לילה, בקר, צהרים וערב. ימי חול כשבתות ומועדים. ללא רגע של הפוגה.
הגב דואב מסחיבה ממושכת, החבל הקושר את השק מעקצץ את ידיה ומותיר סימנים אדומים, מציקים. והיא לבדה, ממשיכה בדרכה. צופה מדי פעם בהמון הגועש, השמח, שחוגג לא רחוק ממנה.
מנסה לעצור למנוחה קלה, לשאוף אויר, ללגום מים צוננים.
כהרף עין מסיטה את מחשבתה. 'מדוע את בכלל חושבת על כך?' כמו שמעה את קולו של השק, בפעם המי יודע כמה. 'כלום באמת חשבת שתוכלי להיפרד ממני? מהשק הוותיק המלווה אותך בנאמנות כבר שנים ארוכות? באמת חשבת שתוכלי להפטר ממני?'.
נכנעת, עצובה ודומעת. ממשיכה בדרכה הארוכה, זרועת המכשולים.
הדרך קשה, מתישה, אך כה מוכרת. 'אילו הם חייה', נאנחה בלי קול. 'ואין מה לעשות, תשלימי עם זה, תשלימי עם זה כבר. למה את סתם מייסרת את עצמך? עדיף כבר להשלים, לא?'
באחת הקיצה משנתה הטרופה. שטופת זיעה קרה, מנסה להסדיר את קצב ליבה המשתולל.
'זהו רק חלום', שיננה לעצמה, 'חלום בלהות אך לא יותר מכך'.
אך בליבה פנימה ידעה שאין זה כך. החלום הזה הוא תמצית חייה. נשמתה הזועקת בקול דממה דקה, המודחקת בקפידה, מצאה לה פורקן בשקט הלילי.
'זה לא יעזור לך' מצאה את עצמה לוחשת, 'איך באמת חשבת שתיפטרי מחלק כה משמעותי בחייך? מהסבל שמעיק עלייך יום יום, שעה שעה, בכל דקה מחדש, בכאב מפלח חודר עד לקרקעית הנפש'.
את האבחנה הרשמית לא קבלה כ"כ מהר, קדמו לכך שנים ארוכות של סבל.
התרגלה בכאב לכך שהיא לא מצליחה להתמיד בלימודיה. רגליה קיפצו כמו מעצמם, חותרות להרגיש את החופש והשחרור. ימיה היו מלאים במעוף יצירתי קסום. ובהמון, המון כוחות שאין להם סוף. שום מעצור לא עמד בפניה. במשך ימים ולילות לבנים, העסיקה את עצמה ללא הרף. פרויקטים, ניקיונות, ארגון ועיצוב הבית מחדש, ואין ספור רעיונות. כמו ננסכו בה כוחות על טבעיים.
ההמשך היה פחות מזהיר. לא רוצה להיזכר, לא יכולה לשכוח.
המיטה שהפכה לה לחברה קרובה, קרובה מדי. הדמעות שהפכו לאורחות קבע. הייאוש והחידלון שחנקו את נפשה. והיא שתקה, התנתקה. לא רצתה לדעת ולא להבין. רק בקשה שיעזבו אותה לנפשה, שגם ככה קשה לה ושיפסיקו לנדנד.
בסוף לא הייתה ברירה. מול פרופסור מעונב, וקירות עטורים בתעודות ומכתבי תודה נרגשים, נאלצה להתמודד פנים מול פנים עם האבחנה הקודרת.
'זה ממש כמו רכבת הרים' ניסה הפרופסור להסביר בעדינות. 'חווית בעצמך את שני הקצוות. את ההיי המדהים, הבלתי טבעי. המשכר בעוצמתו וכ"כ מושך. ואת המעבר החד, לדיכאון כ"כ קשה ומייסר'.
האבחנה הייתה כ"כ מהירה, ממש לא היה שמץ של התלבטות. ולא, לא עמדה בפניה שום ברירה. הגוש החונק איים להתפרץ. בקושי השתלטה עליו, אכזרי שכמותו. כמו מתוך בלהות, הדהד בה גזר דינה. זוהי מחלה. לא פשוטה ולא נעימה. 'מאניה דיפרסיה' ניסתה להגות, להתרגל למילים שיהפכו להיות חלק משמעותי מחייה. לא יכלה, לא רצתה.
'הבשורה הטובה' המשיכו להלום בה המילים, 'שיש לנו דרכי טיפול מדהימות. תרופות חדשניות, כמעט ללא תופעות לוואי. את תוכלי לנהל אורח חיים שגרתי כמעט לחלוטין. לתפקד, לעבוד ולהמשיך את החיים. כמובן כל עוד תיטלי את התרופות כסדרן'.
ואז זה הגיע, המרשם הכולל מגוון כדורים. הוראות קפדניות מתי, כמה ואיך. וכמובן ביקורת חוזרת, המלצה לליווי פסיכולוגי מסודר. ואיחולים לחזרה לשגרה במהרה.
הכל עובר במוחה בקצב מסחרר. כן, זה היה הרגע בו נחלקו חייה לשניים. והחלק השני, הכבד, צורב את נשמתה יום יום. הסוד המעיק נכרך והעיק על גבה, מייסר ומכאיב. ההחלטה הגורלית נבטה בה בהחלטיות. היא תתמיד בהסתרה עיקשת של כל סממן שיכול להסגיר אותה.
גם בימי הדיכאון שלא נטשו אותה, למרות הכל. דאגה להסתיר, להסתתר ככל האפשר. למצוא תירוצים יצירתיים להעדרה מאירועים וחוויות משפחתיות.
היו גם ימים טובים. אפילו רבים. בהם עבדה בעבודות מכובדות. כמעט ולא הרגישה שונה. מסתבר שמחלתה לא יכלה לכישרונותיה הברוכים.
והשק? השק המשיך להכביד. לחרוץ בה חריצים שותתי דם. להתעלל בה מבלי מפריע. בעקביות בלתי נלאית, יוצר חומה שקופה, החוצצת בינה לבין הבריאים המאושרים.
מודעת עד לכאב למחיר ההחלטה. הבדידות הנוראה, שתייסר את נשמתה ללא הפוגה.
ככל שהייתה מוקפת חברות וידידות מעריכות. בני משפחה אוהבים ומחבקים. חשה ביתר שאת את החומה השקופה, החוצצת ביניהם. יודעת שלעולם לא תוכל לחוש את קרבתם באמת. יודעת שהם רואים רק את המסיכה, היפה והמושלמת. לא משערים בנפשם כמה סבל ודמעות מסתירה היא בדממה.
לפעמים, רק לעיתים רחוקות, העזה להשתעשע ברעיון ההזוי, הכ"כ מופרך ומטופש. ניסתה לחזות בדמיונה, ברגע בו היא משתפת בפשטות את בני המשפחה, החברות והידידות הקרובות.
לא כדי לפרסם, לא כדי שיעטפוה במבטי רחמים. רצתה לחוש את הקרבה, למרות הכול, למרות הסוד. לדעת שאוהבים אותה כפי שהיא, ללא תנאים, ללא מחיצות.
הצחוק המר, המלגלג. צחוקו של הסוד הטמון בשקה, הדהד שוב באוזניה.
יודעת שלעד תשא את משאה, בכאב, בבדידות.
לעד תתייסר בהרגשה הנוראית. לחוש את הבדידות בין כל האוהבים, היקרים לה מכל.
אין לה ברירה, היא לא תסתכן באובדן האהבה וההערכה, שיתווספו על הבדידות הקיימת. זה יהיה קורבן גדול מדי.
די לה בבדידותה, אין היא זקוקה לשק נוסף, מלא חרפה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
