אתגר אתגר דו שבועי - ניגודיות יוצרת

[נ. גל]

כיהודים מאמינים, הרוחניות היא חלק בלתי נפרד מחיינו.
עם זאת, כבני אדם על כוכב מאוד ספציפי בגלקסיה, חיינו מורכבים מלא מעט גשם, ממשות ומציאות.
הקוקטייל בין חלקים אלה, הופך את חיינו למעניינים. הוא יוצר את גווני חיינו, ומעניק להם עומק ותנועה.
אחד המקומות בהם נראה שילוב זה, היא הקשת. זו שמופיעה לראשונה בפרשתנו. חיבור בין שמש ובין גשם, בין עננים קודרים ובין גוונים. היא עצמה גם מסמלת ניגודים - מצד אחד מבשרת רעה, ומצד שני הזוהר בפרשתנו מביא את הקשת המאירה כסימן לבואו של משיח.
גם מטרתנו בחיים היא כזו. לגלות את הקדוש ברוך הוא בעולמנו התחתון.

האתגר - כתבו על ניגודים המתחברים יחד, ויוצרים בכך יצירה חדשה, בעלת יופי או ייחודיות שלא היו קיימים קודם.
כל כיוון יתקבל בברכה, בכל סגנון כתיבה.

הניקוד יינתן על:
*עומק ומהותיות. כן, כאן נמצא החלק הקשה... לא להישאר ברמה החיצונית של הניגוד, אלא להיכנס מעט יותר פנימה.
*בהירות. צריך שיהיה ברור לקורא מהם הניגודים, מהו השילוב, ומהו פאר התוצאה.
*לשילוב צריכה אכן להיות מעלה משמעותית על החלקים לבדם.

האתגר ינעל אי"ה בעוד שבועיים, יום שני י"ב מר-חשוון הבעל"ט.
היצירות כאן. הנספח - כאן.
בהצלחה!

 

[שלמה שקד]

בס"ד

שלום מערבי
​

היה זה בשלהי חודש אייר, מזה כמה שבועות שהאווירה בארץ ובעיקר בירושלים מאוד נפיצה. ערבים מכים יהודים ברכבת הקלה, ויורקים, מקללים ומעיפים כובעים בסמטאות העיר העתיקה. טרור הטיקטוק כפי שכונתה על שם נוהג הפורעים לצלם את מעשיהם ולהעלות את התיעוד לרשת החברתית, צברה תאוצה. והיה גם צעיר אחד בשם ידידיה, שדאג שכל אירוע ולו הקטן יהיה מצולם ומתועד מהזווית היהודית.

ביום כ"ח לחודש אחר הצהריים, צעדה קבוצה גדולה של מאות ואולי אלפי בני ישיבות הציונות הדתית וחניכי תנועת בני עקיבא, בצעדת הדגלים המסורתית. דגלי ישראל נישאו בידיהם ושירי הלל לרגל יום ירושלים נשמעו מפיהם. הם צעדו, על אף המתיחות לעבר הכותל המערבי במסלול הקבוע מזה שנים, שעובר ברובע המוסלמי ושער שכם.

תוך כדי הצעדה ושירת "נעלה לבית המקדש" נתקלו בהפגנה של צעירים יהודים באמצע השוק הערבי. היו אלה פעילי ארגון השמאל הרדיקלי 'שלום עולמי'. "מחרחרי מלחמה", "שונאי ערבים", "ממשיכי דרכו של כהנא", בקעו הקולות מהמאגפונים. צלמים זריזים כבר נעמדו, כדי לקלוט את ההתכתשות שוודאי תפרוץ בין הקבוצות הניציות. אך לא, רוב הקבוצה המשיכה כרגיל בצעדה, רק כמה בחורים חמי מזג היו חייבים בכל זאת לעצור כדי להתווכח ולמחות על ביזוי כבוד האומה כולה.

הצעירים חבושי הכיפות הסרוגות הענקיות ועטורי הפאות הסתורות וארוכות, השיבו בטענות משלהם. "אתם תומכי טרור", "מעודדים את האויב", "אתם נותנים לפלסטינים תחושה שעוד תהיה להם מדינה". השמאלנים גם לא נאלמו והשיבו בסדרת טענות ונאצות משלהם, אך אט אט סתמו את פיהם, הם הורגלו להתווכח באולפנים ממוזגים, להרצות באנגלית מצוחצחת במוסדות האו"ם או ברשתות טלוויזיה בינלאומיות, אבל מול מספר נערי גבעות מיוזעים הם פחות ידעו איך להסתדר.

מבין פעילי השמאל בלטה דמותו של רועי, בניגוד לחבריו הוא לא נבהל ולא עצר אף לא לרגע, הוא המשיך להתווכח מתוך להט אידיאולוגי, "אתם עוד תשרפו את כל המזרח התיכון" "אתם זורקים משפחות ערביות שלא עשו כל רע מבתיהם", כשאחד מן הבחורים ניסה לאמת אותו עם עובדות אחרות אותם הכיר ממגוריו בהתנחלויות, קטע אותו רועי "אני שירתתי ביחידה מובחרת בגזרת השומרון, אז אל תספרו לי סיפורים". הוא שאף מעט אוויר ומיד המשיך "לאיפה אתם הולכים לכותל? למקום שממנו עקרתם בקולוניאליזם אכזרי בתי ערבים?", "אני ראיתי במו עיני איך מענים פלסטינ" צלצול הטלפון קטע אותו באמצע המשפט.

"כן אבא" הוא התרחק קצת לצד, פחות מעוניין שאבא שלו שוודאי עומד כרגע במפעל הפלסטיק שלו בנתניה, ישמע את קולות הרקע ויבין במה הוא עוסק ברגעים אלה. "תשמע רועי, שבוע הבא זה הבר מצווה של גבי "נו?" רועי לא הבין מה אבא שלו רוצה, כבר חצי שנה לא מדברים במשפחה על נושא אחר שאינו הבר מצווה של גבי, הנכד הבכור. "אז תגיע בזמן, כן?" "בטח אבא מה השאלה" רועי רק רצה לנתק את השיחה ולחזור להתריע במתנחלים על השואה שהם ממיטים, "מצוין, אז שמעת שאנחנו עושים בסוף את הטקס במקום שהכי מתאים לחגיגה יהודית, בכותל המערבי?".

רק קול האזעקה שפתאום פרצה וההבנה תוך כדי הריצה לאזור המוגן שהטיל מכוון נגדו בדיוק כמו שהוא מכוון נגד הבחורים הדתיים, הצליחה לחלץ אותו מהתדהמה.

​

 

[לבי]

בס'ד

גבול שמת

הֵם רָצִים
בְּרוּץ גַּלְגַּלִּים
ואני
מִתְרַחֵק מִקִּצְפָּם
שׁוֹצְפִים
מְטִילִים זַעְמָם
בְּעָמְדִּי אֶל מוּלָם
לִבִּי
יָרֵא אוֹתָם

הָאָמְנָם
רְצוּעַת גַּרְגְּרִים צָרָה
רֹךְ חוֹלוֹת
זְהֻבִּים
זֶה מָה שֶׁיִּמְנַע
סער כיבוש
מְרוצָּם

וְהֵם
פֶּתַע מַנְמִיכִים
כָּל הַשצף קֶּצֶף
נֶעֱלַם
מְצַיְּתִים
עוֹד מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי
בְּרִיאָה
גְּבוּל שָׁם

הַאִם גַּם אֲנִי
נֶעֱצַר
בּוֹלֵם שְׂפָתַי
הָרַכּוֹת
כְּמַנְעוּל לַמִּלּוֹת
כַּמַּדְקֵרוֹת
בַּל יַעֲבֹרוּן

וֶאֱלוֹקַי
עַל הַבְּלִימָה
אֶרֶץ תּוֹלֶה
וְיוֹצֵר חוֹף זָהָב
מול קצף לבן
תבל מאוזן
גם בי
מתעלֶה וְעוֹלֶה

 

[דיונון]

המאבק בין שחורים ללבנים התחיל מן היום בו נבראנו.
מאז ומקדם.
הורגים אחד את השני, שובים, מכים, מכניעים.
פעם אנחנו ופעם הם.
כי זו כל מהותנו עלי אדמות - לחסל את האויב.
וביום שננצח אותו - הוא יקום מחדש.
כך חונכתי מעודי - אין לנו שום מהות משל עצמנו, אך ורק לגבור על האויב!
גיבורינו מקריבים את חייהם בשביל הצלחת המערכה.
*
רוחות המאה העשרים ואחת הגיעו גם אלינו, אל אדמתנו שבעת הקרבות.
רוחות של שוויון,
של שלום,
של מציאת המאחד והדחקת המפלג,
רוחות נושאות יונים עם עלים של זית,
מרעידות את גוויותינו הקשוחות...
וכך מצאנו את עצמנו בבוקר סתוי,
כשריח טל הבוקר טרם התפוגג,
עומדים כתף אל כתף,
שחורים ולבנים,
כה דומים היו תוינו לבד מגון עורנו השונה...
הפרשים החליפו מבטים בעיניהם הנוקבות,
מלכינו עמדו דומם בהדר השמור למלכים.
וכשהבנו שהמשחק נגמר,
ובצורת החיים הזו אין לנו שום ערך -
חזרנו לעמדותינו המקוריות,
והחייל הלבן המגונן בגופו על המלך החיור פסע פסיעה כפולה קדימה. שוב.

 

[הזדמנות]

אני מנסה לסתום את האוזניים אבל הצרחות שלה חודרות דרך האצבעות שלי. "עוד פעם לא הערת אותי בזמן!" שרית נראית מפחידה מאוד עם עיניים נפוחות ושיער סתור "אני לא צריכה להעיר אותך בזמן" אני עונה לה בטון נרגז, הייתי צריכה לענות לה בשלווה אם אני כל כך בטוחה בעצמי "תשימי שעון מעורר" "אז אני לא הולכת לסמינר וזה לא בעיה שלי" היא צורחת שוב, מעירה את אחרוני הישנים, זאת מוזיקת רקע נפלאה לפתוח בה את הבוקר. "תמשיכי להיות ערה בלילות" הטון שלי עולה בתלילות. אני מוציאה פרוסות לחם קפואות מאריזה של אנג'ל ומכניסה לטוסטר. אם הייתי עונה לה רגוע זה היה יותר אפקטיבי, אני כועסת על עצמי. או שלא. היא לגמרי לא צפויה.

"את באה ללכת לסרט?" היא מציעה. "כדאי לך, בשביל הצחוקים". היא מנסה לשכנע. "רק אם יש הרבה דמעות מג'לטין" זה התנאי שלי. היא יודעת כמה אני מתה על הדרמטיות הפומפוזית הזאת מסירטי הקיטש. "ויהיה גם חיבוק בסוף, תמיד יש איזה חיבוק" היא מבטיחה.

"זוזי לי מהמחשב", אני אומרת לה. "התקשקשת כבר מספיק על הצ'אט הטיפשי הזה" אני מדקלמת בהטעמה : "מה קורררה?... סבבה!... משעמם לי רצח...גם לי" כמה הם חופרות התינוקות המגודלות האלה "אל תחפרי לי!" אה! אני. היא מסתירה את המסך ואחר כך הולכת לשמוע הרצאה בקו הרצאות של איזה רב שהיא אימצה, מביאה ממנו הלכות חדשות.

"הלכתי" היא אומרת, השיער שלה מסודר, התיק מתנדנד תלוי לה באלכסון היא לובשת את החולצה שלי. "לקחתי" היא מעדכנת את הגלוי לעין. "בכיף" אני אומרת לה. באמת בכיף. זה אפילו מפרגן לי.

ארוחת הערב כבר הסתיימה מזמן ולגברת אין זכר. הפלאפון שלה לא זמין ואני הרוסה מרב לחץ, כנראה נגמרה לה הבטריה ואין לה שכל לקחת פלאפון ממישהו. כמה דקות לפני שאני מתקשרת למשטרה היא פורצת הביתה כמו רוח סערה. "תיכננתי להתקשר אליך ובדיוק נגמרה לי הבטריה" היא אומרת. "תראי איזה שרשרת מהממת קניתי לך! בגלל זה הפסדתי את האוטובוס!" חנפנית. "תודה רבה באמת!"

"היא כזאת אגואיסטית מתחשבת" אני מתבכיינת לאמא שלי בפלאפון יום אחד, "ותינוקית בוגרת, היא כזאת רצינית וקלת דעת ונורא כיף ובלתי נסבל להיות לידה לפעמים שזה משהו. קרציה מהממת שכמותה" "היא גולאש" אומרת לי אמא "היא תפוחי אדמה ובשר, היא מלח ופלפל ורסק עגבניות ואפילו קומץ סוכר. תני לה כמה שנים להתבשל על האש" וכאן היא חושפת את הרכיב הסודי שלה שהופך את התבשיל לגרסה הכי טובה שלו- "תתפללי שזה יצליח"

 

[שיילה]

כשעלית אל האוטובוס הרגשת מרומם, קרוב יותר להשם, קרוב יותר לנשמתך.

ואז עלו כאלו שפיצחו פיצוחים מאחוריך ורק תכננו כמה אוכל הם יאכלו, יאביסו. ושתקת.

יש זמנים גבוהים המעלים מאשפתות נפשות רעבות, גם לאוכל גשמי. הם יבואו, יגעו, ויכוו.

אין לתאר את מראה ההדלקה הגדולה, האדמו"ר בשרעפים, השלהבת עולה, וגם אתה.

שרת 'אני מאמין' בדביקות, עצמת עיניים "עם כל זה אחכה לו", דמעות זלגו מעיניך, נוצצות באש האהבה.

ואז ירדת כדי לטעום משהו, אולי להתקשר אל משפחתך המתגעגעת, פילסת דרך.

הלחץ גבר, נהר האנשים גועש ואתה טובע, נאחז בגדר, נאחז באדם, נאחז בחיים, ובמתים.

ברקע שירת 'אני מאמין' מהדהדת, התעלית, ועלית. טהור.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

כבר שנים שאני לא יודע מי אני.
שנים שאני מנסה לחפש אחר זהותי. ואין.
תמיד, כמו זנב חמקמק, ברחה דמותי מבין אצבעותיי.
גם בימים שחשבתי שאני מקוטלג עם הטובים, עם הצדיקים, שאני כבר חלק מהם - הרי שבא רגע חולשה והצהיר וקעקע וזעזע את כל אמות נפשי. כאומר - מקומך לא איתם. אתה משלנו. אנו חיים את החיים בצורה הנעימה ביותר. והכל כמובן באופן המותר.
חדל מהרוס. תהנה.
הרפה.
אולם אף בהנאתי - תסס דמי ובעבע. מסנן מבין שיניו: ברח מכאן, חדל מלקלקל את ימיך הספורים. צא ונצל הזמן.
'שמים וארץ' - זעקתי ימים ולילות - 'גלו נא לי מי אני? איה מקומי? האם אכן נגזר גורלי לתלישה??'

***

גם היום אני לא יודע להיכן אני שייך. אבל עזבו, את מי זה מעניין? למי זה משנה?
נכון שסביבה היא דבר נחוץ וקריטי. אבל אני, במרחב האישי שלי, לפני הכל - יהודי.
כיהודי, כעבד השם שנברא בשביל לעשות טוב בעולם - המרחב הציבורי סביבי נעשה לאתגר נעים. למקום בו אפשר אפילו לשאוב טוב.
דבר אחד אני יכול לומר לכם: הניסיונות, הקימות, המעידות והחתירה - נעשו כולם זכים ואמתיים יותר. קרובים יותר לנמען.
מאמינים?​

 

[הנף מקלדת]

אם נחום בנימיני היה מתחתן בוועד שישי כמו כולם, אז כולם לא היו באים לחתונה שלו.
למזלו הוא התחתן בגיל שלושים. כולם שמחו על ההזדמנות לבוא לחתונה האחרונה בשיעור.

סיפרו לנשים שלהם ולעצמם שחבר טוב מתחתן וחתונת מצווה חיפשו את העניבה הכי צעירה הסתכלו במראה לראות כמה הרחיקו לכת ממה שהיו פעם.
חידדו את לשונם. שיננו לעצמם, לספר לחברה' כמה מוצלחים שהם. נסעו.


דוד-יצחק היה נוסע בכל מקרה, "כשחבר מתחתן, נוסעים. זה התפקיד שלי." היה לוחש לגמרא האדומה, נוטל 'משנה ברורה' כיס ועולה להסעה. גם אחרי שהתחתן, אי שם אחרי כולם ולפני נחום, היה מתעסק במה שצריך ומיד שב לגמרא.

לא היה מוצלח בכלום.

כשאריות החבורה היו מתגוששים סביבו בלימוד, היה רוכן בפה ממלמל על הגמרא האדומה, אוחז בקושי בזנב האריות. גם בחדר אוכל, תמיד היה מקבל את השניצל האחרון במגש המתכת, ועליו פזורים שאריות אורז.
במגביות הת"ת היה מכסה בקושי את המונית, ובריקודים ידע לעמוד יפה בשורעס'.

דוד-יצחק הוא. ותו לא.


האווירה רחוקה מלהיות מחויכת, היא על סף צחוק בלתי נשלט.

חבורה של אברכים חלקם תלמידי חכמים, חלקם נשואים לאשת תלמיד חכם. חזרו לערב אחד להיות מחשובי הבחורים ישיבת 'אור ממתיהו'. עומדים במעגל נהנים לראות פאצופים צעירים מביטים בהם בהערצה, ולשונם חידודין.


"נו דוד-יצחק" פונה אבריימי השארפר, ובטנו רועדת לקראת השנינה. "איך הולך ב'כסיף'?"
"איזה כסיף?!" תמה דוד-יצחק, שרק עבר לומר שלום רפה לחברים מן העבר.

"כי איפה קיבלת דירת אם לא שם, בטח אתה שוכר שם ומשכיר בפזורה."

דבוקת אברכים צוחקת. טופחת בידידות על הגב הלא יוצלח והבלתי נעלב של דוד-יצחק.

אריאל כבר עומד לשרשר בדיחה על הצדיק שקיבל את חלקו בגן עדן, ובמקום לגור שם, הוא משכיר ושוכר בגיהנום. התזמורת הקדימה אותו קוראת להקביל פני חתן.

לרקוד תמיד אהבו, ככה נשאר דוד-יצחק מתבוסס בעלבונו. תיכף מתנער וחוזר לתפקידו בעולמו, לשמח חתן. עומד יפה בשורעס', מכרכר בדרכו הלא יוצלחית.



כשהתיישבו כולם סביב השולחן העגול, מזיעים ומעבירים קנקני זכוכית מלאים בג'אמפ אשכוליות, נשמע קולו של דוד-יצחק מלמל לאריאל, אם נטלת ידיים אתה לא צריך לברך, אבל אם לא נטלת, ויצאת החוצה, לדעת המחבר בסימן קפ"ח, נראה לי שאתה צריך לברך שוב ברכה ראשונה. וגם ברכה אחרונה על מה שברא להחיות בהם.

"מאיפה אתה יודע את זה?!" אריאל מתפלא. דוד-יצחק לא עונה, וגם לא היה עונה, אם לא ה'מיישיב' המיתולוגי הרב קאהן שעבר שם להיזכר בפרצופים הבלתי נשכחים.

"אתם לא יודעים שדוד-יצחק הוא חתן ההלכה, בחידון של הרב נהרי ברדיו בליל שישי?!"

דומיה.

דוד יצחק מתבוסס בשתיקתו. מחשבה עוברת בתוכו, "אולי סוף סוף יעריכו אותי קצת. את דוד-יצחק הלא יוצלח."
מחשבות טובות לחוד ואבריימי לחוד. בטנו עדיין רועדת. "נו נו חתן ההלכה, אף אחת לא התחתנה איתו אמר לפחות אני אהיה חתן ההלכה."
גל צחוק סובב סביב השולחן העגול.

רק אריאל מקרב כיסא אל דוד-יצחק, רוצה לשאול "איך עשית את זה?"
אבל דוד יצחק כבר שולף את ה'משנה-ברורה' מהכיס. מה לו ולהם? הם המוצלחים.

הוא רק יעשה את התפקיד שלו.

 

[פרוגמטי]

היא הביטה לעברו בחשש מובנה. זה הדייר החדש? המהמה לעצמה בפחד.

הבטיחו שתהיה ועדת קבלה, כנראה שעדיין אי אפשר לסמוך על אף אחד...

זה הזכיר לה את הימים שהייתה מסתובבת ללא הגנה.

היא אף פעם לא הייתה בודדה, הן אפילו היו קבוצה די מאוחדת אבל תמיד כשהם באו, הן היו מתפזרות לכל עבר.

לא שהן לא סמכו אחת על חברתה, הן פשוט הכירו בכוחן המוגבל ובכוחו העוצמתי של האויב.

נוצר מצב שלא היה קשר בינם לבינן, הם חיו במרדף והן במנוסה. אך אף לא פעם אחת ביחד.

והנה עכשיו הוא פוסע מעדנות מולה, כמו נלקח מסיפורי האימה שעברו מדור לדור.

אבל משהו היה נורא מוזר, משהו שהיא לא מצליחה להסביר, אולי בכלל אין לו הסבר טבעי.

ככל שהוא התקרב אליה החשש ירד, עם כל פסיעה שפסע היא נרגעה.

היא ירדה במדרגות הנמוכות שיצאו מהדיר שלה והחלה לצעוד לעברו.

כשהתקרבה והתקרב גם הוא, זיהתה שבידו חבילה עטופה בסרט, על פניו נמתחה הבעה המומה והוא שאל בלי מילים, כלומר עם מילים משלו ''את? את לא פוחדת ממני?''

והיא לא ידעה מה לענות, תחילה פרצה בבכי של התרגשות ואז פעתה: ''כנראה שהנבואה התגשמה וגם אנחנו נגאלנו, 'וגר זאב עם כבש' זו לא עוד קלישאה''.

 

[כותב השורות]

זָכָר וּנְקֵבָה / י.מ.י.
​

מִי נֶגֶד מִי?​

עֶצֶם מֵעַצְמִי!​

הֶ"הָיוּ לְאֶחָד" יִתְפָּרְדוּ לִשְׁנַיִם?​

הוּא וְנֹגַהּ לוֹ, הִיא מַאְדִּימַת לְחָיַיִם.​

צֶלַע הָיָה לְאֶבֶן פִּנָּה,​

טָפֶל הָפַךְ עִקַּר בִּנְיָן.​

רֶגֶשׁ וְשֵׂכֶל יַחְדָּו מְרִיבִים,​

מֹחַ וָלֵב בִּזְרוֹעוֹת שְׁלוּבִים.​

אָבְדָה אֲבֵדָה וּמָצָא אוֹ מוֹצֶא,​

וְקָנָה בְּיֹקֶר וְכָבוֹד מְרֻבֶּה.​

שְׁנַיִם שֶׁהֵם וְנִשְׁמָתָם אֶחָד,​

גּוּפִים חֲלוּקִים בְּשׁוֹכְנָם יַחַד.​

טוֹב מִהְיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ,​

הֱיוֹתוֹ שָׁלֵם הֱיוֹתוֹ עַצְמוֹ.​

 

[הדוויג]

דיסטורשן​

אורות הבמה ריצדו מול עיניו הבוערות של ג'ימי. הגיטרה אחוזה בידיו ברישול, תלויה על כתפיו ברצועה משופשפת. עיניו היו מופנות אל הקהל המשולהב שבלע את המוזיקה הפרועה. הוא לא היה צריך להביט בצוואר הגיטרה. הכיר את הגיבסון שלו בעל פה.
שיר אחרי שיר זרמו ברצף. ג'ון לנון, ג'ימי הנדריקס, פול מקרטני. שירים על לבבות סוערים ושירים על לבבות שבורים.
הוא והגיטרה היו כגוף אחד. הגיטרה ייללה אותו, צרחה אותו, נאנקה אותו. צרימת הדיסטורשן ביטאה היטב את נפשו הסוערת.
הוא כבר ידע. ידע שבסוף ההופעה הוא שוב יחזור לביתו. אדי האלכוהול יתפוגגו, קולות התשואות יידמו. והוא יישאר שוב לבד. לבד וריק.
האדרנלין שממלא את גופו בשעת הנגינה הסוערת ישקע, והוא יחוש שוב את אותה ריקנות מאיימת.
ריקנות ששום דבר לא ממלא אותה.

שום דבר? טוב, לא בטוח.
לפני כמה שבועות סחב אותו תום, המתופף, לשיעור של הרב כהנוב.
"שיעור תורה?" צחק ג'ימי. "מה לי ולשיעור תורה?"
אבל תום התעקש, וג'ימי מצא את עצמו טועם מהאור, מתמכר למתיקות הבלתי מוסברת, זו שממלאת אותו לראשונה בחייו בטעם אמיתי. כזה שנשאר גם כשהולכים לישון, וגם כשקמים בבוקר שלמחרת.

*

"ההסבר של רש"י ממש מטופש" נפנף ג'ימי בידו.
הרב חייך ברוגע. "קודם כל, צריך לדבר בכבוד על רש"י, שמעון", הרב כהנוב היה היחיד שקרא לג'ימי בשמו המקורי. "דבר שני, אני מאוד אשמח לשמוע מה הקושיה שלך על ההסבר של רש"י. יתכן שזה בדיוק מה ששואלים פה תוספות".
ג'ימי מצא את עצמו חוזר שוב ושוב אל השיעור. טעמה של התורה הצית בו ניצוצות כבושים שלא הכיר. הוא החל אט אט להתקרב לדרך התורה.

בבוקר היה נוטל ידיים ומברך בכוונה, ובערב קורע את המיתרים בבַּאר אפלולי. בצהריים לומד שיעורי הלכה, ובלילה משתולל על הבמה בהופעה מסנוורת אוזניים.

כמה חודשים פסח על שני הסעיפים, עד שנפשו לא הותירה לו מקום להמשיך כך. "אני צריך לבחור דרך", אמר לרב כהנוב. "אני נוסע לישיבה בירושלים. משאיר הכול מאחוריי".
"למה הכול?" טפח הרב על כתפו "קח איתך את הגיטרה".
"הגיטרה? הגיטרה החשמלית?! מה אני אעשה איתה בישיבה?"
"היא חלק ממך. אל תשאיר חלקים ממך מאחור".


כשג'ימי התארס איש כבר לא קרא לו ג'ימי. הרב כהנוב ניהל בהתרגשות את טקס האירוסין בין החתן שמעון לבין הכלה רות, רווית לשעבר.
"ואיפה תגורו?"
"איפה הרב מציע?"
"יש לנו קהילה יפה של בעלי תשובה פה בתל אביב".
"תל אביב? לא. לתל אביב אני לא חוזר. אני הולך לגור בבני ברק".
"אני... לא בטוח שזה מה שנכון לך לעשות"
"אם כבר חרדי, אז עד הסוף".


שמעון גידל זקן והלך תמיד עם כובע וחליפה. ולמד בכולל הלכה. רק למד. גם כשמצבם הכלכלי הצריך הכנסה נוספת, לא הסכים שמעון לעצת אשתו לנגן קצת באירועים. הגיטרה נותרה זרוקה בבוידם בבית הקטן בבני ברק. אפילו כשתום המתופף הקים להקת חתונות חרדית והזמין את שמעון להצטרף אליו, אמר לו שמעון בתוקף "אני עם התקופה הרוקיסטית סיימתי מזמן".

כשבנם הבכור הגיע לגיל שלוש, ניגש שמעון בהתרגשות לרשום אותו לחיידר המקומי 'דרך התורה'.
המנהל העבדקן עיין בניירותיו. "אני חושב שנגמר לנו המקום. הכיתה כבר התמלאה השנה. חבל שלא באתם יותר מוקדם". עד מהרה גילה שמעון שגם כל החיידרים האחרים בסביבה כבר סגרו את הרישום.

"רגע, גם לך יש ילד בגיל. לאן אתה שולח?" שאל את החברותא שלו בכולל.
"לדרך התורה"
"יפה. מתי הספקת להירשם?"
"עוד לא נרשמתי האמת"
"חבל. הם כבר סגרו רישום"
"באמת?"
"ככה המנהל אמר לי"
חיוך דקיק עלה על פניו של החברותא. "לא סוגרים רישום כבר בחנוכה"
"מציאות. זה מה שהמנהל אמר"
"אז כנראה ש... לא משנה"
"כנראה שמה?"
"שום דבר. עזוב"
"תגיד לי מה"
"יכול להיות שהוא לא רצה לקבל את הבן שלך בגלל ש... בגלל העבר שלך"
"מה?! מה הבן שלי קשור למה שאני הייתי בעבר. חוץ מזה אני כבר לא קשור לעבר שלי. אני לגמרי חלק מהעדה החרדית היום"
"אפילו הדיבור שלך לא חרדי. כשאומרים אצלנו 'העדה החרדית' מתכוונים לאלו שגרים במאה שערים"
"אבל המנהל בעצמו אמר לי שנסגר הרישום"
"המנהל שיקר".


שמעון חזר הביתה, הדליק את נרות החנוכה, וישב להתבונן בהם במבט נוגה מאי פעם. הנרות שתמיד חייכו אליו, לא הצליחו להאיר את ליבו החשוך.
לפתע קם במהירות, טיפס על כיסא ושלף את הגיטרה החשמלית הישנה. הוא חיבר אותה למגבר, כוונן את המיתרים, ופרט בעדינות על מיתר אחד. הפריטה פרטה על מיתרים ישנים בליבו.

שוב כמו אז. אורות החנוכיה ריצדו מול עיניו הבוערות של שמעון. הגיטרה אחוזה בידיו ברישול, תלויה על כתפיו ברצועה משופשפת. עיניו היו מופנות אל רעייתו ובנו המופתעים למראה ההופעה. הוא לא היה צריך להביט בצוואר הגיטרה. הכיר את הגיבסון שלו בעיניים עצומות,
שוב כמו אז. שיר אחרי שיר זרמו ברצף. ג'ון לנון, ג'ימי הנדריקס, פול מקרטני. שירים על לבבות סוערים ושירים על לבבות שבורים.
שוב הוא והגיטרה כגוף אחד. הגיטרה ייללה אותו, צרחה אותו, נאנקה אותו. צרימת הדיסטורשן ביטאה היטב את נפשו הסוערת.
והוא כבר ידע. ידע שבסוף ההופעה הוא שוב יחזור לביתו. לקהילה של הרב כהנוב בתל אביב.


.

איור: @אבימי

 

[Talya kadosh]

האצבעות הארוכות מרפרפות על היהלום. הוא כמעט שקוף, צלול כמים.

אברהם מתקפל על הספה, נוגע בקצה החד. דקירה קטנה, נשיכת זרת. הוא יפהפה.

היד שלו נדחפת לכיס, מוציאה שקיק בד יוקרתי. הוא שופך את היהלומים על כף היד. סופר, מחייך. הוא בין היהלומים הגדולים ביותר, השווים. איכותי.

אתמול, רולי הגיע שוב. נראה כמו שהוא נראה. בקצרה, אחד שהייתי משייך לרחובות תל אביב. בארוכה, הוא הבן שלי ואני אוהב אותו.

לא אהבתי כשהוא הגיע בהתרסה. לא כיבד.

בלי ציצית, בלי כיפה. צמחה לו כרבולת על הראש. ואולי יום כיפור יכפר.

לבש לכבודי חולצת טריקו, מכנס ג'ינס משופשף. 'אבא, קניתי בשבילך. שלא תתבייש בי'. אבל לי, המכנס לעג. כן בייש. נראה כאילו מישהו מ-א-ו-ד התאמץ לקרוע אותו. ולקינוח, קעקוע ירח, מאחורי אוזן שמאל.

שאלתי, 'למה סהר'? רולי משך כתף, ענה: 'הוא מאיר את החושך'. חייכתי, על כורחי. הוספתי בשקט, 'והגעת כי'?

הוא השתרע על הספה בסלון. 'הסתבכתי עם חברים', שהפכו לאויבים. 'אבא, אני חייב עשר אלף שקל. יש לך לתת לי?'

התחשק לי להזכיר לו שהיציאה מימין.

שתקתי, לקחתי נשימה. עניתי, 'בשמחה, ילד שלי'. למרות שבפנים, הלב שלי נשרף. לא היה עוף חול, קם לתחייה. אפר עמד בנס, לא התפורר.

רציתי שיגיד לי במה הסתבך. פחדתי. שברתי קופות חיסכון, הענקתי מתנת אש לבן אהוב. יודע לבוא מתי שצריך עזרה. בשאר הימים, נעלם אל מתחת לרדאר.

רולי מנומס, אמר תודה יפה. לא הבטיח לקבל על עצמו החלטה טובה בעד חסכון שבור. לברוא לו מלאך, לי נחת. הלך.

אני מאמין בו. אוהב אותו, כמו שהוא. כוכבים אתלה בשמיים בשבילו, אקטוף ירח. אמחה חצי סהר מאחורי אוזן, אעניק אחד שלם.

קיבלתי, יהלום של חסד.

---

הייתי אמור לרפרף אצבעות ארוכות על יהלום. לחשוב שהוא כמעט שקוף, צלול כמים.

לא התקפלתי על ספה, לא נגעתי בקצה חד. הזרת שלי נשארה שלמה. ושום דבר לא היה יפהפה.

יצחק נושף ברוגז.

לא התגברתי על עצמי.

צעקתי על אלעזר, ממש צרחתי. העפתי אותו מהבית. לא הייתי מוכן להכניס אותו כמו שהוא נראה, באופן נורא כל כך. אמרתי לו 'אתה עושה לי בושות, כל האנשים ברחוב רואים אותך. מצקצקים בלשון, לועסים אותי יחד עם סעודת השבת שלהם. בין הדגים לזמירות'.

הוא התריס. אני התרסתי פי כמה. נגרר לוויכוח עקר מעיקרו. גיליתי את התינוק שבי, מגודל.

הייתי חסר שליטה. מנחם ושניאור נמלטו לחדר, מבוהלים. אני נשארתי מולו, לוחם. כועס. פייטר בהתגלמות, אל מול הבן שלי. ואיך נפלתי.

לא השכלתי לראות נשמה אבודה, נואשת. אני לא יכול לראות נשמה כשהגוף מסתיר. מונע ראות. בחדשות הודיעו על גשם כבר ביום שישי. לא האמנתי שהוא יזעף גם בתוך הבית פנימה.

סופת ברקים ורעמים.

בסוף אלעזר טרק דלת, זעזע בית רעוע ממילא. בגללו. הרפיתי אגרופים קמוצים, משחרר נשימה. הלכתי לכיור הקטן, פתחתי ברז במלוא העוצמה האפשרית. מים קרים. שטפתי פנים, ודמעות שלא הסכמתי לעצמי להודות בקיומן.

אני אוהב את אלעזר. אחרת, לא הייתי מרחיק אותו. אותנו. אחד מהשני. מגביה הר בדרך.

אני צריך לשמור על המשפחה שלמה. אסור שהילדים ילמדו ממנו. יעררו פיסת שפיות אחרונה.

אני לא יצחק. הבן שלי לא עשיו. והגבורה שלי, רדודה.

לא זכיתי ביהלום.

---

האצבעות הארוכות מרפרפות על היהלום. הוא שקוף לגמרי, צלול הרבה יותר ממים.

יעקב מתקפל על הספה, נוגע בקצה החד. דקירה קטנה, נשיכת זרת. הוא יפהפה.

היד שלו נדחפת לכיס, מוציאה שקיק בד יוקרתי. הוא שופך את היהלומים על כף היד. סופר, מחייך. זה היהלום הגדול ביותר, השווה. איכותי.

לא הכרתי אותו, אבל הוא היה אבוד. תרתי משמע, אני חושב. הגיע, החליט להתנחל לי בבית. אין אצלי הומלסים, לא מכיר את הבן אדם.

אמר שקוראים לו שלמה. נכנס לחצר, עלה חמש מדרגות, פתח דלת בטבעיות. הפחיד בני בית עד מוות.

ביקשתי ממנו לצאת, בתקיפות. שלמה התחנן. כיוונתי דרך לדלת, הוצאתי את שנינו לכיפת השמיים. שאלתי, 'צריך מקום לישון?'

הוא נעץ בי מבט מעורפל. 'כן'.

הימרתי על אלכוהול, הריח שנדף מהפה שלו החניק אותי. התרחקתי מעט. הייתי תקיף יותר, 'לא נכנסים לבתים של אחרים בלי רשות. אם אתה צריך משהו, תדפוק. אשתדל לעזור לך, בסדר?'

שלמה הנהן, ראיתי בעיניים שלו שהוא לא הבין. אחר כך במעשים. חזר לבית, נכנס.

נאנחתי, חושק שפתיים בכוח. 'אתה לא נכנס בלי קבלת אישור מפורש, מובן?' גררתי אותו החוצה. הצבתי גבול אדום, ברור וחזק. 'בוא, אדבר עם כמה עסקנים נראה איפה אפשר לסדר לך מקום'. שלא תקפא בחורף, תלהט מחום בקיץ.

שלמה חיבק את התיק שלו, כל עולמו היה מקופל בו. שחור ומרוט. קטן. פתאום, ריחמתי עליו.

לחבק, לא חיבקתי. לדאוג, דאגתי.

התקשרתי, טרטרתי את ר' משה הלוך ושוב. מצאנו דירה, הבטחתי לשלם במקומו. נו, שיהיה לי לזכות. מיקמתי אותו, הבהרתי שוב. 'לא נכנסים ללא רשות לבתים של אחרים'. תוצאה של פוסט טראומה, של חינוך.

שלמה הנהן, הייתי בטוח שלא הבין. אחרי שבוע הגיע אלי, אמר 'תודה'. מסתבר שכן.

יהלום של תפארת.

***

חסד, גבורה. ימין, שמאל. מקרבת, דוחה. התמסרות טוטאלית, מוחלטת. ריחוק, ניתוק. היטשטשות גבולות ואמת.

תפארת. וחיבור אחד, שלם. התעלות מעל הטבע, ההגבלות. וניגודים מקבילים, נפגשים.

אחד פלוס אחד, לא שווה שתיים. שווה חיבור.

 

[מסוגל]

רוב הסיפורים המובאים כאן על גדולי ישראל הינם אילוסטרציה בלבד, להמחשת העניין.

מאז שאני זוכר את עצמי, יוסי הכיר את המקום שלו. גם אני הכרתי היטב את המקום שלי, והבדלי המעמדות היו ברורים לשנינו.

יוסי היה מביט בי בהערצה, שהרי מבין שנינו אני הייתי זה שייצג את העתיד. מבין שנינו אני הייתי יוסי האמתי, והוא ידע זאת. יותר מכך, הוא עצמו היה אומר זאת שוב ושוב:

"יום יבוא ורק אתה תישאר", היה מספר לי בהתרגשות. "אני כאן רק בינתיים. אתה יוסי האמתי, גדול הדור הבא". הוא היה מחייך חיוך חולמני אל התמונה של הרב אלישיב שהייתה תלויה מאחוריי, ורץ החוצה להמשיך לשחק עם חברים. אני הייתי מחייך קלות וממשיך ללמוד.

יוסי אכזב אותי הרבה פעמים. הוא היה מסוגל להתבטל בלימוד בשעות הלילה אחרי החיידר, או לרחף פתאום באמצע תפילת שמונה עשרה: "אתה חושב שככה יצא הגאון מוילנה?" הייתי מנסה לעורר אותו. בתחילה בעדינות, אחר כך הטונים עלו. הוכח תוכיח את עמיתך היא מצווה בדיוק כמו שמירת שבת, קל וחומר את עצמך.

יוסי התנצל, הבטיח להשתפר והזכיר שהוא כאן רק באופן זמני. "עוד רגע ואני עף מפה", התחייב, "אתה הרי יוסי האמתי".

הנדתי בראש בחומרה. "כדאי שזה יקרה מהר". דרשתי ממנו. "כל רגע שאתה נשאר כאן, מוסיף לי בלגן לסדר בעתיד".

כשעלינו לישיבה קטנה יוסי היה לחוץ ונרגש. אני הייתי לחוץ לא פחות. ידוע שהרב עובדיה לא ישן יותר משלוש שעות כשלמד בישיבה, הרב וואזנר לא דיבר מעולם שיחה בטלה בשטח הישיבה. מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה, והרב שדיבר בסוף כיתה ח' אמר שכל החיים הרוחניים של האדם נקבעים על פי שנותיו בישיבה קטנה. אני ויוסי הבנו שהזמן בו יגיע תורי הולך ומתקרב.

אני לא יכול להניח את האצבע על הנקודה המדויקת, אבל בהסתכלות למפרע זו בערך הייתה התקופה בה יוסי התחיל להתחמק ממני. הוא הכניס אותי לחדר עמוק מאוד בלב, והיה מגיע לבקר רק לפעמים. על פניו הייתה תמיד הבעה מלאת אשמה: "אני מסתלק בקרוב ממש.." היה אומר בקול שבור. ידעתי שהוא לא המתמיד של הישיבה. שנינו ידענו שהוא היה צריך להיעלם כבר מזמן. שנינו בזנו לו.

ואז הייתי נעול לזמן ארוך מאוד, איבדתי כבר את חשבון הימים. המסכתות התחלפו לפני על הסטנדר, סיימתי את הש"ס מספר פעמים, ויוסי טרם נצפה.

וביום אחד, כשישבתי ולמדתי גמרא בניגון קה אכסוף, הדלת נפתחה בפרץ אור מסנוור ויוסי נכנס. עיניו היו טרוטות, שמתי לב שהפוני התארך בעוד כמה סנטימטרים והפאות התקצרו.

הוא התבונן לכל הכיוונים, כאילו כדי לבדוק אם הכול נשאר במקום. "הכול בסדר?" שאל. הוא היה עייף מאוד, שפשף את העיניים וליטף קצת את התמונה של הרב אלישיב, שהתמלאה אבק.

"קצת חנוק כאן, אבל אני לא מתלונן", אמרתי בזעף. "אתה יודע שהרב שך למד בתוך בויידם שתים עשרה שנים?"

"כן?" יוסי העביר את ידו על הבלורית בעצבנות. "טוב, אני הולך".

הוא לא העז להסתכל לי בעיניים. זעם מילא אותי: "אתה כזה אפס". אמרתי, הצלחתי להכניס במשפט הקצר את כל הבוז שרחשתי לו.

הכתפיים שלו שחו עוד מעט, והוא הסתכל עלי במבט שהיה בו את כל העצב שבעולם: "אין לך אפילו מושג עד כמה.." ואז הסתובב בבת אחת, והדלת ננעלה לעוד תקופה ארוכה.

אחר כך הזמן חלף במהירות. גדלנו, נכנסנו לישיבה גדולה. עונות השנה התחלפו לפני שהספקנו למצמץ. לפעמים הוא היה נכנס בסערה, תמיד מזיע. מתיישב כמה דקות ומתנשם בכבדות. הייתי מנסה לגעור בו, לתת לו מוסר. "זה לא באמת משנה", היה לוחש לי. "הרי יום-יומיים אני נעלם, כאילו לא הייתי מעולם".

"כן. בטח". הייתי מסנן. "כבר אמרת את זה".

"אני יודע", הוא היה אומר. אף פעם לא מסתכל אליי. מפנה את גבו כדי לחזור לחיים בהם לפעמים הוא מבכר חיי שעה על חיי עולם. הייתי מתרגז.

"אתה אפס מאופס", הייתי צועק. צורח. הוא היה מצטמרר, מלחשש "נכון", ונמלט.

ויום אחד הוא עמד שם בדלת, פתאום. היינו כבר גבוהים מאוד, והוא מילא את הפתח וחסם את האור שאפף אותו מסביב כמו הילה שהחשיכה את הצללית שלו. הוא רעד.

"אני חושב שכדאי שנדבר", אמר.

"אין שום צורך", הרמתי את הראש מהגמרא. "אתה עוד רגע עף", הזכרתי לו.

יוסי בלע את הרוק: "לא", לחש בקול יציב. "זה תמיד היה מאוד נחמד וקל לחשוב ככה. אבל נראה לי.. אני די בטוח שאני נשאר. לתמיד". הוא היה עצוב מאוד. "אני חושב שאני לגמרי אמתי".

חדר הלב הקטן הסתחרר סביבי במעגלים, הרגשתי שאני עומד ליפול. שמעתי את הקול שלו חודר אל תוך המערבולת, כמו קריעת ים סוף: "אני צריך אותך".

נערתי את הראש והצלחתי למקד את מבטי: "אתה צריך אותי?"

"כן", הוא הזדקף. "העולם הוא גדול ומבלבל, והרבה פעמים אני כל כך בודד. אני צריך אור קטן שתמיד יאיר, שיכוון אותי בחושך. אני צריך הכוונה, מטרה ושאיפות. בקיצור, אני צריך אותך. ואתה יודע מה? בסך הכול - שנינו חותרים לאותה מטרה".

היה לו אור בעיניים וגב זקוף. אף פעם לא ראיתי אותו כך, אף פעם לא שמעתי אותו כך. אפילו לא חשבתי לפני שהמילים יצאו לי מהפה: "אתה יודע? אתה בכלל לא אפס".

הוא הרים אליי עיניים: "כן?", שאל. ופתאום הוא והקול שלו נשברו יחד, קורסים מקופלים אל תוך עצמם. "כך אתה חושב?"

אני לא מכיר שום סיפור כזה על אף גדול בישראל, ובכל זאת איכשהו ידעתי באותו הרגע בדיוק מה אני צריך לעשות. נגשתי אליו וחבקתי אותו חזק. "כך אני בטוח", לחשתי לו באוזן. "איך אתה יכול להיות אפס? אני ואתה אותו אחד".

אפילו הרב אלישיב חייך מהתמונה, אני מבטיח.

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

דינגדונג פעמון זהוב ועייפני, צרצר בשלישית אל חלל האוויר הדחוס ענני עשן סיגריות זולות, לצד אי אלו תימרות סגלגלות של סיגרים יוקרתיים. בקיצור, פסיכופתים מכל הסוגים הצטופפו עוד אל המרכז והכל עצרו נשימתם.

כעת זה מתחיל ובין רגע יחלו להתרוצץ במוחות העשנים, כאחוזי תזזית, תקוות חייתיות ודמיונות צבעוניים של מדדים כלכליים ההולכים וצוברים גובה ונפח משנייה לשנייה. לצד רגעי עצירות נשימות מתוחות, טפיחות עצבניות על גולגולות חלולות, פליטת מיני קללות לצד מלמולים חסרי פשר וסתם גסויות חולניות.

ומכאן זה עלול להיגמר תוך שניות ספורות של שאגות מרעידות, יללות נואשות, רעשי שסיעה מחליאים, אנקות גסיסה חלושות ומכת מחץ עוצמתית שלאחריה דממה של חלחלה, שתחליף מקומה למחיאות כפיים נרגשות לצד קריאות זעם מתוסכלות - מחד. ומאידך כבר היו מקרים בהם זה נמשך על פני דקות ארוכות של אבק איתנים, כצמד רוחות רפאים, מדלגים בסיבובים, מחפשים נקודות תורפה ומכים באכזריות בבטן הרכה, שורטים , חורצים, שוברים, מכסחים, ומרסקים את היריב תוך פרפורי גסיסה אכזריים ואיטיים להחריד.

ובמרכז, לכודים בתוך סבכת הברזל העגולה, עדיין רובצים על ארבע, אחד מול השני.

זְאֵב מרים את עיניו אט אט וממקד את מבטו באלו שמולו. נימי דם רצחניים משתרגים בפינותיהן והן נראים כחורשים נגדו כל רוע שבעולמות רעים ומנוכרים. הוא יודע, בדיוק כמו שההוא יודע, שרק מוות של האחד, יבטיח את חייו של האחר. ולא חסר לו, לזאב, להיות זה שיסיים את חייו כאן, היום, על המגרש. הוא כבר עבר מספיק זירות, קטף אינספור ניצחונות שלימדוהו על בשרו, שמפעם לפעם זה רק הולך ונהייה קשה יותר. היריבים שהוצבו מולו, היו מן השורה הראשונה של האכזריות האינסופית והאנשים שהימרו עליהם את כספם, אינם טיפשים יותר מאלו ששמו עליו את כספם.

כָּלֵב מחדד את אוזניו עד לקצה גבול היכולת ומדמה לשמוע קצהו של גרגור תאוותני מזאב הרובץ מולו בתנוחת טרום תקיפה חסרת מעצורים. פניו אל פניו, גבו אל שער המתכת דרכו הוכנסו פנימה בעל כורחם אך לפני כשלושים שניות ארוכות ומאיימות. פעמים שחשב פשוט לבצע אחורה פנה ולברוח כל עוד רוחו בו, אך צרור מבטי המהמרים 'שלו' סיפרו לו בלא קול שבחוץ יהיה עבורו יותר מסוכן. כאן הוא אחד כנגד אחד, שם הם כולם יהיו נגדו.

הצלקות המכוערות שעיטרו את גבו של זאב הוסיפו להכאיב לו ולפי הרגשתו הם אף חזרו לדמם. זה תמיד קורה לו בעתות לחץ ומצוקה. משום מה האנשים שבחוץ דווקא האמינו שזה סימן לגודל טירופו ותאוותו לשסע את היריב לגזרי גזרים, אך הוא ידע את האמת. בתוך תוכו הוא פשוט מפחד. מפחד מן המוות האכזר, רוצה לחיות. פחד שגרם לו בסבבים הקודמים לאזור חלציו ולגבור על יריביו, להביסם רק כדי שלא יוכלו המה להביסו, ולזכות בכמה ימים נוספים של חיים. עד שיבוא הטורניר הבא עליו לרעה.

הרצפה השחורה שעדיין ניכרו בה סימני היאבקויות קודמות, גרדת ציפורניים, שאריות פרווה שסועות, דם קרוש, ריח נבלות שנסחבו החוצה רק על מנת לפנות מקום לבאים בתור. כל אלו בלבלו את מוחו של כלב והוציאו ממנו כל טיפת רצון הכי קטנה, לשוב ולהשתתף במשחק ההישרדות הארור הלזה. מצדו הוא היה נכנע ופשוט מסיים את כל הסבל כבר במכה הראשונה, במקום להילחם על חייו, להיפצע עד זוב דם, ובמקרה הגרוע יותר, לנצח ולזכות להיות מובל שוב בחזרה אל כלוב הפלדה האפרורי שיסגור בעדו אורו של עולם עד להופעתו בשטח של יריב ראוי לשמו.

גמרנו. הוא הולך להיכנע ושיסלחו לו כל משפחות הזאבים על החרפה שהוא מטיל בבני מינם. בסליחת בעליו אינו חפץ כלל.

לא עוד. הוא שבע קרבות. בעוד שניות מספר, הוא, כלב, פשוט יצעד קדימה וישתרע ארצה אל מול זאב. פשוט יאפשר לו לקרעו לגזרים.

שניות הדממה מתארכות מעבר למצופה והוא מרים את מבטו. זה רק נדמה לו שזאב קורץ אליו?! מה אכפת לו? הוא בין כך הולך למות. מה כבר יקרה אם יקרוץ לו בחזרה?!

זאב מסיט עיניו ומושך באפו בתנועה כמעט בלתי מורגשת לצד ימין.

כלב מביט ימינה בסקרנות.

חיבור רופף בין קורות המתכת.

גאון! איך הוא שם לב לזה? עיניים של זאב יש לו!

זאב נושם אחת.

כלב שתיים.

ושניהם מזנקים מרבצם, מסתערים קדימה אל ועל החיבור הרופף, משסעים אותו באחת, נדחקים החוצה בין הקורות, מניסים בסדרת יללות ונביחות מטילות אימה את ההמון הנדהם ופורצים דרך החוצה ברגליים קלות. החוצה אל עולם של חופש ודרור, אל עולם בו השמש זורחת עם שחר ושוקעת לעת ערב, עולם בו הפרחים פורחים, הנחלים זורמים, וזמרת ציפורים נישאת מעבר לכל סבך אילנות, אל עולם יפה יותר.

"וכך הגיע לעולמנו הקטן ה'כלב זאב'!" - סיים הסב הנרגש את סיפורו עתיק היומין ושלח את ידו לליטוף אוהב אל פרוותו המבהיקה של ג'וניור - כלב הזאב המשפחתי.

איייי! - הוא מושך את ידו בחדות ומביט בתרעומת אל הכלב הנוגס בקצות אצבעותיו.

 

[לבי]

בַּסָּ'ד

אֲנִי רַק צְבִי
רָץ
מְדַלֵּג נס טָס
רַגְלַי רוֹעֲדוֹת
נְשִׁימוֹתַי אַחֲרוֹנוֹת
דֵּי...נִגְמַר
אֲבָל אֲנִי מַמְשִׁיךְ
רָץ רָץ רָץ
כִּי אַחֲרֵי רוֹדֵף נָמֵר
מִין בַּרְדְּלָס
גָּמִישׁ נוֹעָז
וְגַם אַכְזָר
הַיִסְתַּבְּכוּ קַרְנֵי הַהוֹד
בָּצמרות שֶׁלְּפָנַי
הַאֵצֵא חַי מִן הַמִּרְדָּף

לְאָן הוּא נֶעֱלַם הַמְּנֻמָּר
אֲנִי מֵאֵט נוֹשֵׁם
סוֹקֵר אֶת הַמֶּרְחָב
שְׁנֵינוּ בְּעֶצֶם
מִין דֻּגְמָנִים למַּטָּרָה
אַחַת
הוּא בְּעֻזּוֹ הַנּוֹרָא
וַאֲנִי בְּקַלּוּת רַגְלַי
אָז תֵּן לִי לִחְיוֹת
אֶת חַיַּי
יַחַד הָוֵי רָץ כ...וְעַז
לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיך
שֶׁבַּשָּׁמַיִם
הן מוכר
רבי יהודה אמר

 

[מ.ל.ב. י]

היום האחרון.

חברות מוזרה בין בחור ישיבה המשויך לנטורי קרתא הקיצוניים מאוד ממאה שערים, לבין בחור נוער הגבעות המשויך לימין הקיצוני יוצרת מארג של מתח עדין, אל מול עקשן חסר פשרות.

אך כשסוכני שב"כ נכנסים לתמונה, התמונה מחליפה גוונים.

(המאחורה של הספר...)

מה שמקשר ביניהם זה השנאה לרשויות החוק ובמיוחד למשטרה ולשב"כ.



חבורה קטנה של נערים ישובה על שיברי בתים ישנים בליפתא, בכניסה לירושלים. הם מפטפטים באנגלית במרץ רב.

"אבל, ישעיה, אם הם רואים, חושבים, מדמיינים משהו, אנחנו שוב שם, מאחורי סורג ובריח". עובר פתאום אלישמע, לעברית מהירה.

"איך ואייס נישט". קטע אותם נער בעל מגבעת וחליפה שחורה, "תדברו אנגלית".

"תגיד, נוחעם, איך זה שעברית אתה לא יודע, ואנגלית כן?" הם חוזרים לאנגלית. השואל נער עם עיניים עזות מבע, עצובות מאוד, ופאות רחבות שמתבדרות ברוח הירושלמית הקרירה בעת ערב זו.

"עברית זה שפה של ציונים", מסביר נוחעם בלהט, בקול חוצב להבות אש, "הם בוגדים בה' ובתורתו, השפה שהם המציאו כהמשך ללשון הקודש, היא שפה טמאה! אסור לדבר איתה!"

"את זה הבנתי", מחייך יהודה, ירוק העיניים, קולו שקט ורגוע אך יש בו חוזק מסוג אחר, "אבל מאיפה האנגלית?"

"אה, האנגלית", מניף נוחעם, את ידו הרזה בביטול, "אמא שלי אמעריקאית, היא חסידת סאטמער".

אלישמע פולט בשקט כמה כללות עסיסיות בסלנגים ישראלים מוכרים, יהודה, וישעיה מגחכים בשקט, בדיוק כשנוחעם שואל: "וואט?"

"הוא קילל את סאטמער כללות נמרצות", מתרגם לו יהודה, "לא משהו שכדאי שתבין".

נוחעם שולח מבט מצמית לאלישמע, שמחזיר לו מבט קר.

אלישמע מוחה כף: "טוב חבריה, התכנסנו פה היום למשהו מסוים מאוד, משהו הגיע כאן עם איזה רעיון ממשי, או שלהתחיל להרצות את שלי?"

"לי יש רעיון, אבל הוא לא מי יודע מה מיוחד, רק שיש לי דרך ביצוע מושלמת!" נוחעם נשמע נלהב, אלישמע , פחות.

"ומה איתך? יהודה?"

"לא משהו מיוחד חוץ מלשרוף פחים, לשרוף בתים, ולנסות להרוג ערבים אני לא רוצה כלום, אבל לא מתחשק לי עוד פעם כלא".

"למי כן מתחשק עוד פעם?" שואל נוחעם רטורית, "לאף אחד! הרעיון שלי הוא הכי פחות מסוכן, והכי יותר ברור".

"ישעיה?"

"נשמע קודם את נוחעם".

"יש לך משהו?" חוקר אותו יהודה במבט צולב.

"אתה עם העיניים שלך תרגיע, לפני שאני מזמין לכאן את עמרם!"

יהודה הצטמרר קלות, די היה להזכיר לו את החוקר המרושע מהשב"כ בשביל שרעד ירעיד את גופו הרחב וצרור קללות מרושעות ישמעו מפיו.

נוחעם הרכין את ראשו קלות, כולם הטו את אוזניהם, נוחעם פירט להם דרך פעולה נועזת, לפעולה סטנדרטית מאוד.

אחר זקפו כולם את ראשיהם והביטו באלישמע, המנהיג הבלתי מוכתר.

שפתו העליונה של אלישמע קיפצה קלות, ונוחעם ניסה להבין מה זה אומר.

אלישמע נעמד: "אנחנו רוצים להרוג את המחבלים שהרגו את המשפחות שלנו, ואתה רק רוצה נקמה ביהודים?" אלישמע היה עצור אך מילותיו היו כעוסות מאוד.

"אל תיקח את זה כנקמה". אמר נוחעם בשקט, בודק את תגובותיהם של שאר החברים בקבוצתם הקטנה.

"אז כמה?" התעניין יהודה, עדין יותר.

"כעונש".

אלישמע התיישב חזרה ולא הגיב.

"זה אותו דבר בדיוק!" הודיע ישעיה וגיחך, "עונש, נקמה... ואנחנו רוצים להיות גואלי הדם!"

"אבל זה אסור להתגרות באומות!" נזעק נוחעם וקפץ ממקומו, מביט ביהודה בעיניים דולקות.

אלישמע הביט בו לרגע קט, ואחר כך אמר בשקט: "נוחעם, חשבנו שנסתדר איכשהו עם הדעות השונות שלך, אני רואה שזה לא מסתדר, אתה סתם, כועס ושואף לנקמה, בלי שום תירוץ דתי, אנחנו רוצים להיות גואלי הדם! לנקום את נקמת יכירנו! אני חושב שנפרד עכשיו כידידים".

נוחעם עמד, והשלוש ישבו, הוא הביט בהם רגע אחד ארוך, ארוך מאוד, לחש משהו באידיש עסיסית, הסתובב והלך משם.

אלישמע הביט בו, עד שנעלם מהעין, יהודה הביט ברצפה.

"זה לא יפה מה שעשית לו!" נזף באלישמע.

"כן יפה לא יפה, היינו צריכים את הראש שלו! עכשיו יש לנו דרך פעולה גזעית!"

הוא לחש להם משהו בשקט, וישעיה קפא רגע בלי נוע. כשהתעשת אמר: "אתה לא נורמאלי! נשב על זה בכלא שלושים שנה!"
"אם הדרך פעולה של נוחעם, והמטרות שלנו, הכל יהיה בסדר".

היה שקט כמה דקות, עד שיהודה אמר: "חברה, אפשר לחזור לעיבריס!" אלישמע גיחך, ישעיה נותר רציני.

#

"מחבל ישראלי נרצח כחצי שנה לאחר שחרורו מהכלא, השב"כ חוקר, והטיל צנזורה על הפרשיה!" הקראי אלישמע בקול מדוד.

ישעיה חייך חיוך דק. יהודה זקף את אגודלו ואמר בשקט: "יש!"

#

שתי אנשים בלבוש אזרחי פנו אליו בפתאומיות משני כיוונים: "מנחם יהושע וקסלשטיין?"

לא היה לו דרך להתנגד, הוא הביט בהם בשאלה, "אתה עצור!" מרשים.

החקירות המתישות שבאו בעקבות המעצר היו מרשימות הרבה פחות.

"מאיפה יש לך קשר עם אלישמע ברנשטיין? ואם יהודה רובין? וישעיה? מה עשית בשלישי בלילה? למה לא היית בישיבה? איזה יום היום? אתה יודע להחזיק נשק? איפה אבא שלך? למה הוא לא חזר מחו"ל?" שאלות הונחתו עליו בלי קשר ואם, הוא ניסה לגמגם תשובות בעברית רצוצה.

"אבל, מה אתם רוצים ממני? הכרתי אותם בכלא, דיברתי איתם קצת, כשהבנו שלא נוכל להמשיך את הקשר עם דעות שונות כל כך נפרדנו, אני לא מבין מה אתם רוצים ממני!" הוא דיבר רצוף ומהר בנגלית נטולת מבטא בסיסי.

לאחר יום של חקירות מאמצות ומתישות כשנוחעם ישב גמור על כיסא פלסטיק מתנדנד חסר משענת, נכנס חוקר חדש.

הוא התיישב מולו ושתק כמה דקות, נוחעם לא מצא בו שום עניין והמשיך לשבת ולבהות על נעליו.

"וקסלשטיין" פנה אליו החוקר בקול עדין, "לא יעזור לך כלום" הוא דיבר באידיש, עם מיבטא חסידי, ונוחעם לא יכל לתרץ שהוא לא מבין, "קיבלנו מידע אמין מאוד, שאתה היית המוח! לא משנה מה תגיד, אבל אם תשתף פעולה, אולי נקצר לך את השהות בכלא, אבל מה שבטוח, תסבול פחות".

נוחעם הביט בחוקר חסר הכיפה בלגלוג: "אתה חושב שאם אתה משוויץ לי עם אידיש, אני אתרגש? תתבייש לך! מורד במלכות שמיים!"

החוקר הסתכל עליו בשקט. נוחעם שתק גם, לא היה לו כוח לדבר.

"נוחעם", לחשש החוקר בשקט עצור, "יש לנו מידע אמין, מידע אמין..." הוא ניסה להעיר אותו מהכאב והעייפות.

מידע אמין.

זיעה קרה לפתה את גופו של נוחעם. זה לא יכול להיות! אף אחד לא בגד! הם הבטיחו!

"כן הוא סיפר שהוא הבטיח, אבל הוא לא רוצה לשבת בכלא מידי הרבה זמן, אז ביקשנו את המוח, והנה הגעת!" אמר בקול החוקר את מה שנוחעם חשב בשקט.

נוחעם הביט בו המום: "אבל הוא הבטיח!" הוא גימגם בקושי.

"אל תהיה ילד". לוחש החוקר מסתכל לו בעיניים, "תהיה גבר."

אותו יום, היה היום האחרון בילדותו של נוחעם. היום האחרון.

#

#

#

 

[אורח חיים]

אין עבודה !" קידם יונתן את אלחנן עם בואו בבוקר.

"למה אין ? את המטבח של גוזי השמן סיימת ?" שואל אלחנן, בטעות הוא מתנגש בפלטות עץ הם מתדרדרות בקול רעש גדול ואלחנן אפילו לא מעיף עליהם מבט. ככה הוא, כשהוא מגיע לנגרייה, הוא בבולמוס של עשייה מקדם את העסק ומזניק אותו, אבל לא משלים דברים.
יונתן מיד מסדר את הפלטות, "המטבח של גוזי כבר במשלוח" הוא משיב, ומתחיל לטאטא קצת נסורת מהרצפה.

לא עברו כמה דקות ואלחנן מגיע נסער באמצע טלפון ואומר לו: "יש לך כאן הזמנה, קח ממנו את הפרטים".
יונתן פולט לעבר הפומית: רגע אחד. מרוקן את היעה לפח, מניח את המטאטא במקום. לוקח טופס חדש של הזמנה, עיפרון וסרגל, מרים את השפופרת ומתחיל לשרטט קוים על פלטות ומידות מדויקות בס"מ.

 

[ניהול קהילת כתיבה]

מאת @Sara led


קשה לשבת עם ברכיים על הרצפה ולא נח. הוא מתגעגע נואשות למטען הנייד האהוב ששבק חיים ומאלץ אותו עכשיו להיות מחובר למטען יחד עם הנייד .
באמצע ויכוח סוער בפרוג הוא לא יכול להרשות לעצמו לתת לסמארטפון להיטען וללכת לעשות סיבוב בחדר אוכל לאתר שאריות מהארוחות צהריים האוממלות שמגישים בישיבה.
האצבעות יורות חיצים במקלדת ו@חציל סגול לא נותן/ת לו מנוחה.
"בחור אמור להיות מספיק בוגר כדי לנסוע לחו"ל. ההורים אמורים לאפשר את זה." הוא כותב והאצבעות שלו רצות על המקלדת הוירטואלית. מחליט לשרבב פייק קטן. "לילד שלי אני נותן לנסוע כמובן עם כמה תנאים שהוא יודע שעליהם לא עוברים. יהיה מה שיהיה. " הוא לוחץ על פרסם תגובה ומתרומם לשחרר רגע את הברכיים.
צל עובר במסדרון. הראש ישיבה כנראה.
מניח את החליפה על המכשיר ומפיק את הפרצוף הכי תמים שלו.
"עוד מעט מנחה". מציץ הראש הג'ינג'י. "טוב, אני אשתדל לבוא" וכנראה שזה לא יקרה . חושב מול הגב המתרחק.
מסכן. חלם על ישיבה מיוחדת שתקדם בחורים שלא מסתדרים במסגרת רגילה. חצי נמצאים עכשיו בעבודה, עוד כמה מבלים בחו"ל.
רק הוא לא עושה כלום. אמא יודעת שהשיעמום מביא לחטא? למה היא מתעקשת איתו על חו"ל. למה?
לא הכל הוא שואל אותה. אבל יש דברים שהם קו אדום. הוא לא יעלה על מטוס בלי שתאשר לו. אבל בנתיים זה לא הכיוון שלה. בשבת שניהם ישבו ולא העלו את הנושא הטעון מידי. כל אחד שמר בבטן יפה יפה את דעתו. והראה את צהלתו המזוייפת על פניו. היא אמא שלו והור מכבד אותה.
הודעה נכנסת לו לנייד. יוסי שלח לו תמונה מיוון. רק הוא פה תקוע.
אחרי שהוא מחזיר לו אימוגי מתאים הוא פותח את פרוג בלהיטות. 3 לייקים ואחד כועס.
הדיון נמשך והטונים בו החריפו. כנראה הוא לא היחיד שמצדד בעד. הוא מצטט הודעות קודמות ונכנס בהן בכל הכח. שולח לכל עבר לייקים כועסים ומודים. @חציל סגול עדיין בחזית. יורק/ת אש לכל הכיוונים.
"הדור שלנו בפשיטת רגל".
"בחור צריך לשבת וללמוד ולא לחפש את עצמו בכל העולם".
" חוסר אחריות לתת לבחור צעיר בלי שכל דרכון פתוח."
נוחי מתלהט. בלי שכל! כך!
המקלדת משתוללת לו בין האצבעות. הוא מקליד ומפרסם. מקליד ומפרסם. לא נותן לעצמו דקה לנשום בין לבין. שולח חיצים דוקרים. ולוקח בחשבון שזו מסיבת פרידה מהניק @ סמי הכבאי. כנראה יחסמו אותו אוטוטו.
@ חציל סגול לא מוותר. הוא זורק משפטים שמעלים לנוחי דמעות עלבון בעיניים. וסמי הכבאי שולח בחזרה חיצים שגורמים ללב החציל הסגול לדמם.

"תכילו אותו." אמרו להם כל הרבנים שמתעסקים בתחום. "אל תתווכחו איתו. זה יכול להרחיק בינכם. תנסו להימנע מזה כמה שאפשר."
הוא ילד טוב, נוחי. תמיד ניסה לעשות טוב. אף פעם לא מרד בסמכות שלהם. אבל מאז לא מצא את מקומו בישיבה למצויינים שהתעקשו לשלוח אותו בשביל השם לשידוכים. הוא מסתובב כמו הלך במדבר. הוא לא יודע מה הוא רוצה ומה טוב לו.
מגיע הביתה עם פרצוף חתום אומר תודה על האוכל. מבקש מידי פעם בקשות חריגות יותר או פחות והיא מנסה להגיד כמה שיותר כן.
אבל הוא מאתגר אותה.
מתנערת וחוזרת אל המסך. באמצע לעצב פרוספקט לקורסים והשתלמויות.
מציצה בפרוג. רואה 39 לייקים על עשרות ההודעות שהיא השאירה.
אין לה כח לחזור לאשכול הקשוח הזה והטפשי על טיסות לחו"ל. כל מה שהיא שומרת בבטן יצא בו. מוזר שעוד לא נמחק עי המנהלים.
הלב שלה לא מכין אותה להודעה האחרונה באשכול.
@חציל סגול. מחקתי את כל ההודעות שלי. אני חוזר בי לחלוטין מכל מה שנאמר.
תרתיחי מים. אני כבר מגיע"
לייק צוחק תקע מישהו שלא הבין את העומק.
והדמעות שלה התערבבו במים הרותחים של השוקו של אמא שנוחי הכי אוהב בעולם.

 

[נ. גל]

"גל נעול, מעיין חתום."
האתגר נעול, כל מי שמעיינו עוד נובע, מוזמן לעשות זאת במקומות אחרים.

 

[נ. גל]

ספוילר: ספיחי השיפוט

"תנו רבנן, שפיטת אתגרים כך היא. תחילה כפי טיבם, שנית כפי יופיים, ובאחרונה כפי כוחו של שופט." (מסכת שופטים, ריש פרק האתגרים)
"על אלו נאמר: אם ראשונים כמלאכים, אמצעיים כשרפים ואחרונים כחיות הקודש - מה לבן תמותה לשפוט ביניהם." (מדרש פרוג, שער הכתיבה)

במקום הראשון זכה @דיונון, על קטע שלא יצא לי מהראש יומיים תמימים.
במקום השני זכתה @לבי, על שיר שובה לב.
ובמקום השלישי - @Sara led, על סיפור שיש בו איכות אחרת.

בהצלחה באתגר הבא, למשתתפים ולשופט.