אתגר דו שבועי – סטורי היסטורי

[yonatanr]

לפני פרסום האתגר החדש, עשיתי חיפוש קצר בתולדות הפורום כדי לראות אם היה אתגר דומה. כשראיתי את מפרסמי האתגרים לדורותיהם, שהיו מגדולי הכותבים כאן, התרגשתי למדי, וחשתי את גודל האחריות המוטל על כתפיי הצרות.

מאידך, כשנתתי את לבי אל כמות הסופרים האגדיים שהיו איתנו ואינם עוד, נפלו פני, האמנם תמנו לגווע? אך שוב חזרתי ועודדתי את עצמי, בזיכרון העובדה שכותבים מוכשרים רבים הופיעו כאן בפתע פתאום, וכוכבם דרך עד מהרה, ו'משתמש חדש' הוא רק ציון לכך שרישומו לאתר היה לאחרונה.

הקדמה קצרה -

בהיותי 'תולעת ספרים' כילד, היה אחי הגדול, שלא הבין את החיבה שלי לספרים, שואל אותי את השאלה האלמותית "מה ההנאה שלך לקרוא סיפורים שלא היו ולא נבראו?", לא ידעתי כיצד להגדיר בדיוק את ההנאה מהספרים, אך תשובתי הייתה "ואם היו אלו סיפורים שאירעו במציאות, היית קורא אותם?! אני לא מכיר אותך כחובב היסטוריה גדול! אלא מה, הסיפור מעניין? אם כן מה זה משנה אם הוא התרחש או לא?!"...

אז כן, ישנן שתי סיבות לקרוא סיפורים, או שהסיפור כשלעצמו מרתק ומעניין, ואז הוא נקרא גם כשאין בו מסר, או שהוא סיפור אמיתי - היסטורי ויש מה ללמוד ממנו, שאז יש טעם לקרוא בו כדי להוסיף לקח.

העניינים מתחילים לחרוק כאשר הסופר מעוניין מכל סיבה שהיא, לרקום את סיפורו הדמיוני על גבי רקע היסטורי. לעיתים ההיסטוריה כשלעצמה מעניינת אותו כקליפת השום, והוא רואה אותה רק כמצע נוח לשטוח עליו את חלומותיו ואת דבריו. במקרה כזה, פעמים רבות ההיסטוריה מתמרדת תחת הררי הסיפורת הנשטחים עליה, ודי במכתב נזעם אחד למערכת, כדי שהסופר יגלה שהיסוד של סיפורו התערער, ומוטב שלהבא יכתוב את סיפוריו על תקופות שהתמצאותו בהן רבה יותר.

מאידך, בעוד שבעבר סופר רציני שרצה להכיר את ההיסטוריה שעליה הוא כותב, היה צריך לנסוע לספריות מרוחקות, ולנבור בהררי אנציקלופדיות מתפוררות, כיום כל שעליו לעשות בכדי לאמת מידע הוא ללחוץ כמה לחיצות במקלדתו – ו'ויקיפדיה' ו'המכלול' ועוד מגוון אתרים היסטוריים פתוחים לפניו.

בכדי שנתאמן בבדיקת עובדות ובהשוואת מקורות, בשביל להרחיב את אופקינו וכדי שנהיה כותבים וסופרים אמינים ומקצועיים, ובתור חובב היסטוריה, אני מכריז בזאת על אתגר כתיבת סיפור על רקע היסטורי, כאשר המלאכה העיקרית היא להימנע מאנכרוניזמים, ולהשרות אווירה שתואמת לתקופה ההיסטורית המדוברת.

אנכרוניזם – לרוב – הינו ייחוס דברים מאוחרים לתקופות ישנות יותר. כך למשל תיאור של שעון יד על ידו של גבר לפני מאה שנים, או ספר מודפס לפני שש מאות שנים, הוא אנכרוניזם.

כללי האתגר:

א. יש לכתוב סיפור שמתרחש החל מבריאת העולם ועד שנת ה'תר"מ – 1880 למניינם. הסיפור צריך להדיף ניחוח היסטורי. לא מספיק לכתוב סיפור שיכול לקרות גם בדורנו, ולהוסיף כותרת 'שנת תרפפ"ו'.

ב. אין מדובר על הוצאה מחודשת של 'כה עשו חכמינו' או 'סיפורי צדיקים'. הסיפור צריך להיות ניתן לביקורת, ועל כן הוא צריך לספר על אנשים רגילים, כמוני וכמוך, שכמותם היו בכל הדורות. לא על כל אי-מי-שיתכן-שאין-לנו-מושג-בגדלותו.

ג. כמובן שיש משקל גם לעלילה, למקוריות, ולאופן הכתיבה, אך עיקר השיפוט הוא על אמינות ודיוק היסטורי.

למצטרפים החדשים – ברוכים הבאים! יש לכם הזדמנות פז לבצר את מעמדכם כאן בפורום, על ידי כתיבת סיפור "פגזי", ומי יודע, אולי גם תזכו על הירייה הראשונה...

ולכל אלו שמצאו את עצמם בצוק העתים מחוץ לגבולות הפורום – אקרא נרגשות: לא שכחנו אתכם! אף אתם אל תשכחו אותנו, וזכרו את האפשרות לשלוח סיפור על ידי המנהלים...

למחמאות, הערות, ביקורות, קושיות, אפטרים ושאר ירקות – בנספח כאן.

 

[מרים קרייטמן]

אומנם סיפור ילדים (במובן מסוים), אבל היסטורי:

מוציא חמה ממקומה

סרדון בן השבע התרוצץ ברגליו היחפות על שפת החידקל והטיל אבני נחל היישר אל המים הזורמים. האבנים עפו בקשת ארוכה והוא צהל בכל פגיעה ישירה. תרתן בן הארבע ישב על הקרקע בשיכול רגליים ועקב אחר חגב ארוך רגליים.

"נעראי, עולו לביתא" (ילדים, בואו הביתה) קראה אמם מבעד לחלון. סרדון העיף אבן אחרונה ושרך רגליו בשביל החצץ. תרתן החמיץ פנים, הושיט עוד עלה מוארך אל פי החגב הסבלן והזדקף גם הוא ברטינה.

על השולחן הנמוך כבר המתינו להם פרוסות הלחם הכפרי שאפתה אמם בבוקר השכם, ולצידן פנכת גבינת עיזים חמצמצה. הילדים התיישבו על הארץ אך לא החלו לאכול.

"אימתי קאתי אבא?" (מתי יגיע אבא?) שאל סרדון. אמא קנחה את ידיה, שלחה מבט קצר אל החלון והשיבה: "לכשתשקע שמשא" (כשתשקע השמש). הם כבר ניערו את העפר מידיהם, שילבו רגליים ותקעו מבטים רעבים בפרוסות הלחם העבות שפרסה אמא.

"אבל אבא לא מגיע ואני רעב!" צייץ תרתן בהתפנקות. אמא עזבה את ערימת הפשתן הטווי למחצה, וקימטה את מצחה בחוסר הבנה: "אנא לא ידענא מאי איתרחיש" (אני לא יודעת מה קרה) היא מלמלה לעבר הפתח. "גם אבא וגם פלאסר לא חוזרים לארוחת הערב". היא שפשפה כפות ידיה המגוידות אלו באלו ואז החליטה: "סרדון, לך אל סדנתו של אבא וברר מדוע אינו חוזר".

סרדון דילג ברגליים קלות על גבי השבילים. השמש קפחה על ראשו כמו היתה זאת שעת צהריים ופניו נטפו אגלי זיעה.

"אבא" הוא קרא כשראה את אביו רוכן, שקוע בעבודתו ובידיו גלילי שעווה ההופכים בחלוף רגעים לנרות מסולסלים. אביו הרים את ראשו תמה: "אין, אבני" (כן, בני).

"אנו מחכים לך לארוחת ערב" הסביר סרדון, ואפילו לו עצמו נראו מילותיו תלושות משהו לנוכח קרני השמש הבוהקות שבחוץ. "אהמ... אני אכן רעב" הרהר אביו בקול, "ומרגיש כמו היתה זו שעת ערב, אך החמה עוד לא שוקעת כלל. מוזר... אני עובד ועובד ועובד - הספקתי היום הרבה יותר משאר הימים, ובחוץ אור יום שורר!" הוא קם, ניער את שולי גלימתו מכל פירורי השעווה שדבקו בה, סידר את הנרות המוכנים למכירה בצד החדר הקטן, והצטרף לסרדון בדרכו החוצה.

"והיכן פלאסר? האם הוא חזר לבית?" שאל את סרדון המקפץ לצידו.

"כשיצאתי מהבית - גם פלאסר עוד לא חזר".

"נלך אל שדות המרעה ונראה האם פלאסר עודנו שם עם הכבשים" הורה לו אבא.

הם עקפו את המלונה של תראסר הגבוה, המשיכו וחצו את הגבעה המיוערת והגיעו אל כרי העשב השופעים.

האב עצר על עומדו, האהיל בעיניו מפני החמה המסנוורת וחיפש את נערו שחום השער. הכבשים הרבות הילכו על פני השדות אנה ואנה, ופעו פעיות חסרי מנוחה. התגודדות קטנה במורד האחו משכה את תשומת ליבם והם פנו לכיוונה. סרדון דילג במהירות על פני סלעי ההר וזיהה ראשון את פלאסר בין המדברים.

"פלאסר! פלאסר!" הוא קרא בהתלהבות אל אחיו.

פלאסר סב אליהם מעם חבורת הרועים הנסערת: "אבא, שלום, אנחנו לא מבינים מה קורה כאן. השמש נטתה כבר אל ראשי האילנות, אני אספתי את הצאן בדרך חזרה, והנה, שוב עלתה השמש אל רום הרקיע. הכבשים נפוצו על פני השדה, ואנו הרועים לא יודעים האם הגיעה עת האסף המקנה, או שמא היום עדיין בעיצומו".

הוא נפנף על פניו בחלילו הדק, בנסיון שווא להשיב מעט רוח קרירה ותלה את מבטו השואל באביו. אך האב המהם לעצמו, חיכך בפדחתו והרים את גבותיו בפליאה: "אתה צודק, אבני, משהו מוזר מתרחש כאן, נלך אל זקן הכפר, שַׂרְאֶצֶר החכם, וודאי הוא יבאר לנו מה מתרחש".

פלאסר שרק אל הכבשים המבולבלות, ואלו התקבצו סביבו גועות באי רוגע. הם פנו אל הכפר, בוחנים בתמיהה את השמש הזורחת מעל ראשיהם. את הכלבים הנובחים ומתרוצצים הלוך וחזור בין המלונה לחצר. התרנגולות של אדרגון קרקרו חלושות מעם הלול, נשכבות ועוצמות עיניים בעייפות ולרגע מנתרות בבלבול.

כשהגיעו אל ביתו של שַׂרְאֶצֶר הזקן - כבר נאספו שם רוב אנשי הכפר: שואלים ותמהים, מצביעים על השמש הזורחת וחוששים.

שַׂרְאֶצֶר שמע את בני הכפר ובאיטיות התרומם על מקלו: "אלך לבדוק את שעון השמש שלי" הוא פסק ויצא אל חצר גינתו הרחבה. סרדון נדחק בין הגברים היוצאים והצליח לעמוד קרוב קרוב אל שַׂרְאֶצֶר הזקן.

בגינה על הקרקע הקשה, היה חקוק שרטוט גדול המחולק לשנים עשר חלקים ומוט גדול מזדקר באמצעו. שַׂרְאֶצֶר עמד לצידו ובחן בתמיהה את שעונו. הוא אימץ את עיניו ונענע בראשו הלבן.

"מוזר, מוזר מאד!" הוא אמר והדממה סביבו העמיקה.

"השעון זז אחורנית" מדד שַׂרְאֶצֶר את מילותיו "בעשר מעלות שלמות".

"האומנם?! כיצד יתכן?!" השתוממו כולם.

אבל לשַׂרְאֶצֶר לא היו תשובות. "תעלומה" הוא אמר, "תעלומה מסתורית. נחכה ונראה כיצד ימשיך היום".

"אולי השמש לא תשקע עוד לעולם?" העלה דרשקה הנמוך רעיון פרוע, "אולי הירח ברח ולא יהיה כאן לילה אף פעם?" החזיר לעומתו בלתן. "אולי אשפי המלך או החרטומים הטילו כישוף על עירנו ולקחו לנו את הלילה?" הניחוש האחרון הטיל מורך בלבות כולם, והם הרימו עיניים יראות אל שַׂרְאֶצֶר.

"אנא לא ידענא", נאלץ זקן הכפר להודות באמת המביכה. "ניתי ונחזי" הוא החליט.

בני הכפר נקהלו בחצרות עוד זמן רב. האימהות ניסו להחשיך את הבתים כמיטב יכולתן, אך התינוקות התלוננו שאינם נרדמים. השמש שייטה ברקיע לאיטה והכל עקבו אחר קרניה הארוכות.

השעות חלפו באור יום בוהק ומסנוור, ורק לאחר עשר שעות ארוכות וממושכות נטתה השמש אל המערב והואילה בטובה לפנות את הזירה העולמית למלך הלילה.

הכפריים התפזרו לבתיהם תמהים ועייפים מתמיד. יום ארוך עבר עליהם, יום ארוך ארוך ומשונה.


לאחר זמן הזעיק שַׂרְאֶצֶר את כל בני הכפר אל חצרו. הכפריים התאספו מעמל יומם, בלתן הופיע עם המעדר על כתפו. אדרגון הדיף ניחוח תרנגולות חמוץ, ודרשקה נשא את חכת הדייגים שלו בידו, שלושה דגים עוד מפרפרים בתוכה, לשמחת לבו של סרדון הקטן.

"הזוכרים אתם את יום השמש הארוך?" בליל קולות ענה לעומתו, "בוודאי", אף אחד מהם לא ישכח יום מוזר כזה.

"שמוע שמעתי מה הסתתר מאחורי השמש שלא שקעה" אמר שַׂרְאֶצֶר בהדרת כבוד, והס הושלך. "בארץ רחוקה חי המלך של היהוד, חזקיהו שמו. הוא חלה אנושות והגיע אליו נביא אלוקים". רטט של התפעלות חדר ללבותיהם של הבבליים השותקים. "הנביא הודיע לו כי עליו לכתוב צוואה מאחר שהוא עומד למות. המלך היהודי לא התייאש והחל להתפלל לאלוקיו מקירות לבו.

והנה, חזר אליו הנביא ובפיו נבואה חדשה: האלוקים העניק בחסדו למלך חזקיהו עוד חמש עשרה שנות חיים. הנביא מסר אות וסימן לאמיתות דבריו: ומה היה הסימן האלוקי?"

שַׂרְאֶצֶר העביר מבטו על פני האנשים הקשובים, המתין עוד רגעיים להגברת המתח ולחש: "הנביא אמר שהאות יהיה בו ביום: השמש תשוב לאחוריה עשר מעלות תמימות". רחש התרגשות עבר בקהל, ושַׂרְאֶצֶר הוסיף ברוך לא אופייני: "בכל העולם כולו חשו האנשים ביום הארוך. לא רק אצלנו השמש לא פנתה לשקוע בזמנה".

דממה של יראת כבוד השתררה כאשר שראצר סיכם: "אנחנו, יחד עם עמי הארץ כולם, נוכחנו לראות כי גדול הוא אלוקי היהודים, ואפילו השמש, מלכת השמים נכנעת למלכו של עולם".

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

דם ודמעה

ב' אלפים שנת מ"ז
חודשיים ימים לאחר הפיכת סדום ועמורה​

מַש המפונק פקח רבע עין עצלה. הוא לא הניע כלל את גופו מעל מצע העשבים הירוקים אפילו כמלוא נימה, שלא לקלקל לעצמו את השינה העריבה. בקול מנומנם להחריד הוא שלח שאלה לחלל האוויר: "איה אמי".

"יצאה ללקוט שורש לענה ומרווה משולשת" - השיב לו עוּץ אחיו הבכור בקוצר רוח והמשיך להתעסק באריזת השפמנונים שאביהם צד לפנות בוקר מן הנחל הסמוך. הוא חתך את זנבותיהם ואת סנפיריהם והכניס אותם לסלי הצידה הקטנים, משכיב אותם על מצע של שורשים ומפזר מלמעלה גרגרי זעתר ודורה. בצהריים, כשהשמש תעמוד ברום הרקיע הם יניחו את הסלים על אבן שחורה לוהטת ותך חצי שעה עד שעה תהייה להם ארוחה מוכנה ערבה לחך, כמובן בתוספת ירקות העלים והתמרים המתוקים שהם קטפו מן הדקלים הננסיים.

עוּץ הביט לאחוריו אל תוככי האוהל, מַש עדיין לא נע. "כעת קום ממשכבך, עמוד על רגליך והכן עצמך לטיול".

מַש העצל הניע את ידו אנה ואנה בניסיון לגרש את הברחשים החצופים שהצליחו לחדור לאוהל מבעד לפתחת הבד. "להיכן הולכים היום?" שאל בעוד עיניו נותרו עצומות.

"להר סדום" - השיב עוּץ. "לפני ימים מספר נהפכו סדום ועמורה אדמה וצבויים על יושביהן, השמועות אומרות כי ההרים גועשים כעת בחוזקה, אל לנו לפספס מחזה מרנין שכזה".

- "אני לא מאמין שאכן נצא" נשמע קולו הרדום של חוּל, סגנו לבכורה של עוּץ, פסימיקן מושבע ורואה שחורות תדיר. "וגם אם נצא לא נראה כלום. וגם אם נראה משהו אולי תתהפך עלינו שוב הארץ".

"טוב, שמענו אותך" התעצבן עוּץ "איה גֶתֶר הנלוז? הוא אינו על משכבו".

- "שמא יצא שוב לתעלוליו" ענה חוּל בנימה שחורה והתרומם ממשכבו. הוא ניסה לצעוד קדימה אך נפל אל הארץ, רגליו כפותות בעשב גמיש וארוך. קול צחוק מתגלגל נשמע מפינת האוהל. גֶתֶר התעלולן הפציע מבעד לקפל הבד ובעודו אוחז בקצה העשב הקשור לרגליו של חוּל, הוא החל לקפץ סביב סביב, מושך אחריו את רגליו של חוּל שהשלים עם גורלו המר ואפילו לא ניסה להתנגד.

עוּץ איבד את העשתונות ושאג על שלושת אחיו "כעת חיה שלושתכם קמים ומתארגנים ליציאה".

יראים ממצוותו של הבכור שבאחים, הם הזדרזו ולבשו את כותנותיהם העשויות מפרוות עיזים, נטלו איש סלו בידו ויצאו מן האוהל. עוּץ סגר אחריו את פתח האוהל והיטיב את האבן הלוחצת על הבד שעליה מסותתת הכתובת: "משפחת בני אַרָם".

עוּץ צעד בראש, משתדל לעמוד בקצב של גֶתֶר המקפצץ ימין ושמאל, מאחוריהם נשרכו חוּל ומַש, בעוד מַש המפונק אינו חדל מלהתלונן על טלטולי הדרך, ואילו חוּל אחיו מאכיל אותו בסיפורי שחורות.

הם חצו את הבקעה הגדולה והגיעו עד לגבול ארץ שנער. טיפסו לראש ההר וקריאת תדהמה נפלטה מפיהם. מולם נפרש נוף אפרורי עד לקו האופק. היכן שעמדו חמשת הערים הגדולות והמבוצרות, היה כעת שטח שומם. הרים נישאים פולטי קיטור לבן, לבה בוערת זרמה במורדות והתאספה ברחבי הכיכר, קולות נפץ אדירים וסלעים חסרי צורה טסו באוויר.

גֶתֶר צהל ושאג משמחה, מַש הנפחד גונן בכפות ידיו על עיניו ובכה, ואילו חוּל פקח זוג עיניים ענקיות אל מול הישימון ובמוחו התרוצצו אינסוף תחזיות שחורות ומאיימות. עוּץ הבכור שחשש שבעוד רגע כבר ימצא גֶתֶר בתוך לוע בוער של הר געש, הזדרז למהר את אחיו והם פנו ימינה לעבר הר סדום.

חצי שעה של טיפוס והם הגיעו לרגלי נציב המלח בדמות אשת לוט. הם הביטו בפליאה בגוש המלח הגדול, אכן נכונות היו השמועות על אודות לוט ובני משפחתו ואת כל אשר קרהו. הם התיישבו על יד נציב המלח והוציאו את ארוחתם מן הסלים האישיים. עוּץ הביט כה וכה, גֶתֶר נעלם, מה הוא מעולל הפעם.

קול נשמע ממרומי הנציב, שלושתם הרימו ראשיהם בפליאה ונדהמו לגלות את גֶתֶר רוכן מעל לראש נציב המלח. הוא כופף את גופו ונטל בידו קורט מלח היישר מקצה אפה של אשת לוט.

"תרד משם מיד"! צעק עליו עוּץ נוטל האחריות.

- "מה עשיתי?" היתמם גֶתֶר משירד. "בסך הכל תפל הדג בפי וחשקתי במעט מלח. עוּץ הסדיר את נשימותיו.

שנייה נוספת עברה ושאגה מקפיאה דם נשמעה מקצה ההר שמולם - מקום מושבם של בני משפחת כּוּש הידועים באכזריותם, שכאן בדיוק עובר גבולם המתמשך מעזה ועד קצה סדום.

שאגותיו של רַעְמָה, הרביעי בבני כּוּש, נישאה מן ההרים, חלפה על פני המרחבים והגיעה לאוזניהם של ארבעת אחיו: סְבָא, חַוִילָה, סַבְתָּה, וסַבְתְכָא.

"למה אתה שואג אבא? וכי מה הם כבר עשו?" שאל שְׁבָא בנו. דְדָן תאומו הנהן בראשו לאות שמאשר הוא את תמיהת אחיו.

- "הם זלזלו בנציב המלח החדש התוחם את גבולנו. זוהי פגיעה בכבוד משפחתנו ודינו של בן בליעל זה הוא מוות" השיב רַעְמָה בעל השיניים הענקיות, ותכף מיהר וחגר את שמלת פרוות השועלים את חגור מלחמתו העשוי מעלי לולבים ומחוזק בשורשי חזרן.

הוא היטיב את הסכין העשויה אבן צור מגולפת, בידו, ומילא את אשפתו בחלקיקי צור חדות ומשוננות, והחל להתקדם לכיוון נציב המלח. מראשי ההרים השונים הצטרפו אליו ארבעת אחיו גדולי הקומה וזעופי הפנים, חגורים בכלי נשקם, והם קרבו אל ארבעת האחים מבני משפחת אַרָם שישבו ולעסו את מזונם בשאננות, אינם מודעים לצרה הרוגשת לבוא עליהם.

אבן קטנה התעופפה לפניהם ונחתה במרחק של חמישה צעדים מהם, מבטם הופנה קדימה, רעש עז של שאגות קרב נשמע מאחריהם. עוּץ, חוּל ומַש חטפו בעיטות עזות בגבם ועפו קדימה, נופלים על פניהם ונפצעים מאבני החצץ הקטנות, נשרטים מן הקוצים החדים.

עוּץ הרים את ראשו וזינק על רגליו, ענן אבק עלה ממעבר לנציב המלח. הוא הביט ימין ושמאל, גֶתֶר נעלם. הוא שאג בחרדה והחל לרוץ כמטורך אל תוך ענני האבק. קופץ מעל לסלעים משוננים, מדלג בינות לשוחות שיחים, נופל וקם וממשיך לרוץ. רגליו נפצעות וזבות דם, נחילי דם יורדים מפרצופו ומכתימים את כתונת העיזים. אך הוא פספס אותם. מולו קמים וניצבים אוהלי משפחת כּוּש ובני כנען, אך אין שום זכר לגֶתֶר האומלל.

בפנים נפולות וברגליים רועדות הוא חוזר לנציב המלח, רק כדי לגלות שחוּל ומַש עדיין שוכבים על הקרקע ופניהם מוטחות בעפר התיחוח. הוא סובב את גופם, מַש בוכה מפחד, ואילו חוּל שוקט בעיניים פעורות בעוד לשונות מלקקת את זרזיפי הדם הניגרים מאפו ולחייו אל תוך פיו. "זה הסוף המר" הוא מלמל בהשלמה.

עוּץ ניגב את פניו של מַש בעזרת צרור עשבים טריים, אחר זרק את הצרור לכיוונו של חוּל והורה: "נגב את פניך מן הדם, זה עדיין לא הסוף".

הוא קם מלוא קומתו והביט אל עבר ההרים. לאחר שניות מספר הסתובב אל עבר שני אחיו שעדיין ישבו על הקרקע, ואמר בעוז: "שמעו נא אחי היקרים, פתחו אוזניכם כאפרכסת והקשיבו לאמרי פי, בכור המשפחה. אני עוּץ בן אַרָם, נוטל עלי את מלוא האחריות להשבתו בשלום של גֶתֶר אחי. לא אנוח ולא אשקוט עד אשר אשיב לאויבנו מנה אחת אפיים ארצה".

הפסימי והמפונק נענעו בראשיהם.

"כעת עימדו על רגליכם ובואו עמי אל חורשת העצים אשר במזרח, שם נתארגן ונכין עצמנו למלחמה שתפרוץ מיד עם בוא הערב, עד שנשיב חורפינו דבר".

הם קמו מרבצם וצעדו לכיוון חורשת העצים. עוּץ הורה להם על פינה נסתרת בה ישבו לנוח ולאגור כוחות לקראת המערכה, בעוד הוא עצמו החל לשוטט באזור וללקט דברים שניתן להפכם לכלי זיין.

לאחר כחצי שעה של שוטטות חזר עוּץ עם אסיפת ענפים דקים וחזקים, כמה צמחים ארוכים וגמישים וכן כמה אבני אגרוף עגולות. הוא בחר אבן משוננת והחל לגלף ולחדד את קצות הענפים שישמשו ככידונים. קשר את אבני האגרוף לקצות הצמחים הגמישים ולימד את אחיו כיצד לגלגל את הצמח סביב שורש כף היד ואז לנופף בו בצורות מעגליות כאשר האבן טסה במעגלים ומרחיקה מן הלוחם כל אויב החפץ בחיים ובגוף שלם.

ובעת נטות צללי ערב,יחד עם גלגל החמה המאדים ההולך ונעלם, התגנבו בלאט שלשה דמויות אל עבר הרי כנען לכיוון מקום מושבם של בני משפחת כּוּש . הם צעדו בדממה כאשר עוּץ מוביל בראש בעוד חוּל ומַש מאגפים מאחור. הולכים וקרבים, נצמדים אל קירות המצוקים, נחבאים בין השיחים הגבוהים, זוחלים מעבר לשורות האבנים הסדורות סביב מחנות האוהלים, עד הגיעם למרחק של כעשרים וחמישה צעדים מן האוהל הראשון בו שוכנת משפחת חוילה מבני כּוּש .

עוּץ התרומם, לפת בידו את החנית המאולתרת והחל לרוץ קדימה לכיוון האוהל הראשון. כאשר הגיע לאמצע הדרך נשמעו קולות שריקה, צרור אבני הטלה מחודדות טסו לכיוונו ושיספו את גופו. סילונים של דם השפריצו מגופו והוא נפל ארצה. זעקה גדולה ומרה נמלטה מפיו והוא נדם באחת.

חוּל דמם על מקומו. מחשבה אחת עלתה בראשו "אז ככה נראה הסוף?!". מַש הנסער פרץ שוב בבכי עז. לפתע הוא קם ממקומו ופרץ קדימה, שועט לכיוון גופתו של אחיו הבכור, עיניו עצומות, פיו בוכה והוא רץ ללא כל תחושת גוף, מגיע אל שלולית הדם ומתכופף אל אחיו המת בזעקות שבר.

קול צחוק פרוע נשמע מתוך החושך, אכזרי ומתגלגל, שולח הדים זדוניים על פני ההרים. מַש אוחז בידי אחיו המשוסף והחל מושך את גופתו אחורה, לכיוון המחסה שסיפק להם קיר האבן. חוּל חפר בקרקע באצבעותיו, לש שת ליבו לשריטות ולפציעות שהוא חוטף מן האבנים הקטנות. הם השכיבו את אחיהם הבכור על הארץ, פניו כלפי השמים.

מַש נטל את היד הימנית שכבר החלה להתקרר וחפן בה את פניו הבוכיות. חוּל רכן מעל לגופה ושריר לא נע בפניו. הוא הביט לתוך עיניו הפקוחות של המת, מבחין אך בקושי מבעד לחשכה בדמותו הקטנה המשתקפת בעיני אחיו המת. דממה. לפתע התרחש הבלתי יאומן. דמעה אחת בודדת נשרה מתוך עינו אל תוך העין הקפואה שתחתיו.

הוא הרים את ראשו באחת, אש מוזרה יקדה כעת בעיניו, הוא חשק את פיו ואז אמר במילים שקטות ומדודות: "אני בכור המשפחה נוטל על עצמי לנקום את מותו של אחינו הבכור, והולך לשחרר את אחי הקטן עכשיו, תכף ומיד!" הוא הביט אל מַש והורה לו "תעשה אחרי בדיוק מה שאני עושה".

הם קמו ממקומם והחלו לסובב חרש את קיר האבנים, הקיפו את המחנה וחדרו לתוך שטח מיוער שצמחייה שוטה גדלה בו בצפיפות. מבין העשבים שהיוו להם מחסה מושלם הם קרבו כמעט עד לקו האוהלים האחוריים. שקט. נשימות עמוקות. שלוש. שתיים אח...

שתי צלליות נראו מתוך החשיכה מתגנבים בין האוהלים. חוּל הרים את ידו והושיב בחזרה את מַש שכבר הספיק להתרומם. הוא הניח את אצבעו על פיו לאות דממה וסיכך על אוזנו בעזרת ידו, מיטיב את שמיעתו. קולות צעדים. נדמה שאלו הן צעדים קלילים, לא צעדים של לוחמים כבדי משקל.

שני נערים נראו עוברים על פניהם. נערים זהים, כנראה תאומים, צועדים בחשכה בדממה מוחלטת. בהחלטה של רגע התרומם חוּל ומַש אחריו, והחל להתקדם בשקט אחרי זוג התאומים. הם עברו בינות לכמה אוהלים והגיעו לשטח ריק. במרכז השטח שכב על הארץ נער כפות בעשבים גמישים וחזקים לכמה סלעים גדולים וכבדים שריתקו אותו לארץ. זוג התאומים קרבו אל הנער, אחד מהם יצר עמו קשר עין וסימן לו לשתוק, השני שלף אבן צור מחודדת והחל לנסר את הכבלים בשקט. עוד חוט ניתק, עוד עשב נחתך.

ואז התרומם הנער בקושי רב ומתח את אברי גופו הדואבים. הוא עמד מול זוג התאומים והסתכל להם בעיניים. שנייה ושתיים. ואז הרים את ידיו וחיבק אותם חיבוק עז. דמעות רותחות זלגו מעיניו.

לפתע הם הרגישו שני זוגות ידיים לופתות את כתפיהם, נשימתם נעתקה והם הביטו אחורה. חוּל ומַש הצטרפו לחיבוק החם.

"מי אתם?" שאל גֶתֶר את זוג התאומים.

- "שְׁבָא ודְדָן" באה התשובה.

וגופה אחת קרה נותרה כעדות וזכר לנאמנות משפחתית.

 

[לילך אור]

פרעות ת"ח–ת"ט / שנת 1648 למניינם


הצרחות מרעידות את עור התוף שלו, מריצות אותו הלאה. הלאה. רחוק מהאש, מהדם המבעבע ברחובות, מאבא שכבר לא יברך אותו בשבת ומאמאלה והסינר המגונן.

הפחד דולק אחריו, רץ איתו אל תוך החושך המתעבה. הלהבות לא מאירות את החורשה האחורית של הכפר, וזה נותן לו מחסה, לפחות זמני.

מאליאן מתנשף, קורס אל תוך הקרקע. מחבק את ברכיו אל ליבו. עיניה הדבשיות, הגדולות, של טהאלה, מביטות בו באשמה. איך נטשת אותי לחסדי חיות האדם, אח גדול שלי. איך השארת אותי לבד, להישרף חיה בתוך האש האימתנית הזו. אבא ואמא כבר לא פה. אתה היחיד שנשאר לי בעולם. למה לא חשבת עלי לפני שקפצת מהחלון, למה לא לקחת אותי איתך.

משהו לח מרטיב את לחיו. הוא לא מנגב אותן. "אני מצטער, טהאלה. אני מצטער". הוא ממלמל, מייבב, אכול אשמה. "לא חשבתי על כלום. פשוט ברחתי. לא רציתי למות".

ואני כן רציתי למות? היא שואלת.

"לאא, טהאלה. אל תמותי" הוא מתפרק, בוכה בהיסטריה, "תברחי, כמו שאני ברחתי. בואי".

היא רק ממשיכה להביט בו, מאשימה.

"אל תמותי". המצפון הולם בו בעוז. הוא מתקפל יותר אל תוך עצמו. "בואי, טהאלה".

החורשה מקבלת אליה את הדמעות בדממה. סופגת אותן בקרקע ברכות.

אולי יבוא יום ויצמח שם פרח.

 

[הדוויג]

מי חלם ששלמה פרנקפורטר ייתפס להשכלה?
עמדתי שם מוכה הלם. גדול הלמדנים. האריה של וולוז'ין. העילוי מפרנקפורט. אלו רק מקצת מהכינויים והתארים שהתהדר בהם ידידי שלמה פרנקפורטר.

עמדתי בביתו של מנחם דער שוסטער, בחדר ששכרתי יחד עם שלמה.
ידיי רעדו ופי היה יבש. הספרים שמצאתי בין חפציו של שלמה לא הותירו בי מקום לספק - ידידי ורעי נתפס להשכלה.
בתחילה ניסיתי ללמד עליו זכות. שמא ספרים אלו אינם שלו. אולי הם הגיעו אליו אך במקרה? ייתכן והוא לא מודע למשמעות שלהם?

מאחוריי שמעתי את הדלת נפתחת. סגרתי במהירות את מזוודת העץ ודחפתי אותה ברגליי חזרה למקומה הראשון.

שלמה נכנס אל החדר. הוא הביט במזוודתו, ואז הסב אליי את מבטו בחשדנות.
"מישהו פתח את המזוודה שלי?"
"מה? לא. מה פתאום." הסמקתי.
"ראית את הספרים?" ספק שאל ספק קבע. אף פעם לא ידעתי לשקר.
"אילו ספרים?" ניסיתי להעמיד פני תם שאינו יודע לשאול.
"שום דבר. לא משנה."

פתאום אזרתי אומץ. "כן. ראיתי את הספרים. אתה יודע מה המשמעות של הספרים הללו?"
"אני יודע. אני מוצא בהם חכמה רבה" השיב שלמה.
"האם אתה חושב שאתה יותר חכם מר' הירש לייב שאסר להכניס את הספרים הללו לישיבה?"
שלמה נעץ בי מבט רב משמעות. ואז סינן "יותר טוב להכניס לישיבה את שיטתו של ר' ישראל מממלבורג?"
החוורתי באחת. מנין יודע שלמה על ספרי המוסר שאני הוגה בהם בחשאי?

מאותו רגע נכרתה ברית של סודיות ביני לבין שלמה. אני לא סיפרתי לאיש על ספרי ההשכלה המצויים באמתחתו, והוא הסתיר את שייכותי ל'מוסרניקים'. ספק איזה מבין השניים היה נחשב בישיבת עץ חיים בוולוז'ין לעוון גדול יותר.


*

אחרי שבועיים שנינו מצאנו את עצמנו עומדים מבויישים למרגלות מגדל הפעמון שבכיכר העיר. בידיי צרור עם כמה בגדים מרופטים, בידיו של שלמה מזוודת העץ המהודרת.

"אני לא מאמין שזה קורה לי" אמר שלמה. "פשוט סילקו אותי מהישיבה."
"אני מקווה שאתה לא חושד בי שאני הלשנתי" אמרתי. "והא ראיה שגם אני סולקתי."

לפתע עצרה לידינו כרכרה. "לוורשה?" שאל העגלון.
עלינו לכרכרה. מוורשה נוכל להמשיך ברכבת, כל אחד ליעדו.
"אני אשלם עליהם" שמענו קול מירכתי הכרכרה. סובבנו את ראשנו. ראש הישיבה ישב שם, ר' הירש לייב ברלין. הנצי"ב מוולוז'ין.
כבשנו את מבטנו במבוכה. לא ידענו מה לומר.

"אף אחד לא הלשין עליך". אמר הנצי"ב לשלמה פרנקפורטר המופתע, "אני עצמי נוהג לערוך חיפושים בחדרי הבחורים ברחבי העיירה כדי לסלק סכנות רוחניות".
"אני סכנה רוחנית?" שאל שלמה.
"אתה נפלת קרבן לסכנה רוחנית. כואב לי עליך עד מאד"
"ואני?" שאלתי "מה רע בשיטת המוסר? ישנם גדולי עולם שדוגלים בה, ביניהם הרב מממלבורג מולדתי, ר' ישראל סלנטר"
"הישיבה חייבת להישאר בטהרתה. אנחנו לא יכולים לאפשר לרוחות זרות משום סוג לחדור אל הישיבה שהקים בדם ליבו ר' חיים זצוק"ל, אבי חותני."
"אתם שרידים אחרונים של העולם הישן" ניצוץ זר ריקד בעיניו של שלמה. "אין לי ספק שעם ישראל ילך בדרך שלנו."
"לצערי אתה צודק" אמר הנצי"ב. "סביר להניח שרובו של עם ישראל ילך אתכם. יתכן מאד גם שבדור הבא רוב הישיבות תהיינה שייכות לתנועת המוסר." הביט בי הנצי"ב. "אבל אני לא אתן לשנות את הקו של הישיבה במאום. זכרו - אתם חוזרים כעת לביתכם. אתה לפרנקפורט ואתה לממלבורג. ספרו לכולם מדוע סולקתם מן הישיבה. העולם כולו צריך לדעת שהמושג 'ישיבה' - במהותו לא סובל שום סטייה."

בתחנת הרכבת הגדולה שבוורשה המתַּנּו שלושתנו לרכבת.
הרכבת לכיוון רוסיה התקרבה לרציף, הנצי"ב התכונן לעלות עליה. שם יגייס כספים לטובת הישיבה. אני ושלמה המתנו לרכבת הבאה שתחצה את פולין לכיוון גרמניה.
"תלמידיי היקרים, אוהב אני אתכם אהבת נפש. שניכם הייתם מבחירי התלמידים. חבל לי עליכם. ואני אמשיך להתפלל עליכם שתצליחו באשר תהיו." אמר לנו ר' הירש לייב לפני שעלה אל הרכבת. עיניו מלטפות, פיאותיו מתבדרות ברוח. "האמינו לי שבראייה של כאן ועכשיו היה לי יותר קל להשאיר אתכם בישיבה. אך אני מסתכל קדימה. ויותר מאשר אוהב אני את תלמידיי, אוהב אני את הישיבה.
"גם אם יבוא יום ולא תהיה יותר אפשרות לשמור על טהרתה של הישיבה, אעדיף לסגור את הישיבה מאשר לשנות אותה. דווקא משום אהבתי לישיבה.
"ולא לישיבת וולוז'ין בפרט, אלא למושג הנאצל 'ישיבה'. אשר בה כל חיי רוחי."

*

שנים אחר כך, בכ"ח אב ה'תרנ"ג, נפגשנו שוב שלושתנו בוורשה.
בהלווייתו של הנצי"ב.
אני הגעתי לשם מוקף בתלמידים שוחרי תורה ומוסר מהישיבה בה כיהנתי כמנהל רוחני.
את שלמה כמעט ולא זיהיתי. לחייו היו מגולחות ומשקפי מצבט מהודרות נחו על אפו. שמעתי שהוא שינה את שמו לסלומון וכיהן כמרצה באוניברסיטת היידלברג. ידעתי גם על חלקו במשלחת שהלשינה לשר ההשכלה הרוסי על ישיבת וולוז'ין.
"בסוף ניצחת אותו, מה?" שמעתי עיתונאי נלהב שואל אותו. "על פי השמועה סולקת מהישיבה שלו בצעירותך. והנה הרב שוכב פה מת. הישיבה שלו נסגרה לפני שנה וחצי. ואתה מרצה מוכר ומפורסם"
"אתה לא מבין שום דבר". אמר שלמה לעיתונאי. "בסוף הוא ניצח את כולנו."
מבע אכול יגון של של תועים בדרך ניבט מעיניו של שלמה-סלומון. "בראייה של כאן ועכשיו הישיבה סגורה, הרב מת ואני חי. אבל אני מסתכל קדימה. המורשת של הרב ברלין ושל ישיבת וולוז'ין הסגורה - תישאר חקוקה בעם היהודי עוד מאות שנים."

 

[undo]

שרה הניחה את ידיה על מותניה, "'העז להיות חכם'. איזה משפט חכם!"
לייבלה קיפצץ במעגלים יחד עם אוסף הנמשים שלו. "'העז להיות חכם'," גלגל על לשונו, טועם, וממשיך לנתר במעגלים "העז להיות תלמיד חכם. אני חושש, שרה, שהפעם טעית."
שרה אחזה את ראשה בידיה. "אתה מוכן להפסיק לפרכס כמו דג שיצא מהמים? תכף הראש שלי יפתח סניף של הנפחיה של יאן. אתה יכול לעמוד כמו בנאדם??"
ניתור אחד - ולייבלה עמד מולה כמו קפיץ שסיים להמתח. עיניו הירוקות בוהות בה, ופאותיו הכתומות עדיין מתנפנפות קלות.
"במה טעיתי, הוד מעלתו לאון הראשון?" הועילה סופסוף להוריד ידיה ולהתכופף כמעה.
"למה צריך להעז?" הוא זקף את סנטרו, "ממי את מפחדת?" לחש--- "אני לא מפחדת!" פלטה עוד לפני שסיים.
"כשעושים את מה שצריך, שום דבר לא מפחיד יותר", הבטיח.
הוא הביט בה מהצד, מלכסן את עיניו. "את בטוחה שאת--- לא טעית?"
הוא שב והזדקף "כי אני לדוגמה, לא מפחד! לא מפחד לספר לך שאני הולך להיות תלמיד - חכם ענק!" הוא ניסה להתפרש יותר ממידות גופו, "אני לא מפחד לספר לך שמחר יש לנו סיום בחיידר, אה, וכבר הבטחתי להביא לאטקעס. שאת מכינה." הוא בלע את רוקו והמשיך לנאום מול פרצופה ההמום. "אני, לדוגמה, לא מפחד לספר לרב'ה שידעתי את ההסבר לבד, אפילו שהוא שולח אותי אז 'לספר לאווזים את כ-ל מה שאני יודע'", קולו נחלש, והתחזק מיד: "ואני גם לא אפחד לספר למפקח של ה-בית - מדרש - לרבנים שאני לא יודע רוסית. אני לא אפחד."
היא לא הגיבה. אז הוא המשיך.
"ואת - תמיד תפחדי. היום את מפחדת שאבא ימצא את הספר ששמת בתוך הציפה של הכרית שלך. כן, זה עם הכריכה האדומה. אל תדאגי, את העיתון שהיה שם בשבוע שעבר אבא כבר ראה. אל תיפלי. את יכולה לשבת על הכרית. זה לא ספר קודש."
היא צנחה בכבדות מבלי להתיק את עיניה מעיניו.
"את מפחדת מאמא, מהדמעות שלה, מ... לא יודע. אבל מחר את גם תפחדי. מהחברות האלגנט-האלגנטות שלך כי יש לך דברים שנסחבים אתך בבוידעם עוד מהשטיטל. תפחדי מעצמך כי הרי את האמת את יודעת..."
ואז הוא לקח פיסת נייר גסה שמצא ליד הדפוס ויצא מהחדר. כמה דקות חלפו והוא שב בפנים זורחות ובידיים מלאות. שרה עדיין הייתה קפואה. "תראי מה הכנתי לך," פרש את ידיו. "קמע. שלא תפחדי." על כף ידו נחה פיסת הנייר כשחוט קשור אליה כמו שרשרת ועלי כתוב באותיות קופצות 'יברכך ה' וישמרך...'
היא הושיטה את ידה ולקחה את יצירת כפיו.

 

[מ. י. פרצמן]

אצבע אלוקים / סיפור אמיתי על רקע הסטורי

כתיבה ותחקיר: @MIRIAMK , עריכה: @מ. י. פרצמן


------
י"ג אלול התרס"ד, ליאו יאנג, מנצ'וריה
"זה לא יגמר טוב".
הקול הגיע מאחורי אזנו, ואשר זעליג חשק את שרירי לסתו בחוזקה, מבטו עדיין נעוץ בריכוז בנקודה אליה הצביע קנה הרובה שלו. הוא אינו יכול להסתובב אחורה, אך יכול לדמיין במדויק כיצד נראות פניו העגומות של שלמה. עננה קודרת של אימת יום הדין.
שלמה הטעין עוד חמישיית כדורים ברובה המוסין נגאן שלו. הכידון זרוק לרגליו כחפץ שאין לו הופכין, והעובדה הזו לא מצליחה לרגש אותו. "זה לא יגמר טוב, אשר זעליג, אני אומר לך". קולו היה אדיש, יבש. רק אינסטינקט של חבר קרוב יכול לזהות את החרדה שחונקת את המילים.
ואשר זעליג היה חבר קרוב.
"שמת לב שהיפנים תוקפים בעוצמה ובנחישות, ואנו עסוקים כל הזמן רק במגננות מוגות לב?" הוא ענה באותו טון יבשושי חסר רגש, ובאדישות דומה סחט את ההדק ושלח ירייה מדויקת אל קווי האויב הצהוב.
"הגנרל פילדמרשל אלכסיי חושש מכוח יפני עצום שיגבר עלינו". סוף סוף הצליח שלמה לשחרר את הכדור התקול, ולכוון את הקנה לעברם של חיילי הארמיה היפנית הרחוקה. "אבל בינתיים אין שינוי ממשי בגודל הכוח, ואנו מפסידים זמן יקר..."
אשר זעליג נשף בזלזול. "נו, מה לנו ולמלחמה הזאת?" הבזק אש ניתז מקנה הרובה שלו ועשה דרכו הלאה משם, אל עבר קרבן אויב שבעוד שברירי רגעים כבר לא יחיה עוד. "הצאר הרוסי מול הקיסר היפני, שניהם לא ממש מעניינים אותנו. רק שאנחנו נצליח לחזור לבתינו בשלום".
שלמה נעץ מבט בעורף הנוקשה שמולו. "אל תדבר כך בקול", הזהיר בקול קודר. "ודאי לא אם יש לך תכנונים לחזור הביתה, מתישהו".

בקרב הזה חייבים לנצח
הימים חולפים במהירות. שגרת המלחמה שוחקת גם את טובי הלוחמים, ואותות העייפות מתחרים בתהומות הגעגועים בעיניהם של אשר זעליג ושלמה. אבל המלחמה, אכזרית ונוקשה, לא מראה אף לא שמץ של נכונות לכניעה.
פינת האוהל בה בחרו להצטמק הייתה קטנה וחנוקה, והשניים כרסמו את הירקות הבודדים שהצליחו למצוא במטבח. דקות הארוחה היו הזמן הקצר שלהם שבו יכלו לנוח מעט מעמל היום, והגעגועים – עזים וחונקים – הציפו אותם במעגלים.
אבל היום לא היה להם שקט.
יריעת האוהל הוסטה, ובפתח ניצב רדובוי (טוראי) צעיר. הוא נכנס פנימה והצדיע קלות. "גנרל מאיור בילדרלינג קורא ליפרייטור (טוראי ראשון) סעליש הרשונוב". הצדעה נוספת, קלה, והטוראי נעלם.
אשר זעליג חשק את שפתיו. לא ידוע לו על כל הפרת פקודה או התגרות מצידו בשדה הקרב, ואם כך, למה ההתייצבות הזו? הוא נאנח. אפילו חצי שעה של שקט לא נותנים לו אחרי היום הארוך?
"לך, זעליג". דוחק בו שלמה. "יהיה בסדר, ברצות הבורא".
אשר זעליג הנהן בראשו נוגות. "ברצות הבורא".
בתנופה החלטית הוא נעמד, מסדר את כותמתו, מותח את מדיו ויוצא אל הגנרל בכניעה שקטה.
"דוברי ווצ'ר, הרשונוב". לגנרל מאיור בילדרלינג יש קול עבה, גס, וכשהוא מדבר נשמע קולו בדרך כלל כרעמים המתגלגלים בסופה. ובכל זאת, הפעם הגסות שבקולו מלווה במחווה ידידותית, ואשר זעליג מרים גבה בתמיהה. מה קרה?
"עקבתי אחר ביצועיך בשדה הקרב". הגנרל מסמן לו לשבת, ואילו הוא עצמו נעמד מול הטוראי ראשון, רגלו נשענת על הבד הנוקשה של אוהל הפיקוד. "קיבלתי עליך דיווחים מחבריך לחוליה. הקליעות שלך מדויקות, הרשונוב. מדויקות מאוד". הוא נעצר, מנענע בראשו משל נותן משנה תוקף לדיוק עליו הוא מדבר. "אתה הצלף הטוב ביותר שלנו".
"ספאסיבה", אשר זעליג מניד את ראשו בנימוס. מחמאות לא באות בחינם, בטח לא בצבא, וריח חריף של תחושת סכנה מתחיל לעקצץ בתוכו.
"בסיום המלחמה אמליץ להעניק לך עיטור הצטיינות". ממשיך הגנרל בחגיגיות לא לגמרי מעושה, "לעת עתה אדאג להציב אותך בקו הלחימה הראשוני, הרשונוב. אתה חייב לתרום את כל יכולותיך יוצאות הדופן למען צבא הצאר".
הוא עוצר, אולי ממתין למחווה נרגשת כלשהי. אבל הפעמונים המצלצלים ברקתו של אשר זעליג אינם מצליחים לגרום לו להגיב ביותר מ"דא" קלוש.
"אינך מעריך את יכולותיך די, הרשונוב. אתה הצלף הטוב ביותר שלנו!"
הרשונוב מהנהן בראשו בצייתנות. הצלף. הטוב. ביותר. שלנו.
מחמאות לא מגיעות בחינם, אף פעם לא.
הגנרל פוסע קדימה, מניח יד על הכיסא שניצב מול היפרייטור. "כנראה כישפת את הרובה שלך, סעליש, אבל תזכור מה אני אמרתי, גנרל מאיור בילדרלינג: לצלף מצטיין כמוך נכון יהיה עתיד דגול!"
עתיד. דגול. מצלצלים הפעמונים. עתיד.
"אני עצמי מתחייב לשבץ אותך במערך חיילי הקבע שלנו, הרשונוב". הגנרל צובר תאוצה, והפעמונים ברקתו של אשר זעליג מייללים בסכנה מטורפת עד שהוא תוהה אם נותרה בו פיסת שפיות. "הדרגות כולן ממתינות לך ולקליעותיך המדהימות, ואתה, סעליש, עוד תהיה גנרל בעצמך!"
בשלב הזה הוא אמור לצאת בתשואות התרגשות מתרפסות. אבל אשר זעליג לא מצליח, בשום פנים ואופן, לפקוד על שרירי שפתיו להימתח לכדי חיוך. מבטו מזגזג אי שם, בחלל שבין מותנו של הגנרל לזרועו, ועשרות אזעקות אזהרה עולות ויורדות בסירנות התראה מחרישות אוזניים.
"כמובן, תידרש להמיר את דתך. אולם אני בטוח שזה ממש לא משנה. עוד נכון לך עתיד דגול, יפרייטור סעליש הרשונוב".
והיפרייטור, בכוח בלתי מוסבר, מצליח למלמל כמה מילות ברכה ולהימלט על נפשו.
"כישפתי, בקו הראשון, חיילי הקבע, גנרל, שלמה, זה נורא!" הוא קורס אל מיטתו. שדים אפלים מקפצים בחלל השחור של מוחו ומסחררים אותו.
שלמה מושיט לו את המימיה הצבאית שלו, ממתין בשתיקה עד שגומר חברו להסדיר את נשימותיו. "מה ארע, אשר זעליג? זה לא יכול להיות מדי גרוע".
"אין יותר גרוע מזה". המימיה רוטטת בידיו של אשר זעליג, והוא נוטש אותה על הרצפה באפס כוח. "אין לי סיכוי. אין לי סיכוי. מה יהיה?"
לשלמה אין תשובה. מבטו מתכהה כשהוא שומע את תשבחותיו של גנרל אלכסנדר האנטישמי, ופניו קודרות עוד יותר למשמע הסייפא.
הצלף הטוב ביותר. עוד תהיה גנרל. התגרות בצבא האנטישמים. המרת דת. הישארות בצבא קבע.
איך יוצאים מזה?

העניינים מתחממים
עם אור ראשון ניעורו החיילים. בתום התארגנות חפוזה נשלחו שוב להגן על אדמת מנצ'וריה מפני הפלישה היפנית. ביום הזה הסתערו היפנים עם כוח מוגדל של שתי ארמיות נוספות, ותקפו את ביצורי הרוסים בעוצמת אש משולשת. הצד הרוסי לא נותר חייב, והגיב גם הוא בלחימה עזה יותר: קורופטקין שהצטרף היום לקרב על סוסו המהיר הניע בחרבו המשתלחת את חייליו להגנה אמיצה ומלאת רושם, והם פשטו על ההרים והדפו את החיילים הצהובים הקטנים ביריות עשנות.
אבל ככל שירו והפגיזו, צצו עוד ועוד לוחמים מלוכסני עיניים ואמיצי לב והתקיפו אותם מנגד.
אשר זעליג היה שם. צמוד למפקד, קרוב לאש ולדם, למלאך המוות ששחק אליו לאיד. נלחם על חייו בעיניים לטושות.
ירייה, ועוד ירייה. כדור אחר כדור. הטענה מהירה ולחיצה על ההדק. נשיפותיו של גנרל אלכסנדר דוחקות בו מאחור ועיניו הבוחנות של פילדמרשל אלכסיי לא מניחות לו להחמיץ אף מטרה. "ז'יד, אתה טוב! טוב מאוד!" פולט גם המפקד הכללי אנקת התפעלות, וליבו של אשר זעליג שוקע עוד דרגה אחת, לתהומות.
לחימה עיקשת ניטשה בין ההרים. קורופטקין ביקש להזעיק תגבורת, אך גם הוא וגם פיקודיו ידעו כי העזרה לא תגיע בקרוב. אלפי ק"מ ורכבת טרנס סיבירית אחת מפרידים בין המוני חייליה של רוסיה הגדולה לבין החזית המרוחקת במנצ'וריה השכנה ממזרח.
אך גם עתה, החיילים הרוסים הינם רבים, והביצורים איתנים ויציבים. אולם המפקד לא יודע זאת. הוא רק רואה את אלפי החיילים היפנים הלוחמים בעקביות נחושה ובהתמדה אסיינית מעוררת הערצה, שומע מידע שגוי שנשתל בכוונה ליד מרגליו, ובמורך לב מחליט על נסיגה חלקית מקו הביצורים הראשון.
כשירד הלילה על הרי ליאו יאנג ושני הצדדים הלוחמים עשו הערכות מצב זמניות, הודיע פילדמרשל קורופטקין על החלטתו: נסיגה טקטית אל קו הביצורים השני.
אשר זעליג ושלמה לא ממש מתעניינים בניצחונותיה או בהפסדיה של רוסיה. די להם להיזכר בפרעות קישינב האיומות שאירעו לפני שנתיים, וכל מחשבה פטריוטית מתנדפת מהם כלא הייתה.
"אני רק רוצה לחזור לטפליק הקטנה שלנו", נאנח אשר זעליג, "לסיים את השירות הצבאי הנורא ולחזור לחיים ולשלום. הגמרא מחכה לי, הוריי מחכים לי, בישיבה מחכים לי, החיים האמתיים ממתינים לי שם, ברוסיה. ואפילו את השאיפה הבסיסית הזו הגנרלים הרוסים לא מאפשרים לי. מה יהיה עלי?"
שלמה משפיל עיניו ושותק. ולא, אין לו תשובה.

צלף פצוע
שלושה ימים אחר כך מסתערים היפנים חדי התנועה בהתקפה משולבת. חיילי רוסיה נלחמים בעוצמה, אך חיילי יפן נלחמים בתעוזה לא פחותה ואף גבוהה מהם. באגף השמאלי של החזית הצליחו חיילי הארמיה הראשונה של היפנים לחצות את הנהר והחלו להתבסס בגדה הצפונית ובגבעות המזרחיות לעיר. הפילדמרשל קורופטקין חושש מכיתור, ופוקד על נסיגה לקו הביצורים השלישי. הוא מקווה כי יצליח לרכז את כוחותיו בתנועת אגרוף ולצאת למתקפת נגד חזקה שתחזיר לידיו את השליטה באזור כולו.
אך בינתיים רשמו היפנים ניצחון נוסף לטובתם.
כשנגררו חייליו של אלכסנדר בילדרלינג חזרה למחנה, היו הכל עייפים ומובסים. תחושה קדורנית פשטה בקרב חיילי הקורפוס ופצועים רבים נמנו ביניהם.
שלמה, בגו תשוש ובעיניים בוערות מעייפות, שירך רגליו באדמה הבוצנית בדרך לאוהל. אך כשעשתה שיירת הפצועים את דרכה לידו, עצר, נדהם.
אשר זעליג היה שם, בין הפצועים.
מרפאת השדה המאולתרת, שמוקמה בקצה המחנה, לא הייתה גדולה מספיק בשביל להכיל את עשרות הפצועים, כך שעל המבקרים נאסר להיכנס עד שיתפנו הגוססים. אך ברגע הראשון שהותר לו, עשה שלמה דרכו הישר אל מיטתו של חברו.
"זעליג", לחש. "מה... קרה לך?"
חיוך זעיר הפציע על פניו של אשר זעליג. "נפצעתי".
שלמה צמצם עיניים בדאגה. מכל השאלות, בחר דווקא באחרונה שבהן: "למה אתה מחייך?"
עוית כאב פתאומית חלפה לפתע על פניו של אשר זעליג. הוא עצם עיניו בחולשה, אבל הבעת האושר הזהירה שעל פניו עדיין המשיכה להקרין. "נפצעתי, שלמה". חזר בלחש.
"אבל-" שלמה עצר באחת, כשהחובש הצבאי התקרב לעברם. הלה, עמוס בעבודה עד מעבר לכתפיו, הפשיל במהירות את התחבושת שעטפה את כף ידו של אשר זעליג, סקר את היד במשך שתי שניות לפני שפסק: "קטיעה מוחלטת".
שלמה נחנק. הוא הביט בעיניים קרועות לרווחה בפניו המעוותות מכאב של חברו, שגם כשהתפתל מייסורים עדיין לא הצליח להסוות את החיוך הזעיר ששכן בזויות שפתיו.
החובש הכין את הציוד שלו בתנועות מהירות. "פציעת כידון?" הפטיר.
אשר זעליג הנהן בשתיקה. החובש ניקה את הפצע, מלמל מתחת לשפמו מספר משפטים זעופים וטיפל שעה ארוכה ביד הפצועה.
אשר זעליג נשך את שפתיו בכוח, ורק אנחות זעירות נמלטו מפיו מדי פעם. פניו החוירו, נשימתו נעצרה עם גלי הכאב העזים ועדיין – האור הבלתי מובן היה שם.
"צר לי חייל, אולם אצבעך תישאר קטועה בחלקה לנצח". הודיע לו החובש בתום כריכת תחבושת צבאית סביב כף ידו. "עם פציעה כזו תישאר בעל מום לעולם".
אשר זעליג צויד באישור מנוחה זמני ונשלח לאוהלו. שלמה ליווה אותו מאחור, מזועזע ומבוהל.

זה הכידון שלי
רגע אחרי שהם נכנסים פורץ פנימה הגנרל.
"סעליש!" הוא נובח, "הראה לי את אצבעך!"
אשר זעליג מסתובב אחורה וממצמץ. בדריכות גדולה הוא מרים את אצבעו החבושה. ממתין.
"החובש אמר לי שפרק האצבע העליון נקטע לגמרי?"
אשר זעליג מאשר בפנים חוורות. לעיניו הרגישות של שלמה הבעת הגוף מעושה. משהו, עפעס, לא נראה לו.
הגנרל משתולל. "זה לא יכול להיות סעליש. אתה היית הצלף הטוב ביותר שראיתי בחיי. יכולת הירי שלך נפגמה! אתה נכה! איבדנו את הצלף המצטיין ביותר בצבא הרוסי!" הגנרל ממשיך לצעוק, מסתובב באוהל כמוכה שיגעון. "צלף כמוך וקטוע אצבע! היפנים הארורים הללו!" הוא מטיל אגרוף בשולחן הצר, כמעט מפרק אותו לגורמים.
"אתה לא תישאר כאן מול עיניי ותדדה לי מצד לצד", הוא נוחר בזעם. "אני לא אסבול לראות אותך פצוע חסר מזל שכמוך! שומע סעליש? אין לך מה לעשות פה יותר! מחר אתה לוקח את החפצים ומסולק מהקורפוס שלי. קבל פטור מיידי, העיקר שלא אראה אותך עם האצבע הקטועה שלך!"
הגנרל טורק מאחוריו את הדלת המסכנה, ואשר זעליג צונח על מיטתו כהושענא חבוטה. החיוך המאושר גדל עוד, הולך ומתפשט, עד שהוא מציף לחלוטין את פניו החיוורות.
"אתה מחייך? שמח? על מה?" שלמה עוד לא מצליח להבין.
"הוא נתן לי פטור", לוחש אשר זעליג מתחת לערפילי הכאב והטשטוש, "הוא נתן לי פטור, שלמה..." הוא נושם עמוקות, "הכל היה שווה".
עיניו של שלמה נקרעו לרווחה. "הכידון שפצע אותך-" נאנק.
אשר זעליג הנהן בעיניים עצומות. "היה שלי".

 

[Natan Galant]

שמי אולה ואני אוהב דגים וזרים.
אני שונה מכל החברים שלי, שהם לא אוהבים דגים וזרים. אני שונה גם מדגים, שלא אוהבים זרים, ושונה גם מזרים, שאוהבים סמרברד ולא דגים.
אני אולה ואני ילד שגר בדניה, ואני מאוד אוהב את דניה ואת המלך האציל האראלד הראשון.
הוא מולך עלינו מזה כשנתיים בלבד עד כה, ואבא אומר שאנחנו צריכים לתת לו כבוד ולכנות אותו בכינוי הנורדי המדוייק: "Haraldr blátǫnn Gormsson"
אבא שלי מאוד אוהב את התרבות הנורדית, אבל הוא לא אוהב דגים. אז אני חושב שיש לי דברים שבהם אני טוב ממנו.
אני גם מסוגל לאהוב את המלך מאוד, אפילו שהוא לא זר אלא אחד מאיתנו. הוא גם אציל אמיתי שיש בעורקיו דם כחול, ולכן הוא הציל את רישאר הראשון, דוכס נורמנדיה, ובזכותו הדוכס הנורא ניצח במלחמותיו בסאמלאנד.

אני רוצה לספר לכם על הזקן שהתגלה אליי היום.
אבל קודם חשוב לי להגיד לכם שכמו שאתם מבינים, הסיפור שאתם קוראים עכשיו הוא לא הסיפור הראשון שאני כותב. אצלנו בדניה תמיד עושים כל דבר כמה פעמים, עד שהוא יוצא ממש טוב. אנחנו לא כמו הנורווגים או הפלג השוודי שעושים דברים בלי מחשבה. לכן יש לנו מלך רציני שקוראים האראלד "כחול השן" גורמסון. הם תקועים עם מלכים לא רציניים שרק עושים להם צרות. לנו יש מלך טוב שגם עוזר לנו לעשות אוכל טעים, והוא המציא את השימוש בביצי דג הפיקה. החברים שלי אוהבים רק את האוכל הזה, בניגוד אליי שאוהב כל מאכל דגים. אבל כבר כתבתי את זה, ואני בכלל רציתי לספר לכם על הזקן. ואני אפילו לא מתכוון לספר לכם איך בכפר שלי כולם יודעים שאני עוד יהיה הסופר הכי טוב בדניה. כי עכשיו צריך לספר על הזקן.

הזקן היה גבוה, עם עיניים כחולות בורקות, והיה לו מצח של דייג מאוד טוב, כזה עם קמטים. והוא החזיק גם חכה ארוכה וגמישה, הוא בטח מצליח לדוג הרבה בכל יום.
הוא העיר אותי באמצע שחלמתי איך יום אחד דניה שלנו תשנה את השם לדנמרק ואף אחד לא יבין למה, והוא ליטף אותי ולקח לי את קערת הדגים המיובשים שאכלתי ממנה.

שאלתי אותו מה המסר, והוא ליטף אותי ואמר:
חמוד, לילד כמוך לא מגיע אוכל. הסיפור שלך לא יכול להיות אמיתי, אפילו הקוראים שלך יזהו מייד את הבעיה. הסיפור שלך לא חוקי, ויכול להיות שהמלך שלכם, האראלד, יצווה לשלוח אותך לעבודה חקלאית או לצבא שהוא מקים כנגד סטיירביורן השוודי. ולהבא תלמד לא לכתוב סיפור שלוקה באנכרוניזם.

שאלתי אותו מה זה אנכרוניזם, והוא רק צחק, ויצא לו מהפה להבות של אש בצבע ירוק, ואמר שבשביל זה אני צריך לחכות לעתיד.

 

[kiwi]

מהחלון המסוגנן של הקומה השניה בבית הגדול והיפה שלו - כל העולם נראה כמשהו צר ומכווץ לרחוב אחד ארוך, בו נגררות כרכרות בגדלים שונים, כולן נהוגות בידי רכב בעל מגבעת צרת שוליים וגבוהה, ולכולן יש - איך לא - סוסים אבירים יותר או פחות.
גם דינדון הפעמון שנשמע ברקע, עת הנוסע הגיע ליעדו או כשדלת בית עסק כזה או אחר נפתחה ונסגרה, היו קולות רקע שגרתיים ולא מסעירים. הולכי הרגל, נער העתונים, הדוור עם הקסקט, כולם היו אורחי קבע מבעד לחלון המסוגנן כמו שאמור להיות חלון בבית גדול באמריקה של אמצע שנות ה80.
אבל הוא, מקס ויליאמס, ראה מעבר לרחוב הרחב. הוא ראה עולם. הוא ראה את הסתו, צובע באלפי גוונים מדרכות, הוא ראה ציפורים שעפות אל מעבר לדימיון, למקום שהוא לא יכול לבקר בו לעולם...
בעצב קל טבל את קולמוסו בקסת הדיו המוזהבת וידו רצה על פני הדף בכתב אנגלי יפהפה:
"אילו יכולתי הייתי מפזר את חלומותי אל מעבר לבניינים , הייתי מפריח אותם עם להקת היונים שעפה רחוק מכאן, זורה אותם לכל רוח. אילו רק יכולתי הייתי שוזר בחלומותי חוטי זהב שבתיים, חגיגיים, כמו אלו שרקומים על המפית שמכסה את החלות, והייתי רואה את העולם דרכם, נוצץ שבעתיים. אז הייתי מרגיש שמשהו מחלומותי מאיר את עולמי הקט והעייף..."
הוא הניח את הקולמוס בקסת, מביט בעצב בהולכי הרגל. להם יש חלומות, חלקם מתגשמים וחלקם לא.
הוא תקוע עם חלומותיו.
"הפי בירת'דיי טו יו, הפי ברת'דיי טו יו", הרב אברהם ויליאמס, אביו, נכנס לחדר, מגלגל פנימה כסא גדול, כבד ומגושם.
"הצלחתי להשיג את הכסא עבורך, מקס", חיוכו המאיר מילא את מקס בציפיה וסקרנות.
"כסא גלגלים? בשבילי? איך הצלחת להשיג, אבא?"
"הצלחתי, אתה רואה", אביו העביר אותו בזהירות לכסא. מקס קרן מאושר.

# # #

נוני אוחז את הידיות הגדולות בחיבה, מוציא אותו אל הדרור.
עלי שלכת יבשים מתפצפצים מתחת לגלגלי הכסא ולהקת ציפורים נודדות עפה אל על בציוצים מרהיבים של פרידה.
מקס עוצם את עיניו לרגעים, מכיל בתוכו את האושר הגדול.
יש רגעים גדולים שמתחבאים בתוך דברים פשוטים לכאורה. מקס שם לב שאמנם הקולות סביבו נשמעים כרגיל, אבל האויר שונה, ממלא אותך ברצון להיטיב לזולתך.
וברגע הגדול הזה- כשהוא יושב על כסא הגלגלים משאת חלומותיו ורצונותיו, נושם מלוא אפו את ריח האדמה הרטובה המתמזג עם ניחוח המאפים המגיע לאפו הישר מביתם של דוידסון, הוא מבין שהגדול מחלומותיו התגשם זה עתה.
נוני דוחף אותו, נרגש ושמח לתוככי בית-מקדש-מעט. מקס מחפש בעיניו מישהו מוכר וממלמל תודה לכל המברכים אותו לשלום.
וכשהחזן נושא את קולו הערב, יש למקס תקווה שגם הוא יזכה ויהיה חזן ברבות השנים.
וזה החלום החדש שלו.

 

[הכוכב העולה]

בראונאו אם אין, אוסטרו-הונגריה, 1890.

קלרה פלצל מוצאת את עצמה שוב פעם נאבקת עם מלאך המוות, לאחר ששלושה מילדיה מתו בינקותם כעת נדמה לה שמזלה הגרוע מכה בה שוב והיא עלולה לקפח את ילדה הרביעי.
כך או כך הרבה ברירות לא נותרו בידה והיא מתמרנת ביעילות שיא את הדרך בין הרופא לרוקח, כשבאמצע היא קופצת ומנדנדת את עריסת בנה.
הזאטוט הקטנטן שכוב בעריסתו מחוסר הכרה, שולח לעברה פנים של תינוק זעיר הנאבק במחלה קשה, והיא כה מייחלת שיצליח.

הרופא לא מכחיד ממנה את האמת שלבנה קיימים לא יותר מעשרה % של סיכויים להרפא מחוליו, אולם קלרה מתעקשת להאמין שה-10% ינצחו את ה-90, ופעוטה יתרפא ויחיה חיים ארוכים ובריאים.
והנה הזאטוט מתעורר ובכי עז של תינוק קטנטן הנאבק בשארית כוחותיו על הרצון לחיות מפלח את האויר, קלרה מצטרפת במהרה לבכיו ובלב מייחל לתקוה היא מבכה על עתידו של בנה שלא ייגדע בעודו באיבו.
(ודאי כל הקוראים הנכבדים מצטמררים למקרא התיאור הכה עגום אודות זאטוט הנאבק על חייו ההולך וקמל מול אמו ששיכלה כבר את כל שלושת ילדיה הקודמים, ועתה ככל הנראה עומדת היא לשכל אף את בנה הרביעי, אולם המתינו לסופו של הסיפור העלול אולי לשנות את הלך מחשבתכם מן הקצה אל הקצה)

עוד יום חולף ומצבו של זאטוטה של קלרה לא משתפר, אם כבר ההיפך.
היא שוב משרכת רגליה בריצה טרופה לבית הרופא, שלא ממש שש לסייע לאישה הבוכיה שחייבת לו סכום כסף נכבד למדי ובמקום לשלמו היא מבקשת ממנו שיסור לביתה ויראה את שלום זאטוטה, אך הרופא שאינו מסוגל לראות בצערה הכה עגום של קלרה,
ועוד יותר כמעט ומתחרש מעוצמת בכיה הבלתי פוסק, ומשכך לוקח הוא את תיקו בו נמצאים אביזריו החשובים בהם בודק הוא את מצב החולים ורץ ונפנה לביתה של קלרה לבדוק את מצב תינוקה.

פני הרופא חמורי סבר והוא אינו נמנע מלומר את כל האמת, למען האמת ממליץ הוא לקלרה לפנות לקברן מאשר לרוקח אבל כיון שקלרה כה מחפשת אחר כל בדל של סיכוי ואפס קצה קצהו של קיווי.
מעניק לה מרשם של כמה תרופות שאולי אולי אולי עלולים מעט לסייע ויוצא מביתה כשהוא עוזב את קלרה לאנחות.
אך לא אשה כקלרה מסתפקת באנחות היא רצה במלא האופטימיות שעדיין נותרה בה לרוקח, כשבדרך ממשכנת אי אלו מחפציה האישיים שבלית ברירה נאלצת להיפרד מהם, וחוזרת מבית הרוקח כשבידיה אי אלו מיני משיחה ותרופות.
ולאחר שמזלפת את טיפות התרופה לתוככי פי תינוקה השוכב בעריסתו מחוסר הכרה, ומסיימה אף למשוח את המשיחות על זאטוטה, פורצת בבכי חסר מעצורים, בלב שבור ורצוץ היא מייחלת להחלמת בנה.

בשמים כנראה מתחשבים בה ובאיזשהו שלב דמעותיה אינן שבות ריקם, התינוק פותח אט אט את עיניו, והיא לא פוסקת מלרקוד מרוב התרגשות.
היא רצה שוב פעם לרופא שמנסה לתפוס מחבוא מפניה אחרי שבשבועות האחרונים הוא לא נח לרגע ממנה ומבקשותיה החוזרות ונשנות ונשלשות ואף יתר מכך,
אולם לאחר שהיא מצליחה לאתרו היא מחייבת אותו לבוא לראות איך בנה פקח את עיניו, הרופא שמתקשה להאמינה בכך נפנה במהירות לבדוק האמת בפיה אם לאו, ולאחר שהרפא נוכח לראות בצדקת דבריה הוא מפטיר שאכן מצבו הרפואי של בנה התייצב ולכאורה הוא ייצא מהמחלה בקרוב.

ליותר מזה קלרה לא ציפתה והיא מתמלאת בחדווה ודיצה כמו שיכולה רק אם ששיכלה את כל ילדיה שלושה במספר וכעת הצליחה להציל את חיי הרביעי,
כך חולפים הימים ומצב תינוקה משתפר בהדרגה מיום ליום יותר ויותר, עד שהוא נעשה בריא לחלוטין,
הוא גדל והופך לילד ואח"כ לנער ובהמשך אף למבוגר, ואז הוא נודע לכל העולם בטירופו האדיר, ואותו תינוק מה היה שמו? אדולף היטלר ימ"ש.

ומכאן אנו למדים שלא תמיד יודעים בתחילת הסיפור מתי באמת צריך להתעצב ומתי נכון יותר לשמוח, אלא הכל הולך אחר החתום.

 

[רותי רפפורט]

מאת הניקית @טלח
ימות עולם, שנת אלף תרכ"ו לבריאת העולם.

צורן נטל את הבד הגדול, כרך אותו בגבעול עבה. ויצא לאזור בו עמלו האבות.

האבות של מי. האבות שלו. ושל כולם.

הוא לא רצה ללכת. ירא היה מחתברים.

"אלו לא חתברים" נזפה בו אימו. "אלו חתברמרים. אף אחד לא מפחד מחתברים, אלו הקטנים שמקימים מריבות כמו חתולים, ובורחים כמו עכברים. החיות הללו שאתה רואה בשדה. אלו חיות שנוצרו מהכלאה של נמרים עם חתברים. לכן, קח לך חלוקי אבנים בצרור, והכה בם"

"אמא". הוא לא אהב את עבודות האדמה. בהם כפות ידיו מתלכלכות עד אימה. וציפורניו נשברות. "יש משהו לקחת כצידה?".

הרכרוכיות שלו חרתה לה מאוד. "לא. אתה לא צריך לקחת מהבית. תוכל לחמוס לך צביטת לחם מאחד העובדים. או בשוק חמוס לך פרי קטן. או ירק האדמה".

אהה.

הוא לא אהב את הבלבול הזה. מצד אחד חמוס ואכול, ומצד שני, עליו לשמור על פירות האדמה הגדלים באדמות של האבות, למען לא יחמסו ממנו כל עובר דרך פרי אחד.

אימו הרימה כף ידה, סובבה אותה מעט לאות אזהרה, כדי שיחדל מדיבוריו, וימהר אל השדה

הוא יצא אל האדמה.

אבותיו ביקשו ממנו לשמור על פירות עמלם, ובד בבד, שלחו אותו לחמוס זה משדהו של זה.

עוד בנים, של עוד אבות, היו עמלים כמותו. אלו עמלים ואלו עמלים.

ואז, כשהלך להביא מספר חיטים בודדות. הוא ראה אותו. איש הבונה תיבה ענקית.

ודיבוריו. דיבוריו היו מפחידים.

בפנים שטופות זעה הוא רץ לאוהלם הפרוץ.

"ראית את נח?" כך אימו. "אמרתי לך לא ללכת לחלקת האדמה הזו".

"וזה... זה נכון מה שהוא אומר?"

"כבר שמונים שנה הוא אומר את זה".

"ו..."

"אין לך מה לדאוג. בכל ארבע מאות שנותי לא היה כלום, וגם לא יהיה. סתם".

"לך חזור לאבותיך"

 

[שיילה]

בס"ד
כל ילד יהודי באנגליה ידע היטב כי יהודי הוא , גם אני, דחוי הייתי כמצורע, שונה ומושפל, כשטלאי צהוב לוהט צרוב על בגדי, טלאי שצורתו 'לוחות הברית', לאמור – יהודי אני.

המלך אדוארד הראשון, מלכה של אנגליה, צבר אהדה רבה בקרב העם ונקשרו בשמו עלילות רבות על אודות מסעות הצלב בהם השתתף אשר חלקם התרחשו וחלקם הופצו בכדי ליצור הילה והערצה סביב בית המלוכה. עלילות דם מרושעות העלילו על הקהילה היהודית ואף האשימו את היהודים בשיוף מטבעות החותם האנגלי וגניבת כסף מהממלכה.

שנאת היהודים של המלך אדוארד וחבריו הברונים לא ידעה גבולות, יהודי שנתפס במרמה או כל עלילה אחרת, נתלה ברחובה של עיר וזה רק אם חיילי המלך הצליחו לשלוט בעצמם ולא להורגו בביתו, מה שקרה אצלנו לעתים קרובות.

******​

השנה שנת ה' אלפים ן'

בבית הכנסת שלנו שרר מתח רב, לא בגלל שהיה זה 'שבת חזון' ועצבות תשעה באב נשבה בעורפינו, שמועה הגיעה אל הקהילה היהודית שסכנת גירוש מרחפת עלינו, טיוטת איגרת הגירוש כבר נכתבה ובה עונש מוות ליהודי הנשאר בתחומי הממלכה הבריטית.

הגבאי רבי יוסף כינס את חברי הקהילה להתייעצות דחופה האם לנסות ולשלוח שליחים לבית המלך להעביר את רוע הגזירה, אך מהרה הבינו כולם כי כלתה אלינו הרעה וכי חייבים אנו למצוא את דרכינו אל ארץ מבטחים.

ביום תשעה באב בטכס רב רושם חתם המלך בחותם שעווה על איגרת גירוש אשר עד כו' בחודש חשוון חייבים כל יהודי אנגליה לצאת מתחומי השיפוט האנגלי וכל העובר על כך דינו מוות.

בקהילתנו התארגנו כמה יהודים בעלי ממון ושכרו רב חובל מומחה וספינה גדולה והכינו אותה להפלגה לצרפת, שם הסכימה הממלכה לקבלם לעת עתה, אנחנו גם עשינו כך אבל יצאנו כשבוע אחריהם, וברוך ה' ששמר עלינו ממשחית.

לאחר שאותה הקבוצה הצילו מה שיכלו מהרכוש, הפליגו אל עתיד חדש לוט בערפל.

במהלך ההפלגה עלתה הספינה על שרטון ונתקעה, רב החובל האנגלי הביט אל היהודים הצפופים על דרגשי העץ והציע שהיות ונתקעה הספינה לא תוכל ההפלגה להמשיך עד הגאות, לפיכך מוטב כי ירדו לפוש מעט על אדמת השרטון לשחרר את רגליהם הדואבות.

עשו היהודים כדבריו וירדו לחלץ עצמות ולנוח מעט.

בעת הגאות כשבאו לחזור אל הספינה חתך רב החובל את סולמות החבלים והביט בהם במבט קר מתנשא, המים עלו אט אט עד שהגיעו עד צווארם, צעקותיהם התערבו בקול צחוקם של המלחים.

"התפללו נא למשה שלכם שיקרע עבורכם את הים", קרא אחריהם רב החובל במבטא בריטי מרושע ופרש את המפרשים.

עד היום מהדהדת קריאת 'שמע ישראל' מעל גלי הים הצפוני, יהי זכרם ברוך.

 

[ח.נוי]

העיר העתיקה תר"ז​

טשרנה הניחה יד רועדת על מצחה של התינוקת הקטנה שלה, הוא היה לוהט.

"היא קודחת, רבקה, אני חוששת שהוא הגיע גם אליה, החיידק הזה"

רבקה הביטה באיידל הקטנה. "אין ברירה טשרנה, תצטרכי לקחת אותה לבית החולים, רק שם ידעו לטפל בה כראוי וברצות ד' גם לרפא את חוליה"

"לבית החולים?" הזדעקה טשרנה "לעולם לא!!"

"אבל טשרנה, חשבי בהגיון, הילדה בסכנת חיים, אין לה דרך אחרת להרפא. פה בבית המרפא של ועד הפקידים והאמרכלים לא תמצאי מזור למחלתה. אין להם את התרופה המתאימה. וחוץ מזה שהיא תינוקת קטנה, מה כבר יכולים לעשות לה שם??"

טשרנה נאנחה, היה צדק בדבריה של רבקה, אבל החרם, החרם שהרבנים תיקנו. היא לא מוכנה לעבור עליו.

"רבקה, הרבנים הורו שלא להיכנס לבית החולים האנגלי של המסיון, ואני? אישה קטנה שהולכת אחריהם בתמימות, אני לא מוכנה לעבור על החרם"

רבקה ספקה כפיה. "בחירה שלך, אבל אני לא חושבת שאת עושה את המעשה הנכון"


בבוקר שלמחרת נשמעו דפיקות חזקות על דלת הבית, רבקה נחפזה לפתוח, מגלה את טשרנה בוכה.

"רבקה, היא גוססת לי, איידל גוססת"

"רוצי איתה לבית החולים במהירות האפשרית" הורתה רבקה, "יש להם שם תרופה פלאית בדיוק למחלה הזאת"

"אבל החרם, הרבנים, אני לא יכולה" טשרנה התייפחה.

"זה פיקוח נפש, טשרנה, אני בטוחה שהיו מתירים לך ללכת" רבקה מפצירה וטשרנה מרגישה את היצרים גועשים בתוכה. היא נושמת נשימה עמוקה ומסלקת את הרמוניית הקולות מראשה.

"לא" היא נחרצת "אני הולכת אחרי דעת התורה. אחרי החכמים ששתל לנו הקב"ה בכל דור. לא אסור מדבריהם ימין ושמאל, אני לא לוקחת אותה".

רבקה הביטה בטשרנה, כמו אומדת את מידת שפיותה וטשרנה מצידה הרימה עיניה כלפי מעלה ולחשה: "אני מפקידה את האחריות בידך טאטע, היא הילדה שלך, עשה איתה כרצונך"


בערב הייתה הלוויה.

קטנה, עצובה, עוד אחת מני רבות שהתקיימו ביישוב הירושלמי הקטן. הלכלוך והיעדר התשתיות היו מתכון בדוק למחלות, וחוסר האמצעים אשר היו בידי המתיישבים, תרם להעלאת התמותה.

טשרנה עמדה על יד הקבר הטרי ונשאה עיניה אל הרקיע הפרוש מעליה, זרוע במליון כוכבים.

"רבש"ע" היא לחשה "זו הילדה שלך ואני הפקדתי בידיך את האחריות. אתה החלטת להעניק לי אותה, ואתה החלטת היום לקחת לי אותה. ומי אני? אישה פשוטה שאין לה טענות. כי עדיף לי שילדתי תמות כיהודיה, מאשר שתבריא, אך מי יודע אם לא תחלה נשמתה. קח אותה ריבונו של עולם, זכה וטהורה כמו שהיא, הריני מקריבה אותה לפניך"

ורוח הערב נשבה חרישית כמו לוקחת את מנחתה הישר אל כסא הכבוד.

 

[yonatanr]

האתגר ינעל במוצאי שבת, בחצות הלילה.

 

[אלישבע10]

לא הייתה זו הפעם הראשונה זה בה ארחה ניו יורק אורחים מכל רחבי תבל. מיקומה של העיר על חוף האוקינוס, העניק לה יתרון גדול על פני עריה השונות של ארצות הברית. אך מספרן הרב של כרכרות הפאר, העיד על מאורע בעל חשיבות רבה מאד ההולך להתרחש.
לאחר מסע בן של שבועות הם הגיעו ליעדם, נכנסים אחד אחד לאולם הכינוסים, ענודי מיקטורן ומלאי חשיבות עצמית. עתידו של העולם כולו תלוי בדיון שעמד להתחיל, וחוות דעתם המלומדת היא שתקבע גורלות.
ואכן, העולם עמד בפני בעייה חמורה שאת היקפה חשו בעיקר בעיקר בערים הגדולות, אך בהחלט הורגשה גם בכפרים והעיירות - משבר הסוסים הגדול.

ראשון הדוברים היה ג'יימס אוסקר, מומחה התברואה מלונדון, העיר שסבלה חמורות.
"כידוע לכם", הציג תחילה את הנתונים בעירו, "אוכלוסית לונדון מונה 4 מליון תושבים, שנעים ממקום אחד למשנהו באמצעות קרוב למאה אלף סוסים.
תוצאות המחקר המעמיק שערכתי מעלות כי סוס בריא מייצר כשני ליטרים של שתן ביום וכ־15 ק"ג של גללים. תכפילו זאת במאה אלף סוסים רק בלונדון לבדה, ותקבלו את תמונת הבאה:
מעל לשלושה מטר של גללי סוסים מצברים ברחובותיה הראשיים של לונדון, זו שהייתה בעבר עיר יפה כל כך", קולו הפך לרגשני קמעה. "ואם לא די בכך - פגרי הסוסים מוטלים ברחובות הראשיים של לונדון, כשמעליהם ענני זבובים ולצידם להקות כלבים הנוגסות בהם".
"בניו יורק המצב לא טוב יותר", קולו של רוברט אנדרסון, ראש עיריית ניו יורק היה קודרני. "התושבים ברחובות המרכזים היכולים להרשות זאת לעצמם מתגוררים רק בקומות הגבוהות, לאחר שהצחנה בקומות הנמוכות כבר אינה נסבלת. להיכן שאינך הולך, להקת זבובים טורדנית מקיפה אותך תמיד".
"בפרוסיה ניסינו לאכוף על נהגי הכרכרות והאוטובוסים‫‬ לפנות את הפגרים מהרחובות‫", נישא ברמה קולו של פרופסור קארל מברלין "אך נחלנו כשלון חרוץ".

בזה אחר זה תארו נציגי הערים השונות את המצב בעירם, את כמויות הזבל המצטברות, את הריח שכבר א"א לסבול יותר, והאוירה רק הלכה ונעשתה קודרנית.
לאחר מספר שעות ננעלה הועידה, ללא כל פתרון באופק לפתרון המשבר. על פי הנתונים שהוצגו הבעיה רק תלך ותחריף. בשנת 1950 רחובות לונדון יהיו קבורים תחת תשעה מטרים של גללי סוסים, ומצב התחלואה יהיה קטסטרופלי.

ובו בזמן עת החלו המוזמנים לעשות את דרכם אל מחוץ לועידה, כשפרצופם הקודר מספר בלי מילים על תחושת היאוש בה היו שרויים, במישגן הרחוקה מאות מיילים, מהנדס בכיר בשם הנרי פורד ישב רכון על שרטוטיו.
התוצאות עד כה השביעו בהחלט את רצונו, המכונית הממונעת הראשונה החלה ליסוע על מסלול ההצלחה, מותירה מאחוריה מליוני סוסים ופרופסורים העסוקים בחישוב גובהן של ערמות הסוסים בשנת 2020.

 

[yonatanr]

תודה לכל המשתתפים באתגר על הסיפורים הנפלאים
האתגר ננעל, כעת.
את הפידבק אפשר לתת גם עכשיו כמו תמיד, בנספח.

 

[yonatanr]

אז הנה, הגיע זמן הביקורת והשיפוט...
היצירות נפלאות אחת אחת, ואניח כאן את השיפוט שלי, בהסתייגות שהכל כמובן לעניות דעתי, ואין כאן שום דבר מוחלט.

@MIRIAMK

סיפור מדהים ומרתק, כתוב בצורה אומנותית וחיה, מרגש מאד.

כמה הערות קטנות:

'לכשתשקע' שמשא – כמדומני שהביטוי 'תשקע' לא נמצא בתנ"ך לגבי שקיעת החמה, בכל מקום נאמר 'ביאת השמש', רק חז"ל חידשו ואמרו 'מצותה משתשקע החמה'. על הפסוק 'ובא השמש' תרגם אונקלוס 'וכמיעל שמשא'.

אביו הרים את ראשו תמה: "אין, אבני" (כן, בני).

למרות שבעברית 'כן' משמשת בתור מילה תהייה, כמדומני שבארמית אין זה כך. ו'אבני' לדעתי אינה בארמית אלא בערבית. הייתי מעדיף 'מאי בעית, ברי'?

"ניתי ונחזי" הוא החליט.

לכאורה 'ניתי וניחזי' שייך כשמביאים דבר מה ממשי, כגון להביא ספר או דבר בר מדידה, במקרה הזה היה עדיף 'אשתומם כשעה חדא'.

בארץ רחוקה חי המלך של היהוד, חזקיהו שמו.

לכאורה עדיף 'המלך של יהוד'. 'יהוד' היא 'יהודה', ממלכת דוד וזרעו. רק לאחר שבני ממלכת יהודה יצאו לגולה, הם נקראו 'יהודים', שהגיעו מממלכת יהודה.
אך אלו רק הערות קטנות, והסיפור עצמו עומד בכבוד בכללי האתגר.


@האגריד
תשמע, איזה סיפור הבאת כאן, ממש תסריט מושלם לסרט עלילתי...

ארבעה אחים יוצאים לטיול לראות תופעת טבע, לאחר תעלול קטן הם מסתבכים קשות, ולבסוף הנאמנות המשפחתית והנקמה שחייבת להתבצע, גם במחיר החיים... רק לא ברור למה שבא ודדן הבנים של רעמה החליטו לשחרר את הקטן...

הסיפור כתוב היטב, במיומנות ובמקצועיות, בהחלט מרשים מאד.

מבחינה היסטורית וגיאוגרפית – קצת פחות...

שם היה בנו של נח, ארם היה בנו של שם, ועוץ וחול וגתר ומש היו נכדיו של שם שעבר את המבול.

בפרקים י-יא בחומש בראשית, אנו רואים שמאז ששם ילד את ארפכשד בנו האמצעי, שנתיים לאחר המבול, ועד שנולד אברהם אבינו, עברו 290 שנים. עברו עוד 99 שנים עד שהמלאכים באו לבשר לאברהם שבשנה הבאה יוולד לו יצחק, וכן להפוך את סדום, נמצא שעברו 389 מאז שארפכשד נולד, ועד הפיכת סדום. נכון שארפכשד עדיין חי בזמן הפיכת סדום, שהרי הוא חי עוד 403 שנים לאחר שנולד לו שלח, אך קצת קשה לומר שלארפכשד יש כבר דור שמיני בגיל 100 (אברהם אבינו), ולארם אחיו בזמן הזה יש רק ארבעה ילדים בגילאי העשרה...

ובפרט ש-38 שנים לאחר מכן כבר אברהם שולח את אליעזר עבדו לארצו של ארם - 'ארם נהריים' כדי להביא אשה משם ליצחק בנו.

גם מבחינה גיאוגרפית, בשום אופן אי אפשר 'להגיע לגבול ארץ שנער' ולראות משם את ים המלח. זה בלתי אפשרי. זה כמו שמישהו יהיה בירושלים ויציץ משם לבגדד.

אך עדיין, שאפו על הסיפור הנפלא.

@לילך אור

סיפור מרטיט ומרגש ביותר. כתיבה מדהימה ומושלמת.

ההקשר ההיסטורי לא כל כך מורגש. עקרונית היה אפשר לכתוב את הסיפור גם על שריפה בת זמננו.

גם השמות 'טהאלה' או 'מאליאן' לא נשמעים לי כל כך מתאימים לפולין של שנת ת"ח.

@הדוויג

הסיפור כתוב מדהים, כמו תמיד, עם מסר ברור ביותר.

כמה הערות לגבי החלק ההיסטורי.

א. לא מצאתי בשום מקור יהודי ש'ממל' נקראה 'ממלבורג'. וכן לא ראיתי שהגרי"ס מונה שם לרב.

ב. לא נשמע לי הגיוני שיזרקו בחור מוולוז'ין רק בגלל שהוא לומד ספרי מוסר. בתחילה סברתי שמאחר ש'פולמוס המוסר' הידוע התרחש רק בשנות תרנ"ז תרנ"ח, לאחר פטירתו של הנצי"ב, הרי שיש כאן בעיה היסטורית. אך לאחר מכן מצאתי בשמו של ר' דב כץ, שהגרי"ס תיכנן להכניס את לימוד המוסר לוולוז'ין, ולשם כך הגיע אל הנצי"ב והציע את עצמו לתפקיד המשגיח, והנצי"ב ענה לו שאם יקבל כמשגיח אישיות גאונית כמותו, לא ישאר לנצי"ב עוד מה לעשות בישיבה. ולגבי עצם לימוד המוסר, הסכים הנצי"ב שהתלמידים יעיינו בספרי מוסר כל אחד בחדרו.

ג. לגבי סילוק תלמידים מוולוז'ין בשל קריאתם ספרי השכלה – ידוע שההשכלה פשטה מאד בישיבת וולוז'ין. כך כותב ח"נ ביאליק, שכשהיה בן חמש עשרה נסע לוולוז'ין, על סמך השמועות שפשטו בין הבחורים שבעירו, שבוולוז'ין לומדים בגלוי או בסתר יחד עם הגמרא גם שבע חכמות ושבעים לשון, ובין וולוז'ין לבין ברלין כפסע אחד. אמנם, עד מהרה נוכח ביאליק לדעת כי טעה בהחלט. מלבד גמרא ופוסקים אין בישיבת וולוז'ין שום חכמה מ'שבע חכמות' ושום לשון מ'שבעים לשונות', ואפילו לימוד השפה הרוסית שהוטל כחובה על הישיבה מטעם הממשלה, היה להלכה בלבד.

ד. תחנת הרכבת הקרובה לוולוז'ין היתה במרחק של 22 ק"מ ממנה, ולא היה צריך לנסוע עד לוורשא כדי להמשיך בנסיעה. גם ווילנא או מינסק היו קרובות יותר לוולוז'ין. ממל היא בצפון מזרח ליטא, כך שאין סיבה לנסוע לפולין כדי להגיע אליה, הרבה יותר פשוט לנסוע דרך ליטא עצמה.

ה. לגבי הפאנץ'. אולי זה לא כל כך המקום, אך קשה לי להתאפק. איני אוהב כלל סיפורים מהסוג של מוישה גוטמן, על אותו אחד שנפל לתהום, עזב את הכל, וכמה ימים/חודשים/שנים אחרי זה, הוא כבר מתחרט ומבין את טעותו, אבל הוא לא יכול לעזוב, מסיבות השמורות עימו בלבד. כאילו – לעזוב את המשפחה, האשה, הילדים, הדרך שחונכת בה – זה מאד קל, אבל לחזור לדרך שגילית שהיא נכונה, זה בלתי אפשרי?! לא נשמע לי הגיוני. כך באותו ענין - לא ידוע לי על אנשים רבים שנפלו להשכלה ש'גילו את טעותם' וחזרו בהם בפומבי, לא אחרי כמה שנים בודדות, ובודאי לא כאשר הם מחזיקים במשרה גבוהה.

אך עדיין, הסיפור עצמו מדיף ניחוח היסטורי ואותנטי לחלוטין.

@undo

הסיפור מרתק, זורם, קצת מזכיר לי את סגנון אורית הראל.

לא כל כך הבנתי מי אמר את 'העז להיות חכם', ובאיזה הקשר, ומה הקשר של המפקח של הבית מדרש לרבנים.


@MIRIAMK

@מ. י. פרצמן
מושלם. אין מילה אחרת. לכתוב סיפור כל כך ארוך ומורכב, מלא בפרטים ובפרטי פרטים, כשכולם אמינים מבחינה היסטורית - שאפו. כמה שניסיתי לחפור, למצוא נקודות שאינן מתאימות למקום ולשעה, הכל מקובע במסמרות של ברזל.
הכתיבה אף היא מדהימה. מרשים ביותר, עם נגיעות של מיה קינן, והמסר העוצמתי – אין מילים.

@Natan Galant
הפארודיה על האתגר.

כרגיל, סיפור מצחיק, שנון, כתוב היטב – ו-לא כל כך עומד בכללים. טוב, זה כתוב בסיפור עצמו...


@nafshi chamda
סיפור יפה ומרגש, כתוב היטב, ומתאים בהחלט לתקופה.

בו נגררות כרכרות בגדלים שונים, כולן נהוגות בידי רכב בעל מגבעת צרת שוליים וגבוהה, ולכולן יש - איך לא - סוסים אבירים יותר או פחות.

למה לכולם יש סוסים אבירים? אין כאלו שיש להם סוסים גרועים ודלים?

גם דינדון הפעמון שנשמע ברקע, עת הנוסע הגיע ליעדו או כשדלת בית עסק כזה או אחר נפתחה ונסגרה, היו קולות רקע שגרתיים ולא מסעירים.

דינדון הפעמון היה מקולות הרקע – או דינדוני הפעמונים היו.


@הכוכב העולה
סיפור מרתק ומרשים.

כמה הערות – המשלב הגבוה מפריע קצת לקריאה, כך גם הנסמכים הרבים מדי, והפנייה האישית לקוראים ('שבירת הקיר הרביעי') קצת מפחיתה את ההנאה, כך גם 'ההאכלה בכפית' שבסיום הסיפור. אפשר לסמוך על התבונה של הקורא, שיבין לבד את המסר.


@טלח
סיפור מרתק עם מסר חודר.


@שיילה
סיפור היסטורי מרתק ועצוב, כתוב היטב ובהחלט מתאים לתקופה.

@ח.נוי
סיפור מרטיט ביותר, מפעים וכתוב היטב.

אבל החרם, החרם שהרבנים תיקנו.

הטילו.

הערה קטנה - יש להניח נקודה בסוף משפט, גם אם יש בסופו מרכאות. הנקודה אחרי המרכאות.


@אלישבע10
הסיפור מרתק ורהוט, מוצג בצורה קולחת.

הערה קטנה – לפני עידן המטוסים, אין שום סיבה לעשות ועידה עולמית של כל אירופה באמריקה, היבשת הרחוקה והחדשה שמעבר לאוקיינוס.

עוד הערה – איני סבור שהבעיה היתה בפינוי פגרי הסוסים, לא אמור להיות הבדל בין פינוי פגרי הסוסים לבין פינוי פגרי המכוניות (מכוניות תופסות יותר מקום). בשביל זה יש עובדי עירייה.

והערה אחרונה לסיום – לעניות דעתי אין שום מקום ללעג על אותם אלו שהתכנסו לפתור את הבעיה החמורה שעמדה בפניהם. הם עשו את מה שהיו צריכים. אם הם לא היו עושים את מה שמוטל עליהם, אלא שוגים בחלומות על פתרונות קסם – אז היה מקום ללעג עליהם. המסר שיש ללמוד מהסיפור הוא שלפעמים פתרונות מגיעים מכיוון שלא חושבים עליו.

וכעת לבחירת הזוכים -

במקום השלישי @ח.נוי עם סיפור מרגש ביותר, שנוגע במיתרי הלב, ובעל מסר אקטואלי במיוחד.

במקום השני @הדוויג עם סיפור היסטורי אותנטי, כתוב בצורה משובחת ומרשימה.

ובמקום הראשון - זכו צמד הסופרות @MIRIAMK ו @מ. י. פרצמן על סיפור מפעים, מלא פרטים היסטוריים, נכונים עד האחרון שבהם, ועל עריכתו והגשתו בצורה מלאת חיים, מדויקת ומרגשת.

 

[הדוויג]

במקום השני @הדוויג עם סיפור היסטורי אותנטי, כתוב בצורה משובחת ומרשימה.

תודה רבה. איזה כבוד. אני מסמיק פה.

ושאפו על השיפוט המעמיק והמושקע.

 

[RACHELIZ]

וואו איזה השקעות!
ואיזו בקיאות!
אם כבר ללמוד איך להגיש סיפור היסטורי, זה מהשיפוט הזה.
חבל היה לי שבסוף לא יצא לי להשתתף...
ברכות לזוכות!
מחכה לנו עוד אתגר מרתק...

 

[יאן]

האתגר היה ממש מרתק. כל אפשרות מלהיבה מחברתה.
לקח לי כמה ימים לסרוק את ההיסטוריה במח, ובדיוק כשהתבייתתי על תקופת ירבעם השני (ידעתם שהיה?) הרושיבה התקשר ואמר שהשנה מתחילים מהמניח. אחרי שלושים שנה שאני מדקלם כמו תוכי מתוך שינה את ארבעה אבות, לא זכרתי שיש כזה פרק בכלל. הלך הבין הזמנים. עכשיו להכין שיעורים חדשים וכו'.
אז חבל מאוד שלא יכלתי להשתתף אבל זכות התורה תעמוד לכם ולבניכם עד ועד בכלל.