רבי מוניש נכנס אל החדר, והופתע לגלות את שמונת תלמידיו ממתינים כבר במקומם. חסדי השם, הם מתחילים להקפיד על הזמנים, חשב, ואז הבחין במתח ששרר בחלל האוויר. מוחו המנוסה קלט מיד כי דבר מה טורד את מנוחתם, והם ממתינים לו שיחווה את דעתו.
"מה אירע ליבלה?" שאל את תלמידו החביב, שנע על כסאו בחוסר שקט.
"רציתי לדעת, הרבי, האם מותר לספר סיפור שכל כולו דברי שקר, אם זהו לצורך סיפור בלבד".
"סיפור שכל כולו דברי שקר?" תמה רבי מוניש, "מדוע לעשות דבר נורא שכזה?"
"פשוט.." התגמגם ליבלה, "יש קהילה.. של כתיבה.. כתיבה מקצועית, ממש מקצועית. ויש שם תחרות, כלומר אתגר כזה. שצריך לשקר כמה שיותר".
"אתגר?" התפלא המלמד באמת ובתמים. "אתגר הוא לסיים את הפרק, או להתפלל בכוונת הלב. לדון לכף זכות כל אדם, או לשמור מכל משמר על אמירת האמת. אבל לשקר? –
מה הרבותא לשקר? הבא הנה כל ילד קט, וישקר מכאן ועד לצאת השמש בגבורתו".
דבריו לא הניחו את דעתו של ליבלה. המלמד, כך חש, אינו יורד לסוף דעתו.
"זו כתיבה בלבד", התעקש, "מין סיפור בעלמא. המצליח זוכה ברוב תודות, והמנצח מוביל את האתגר הבא כמצביא עתור תהילה".
"ובכן", רבי מוניש החליק את אצבעותיו בשערות זקנו, "שמעו ואספר לכם".
כולם תלו בו את עיניהם, ואף חיים אשר המתמיד הניע מעט את ראשו.
"סבא ג'פטו היה יוצר בובות למחייתו", פתח רבי מוניש. "בובות רבות יצר, בכל מגוון הסוגים והגדלים. בכל קצוות איטליה יצא שמען של הבובות שבנה ג'פטו, שכן חונן משמיים בידי אמן. הוא היה נוטל בול עץ, מסתת ומשפץ, צובע ומתקן, עד שנוצרו בובות מרהיבות ביופיין.
בערוב ימיו החליט סבא ג'פטו כי הפעם יצור את יצירת חייו. ישקיע בבובה את נשמתו, עד שיעשנה יצירת מופת של ממש. במו ידיו חטב עץ עבה, חתכו וסיתתו. לילות כימים השקיע בבנייה ובגימור, עד שהגיע למלאכה כלילת השלמות. באישון ליל סיים את עבודתו, ובחן את מעשה ידיו בסיפוק.
- לפתע פתאום פתחה הבובה את פיה ודברה.
סבא ג'פטו היה מופתע, אך לא איבד את עשתונותיו. זקן ערירי היה, והבובות שיצר היוו לו לחברה. עכשיו קיווה כי יום יבוא ופינוקיו, כך כינה את הבובה המדברת, יהפוך להיות ילד של ממש.
אך אותו פינוקיו פגע רע היה. ליבו קשה כבול העץ, ולהוט אחר השתובבות ותעלולים. בכל עת היה מוצא לו הזדמנות לעשות מעשה קונדס, וכאשר היה סבא ג'פטו הזקן חוקר אותו אודות מעשיו, היה משקר במצח נחושה.
אך ראה זה פלא, בכל פעם ששיקר הלך אפו של פינוקיו והתארך, הלך והזדקר.
בוודאי היינו מצפים כי פינוקיו, אשר קיבל את עונשו מיד בעולם הזה, יבין את רוע מעלליו, יפסיק את מעשיו הגרועים וישוב לסעוד את סבא ג'פטו.
אבל פינוקיו הלך בשרירות ליבו אחר חברים רעים, והם השחיתו את מעשיהם מיום ליום. לא היו ימים רבים עד שנענשו כולם – הנערים המתהוללים גידלו זנב, ואוזניים ארוכות. אחר כך הלכו על ארבע, עד שהפכו לחמורים -
ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר".
רבי מוניש סיים את סיפורו, ותלמידיו נותרו לשבת דומם.
"ובכן, מה דעתכם על הסיפור?"
"לדעתי", ענה ליבלה, "זהו סיפור מוזר עד מאוד".
"מדוע אתה אומר כך?"
"ראשית, בלתי מתקבל על הדעת שאותו סבא ג'פטו הפך ילד מעץ לילד מדבר. על המהר"ל מפראג שמענו שברא גולם, ואבי סיפר לי שהיו עוד גדולי עולם שיצרו אדם מהאדמה. אך מה לאיטלקי זה ולקבלה?"
"כיצד הפכו הילדים לחמורים?" תמה פסח.
"עד כמה התארך לו האף?" הצטמרר משה אפרים.
"ומדוע הוא נקרא סבא, אם אין לו בכלל נכד?" הקשה הרשל.
"ההוא סבא, ברכות ה' ועוד" מלמל חיים אשר המתמיד.
רבי מוניש חייך ועיניו אורו: "יפה אמרתם כולכם. ליבלה נוהג לשאול האם הסיפור הוא סיפור אמתי. ובכן, סיפור זה הוא שקר מוחלט. בדיה שאין בינה ובין המציאות דבר, ממש כפי שרצה ליבלה בעבור אותו אתגר משונה.
המסר של הסיפור הוא להימנע משקרים, אך הסיפור עצמו כלל לא היה.
מבינים אתם ילדים? גם סיפורים צריכים שיהיו מחוברים לאמת. אני נוהג לספר לכם מאגדות חז"ל, סיפורי חסידים ומשלי רבותינו. אלו הם הסיפורים אשר מקרבים את הלב לעבודת השם, ומכוונים אל התכלית הנרצה. אבל אלו גם הסיפורים שאתם אוהבים יותר, כי שפת האמת היא זו שמדברת אל הלב.
אני בטוח שאתם נהנים יותר מהסיפורים הקבועים על פני דבר ההבל ורעות הרוח", סיים.
ושמונה ראשים הנהנו במרץ.
ליבלה צעד לביתו, כשעיניו לא פוסקות לתור אחר החידושים הרבים שזימן לו הרחוב. הנה ברקה העגלון קנה לו סוס חדש, והנה חיים טובים צועד לו מעדנות בחליפה משונה. מנדלה תם מפזם לעצמו נעימה של ימים נוראים, ולהקת תרנגולים מקרקרת בקול צורמני.
כאשר עבר ליד האכסניה של רב משה עצר והתבונן בחדרון הקטן שלצדה, בו שכן לו מזה מספר חודשים מתחם האינטרנט המסונן.
אמנם הרבי הבהיר שאין דעתו נוחה מהאתגר, אך הוא לא אסר מפורשות את ההשתתפות. וככלות הכל, הרבי עצמו סיפר היום דברי שקר, הלא כן?
בהיסוס צעד פנימה. חולף על פני השלט "בהוראת הרבנים, אין כניסה לתלמידי החדרים".
מהורהר תלה עיניו במסך. איזה שקר יטפול לו לסיפור?
ואז הבין. מה לו לטרוח, כאשר האוצר נמצא מתחת לאף? אין גדול בסיפורים מרבי מוניש. יכתוב הוא אפוא את הסיפור אודות אותו ג'פטו ובובתו פינוקיו אשר התעוררה לחיים.
ניסח בזריזות את השקר, אך כשרצה להוסיף ולספר כיצד השתובב הפינוקיו עם חבריו והפך לחמור, נרתע. אם יספר את כל שסיפר רבי מוניש, הרי שיימצא סיפורו בגדר פלגיאט, והוא והמלמד יבלו את שארית חייהם בבתי המשפט, בדיונים מייגעים אודות זכויות יוצרים וקניין רוחני.
אבל מה עוד יכול הוא לספר? סיפורים רבים ישנם, אך רובם ככולם היו ונבראו, ואף אם לא היו – הרי שיכולים היו להיות.
אח, קשים חייו של בדאי.
בינתיים פיזם ליבלה את הניגון שניגן מנדלה תם. כיוון שהרהר ביום כיפור, נזכר בסיפורו של יונה הנביא. רבי מוניש תיאר את הסיפור בהרחבה, צובע אותו בצבעים חיים. מוליך את כתתו אל נמל יפו, אל הספינה המטלטלת כקליפת אגוז, וממנה הישר אל לב הים הגדול.
עיניו אורו. מעשייה שלמה התרקמה במוחו.
אותו פינוקיו שובב מה עשה? ודאי נעדר משיעוריו של המלמד. נדד ברחובות כציפור דרור, ושכח לשוב הביתה.
וסבא ג'פטו הלך לחפשו ברחובות, ומשלא מצא – הלך הימה, ושם בלעהו דג גדול. וג'פטו הזקן ישב לו בבטן הים, וכל משברים וגלים עליו עברו.
אכן, ודאי אותו רשע יוצר בובות לא עשה תשובה אפילו על פתחו של גיהנום.
כיצד אפוא נמלט מבטן הדג?
הדליק מדורה, ועלה עשנה באפו. התעטש הדג, וג'פטו ופינוקיו נחלצו מאפלה לאורה!
זוהי בדיה ראויה לשמה.
השקרים זלגו אל מקלדתו כמו הדבש שמוכרת רייזל האלמנה מן הכדים. כיוון שהתיר לעצמו הרצועה, הוסיף לטפול שקרים על שקרים כיד דמיונו הטובה. בשביעות רצון בחן את מעשה ידיו להתפאר.
לפני שלחץ על 'כתבו תגובה' היסס.
לבסוף נשלחה אצבעו קדימה, לחצה, ונסוגה במהירות כנכווית. ליבלה עמד ונמלט מן המקום, כגנב הבורח מזירת הפשע.
כשרוחו נסערת פנה לשוב הביתה.
אבא אמר: "כשנכנסים אומרים שלום!"
ואמא אמרה: "צהרים טובים ליבלה, סגור את הדלת והצטרף לסעודה".
וגציל הניף בידו את הצ'ופסטיקס, כמנהל שיח עם פיסת הסושי: "עשר תודות ושכוייח אחד. בשביל זה ויתרת על מבצע אלול?"
הנושאים החמים
הנושאים החמים
