, חסר ממשות גשמית. גובה קומתם שלא מעלמא הדין, ובטח שלא מראה פניהם. מכל תג ותג בגופם ומראם ניכר- הם לא כאחד האדם. הם אינם מהעולם הזה---
לרגע נעתקה לשונו, ולאחר רגע אמר: חכו נא רגע, וסגר את הדלת בפרצופם.
נס שמערל כאחוז קרודייקוס אל החלון, פתחו, קפץ על תקרת השכן, נס בבהלה עצומה בין דודי השמש, ונמלט משם הרחק הרחק, ככל שנשאהו רגליו.
רץ, רץ, רץ. אפילו לא העז להביט אחורה. פחד לראות מחזות שלא מעלמא הדין.
נס, נס, נס, ברח כשרוחו טרופה. חסר נשימה.
רגליו הוליכוהו למקום שלא הכיר, לא ידע על קיומו בכלל.
פתע ננער. הביט כה וכה. להפתעתו- מצא עצמו במין טיילת שקטה, ריקה לגמרי, רגועה, שלווה.
סוף סוף מצא קצת מנוח לנפשו.
לפני שנתיישב על אחד הספסלים הכתומים בטיילת- זרק מבטים לחוצים וחרדים לכל כיוון. אך אפס, לא ראה דבר. שקט קייצי שרר בכל. אפילו רוח לא נשבה. דממה. שום אור פתאומי לא האיר את השמיים, שום דמות מאיימת לא הבהבה באחד משלדי הבניינים ההולכים ונבנים מולו. מאומה.
דממה.
רק הוא בעולם. הוא והספסל.
וכך, בבת אחת, פרחה לה האימה.
ובשקט הזה, נרדם שמערל, בשינה של עלפון. גופו זרוק כעכבר במלכודת על הספסל המתכתי המחורר, המעוגל.
בבוקר נתעורר בהפתעה עם זריחת החמה. מטושטש, כאוב, עדיין בתחושת אימה מסויימת.
נטל ידיו בברזיה הקטנה והחדשה. המעוטרת בגרנוליט- אבני חץ קטנות היצוקות בבטון ומחפות הנה והנה את השוקת החביבה.
עלה בשביל על הכביש, עצר את המונית הראשונה שנקראה בדרכו, הצטנף על הספסל עטור בפיג'מתו, התעלם מקשקושיו של הנהג (אחד בשם יוסקה, מתברר), ירד בבית הוריו, ביקש מהם מעט מזומן, שילם לנהג, התלבש, התפלל אחוז תדהמה- וסוף סוף - התנפל על הטלפון.
כמה צלצולים, ורבי מאיר על הקו:
מה נשמע שמערל.. איך עבר עליך הלילה הראשון בבית של הרעב'ע...
רבי מאיר עוד לא סיים את השאלה, ושמערל 'התנפל' עליו. עם החוויה המזעזעת שחווה אמש.
סיפר, סיפר, פרץ בבכי תוך כדי, סיפר, הרחיב, השפופרת הולכת ומתחממת תחת ידו.
כאשר כילה, אמר לו רבי מאיר:
לא היית צריך להתרגש. זה קורה לפעמים. קרה לי גם. קורה. לא נורא.
שמערל כמעט נחנק: גם לך זה קרה?? מה אמרת להם??
ורבי מאיר ענה בקור רוח מחריד:
לענות להם? מה הבעיה? הייתי אומר להם שהרבי לא בבית, סוגר את הדלת, וחוזר לישון....
(גרעין הסיפור אמיתי)
הנושאים החמים
הנושאים החמים
