אתגר דו שבועי - משקפי כתיבה

nechama ro

משתמש מקצוען
היום-יום מורכב מהתרחשויות - קטנות כגדולות.
יש את אלו המתרחשות במרחב הציבורי וחשופות לקהל רחב, ישנן אלו שעדות להן דמות אחת או שתיים בלבד. ויש כמובן מנעד רחב באמצע.
קחו התרחשות כלשהי, בחרו שתי נקודות מבט (לפחות...) שונות לחלוטין על אותה ההתרחשות,
וספרו לנו מה אתם רואים מבעד למשקפיכם בכל אחת מנקודות המבט שבחרתם.

השוני כמובן יכול לנבוע מכל דבר שעולה בדמיונכם - בין במישור הפיזי, בין ברגשי רגשי, ובין בכל מישור אחר.

האתגר יינעל בעז"ה בעוד שבועיים.

בהצלחה!

הנספח כאן
 
נערך לאחרונה ב:

כפריה

משתמש מקצוען
עוד מדרגה אחת אחרונה נותרה ו...
הרשיתי לעצמי לנשום מעט אויר פנימה, מנסה להרגיע את ההתרגשות המשתלשלת מלחיי ואוזניי, התרגשות שהתעצמה בכל שניה מעשרים השניות בהן עמדתי סמוקה על הבמה, מתכבדת לקבל את דיפלומת "מצטיינת הארגון" מידי המנכ"ל.

השקעה רבה עמדה מאחורי התעודה שרטטה כעת באצבעותי, ומבין מאות האנשים שהשתתפו בטקס, ידעו רבים מהם עד כמה הייתי באמת ראויה לתואר הצטיינות.

אני נחשבת לעובדת אחראית במיוחד, ולא לחינם.

הטלפון שלי תמיד זמין לכל קריאת חירום למשרד. עובדה זו אף באה לידי ביטוי רבות, כולם יודעים שאני כתובת כמעט לכל תקלה בשעות העבודה ובזמנים לא זמנים .

למדתי להכיר את השקיעה לכל גווניה מהדקות החטופות שיוצא לי לבלות בתחנה אחרי יום ארוך , הבוקר שלי מוקדם בהחלט ואפשר להגיד שאני נותנת את תמצית ליבי לעבודה.

כמובן האחריות שנטועה באופיי לא מוזנחת כלפי משפחתי. אני "בלעבוסטע" במלא מובן המילה וכשהילדים חוזרים מהצהרון ממתינה להם תמיד ארוחה טריה, עטופה ומחולקת למנות, בעלי צריך רק לשלוף מהמקרר, לחמם ולהתיישב לאכול איתם.

הבית שלי תמיד מטופטפ ומתפקד מצוין ומעלה, כך שאפילו בזמן שנותר לי בערבים , זמן שאצל אשה אחרת מוקדש לכוס קפה יומית ועיתון, אצלי מנוצל למעבר על המיילים שהצטברו על שולחני היום ודורשים התייחסות.

טוב לי כך, אני אוהבת עבודה והעבודה אותי.
כל עוד הבית מתפקד כל כך טוב, אני מרשה לעצמי ללקות בתסמונת וורקהוליסטית, התסמונת הממכרת שזיכתה אותי להגיע לרגע המרגש והנכסף הזה.

עמיתי לצוות ליוו אותי במבטיהם למקום, ידעתי שקנאה מתגנבת למבטיהם, אך תחושת השליחות שחשתי גברה עליהם.
כן, שליחות!
חשתי קידוש ה' בהצלחתי, המוכיחה שגם אישה חרדית, אמא במשרה מלאה יכולה להצליח ואף לזכות למקום הראשון של הצטיינות. חשתי זכות עצומה להרים את קרנן של "בנות עמי" למקום נבחר ומכובד יותר.

הטקס הסתיים ואני מיהרתי לביתי בצעד קל. מברכת על כך שהכינוס נקבע לשעות הצהריים המוקדמות כך לא אצטרך להתעכב ואוכל לשחרר את בעלי בזמן לכולל, רק קודם אציג בפניו את התעודה.

דמיינתי באושר את מבטי הפליאה וההתפעלות שלו , לא אספר לו בטלפון, כך החלטתי, אפתיע אותו פנים מול פנים.

בבית, ללא הכנה מוקדמת שלפתי את הדיפלומה המהוללת והמתנתי לתגובתו של בעלי, הוא שלח מבט קצר ולא מבין לתעודה, מבט שהתחלף למבט ארוך ומבין.

הסתכלתי על מבטו, שמה לב שלראשונה מזה הרבה זמן אני כעת מסתכלת על פניו ולא רק רואה אותן.

"איזה יופי! כל הכבוד!!" הוא החמיא.

ובעיניו נתלה זיק נוסף

זיק של בדידות.
 

m.p

משתמש צעיר
צלילי המוזיקה נחלשו מעט.

ההמנגינות הסוערות התחלפו בצלילים רכים ורגועים.

ידעתי ! היגיע הרגע!

נשמתי עמוקות והתכוננתי...

פזלתי לעבר הכלה – רק אחת לפני, הפעם זה יהיה קל מתמיד.

פסעתי בצעדים זריזים לעבר הכלה, מהר! שלא יתפסו לי את התור!!

הנה! זאת שלפני מסימת את איחוליה הנרגשים, וכבר אני פונה לכלה , מושיטה לה את ידי לברכת מזל טוב נרגשת.

אבל בדיוק באותו הרגע – נשמעת קריאת מזל טוב אדירה מהצד השני

אשה לא מוכרת מתנפלת על הכלה בחיבוק אמיץ, ושתיהן יוצרות להן מעגל משלהן.

היד שלי נשארה מושטת באויר , מחכה , מובכת...

באותו זמן התקבץ לו תור נוסף של חברות נלהבות מימיני.

מעגל האשה והכלה התפרק , אבל אז נוצר לו מעגל נוסף המורכב מחברות הכלה המברכות, מחמיאות, מתלהבות, מאחלות...

הראש שלי מתחיל להסתובב, אני חשה בלבול קל עד בינוני.

תיכנסי! אני אומרת לעצמי, תעשי את זה ודי

אני תופסת את הכלה ב2 ידי תוך כדי אמירת מזל טוב , מישהי אחרת תופסת אותה באותו זמן, מי יגבר?

ידי לא על העליונה. המזל טוב שלי נשמע בחלל האויר. המזל טוב שלי באויר... גם אני מרגישה כמו אויר...

כמה מביך! מתיש , כמעט מיאש....

בסוף זה הצליח , אחרי 20 מברכות , היגיע גם תורי.

לסיכום - 10 דקות על השעון, הותשתי....


---


צלילי המוזיקה נחלשו מעט.

ההמנגינות הסוערות התחלפו בצלילים רכים ורגועים.

ידעתי ! היגיע הרגע!

זה הזמן של כלנו לתת לכלה את הפרגון! את השמחה שלנו בשמחתה. זה היום שלה...

מקוה שיגיעו כמה שיותר נשים לאחל לה מזל טוב

אני כל כך אוהבת לראות את התורות הארוכים המחכים לזכות לברך את הכלה. כל כך מגיע לה , כל אחת שמגיעה מרחיבה את השמחה של כלנו.

עמדתי כמו כלן צופה בהנאה בנשים הנרגשות העטות על הכלה באיחולי זמן טוב.

צפיתי בחברות השמחות בשמחתה

בסוף – זכיתי גם להיות בין המאחלות, איחלתי לה מזל טוב וחיים מאושרים בחיוך ענק

לסיכום – 10 דקות של שמחה...
 

יאן

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
זה היה ביומי הראשון בעבודה.
פתחתי את דלת האולם ונעצרתי על עמדי.
בחדר שהו עשרות אנשים בדממה מוחלטת. חלקם נעו ונדו כעצי יער וחלקם נצבו כתמרורים. אלו ואלו לא הפנו את מבטם אלי. פני כולם היו לכיוון אחד. הסתכלתי ולא ראיתי שם שום דבר מיוחד.
בתחילה המחזה הטיל עלי אימה בלתי מוסברת, ואז נפל לי האסימון. זה כנראה סוג של מדיטציה קבוצתית, כמו שהיה עושה נרנדרה הזקן עם קבוצת התמהונים שלו.
ארץ מוזרה. נתרגל.
לקחתי את הדלי והסמרטוט והמשכתי לחדר הבא. מאחורי שמעתי קול: "בוריך אתו אמוינוי".
 
נערך לאחרונה ב:

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
האישה:
בעלי כל כך לא מבין אותי, אני אף פעם לא מבינה איך זה יכול להיות. לא סתם גברים זכו לתדמית שלהם, בעלי הוא ההוכחה הכי ניצחת לכך.
לפעמים אני שואלת את עצמי: נחמה, למה בכלל את מתאמצת, הוא אפילו לא רואה את ההשקעה, אז אל תעשי אותה.
אבל אני נחמה, אני חייבת. הוא הבעל שלי, מגיע לו.
אז גם הבוקר קמתי והכנתי לו בתוך קופסת אוכל קטנה את האורז המיוחד והבריא שאני אלופה בו. שמתי בתוכו פטרוזיליה וכוסברה ושמיר וכורכום והמון הקפדה שהכל יהיה טעים ומזין. שיהיה לו טוב למערכת העיכול וישמור עליו ערני במקום החטיפים הפשוטים שהוא קונה בעבודה שלו.
ואחרי שכל כך טרחתי והכנתי לו, לא רק שהייתי צריכה להזכיר לו לקחת את הקופסה איתו לעבודה, ולא רק שהוא לא התקשר או אמר תודה, אלא שרווית, חברה שלי שעובדת שם, אמרה לי בכלל בטעות שראתה את הקופסה בפח האשפה במטבח המשותף. היא זיהתה שזה שלי לפי האורז המיוחד:)
אני פגועה ובא לי לבכות שעות ברצף.

*
הבעל:
שונא שאשתי מנסה לתקן אותי. אז מה, אני קצת שמן. מה לעשות. חוצמזה אני הכל טוב. בעל מקסים, אבא פלאי, וגם מביא הביתה בסוף חודש מלא כסף.
אבל היא, לא. שום דבר לא טוב לה. רק מנסה להרזות אותי. והכי מפוצץ?
שהיא אפילו לא אומרת לי את זה. רק מרמזת. הבוקר היא הכינה לי אורז מיוחד, דיאטתי. הכי מעליב שיש בעולם. תגידי וזהו במקום לרמז.
העדפתי לא לעשות עניין. לא אמרתי לה מילה, לא הגבתי. בלב התפוצצתי. נשכתי שפתיים. בסוף זרקתי את הקופסה לפח ומבחינתי בזה נסגר הנושא.
אם הייתי אישה הייתי כנראה בוכה, אבל אני גבר, אז אני מנחם את עצמי בחטיף שוקולד בטעם של פלסטיק, וזה נותן לי כוח להמשיך ולהשקיע בזוגיות שלנו.
 

לאלה

משתמש על
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
פרסום וקופי
דלת הטויוטה נסגרה אחריו, הוא חגר ונאנח על היום כולו, מסך הוויז ריצד מולו, ואצבעו ריצדה בהתלבטות קשה – בית? אמא? בית וארוחת צהריים ואישה מותשת ומתבגרים משתעממים וילדים ישנים בריח של פינוק קרץ לו במשובה. ובית ילדותו על ניקיונה הנוגע-לא-נוגע של אמו וסיפורי הרופא שלה קרץ לו בעין עכורה של קטרקט.

ערכיו וחינוכו הכריעו. אמא.

*​

העייפות פשטה בה, היא הייתה מרחק שנות אור מארוחת הצהריים ולא נותר בה כח להכין ארוחה נוספת, עודה עומדת נתמכת בהליכון ומתלבטת אם להכין לעצמה כוס תה נוספת, נכנס הבן יקיר ועמו שק צרותיו, היא הייתה עייפה, ולא הצליחה להקשיב מה עבר עליו. כל גופה זעק שינה, ולא עניין אותה הקידום של כלתה. עפעפיה ביקשו תנומה, ואיך תבין בשיחות על ישיבות ובחורים? לך כבר, לך! זעק כל תא ותא במוחה העייף.

לך, ותבוא בשעות שמכבדות את אמך ולא משקיטות את מצפונך.
 

דיונון

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
עריכה תורנית
הוא יצא מפתח הבנין.
שקית הזבל הירוקה בידו הימנית. מונפת בריחוק מגופו, עד כמה שכוחותיו אפשרו לו.
אבל השקית היתה כבדה. ומגעילה. כבדה יותר ממה שהוא מסוגל להרים ביד מושטת.
והיא - השקית, כמו לעגה לו ולנסיונותיו להתרחק ממנה. נצמדת אליו בכל פסיעה שניה. נוגעת לא נוגעת. כמו זבוב טרדן שחוזר שוב ושוב. מתגרה בו.
איכס. מסריחה שכמותה.
הכל בגלל חני!
למה היא שמה צלחת-חד-פעמי על הפח מלמעלה?!
כאילו היא בתחרות הצבת מומנטים בלי שיפלו.
לא שהיא לא נפלה בסוף...
ואז הוא, כמו ילד טוב, הרים את הצלחת, הניח אותה על ערימת הזבל הגדוש כשפניה כלפי מטה, לחץ לחיצה ארוכה לתוך הזבל תוך שרבוב ראשו בתשעים ואחת מעלות ימינה, כאילו שזה יעזור לו לא לספוג את ה'גרעפס' של הזבל...
ככה זה - בנים מורידים זבל! לא בנות.
מי קבע?!
הכל בגלל שהן פוחדות מחתולים.
פחדניות.


---


הוא עקב אחריו מתחילת הרחוב.
הזבל הזה!!!
אחחחחח... כמה שהוא חיכה לו!
סוף סוף הגיעה לידיו ההזדמנות. כשאחיו הגדול נמצא רחוק-רחוק מכאן.
חיוך דק נמתח מתחת לשפמו.
הוא יקרע אותו לגזרים... ויתענג על כל רגע.
אוטוטו והוא בידים שלו.
רק שהילד הדביל הזה לא יהרוס הכל.
לאאאאאאאאאאאאאא!
מאיפה הוא הגיע??!
אחיו השמן והאלים נכנס למרחב הראיה שלו והרס לו את כל החלומות.
לא נורא.
פעם אחרת.
כן, קשה להיות חתול רחוב.
 

לכאורה.

משתמש מקצוען
עיצוב גרפי
פרסום וקופי
חולף ליד הכלב המפוספס של שמעון בן מזל מהבסטה של הכנאפה,
כלב טוב.
נו בטח, ליד שמעון צריך להיות פלס, גם אם קוראים לך כלב.
הכנאפה ששמעון בן מזל זרק לי הפעם, היה מתוק עד בחילה,
אולי גמר תשקית סוכר מעצבים, מסכנה השקית.
שונא את השערות האלו, מעניין ממה הם עשויות.
ממשיך ללעוס בכח, כאילו בזה תלוי הגורל של שמעון בן מזל.
מצחיק אותי שאני עדיין קורא לו ככה,
תמיד שאני עובר ליד בסטה ג', שמעון מתכופף לעברי ככה, שהבסטה רועדת לרגע ולא רק בגלל משקלו שנסק לאחרונה פלאים , היא רועדת כי גם היא פוחדת ממנו: משמעון - המלך הבלתי מוכתר של השוק.
ולא.. הוא לא צועק, שמעון לא צריך לצעוק בשביל שכל השוק ישמע אותו,
יש לו קול עבה מספיק בשביל ללחוש בצעקה: ילד, קח, קח כנאפה רק אל תשכח תפרק תהילים לשמעון בן מזל,
תגיד בקול שנענה אמן אחר כך, תזכה אותנו בישועות.

גיחכתי לעצמי,
מנסה לתאר את הפרצוף שלו שישמע שקוראים לי קליינמן ואצלנו בבית אומנם קוראים תהילים,
אבל בלי המילה ישועות אח"כ.
השמש שקרנית כזו, כמוני. מסתתרת ובאה, מבולבלת כאילו עשתה לי ביקורת פתע במצב רוח שלי היום.
עוקף תמלגזה של ניסים מהבסטה של החלבה, הופך קרטון ומתיישב עליו.

השוק נראה היום תוסס מתמיד.
זורק תכנאפה מאחורי הארגזים, בזווית עין פוזל על הדוכן של שמעון, שלא יפתח עיניים על המקום שאני יושב.
אמא לא תדאג לי,
היא יודעת שאני מאחר לפעמים.

מוצא את עצמי ממלמל עוד פרק תהילים ובסוף אומר ששמעון בן מזל יצליח ויראה ישועות.
לא יודע למה אני אומר את זה , אולי בעצם כן?
הכלב של שמעון רובץ לידי, מצא ת'שאריות של הכנאפה.
מעביר יד על השערות שלו, מצטמרר מהתחושה.
וככה שאני מסתכל על שמעון מרחוק, איך שהוא אורז לזוארץ מהרחוב למטה ת'סלים.
אני פתאום רואה בשמעון נשמה,
נשמה טובה שמסתתרת עמוק בתוך המעיל הענק שיש לו.
וחושב פתאום ששמעון הוא עוד אחד שקם בבוקר מוקדם
כדי לפרנס תמשפחה,
אולי הוא לא יודע לפרנס בשקט
אז הוא בחר ת'שוק.
אבל מותר גם לו ישועות.
 

אי פה אי שם

משתמש מקצוען
הוא בהה בו באימה, חיוור כסיד, מבטו היה נוקשה, עיניו השחורות הביטו ישר אל פניו קרות ומנוכרות, לרגע עברה בו מחשבה שמא בכל אופן ניתן יהיה לפתור את העניין ביניהם ברוגע ובמתינות, אבל כשרק התחיל לשקול את צעדיו, ההתנגשות היתה בלתי נמנעת....

אהההההההההההההה..............

הצילו!!! הוא רץ אוחז נשימות, למה הוא תמיד חייב לעבור איתי פה בסמטאות הצרות,
חסר ישע עלוב החיים מדלג במורד הרחוב.
רק כשזיהה מחסה בטוח, מיהר להיכנס תחתיו, מקווה לטוב...

האיש והחתול - ביריבות הזאת אף פעם - אין מנצחים...
 

הני ר.

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הפקות ואירועים
אני דבורה מציהרה בזאת שאני שונאת לארוז תחפושות אחרי פורים.
כל מיני עצמים בלתי מזוהים.
חליפה של בעלי שאף פעם לא ברור לי אם היא "זאת שצריכה ניקוי יבש" או זו ששמרתי למאיר לתחפושת "רוישישיבה"
עוד מיני שרביטים ופרחים שאין לי שמץ מתי בכלל השתמשנו בהם. חוצמזה שאם נכפיל חמישה תחפושות כולל הכל, אשפתון חזק של סנו אמור להספיק, לא?
אז למה, למה זה שלושה כאלה, וארגז ועוד שקית מרוכסנת של שמיכות של שנות השמונים?
******
אני מנקרה מצהיר שאני שונא לארוז תקפושות.
מנובמבר יש הזמנות. מאיזה מדינה בקצה העולם.
כל יום אני מתבלבל וסנמנגה מתעצבן.
יש נסיקה זה עם מקל נוצץ
יש כלה זה בלי מקל יש פרחים.
יש קתן עם כובע פרווה
יש נ נק נקמן עם כובע לבן קטן.
יש להם חג וכל שנה צריך דברים חדשים. בחג שלנו אנחנו כל שנה אותו דבר.

***ק=ח
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
@שוקולד מריר

בְּאָזְנִי הִקְשַׁבְתִּי לַקַּדִּישׁ הַמְּהַדְהֵד,
הִשְׂתָּרַכְתִּי בְּעִקְבוֹת הַמַּסָּע הַכָּבֵד,
שְׂפָתִי לָחֲשׁוּ אָמֵן לַבְּרָכוֹת,
וּמֵעֵינַי נָשְׁרוּ בִּכְבֵדוּת, הַדְּמָעוֹת.

הֵיאַךְ, מִלִּפְנֵי רְגָעִים סְפוּרִים
עוֹלָם כְּהֶרְגֵּלוֹ,דָּהַר לְלֹא מַעֲצוֹרִים,
הַצֹּמֶת לֹא נִרְאֲתָה מִכָּל אֹפֶק
אוֹטוֹבּוּס פְּנִימִי לֹא הִקְפִּיץ אֶת הַדֹּפֶק.

יְלָדִים קְטַנִּים לֹא יָדְעוּ סֵבֶל
רַחֲבַת הַבִּנְיָן לֹא חָוְתָה אֵבֶל,
טֶנְדֵּר שֶׁל זַקָּא לֹא חַנָּה בַּחוּץ
בְּכִי וּגְנִיחוֹת הָיוּ לַשָּׂפָה וְלַחוּץ.

חֹשֶׁךְ וְלַיְלָה הָיוּ סִיּוּמוֹ שֶׁל יוֹם
חֻלְשָׁה וְרַעַד הִוּוּ סִימְפְּטוֹמִים שֶׁל חֹם,
עֶצֶב נִרְאֶה כְּהֶפֶךְ הַשִּׂמְחָה
וְדִכָּאוֹן הִתְפָּרֵשׁ כְּחֹסֶר הַצְלָחָה.

עֵזֶר מִצִּיּוּן הָיָה אִרְגּוּן נֶטְרַלִי
נִחוּם אֲבֵלִים - מֻשָּׂג בְּנָאלִי,
עֵינַיִם נוּגוֹת כְּתוֹצָאָה מֵהַשֶּׁמֶשׁ
הַכֹּל תִּקְתֵּק עַד לְלֵיל אֶמֶשׁ.

וְעוֹד כְּשָׁבוּעַ,עוֹד כִּשְׁבוּעַיִם
הַשִּׁגְרָה תָּשׁוּב לְעָצְמָה בַּעֲצַלְתַּיִם,
הַצֹּמֶת תּוֹרִיד אֶת מַרְבִּית הַמַּסֵּכוֹת
רַחֲבַת הַבִּנְיָן תֵּדַע גַּם שְׂמָחוֹת.

לֹא נוּכַל לִשְׁכֹּחַ
לֹא נוּכַל שֶׁלֹּא לִזְכֹּר,
וּלְעִתִּים, שֶׁנַּחֲשֹׁק מְעַט לִצְמֹחַ
נַשְׁקִיף קְצָת לְאָחוֹר.
 

המלמד מבני ברק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
קטע שני שאני כותב, מקווה מאוד מאוד שהשתפרתי, מצפה לתגובות ותובנות מחברי הפורום.
גיוואלד!!!
זעקת הקרב הדהדה במעלה הכביש הרטוב.
זושא הלך בצד ההפגנה, חושש מהגפרור שידליק את המערכה "תמיד ישנם את אלו שלא הקשיבו כל כך להוראת רבותיהם ומנסים בכוח לעשות מעשה" חשב לעצמו.
הפחים בערו באור בוהק בחשכת הלילה הירושלמי.
הפרשים כבר התקרבו לשטח ומי הבואש כבר הציפו את הרחוב בזרנוקים מרהיבים.
מקרוב כבר היה ניתן לשמוע את הזעקות וקריאות הכאב, זושא הביט בעיניים עצובות על צעיר מדמם שנגרר בפאותיו לכיוון הניידת, "אח, זה הבן של קליין מהמעדנייה, אוי, מסכן"...
הפרשים רכובים על סוסים גדלי ממדים חסמו את הרחוב והמפגינים התרכזו ליד קטע הרחוב שבו עמד זושא.
והנה, כמו רק (לא) חיכה לרגעים אלו, הוא רואה איך בחור מימינו זורק אבן גדולה וקורא בקול 'נאצים' לעבר השוטרים שמיד הסתערו לעבר המקום.
פרש דהר במהירות לכיוונם, הסוס, לא מתרשם מנפנופי הכובעים, מתקדם אליו, והנה, שנייה לפני שזרנוק המכתזית פוגע בו ומחתים אותו בניחוח מבושם שלא פג, עיניו של זושא פוגשות את עיניו של הפרש, הוא מזהה בהם את כל השנאה שבעולם.
"למה, למה הוא כל כך שונא אותי? הרי עם אחד אנחנו"...
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
"רון, האם שומע".
"שומע עבור"
"הפגנה של חרדים ברחוב..... בירושלים יוצאת כנראה מגדר שליטה, צריכים אותך"...
רון נאנח, זה מה שעכשיו חסר לו כשהוא בהפסקה קצרה מעבודתו במשטרה, יושב בתוך בית קפה ירושלמי ונוגס בבייגל סלמון וגבינה? זה מה שהיה לו חסר בשלווה הרגועה שלו?
הוא ניגש אל האופנוע ודוהר לתחנת המשטרה, בחצר הוא כבר ניגש אל הסוס הקבוע שלו ולוחש לו באוזן 'בוא ג'וקי, בוא נכניס קצת לחרדים',

רון דוהר על הסוס, הסוס עדיין מבולבל מכל הבלאגן שמסביב, אך רון מדרבן אותו להצטרף לשאר הסוסים, הסוס מנסה בכל כוחו להתרחק מהמקום הבוער אבל רון דוחק בו להמשיך.
'סוס ורוכבו רמה בים' עולה בו הפסוק משנות לימודיו בבית הספר הדתי, אז עוד לפני שנפרדו דרכיהם, הוא והדת.
אחד הסוסים לידו חוטף אבן וכולם דוהרים למקום כשהמכתזית מדדה אחריהם, צעקת אדירים 'נאצים!!!' מהדהדת באוזניו, הוא מכוון את סוסו לעבר אזור הקריאה, מזווית עינו הוא רואה את המכתזית מכוונת את לועה לעבר חרדי שעומד מעט בצד, עיניו של רון פוגשות את עיניו של החרדי, הוא מזהה בהם את כל השנאה שבעולם.
"למה, למה הוא כל כך שונא אותי? הרי עם אחד אנחנו"...
אולי כעת כבר לא.....
 

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
"אמא", קול צעיר מהדהד ברחבי הבית.

"כן מתוק שלי", בת קול כנגדו מהררי הכביסה.

"אני רוצה גם סבתא סורגת".

"מה?", מתיישבת על שרפרף מזדמן.

"לכל החברים שלי יש סבתא סורגת, גם אני רוצה".

דמעות מבליחות מזוויות עיניה, "צדיק'ל חמוד שלי".

מלטפת את לחיו ברכות וחושבת כיצד להסביר אל ליבו שסבתא כבר איננה.

_____________


למחרת בתלמוד תורה-

"יוסי, אתה יכול לתת לי לשחק בסבתא סורגת שלך?".

"למה אתה לא קונה לעצמך ב'הכל בשקל'?".

"ביקשתי מאמא שלי אבל היא בכתה, נראה לי שאין לנו כסף".
 

ישר והפוך

משתמש מקצוען
לא השאירה לי פירור!
אני עומדת כעוסה, באמת.

זה בכל פעם חוזר על עצמו: אני נכנסת למטבח, חושבת שאולי הפעם אזכה לטעום משהו נורמלי... ועוד הפעם רואה את השולחן מחכה לי, ריק.
אז מה אם אני מגיעה אחרי שכולם כבר אכלו?
יום אחד עוד אחפש לי בית אחר.

---

"וואווהה!!! מה את עושה כאן?! עופי מפה!"
היא הגזימה הפעם. אז מה אם שוב שכחתי לסגור את החלון?

היא הישירה אליי מבט המום, נתנה קפיצה, ועזבה את המטבח בכעס.
מצפצפת עליי, זו.
 

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
היום נשארתי בבית ולא הלכתי לבית ספר. אני כבר מרגיש די טוב, אבל אתמול באמת הייתי קצת חולה, והיום יש שיעור דקדוק, אז עשיתי קצת פרצופים מסכנים ונשארתי בבית.

בבוקר אבא ואמא קצת התווכחו מי יישאר איתי. בסוף - כמו בכל הוויכוחים - אמא ניצחה. היא הלכה לעבודה ואבא נשאר איתי בבית.

היה מה זה כיף. אני ואבא אכלנו ביחד ארוחת בוקר, אחר כך הגיע איזה חבר של אבא שקוראים לו יובל.
לאבאשְלי יש חברים מה זה חזקים. יובל הזה שהגיע היום הוא ענקי, הוא גבוה כמעט עד התקרה, נראה לי שהוא אפילו יותר חזק מהמנהל של הבית ספר.

אבא אמר לי לחכות בחדר, כנראה הוא התבייש שהחבר שלו יראה שאני עם פיג'מה. מה יש? הוא לא היה אף פעם חולה? כולם יודעים שחולים לא מתלבשים. זה כל הכיף.
חיכיתי בחדר ודמיינתי לעצמי איך יובל הולך מכות עם המנהל. זה היה מה זה מצחיק, אחר כך נמאס לי אז התגנבתי מחוץ לחדר.
אבא ויובל דיברו על כל מיני דברים של גדולים ולא הבנתי כלום. אחר כך אבא הראה לו את כל הבית שלנו והסביר לו מה זה כל דבר. יובל מאד התעניין בבית שלנו. הוא אהב במיוחד את הכלי כסף שלנו.

חיכיתי לראות עם הוא ישים לב לציור שלי על המקרר, הוא בכלל לא שם לב. באמת אחרי שהוא יצא אבא אמר משהו על זה שאין לו לב.


-----------------

בום. בום. בום.
מי דופק ככה על הדלת?

אני פותח את הדלת בזהירות, איש מוצק וגבה-קומה לבוש בחולצה שחורה פותח את הדלת בחוזקה ונכנס לי לבית.
אני מחניק צעקה כשההוא אומר בקול מפלצתי "הוצאה לפועל". אוי לא.
האיש נראה שרירי ואלים, יש לי עיני פלדה קרות וקול נמוך וקצת צרוד בקצוות.

שוקי מגיע פתאום מהחדר שלו
"אבא, מי זה?"
לא מספיק שלא הלכתי לעבודה ונשארתי בבית עם ילד חולה, עכשיו הוא גם צריך לראות את ההוצאה לפועל האלה?
"שוקי תחזור לחדר. לא עכשיו, טוב?"
רק זה עוד חסר לי, ששוקי יראה את ההליך המשפיל הזה.

אני מנסה את מזלי, אולי אפשר לדבר עם הגובה הזה כמו בן אדם. שישמע את הצד שלי לפני שהוא מתחיל לקחת לי דברים מהבית.
אין עם מי לדבר. הוא נראה איש בלי לב. קר ואכזרי. מאיפה מוצאים את האנשים האלה?
הוא מסתובב לי בבית כאילו זה היה הבית שלו, מסתכל לכל הכיוונים, שואל שאלות, רושם לעצמו דברים.
הוא מסיים לבצע 'רישום מטלטלים', ואומר שבעוד כמה ימים הם יבואו גם לבצע 'עיקול מטלטלים' אם אני לא אסדיר את החוב. שילך לעזאזל. איש בלי לב.


-------------------

אני שונא את העבודה שלי.
כולם חושבים שאין לי לב, שאני אכזר, שאני רע. אבל אני בסך הכל מבצע את התפקיד שלי - גובה של הוצאה לפועל.

אני אדם קצת גבוה (אמנם מבין האחים שלי אני הכי נמוך, אבל אני גם היחיד שלא יושב בכלא...) נולדתי עם מבנה גוף רחב ושרירי, עם קול בס, ועם מבט קשה - כל התנאים המתאימים כדי להיות גובֶה. יכולתי להיות גובה בשוק השחור ולהרוויח פי ארבע, אבל בניגוד למה שהרבה חושבים עליי - יש לי לב. אני לא אלך לאיים על אדם שהסתבך עם מאפיונרים.
אבל הוצאה לפועל זה לא שוק שחור, הכל מסודר, צודק וחוקי. אני יודע שהאיש המפוחד שאני חודר לביתו ומתחנן לרחמיי - זה איש שיש לו חוב. אדם שלא רצה לשלם. אני נציג של החוק והסדר.
בכל זאת זה לא תענוג גדול.

הבוקר דפקתי בבית באשדוד. בנין קטן, בית די יפה, חצר גדולה. לך תדע איך הבנאדם הגיע להוצל"פ. אולי חוב על הפלאפון שהסתבך, אולי מס הכנסה. זה לא העסק שלי. אני מקבל את הצו ופועל.
תמיד אני מעדיף להגיע בבוקר, אני מקווה באיזושהי פינה בלב שאין אף אחד בבית ואני רק אשאיר על הדלת את הפתק שהיינו פה. אולי הבנאדם יראה את הפתק, יילחץ וירוץ לסדר את העניינים.

הבנאדם פותח את הדלת, רואה אותי עם החולצה השחורה ואני כבר רואה את העיניים שלו רצות לכל כיוון. אני נכנס לתוך הבית. קובע טריטוריה.
"שמי יובל, מהוצאה לפועל", אסור לי לחייך, מותר לי להיות בן אדם.
ילד בערך בן שמונה מגיע לסלון, לבוש פיג'מה. "אבא, מי זה?"
"שוקי תחזור לחדר, לא עכשיו". האבא נראה לחוץ ואומלל.

הוא פונה אליי "רוצה לשתות משהו? קר? חם?"
אני מכיר את הסוג הזה. הם נחמדים אליך כדי להתחנן שתרחם עליהם. אוף, אני שונא את העבודה שלי.
נראה כבר מה נעשה, נקמבן איזה משהו. אין לי לב לקחת לו דברים מהבית. אין לי לב.
 
נערך לאחרונה ב:

פסיק

עורך תורני וכותב תוכן
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
עריכה תורנית
ישובים הם החסידים על מושבי העגלה העושה את דרכה אל העיירה.
משוחחים הם בדברי חסידות ומספרים בסיפורי צדיקים מתובלים באמרות טהורות על דרכי החסידות וענפיה.

ויהי בהיותם על הדרך רואים הם נער צעיר העומד בצידי הדרך, מתהלך בעצלתיים ועושה את דרכו רגלית אל העיירה.
והם, כדרכם של יהודים רחמנים, עצרו מיד את העגלה והציעו לעלם - שהתגלה כבחור נובהרדוקאי מובהק - לעלות על העגלה ולעשות את שארית דרכו במחיצתם.

תכף כשהניח הבחור את גופו המותש על אחד מפינות העגלה, הוציא ספר מוסר מתרמילו והחל ללמוד בה בהתלהבות תוך כדי שהוא מפזם לעצמו משפט או קטע מסוים מספר רב של פעמים, כמו דרכיהם של תלמידי נובהרדוק שהיו חוזרים ושונים על נקודה מסוימת פעמים הרבה למען יחדרו הדברים לפנימיות לבם ויהפכו לעצם מבשרם.

כשעצרה העגלה למרגלות בית מרזח ונכנסו החסידים ללגום מעט ולחמם עצמותם, הציע אחד מהם לבחור מנובהרדוק שיכנס גם הוא עמהם. אך העלם סירב. ''אעדיף להישאר בינתיים כאן לבדי'' התנצל בנימוס ובענוות חן נובהרדוקאי.
"לבדך?!" השתומם החסיד למשמע אוזניו.
''והרי יהודי לעולם לא לבד!'' הפטיר בפליאה וירד את העלגה.

כשהמשיכו החסידים בדרכם, שם אותו חסיד אל ליבו לקולו של הבחור המפזם ושונה לעצמו בלחישה פעם ופעמיים "איי, איי, איי, יהודי לעולם לא לבד, אוי, יהודי לעולם לא לבד, הרי יצר הרע הולך עמו תמיד''.

על פי שיחותיו של הרה"ג ר' אברהם מרדכי מלאך שליט"א
 

טלח

משתמש מקצוען
"זאת מלכי מהמיתוג, חשבתי עוד משהו בשבילך,

אם כבר אנחנו משקיעות עמוד ראשון, וצלמת, למה שלא תביאי כמה סוודרים ממותגים יותר.

וככה תהיה בערימה מסודרת בצד סוודרים במעומעם, מאחורי המתלה עם הסוודר התלוי?

חדות העין יראו את הסוודרים האלו, ואת מביאה עוד לקוחות פוטנציאליות, ויחד עם זאת השדר הקליל נשאר? מה אומרת?"



"זאת שוב מלכי, חשבתי משהו חמוד, תקחי איתך ילדה לצלמת, והיא תשים את הסוודר על המתלה, ככה תעמוד על קצות האצבעות,

וככה יש לי משחק חמוד, בעקבים של הנעליים מאחור, אני יטביע את הלוגו של החנות, כאילו זה החריטות של הנעל".



"מלכי, תקשיבי, מתחשק לי לבכות. קיבלתי הרגע את המודעה. היא וואו. מה את אומרת על הגופן של האותיות? לא בנאלי קצת? את מבינה יש כאן כאילו יוקרה בכל המודעה, ואז אותיות כאלו מידי בנאליות? אולי. אני לא מקצועית....

ותגידי, איך מצאת את הכפפות האלו? נשנושות. ממש מרגשות. ומוסיפות ממש הרבה. רק עוד יומיים יוצא הפרסום, קשה לי לחכות..."



"זאת מלכי, סליחה על הבוקר... אבל הבנתי שגם את ככה ערה. מהאת אומרת מהשעה שש את מחכה למחלק...? טוב, בהחלט מובן. ראית איך שיחק לך המזל? במודעה ליד יש מודעה 'סוודרים' עם ארבע סוודרים פתוחים. תאמיני לי. מרחמת על מי ששילם את המודעה הזו.

אין בה שום עיצוב. שום דבר. ראית איך יצא יפה החריטה על הנעל? יום טוב, ובהצלחה במכירות".

***

"אמא אני יכולה לגזור מהעיתון הזה תמונות למחברת חורף? "

"כן, חמודה, אני סיימתי איתו".

"אמא תראי איזה תמונה מצאתי! יש כאן סוודרים".

"תראי? איזו ראיה חדה, ממש חדה. אבל עדיף שתקחי את המודעה השניה, כי לא בטוח שהמורה תבין מה התכוונת. במודעה השניה, את רואה, יש סוודרים ברורים וחמודים. תגזרי ותדביקי".

"אני יכולה את כל הסוודרים לגזור?"

"כן. ואת יודעת מה? אולי אני אצא איתך עוד מעט לחנות ונקנה לך שם סוודר. אני רואה שיש שם סוודרים ממש נחמדים".
 

RACHELIZ

משתמש סופר מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
אחמד קורע את הקרטון, מגיש ליוסוף אחד אחד. הם עובדים בשקט, מאזינים כל אחד לאוזניותיו הוא. מידי פעם מבליחים משפט או שניים לחלל הסופר.
מדף הפסטה מתמלא והם עוברים למדף הדגנים. קול בכי מפר להם את הפסטורליה.
הם מתעלמים, התרגלו לזה כבר. ילד רוצה משהו. בוכה קצת. אמא אומרת לא. בוכה חזק. אמא אומרת טוב טוב ונהיה שקט עד הילד הבא.
אבל הפעם הבכי נמשך.
ונמשך.
ונמשך.
אמא של הילדה הבוכיה מבקשת ממנה להחזיר את חבילת הסוכריות למקום והיא לא מוכנה.
רק ממשיכה לבכות, מחרישה להם את האוזניים.

יוסוף כבר עצבני. רוצה לעבוד בשקט. אם אין לה כסף אז שלא תבוא לפה עם ילדים.
"تعال ، ماذا لديها ، اسكت. لا تستطيع فعل ذلك أحمد ، أخبرها شيئًا عن هذا الرجل المجنون".
- "حسنا ، سأقول لها", אחמד מהנהן ופונה אל האמא המסכנה: "סליחה, גיברת. לא יכולים ככה לעבוד. הילדה רוצה אז תקני לה. אני יכול להביא לך שני שקלים. תראי היא ככה בוכה הרבה".
האמא המופתעת מסתובבת ועונה: "זה לא הכסף!"
מה הערבוצ'יק הזה מבין בחינוך, מה?
 
נערך לאחרונה ב:

nechama ro

משתמש מקצוען
מחר בחצות הליל האתגר יינעל.
(ה'חצות' הזה הוא ממש חוק בל יעבור, או סתם תוספת של אפקט דרמטי להכרזה הדרמטית...?)
 

פירי

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
הוא הביט על התמונה בעיניים מצומצמות. לא שאכפת לו, אבל איך רבקי נתנה לזה לקרות?
בנם היקר יושב על הרצפה, הורס לגמרי את העוגה שאפתה לו ליום ההולדת, כולו מלוכלך ברמה שעדיין לא ראה עד היום, הפרצוף מרוח בקרם כחול שאם זה לא היה בנו עצמו ובשרו היה דוחה אותו לראות את זה.
והיא עוד דאגה לצלם את זה!
הרי אשתו כל כך אוהבת לטפח את אפרים שלהם, ונהנית כשהוא לבוש בבגדים יפים ומריחים ממרכך כביסה. לפעמים מחליפה לו כמה פעמים ביום. וכאן כל הסרפן הלבן הזה מרוח, לך תדע אם זה יורד בכלל בכביסה.
"נו, איך זה? מהמם, נכון?", צצה רבקי מאחוריו.
"אני אומרת לך שראיתי הרבה תמונות מאחיות וחברות שלי, אבל שום חגיגת סמאשקייק שלהם לא הגיעה לרמה הזאת כמו של אפרים שלנו. היה שווה כל שקל ששילמתי לצלמת".
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  10  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה