בס'ד
עניים עלומים
כספת החכשיטים מונחת פתוחה במרכז הסלון,השרשראות ושלשת הצמידים משובצי היהלומים זרוקים בחוסר חן על השלחן הם כבר לא שלי ברגע זה נמכרו...
ואני לא שם, לא מחזיקה מעמד בדרמה...
בעצם אף פעם לא היו באמת שלי הן היו של הכספת, לא ענדתי את אלה מהכספת ה"אמיתיים".
היה לי העתק מדויק של האמיתיים, היה זה צעד זהיר כנגד שודדי יהלומים שבזריזות ידיים מופלאה מבצעים את זממם ישירות מצוואר או ממפרק היד הענוג של הגבירות.
הקונה שהתלחש עם יועציו היה שייח נמוך ועגלגל, עם זקן צרפתי שחרחר מטופח,
בן מלוכה גולה מנסיכות ערבית איני זוכרת את שמה.
הוא היה מתאים לעסקאות סודיות שכאלה ולנו היו מזומנים למזון ודלק לכמעט חצי שנה.
אסור היה למכור את תכשיטי למישהו מוכר בעיר, לכל חנות תכשיטים לונדונית, או לסוחר זהב ואבנים טובות.
הידיעה שאנו מוכרים את תכשיטי הגברת היותה איום רציני על עסקיו של בעלי,
ולכן כל מעטה הסודיות והקונה האקזוטי...
השנה היא 2008 לחשבונם, וברחוב היהודי המפולת הכלכלית ניכרת היטב
לא שברחוב הכללי הגויי המצב טוב יותר, אבל אפקט הקהילה על חלקו הטוב והיפה בתמיכה וסיוע
ובצידו השני הבעיתי, בענין הסודיות והאנרגיה המושקעת בלהסתיר מעיני- השכנים החברים, את מגדל הקלפים הרעוע.
הענין הוא שכל זמן שאינו נגלה עוד אפשר לעשות עסקים להעביר מפה לשם משם לפה ולחכות לנס.
אבל אם חלילה, בבקר בשיחות הנייעס של אחרי שחרית, מספרים על עוד מישהו שמתנדנד
המצב הוא ביש!
מיד יש סיפורים פיקנטיים על הרולס רויס שכבר לא נמצאת בחניה, ועל מתווך בתים שנמצא בשטח ועל התכשיטים שנעלמו מפרקי יד הגברת,
רכילות מסוכנת...
מזמן כבר לא היינו עשירים לא אוכלים כעשירים לא מתלבשים כעשירים, אך את כל המידע הזה לאושרינו- ידענו רק אנחנו המשפחה הגרעינית המצומצמת.
עסקנו בעיסוק אחד מתסכל מתיש והוא תפש את כל מעינינו-
שלא ידעו!
עד שאפילו לא הספקנו לקונן על המגלשה בה גלשנו מטה מטה,
כל יום נפתח בהערכה מחדש, מה אפשר למכור עכשיו? באישון ליל,
לקבל מזומנים לאוכל לימים הבאים, לחשבון חשמל שלמדנו לקמץ הרבה ממנו.
מצחיק,בעצם דמעות צריכות לשוטט על לחיי, בבואי לערוך חשבון מה עוד אפשר למכור?
ב -מ ח ת ר ת.
אבל הן יבשו, תחתיהן עלו על פני רשת נחמדת של קמטים שהלכו והעמיקו אחרי כל
מכירה סודית.
ואני המשכתי לענוד ביתר שאת את היהלומים המלאכותיים.
יוצאת לרחוב כמו קופסת תכשיטים מהלכת..
שייראו כולם, שחקנית על במה.
טיפוסים סודיים ומוזרים, גויים בלבד לא מקושרים לקהילה היהודית, היו נכנסים ויוצאים מהדלת האחורית ומתמקחים בלחישות על הרהיטים המיוחדים שלנו, על מלאי המצעים המשובחים ומפות הפאר - שהיו כמעט משוש חיי.
כלים נפלאים מגשים קנקנים וסרוויסים, הארונות מתרוקנים...
והם יוצאים ושללם בידם.
אבל ברהיטי הסלון לא נגענו-וכל הנכנס במקרה לביתנו יווכח שאמנם
אין שום בעיה- הפאר במקומו מונח.
גם האופ'ר שעבדה בביתנו שנים ועלתה הון נשארה-שלא ידעו אמרתי...
בימים כתיקונם זו היתה הוצאה מצחיקה ואפילו הייתי מוסיפה לה עזרה לנקיון בסופי שבוע או לחילופין אם זרם האורחים בדרך כלל המשולחים היה מתגבר מאד.
טיפשה היא לא היתה, ודאי שמה לב איך כל החדרים מתרוקנים מכל המותרות אפילו המיטות היפיפיות נמכרו ובמקומן השגנו מיד שניה מיטות די נוחות...
ובכלל מתי יישנו?
הלילות שלנו הפכו לימים, מתכנונים ללא סוף מה לעשות ואיך? והעיקר איך להמשיך את ההצגה לקהל שהכל כרגיל!
היא אפילו עזרה בשקט למכור את מלאי הביגוד היקר -למכריה בשכונות האיטלקים,
הם מבינים ביוקרה אמרה בשמץ גאווה.
לבד ארזה הכל, אני ברחתי לא הייתי מסוגלת, כל צעיף כל חצאית פתחו את נהר הדמעות מחדש-עוצרת אותן בנחישות, להתפנק בדמעות?!
ועוד לעיני הילדים חלילה, צריכה לעבוד ! אשת מכירות הפכתי.
היא אספה את הלבוש היקר ביותר, פרוות מינק קצרות וארוכות בהירות נדירות, מעילים משובחים שנקנו בבירות העולם מהודו ועד כוש מהדומו שבמיללאנו ועד לבנהוף שטראסה.
הכל נחטף היא סיפרה,
ולנו היה עוד חודש מה לאכול ולשלם לקונסטנצה האופר שלנו...
אבל בעיני ראיתי אותה מעינת במודעות דרושים וממהרת להסתיר.
היא היתה אשת סודי ואני הייתי זקוקה נואשות לחסדיה.
גבירת האתמול הפכה לשפחה משועבדת לשבועת האמונים של נוכריה אטלקית, שלא תגלה את סודינו בשכר התיווך של המכירות הסודיות.
פורים התקרב והמתח בביתנו עלה עוד יותר, הסתודדנו- מתלבטים.
אם נסתלק והדלת תיסגר ובעל הבית לא ישב על כסא מלכותו ויחלק שטרות של 100 פאונד
לכל דכפין.
הרז הכמוס ...שבעצם בעלי כמעט פושט רגל ורק בזכות הסודיות
אפקט הדומינו בכיוון מטה נעצר , נכון יותר לומר מושהה.
טופחת לעצמי, ליהטטתי בהוצאות משק ביתי כקוסמת- מצמצמת וברחוב לא יודעים, רק אנחנו מרגישים,
ועוד איך !
וחלילה שהסוד יתפרסם, מיד מנהלי הבנקים שהיו הידידים הטובים ביותר.
ומזמינים אותנו למסיבות יום ההולדת האינטימיות ביותר שלהם, ואנחנו בלית ברירה חייבים היינו להשתתף.
ועכשיו אם יתגלה להם בדל מידע
מיד ייסגרו צינורות האשראי ולא עונים לשום שיחה-מידידם הנעלה מימים ימימה.
נו, מוכר נראין כאוהבין ואיו עומדים לאדם בשעת דחקו,פרק שני דאבות
ובאים לתבוע את תשלום החובות, ועל הערבים(ר' בצירה) בכלל מפחיד לחשוב.
והרעיון הוא למשוך את הזמן והעצבים עד הקצה, הנצליח? ירחם ה'.
מצידי עמדתי במשימה כבידה ככל שתהי-ה, בכבוד!
כשמסרתי את המזוודת המלאות בבגדי הערב שלי רצתי לחדר האמבטיה כאילו שכחתי משהו,הבטתי במראה ולא הכרתי את עצמי...
התבגרתי בעשר שנים לפחות והעיניים האדומות הנפוחות לא הועילו למצב .
מה שכן היה לתועלת שקבלתי בעד בגדי הערב סכום שיכלנו לעבור איתו את הפסח, בלי להגדיל את החובות התופחים ממילא.
וזו היתה משימת חיינו הפכנו לאנשי השו...שו.
מצאתי ת'עצמי מתמחה בהנחית הורים בביתי שלי לילדים בזמני מצוקה.
כמובן שהבטחנו להם שזה זמני, ורק לעכשיו עליהם ללמוד לשתוק, לא לספר כלום גם אם מישהו שואל.
להצגות ה"לא רוצה" ברקיעת רגליים והשטתחות על הרצפה, למדנו עם הזמן להתיחס בהבנה, בסלחנות אפילו, למשטתח התורן,
- כשאנחנו מנסים להסביר בשקט שזה מה יש, יותר נכון מה שאין ולא יעזור להתפרץ ולהשיג, אאאאאאאאאאאין.
היו גם רגעים מוארים בטירוף הזה.
לא תאמינו ואני אומרת בכנות
ימי הרווחה היו יפים מאד לא אכפור בטובה.
אבל!
לא עוד החיוך המלאכותי וההופעה הנוצצת בכל מקום,
והחיוכים המלאכותיים עוד יותר,המוחזרים לכיוונינו מדורגים על פי מדרג הזוזים.
הילדים התרגלו למציאות ה"אין ברירה".
והעיקר משהו משמעותי זע בראשו של בעלי
הוא בעצמו מלמל, סח לי בהפתעה
"יש יש חיים אחרי הבנק" והתכוון לחברותא החדשה שלו...
מה שמצחיק שהוא לא האמין למשמע אזניו שאמנם היו לי קשיים עם משרתת 24\7 ,
למה שתקת הוא שאל בתמימות.
שנים שבקושי היה לי הזדמנות לדבר, כל השבוע היה עסוק בלפרנס אותי בכבוד ואיך לא אשתוק.
ובשבת הוא בבית אבל המוני האורחים שהיו מסבים לשלחן השבת וגם לנים בקומה התחתונה מעסיקים מאד.
ועכשיו אנחנו בעצם אנשים פשוטים משוחחים לפעמים-
ומתלבטים.
הוא מספר לי בשפל קול את ההודעה הדרמטית! שהפתרון היחידי האפשרי עם סוגית הפורים הוא הלוואה בשוק האפור, ופניו מאפירות...
מסוכן מאד אבל שווה ,שלא ידעו-מסכם.
ממי לא לוינו בעיר הזו, צריך להיזהר שלא יחשדו...
בעיר חשבו שבעלי לווה להשקעת ענק.
נחרדתי מהרעיון.
גיליתי תגלית "מרנינה" שכשאתה עסוק בלהסתיר-אין זמן להתבכיין ולהתלונן.
אתמול לא היו לי דמי נסיעה באנדר גראונד הרכבת התחתית לתת לבתי..
ומה זה מול צבעה המאיים של הלוואה מהאפורים.
אני כמעט ולא יצאתי, סיכמנו בינינו שאם ייראו אותי נוסעת בתחתית, אנשים יתחילו לדבר
איפה המכונית שלה,
והנה הספור החדש עם פורים הצליח לטלטל אותי-עד כאן !
עליתי לחדרי מנסה להירדם- לא הצלחתי.
ואיפה הוא? כבר מאוחר מאד, כנראה משוטט בעקבות עוד הלוואות. ערבים וכו' מעשהו לאחרונה שבכל יום,
חוזר מותש אפור בזקנו וגם בפניו, רק מקווה שעוד לא מימש את הרעיון עם ההלוואה המסוכנת...
מצאתי את עצמי יושבת בחושך מדברת עם אבא, אבא הרחום שבשמיים
והצל האיום של השוק האפור פורץ את סכר הדמעות, בכיתי התחננתי ופעם ראשונה מאז המשבר ביקשתי ישועה עכשיו!
דחקתי אע'פ שידעתי שאסור לדחוק הלב דיבר ובכה אבא ...מהר !
אסור לבקש מהר, צלצלו באזני דברי בעלי...
היא תבוא הישועה, הבטיח ואני האמנתי לו אבל עכשיו זה דחוף.
והישועה אמנם באה - בהסתרה, ולא ידענו כלל שהיא נוקשת בפתח.
יום המחרת התחיל על רגל שמאל וכבר הכרתי ימים רבים כאלו אבל זה עלה על כולם, הילדים התרעמו ואפילו בכו על התחפושות העלובות שאני מציעה, משכנעת.
וזה היה אחרי שנדמה היה לי שאת ענין הבכי סגרנו אני והם הקטנים,
שכנעתי אותי ואותם שוודאי לא יועיל, וכמובן הסברתי להם בעיקר לעצמי "כי בשמחה תצאון" מכל הצרות...
ובינתיים, הצרות עדיין בעקבותינו.
הם היו רגילים למסע תפירת תחפושת אצל תופרת עילית והיו מרננים, לשעבר של בית המלוכה,בוחרים כרצונם כיד הדמיון הטובה עליהם.
מתביישת לספר כבר יומיים שאוכלים אצלינו לחם לחם מרוח בלחם.
ואולי הרעב האורב בפינה הפך אותם לבכיינים ואותי לעצבנית במיוחד...
שייך לרדת יותר? שואלת לעצמי כמו ילדה, כן...כן עונה, תכילי תשלימי כמו שאת מנסה ללמד את ילדייך, תודי לא תמיד בהצלחה.
ולבסוף הקצפת
קונסטנצה לא הופיעה ביום שני אחרי חופשת יום ראשון החגא שלה.-שום הודעה אף הגה,
לא חשבתי עליה אפילו, השוק השוק האפור השחיר לגמרי את ראשי-
קרוב לחצות נשמעה חריקה מתחת לחלוני!
עסקן מוכר מלווה בבעלי נכנסים בסערה...
הכל פורסם! מחר אוכרז כפושט רגל- עוזבים הכל עכשיו! להיתרו,
יש לכם כרטיסים בעוד שעתיים וחצי.
את והילדים בטיסה לישראל –עגלתי עיניים, אני לבד?
אממ ואני דרך גרמניה צריך לסדר כמה חתימות בבונדס בנק,נפגש בעז'ה
סיים בקול חנוק.
הוא העיר את הילדים, הקטנים התייפחו והוא מנסה להסות אותם, חברו מנסה לעזור
המתוקים הגדולים שלי הצליחו יותר.
ארזתי את שארית רכושינו מזוודה לכל ילד תוחבת דובון מרוט משחקי מחשב וספר לגדולים בני ה10, 11 גדולים של ממש, בעית משקל האובר נעלמה,כמו כל מה שנעלם מחיינו.
פתחתי בסערה ארונות מגירות רובם ריקים כמה מפתיע, זריזה מאד מתקתקת כמו רובוט.
מאובנת לגמרי אולי זה הלם?
העסקן זרז אותנו לצאת, תוך שעה היינו לבושים,
ישובים במכונית הגדולה שלו. מצטופפים מעל המותר.
המכונית שלנו נותרה בחניה הפרטית, אולי המראה שלה ייתן לנו כמה שעות של חסד
שהיינו כל כך זקוקים להן עד שננחת בתל אביב.
יעורר אשליה אצל הנושים שהכל כרגיל ,,,
רק אחד מהקטנים שאל, לאן? בעוד האחרים מהסים אותו.
חסד אלוקי אמרתי לעצמי בלי סצינות ובכיות.
בבן גוריון חיכו לנו יהודים טובים, ידידים מפעם.
ואחד מהם ידיד אמת שם לו למטרה להצחיק את הילדים המבולבלים המפוחדים
צחקתי ,כמעט נחנקת מתפרקת, בלי מסגרת ...
לעולם לא אשכח את החסדים הפעוטים האלה לכאורה...
את שבת קודש חגגנו משפחה מאוחדת אבא אמא ילדים, בירושליים משוש תבל.
ומאז אנחנו שם,
אני "עקרת בית" זאת אומרת למדתי לעשות הכל בעשר אצבעותי .
לפעמים מותשת עצבנית מעט וחסרת סבלנות, מקוצר רוח ועבודה קשה.
ופעמים מליאת מרץ וסיפוק-כמו כולן.
מזמינה בליבי את קוני, קונסטנצה לבוא לראות מי מנקה טוב יותר.
טוב, מגוחך להשוות כאן אנו בדירת שלושה סטנדרתית ושם היו קומות לעלות ולרדת וחדרים לא מעטים לטיפולה...
עובדת במשרד לתרגום ואוהבת את העבודה, החומר לתרגום מענין סיפורי חיים.
בעלי הפך אברך לחצי יום יושב ולומד, אשרי!
במילא אני שרוף בעולם העסקים, שח לי בשחוק מריר שמח.
שולח ידו בעריכה והוצאה לאור בשביל אוכל- משכנע אותי.
יודעת את האמת,-אוסף פרוטה לפרוטה להחזר החובות, ראשית ליהודים הטובים הלונדונים שפתחו ת'לב והארנק ותמכו בנפש חפצה.
ולבנקים?!
בינתיים שיחכו, רק לאצילים אנגליים בעלי חוטם אדום קבוע, שתויים מבירה אירית ומקטרת תחובה אלכסונית בין שפתותיהם, מגיעה תספורת?
הוא עדין מחכה לתור לספר... (ס בפתח ופ' בדגש ופתח)
הוא מודאג מאד שאני "אשה עובדת" המשכורת שלי ממש טובה, ממנה אנו חיים את חיי היום יום
בעיניו אלו פרוטות...
אנחנו "יורדים" באמת- על המשמעות הגלויה והפשוטה של המושג, נסחבים עם עגלת קניות מרב שפע, עוצרים אותה בכוחות משותפים שלא תדרדר...
הגדולים והקטנים למדו לעזור והם משועשעים מהחוויה.
וקונים בחשבון! הילדים בעצמם אומרים תיראי זה יקר...
ולי כייף! חברה לימדה אותי לעשות שוק פעם בשבוע במחנה'יודה.
לקראת שבת אנחנו מקימים את המצווה "לוו עלי"
ת'אמת קשה לנו לערוך שלחן שבת בצמצום ויש גם אורחים ולהם אסור להרגיש שאנחנו – "לא"
גם אם מספרים סיפורי זוועה על מצבינו הכלכלי ברחוב...
ובחור אחד לונדוני שלומד במיר, התארח בשבת שעברה ואמר למארח -
שהוא מרגיש כאילו הוא מבקר אצלנו שם, כל כך הדור ויפה שלחן השבת פה.
הנושא מסובך ומבלבל ,אם הוא יעביר ללונדון שהדור אצלינו מצד אחד זה טוב, יגידו הם מתאוששים.
ויש שיגידו, מה? שק החובות שלהם רק הצטמצם לא נגמר והם חיים להם כאילו...
וכשאני מתחילה לדאוג בגין חובות השבת,
הוא אומר לי שבעצם הקהילה חיבת לסדר לו ובמיוחד לי – מצחיק... כרכרה ומשרתים על פי ההלכה דין "יורד".
אבל אנחנו עדין יורדים סודיים.
אין לנו חשבון בנק ולא פנקס צ'יקים וכמובן לא כרטיס אשראי, אנשים עלומים.
יש לי פוזמק למטבעות כמו בסיפורים ולמדתי לספור שטרות מרשרשים במהירות האור!
כזקנה עשירה ורגילה...
גם הוא מזכיר לי "לוו עלי ואני אשלם" דאגה מנין, אמרתי לכם אדם חדש.
ואנחנו הפכנו לעניי ארץ הקודש כמעט כמו כולם,
אולי עשירון תחתון תחתון...
תודה לקל עליון.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
