אתגר אתגר דו שבועי - משחקי התפקידים

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
אחד הדברים הקשים לכתיבה, הוא הדיאלוג. שיהיה מעניין מספיק או שנון, מצחיק או עצוב, שיתאים לדמויות במדויק, שיעביר את הרגשות הדקים והעדינים ביותר.

ההשראה לאתגר, מתוך ויקיפדיה:
"משחקי תפקידים הוא שמה של קטגוריה רחבה של משחקים בהם השחקנים המשתתפים מגלמים דמויות, ודרכן מקיימים אינטראקציות אחד עם השני ועם עולם דמיוני אותו מתאר המנחה. בשונה ממשחקים אחרים, המרכז במשחק התפקידים הוא שיתוף פעולה בין הדמויות השחקנים כדי להתגבר על מכשולים אותם מציב המנחה, ולא תחרות בין השחקנים".

בדרך כלל, מרכזו של סיפור הוא העלילה.
במקרה הזה הרצון הוא להתמקד דווקא בשיח בין הדמויות. הפעם כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לכתוב דיאלוג.
קחו שתי דמויות קיימות (אפשר גם שלוש, אם חשקה נפשכם בקושי גדול) ותנו להן לדבר. או לשוחח. אפשר גם לצעוק.
כל אחת בשפתה השונה, במנהגיה, מושפעת מעולמה הפנימי שבנו כבר אנשים טובים לפניכם.
זה יכול להיות אלרון מתבדח עם גדליה מ'אדמה פראית', איציק השמאלן מ'הנורמלי האחרון', יושב לכוס קפה עם גיסו המתנחל של אייל, ואפילו הארי פוטר לומד את סודות הקסם מבלעם.
הן לא חייבות להחזיק באותו מכנה משותף או להוות קונפליקט בעצם קיומן יחד. אבל ככל שתמצאו את האפיון המדויק של הדמויות, יהיה קל יותר לכתוב עליהן.
איך הן תגענה לאותו עולם במשותף קצת פחות משנה. הן יכולות לחזור בזמן, ליפול דרך חורי תולעת או פשוט לחלום זו על זו בלילה. רק תנו להן במטותא ממכם לקשקש קצת.

האתגר ינעל עוד שבועיים מהיום. כ"ה חשוון (19.11.22) בשעה 23:59.
לנספח.
 
נערך לאחרונה ב:

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בס"ד

חושך נעים פשט ברחוב כשהחנות נסגרה.
ספרא יישר את גבו, סידר את הספרים האחרונים, וירד לחדרון הקטן של העובדים, ליד המחסן.
הוא הניח מסכת נדרים על השולחן והלך להכין לעצמו תה ארל-גריי.

"אין משקה יותר טעים מארל-גריי", ספרא אמר לעצמו.
ואם ספרא אמר- ספרא יודע.

"בהחלט הייתי עושה מאציל זה משקה,אם הייתי מניח את ידיי עליו!" הרעים לפתע קול מאחורי גבו, "אך אני מסופק אם יהיה ניתן לכנות משקה זה בגדר טעים".

ספרא הוריד את משקפיו באיטיות, מנסה לסובב את צווארו ללא שהאורח יובך מכך.

האורח היה לבוש שריון ומכוסה צלקות קרב, אך הוקל לספרא כשראה את זקנו ופיאותיו, שהכריזו שהוא מאנ"ש.

"אתה מחפש את השטיבלך שלוות יוסף? הוא נמצא ברחוב ממול" לגם ספרא מהתה שלו.

האורח נראה בהחלט כמו אדם שמחפש שטיבלך. כולו היה מכוסה באבק דרכים, והמבטא המוזר שבקולו העמוק והצרוד רמז על אדם מיוחד (חוצניק, חוזר בתשובה אולי,) שמבלה את ימיו בעבודה פיזית וזוכה להסתופף בצל אחיו רק במעבר היומי בשטיבלך.

ספרא היה מציע לו לשבת ולשתות איתו מהארל- גריי, אבל הוא זכר את פרצופו של האיש כששמע את שם המשקה.

"שלוות יוסף!?" קרא האורח. דם זורם בלחייו וידו אוחזת בניצב חרבו "אני לא הגעתי לאלקן, אני מניח?".

"לא לא," ספרא לא ידע מי זה אלקן, ומה שספרא לא יודע- הוא לא אומר, "אתה בחנות של ספרא, מרשת אור החיים" את זה ספרא בוודאות ידע.

האדם המגודל בחן אותו לרגע,ואחר הצתחק.

"וודאי וודאי," הוא אמר, מתיישב על יד השולחן "אין ספק שאחרי ששלוואן עזב, הנבל יאסור על כתיבת המילה שלווה בבתי כנסיות ומדרשיות. סלח לי כי נזעקתי לרגע," הוא הניח את הקסדה הכסופה על השולחן, וסידר את פיאותיו "אני שר הצבא מקאן,וליבי שייך לכוזר האמיתית,האחת והיחידה. אתה הוא כאשר אמרת, ספרא בעל החנות?".

"תכלס אני הדמותג שלה,אבל אין נפקא מינה". אמר ספרא.

"שם יפה הוא ספרא, דודי נקרא כך" אמר השר מקאן.

"אז הוא האדם השני שאני מכיר עם השם הזה" ענה ספרא.

מקאן לא צחק.

"ולאן ליבך שייך?" הוא שאל, ידו מרפרפת על הניצב בעדינות.

"לכאן, ללימוד, לעיר התורה". ענה ספרא.
התשובה ככל נראה,לא סיפקה את מקאן.

"אתה שומע מוזיקה קווארית?" שר הצבא רכן לעברו.

"חס וחלילה, רק אבריימל." ענה ספרא "בחיים לא שמעתי על המוזיקה החדשה הזאת." הוא נאנח ולגם מהארל- גריי, "מה יהיה עם הצעירים של היום" מלמל.

"יברכך אלוקים מאוצר מתנת החינם!" קרא מקאן "אולי אתה השליח להציל את כוזר האמיתית, האחת והיחידה!".

ספרא לגם שנית מכוסו,היא כמעט נגמרה. "אתה יודע רבי יהודי," הוא אמר "שכוזר לא קיימת".

נחירת הצחוק שהשמיע מקאן גרמה לכמה מכוניות רחוקות לצפור בהיסטריה.

"שטויות, היא קיימת. או לפחות הייתה קיימת בעבר". הוא אמר.

"בובע מעייסס, מדובר במשל". אמר ספרא.

"משל? משל?" מקאן כלל לא שם לב שכיסאו נפל כשהוא נעמד. "הנה שר הצבא של כוזר האמיתית, האחד היחידה, עומד מולך, חרבו בירכו, לאחר שהוא הטריח חצי מהמקובלים של הארמון כדי להגיע לדורו של משיח ולחפש את הכתבים, ואתה אומר לי שאני משל?"

הכוס כבר הייתה ריקה, וספרא הביט בה בצער. "לא אמרתי שאתה משל," הוא ענה "רק שכוזר היא משל. אתה לא כוזר" .

שר הצבא הניד בראשו "כוזר היא כל כוזרי שבליבו יראת שמיים" הוא ענה, "כך או כך אני עומד מולך, מגיע היישר מכוזר האמיתית".

"הלא-אמיתית" דייק ספרא, "תאמין לי. אם אני אומר אני יודע".

"אם היית כוזרי, היית נשפט עכשיו כמורד במלכות" נאנח שר הצבא, "הסבר לי, מאין אתה כל כך בטוח שכוזר לא קיימת,גם אם שר הצבא שלה עומד מול עיניך?".

ספרא פזל לעבר המיחם,תוהה אם הכנת תה באמצע שיחה עם שר צבא נחשב למעשה לא מנומס.
"אני קורא הרבה" הוא החווה בראשו לעבר הספרים שמסביב "ויודע הרבה,אבל האזכור הכוזרי היחיד שאני מכיר הוא רק ספר הכוזרי".

שר הצבא צחק כל כך, שהשולחן רעד.
"נו?," הוא אמר, לא מבחין במבט המודאג שספרא שלח לכוס הזכוכית. "וספר קודש שלם עלינו זה לא מספיק בשבילך?".

ספרא חיכה בסבלנות עד שהצחוק ירגע, "זה לא כל כך פשוט" הוא אמר, "הרי מדובר על ספר אחד, והוא ספר מוסר ולא היסטוריה. מסתומא הייתם אמורים להופיע בעוד ספרים. תיעודים היסטוריים יהודיים, ש"ותים. למה אין שו"תיים מכוזר?"

"אני לא הרב מיכאל,רק שר צבא פשוט" ענה מקאן, ידו על מצחו "אולי כל השו"תים נשלחו לבבל? אעדכן את המלך בנושא. אך בכל זאת", שר הצבא העביר יד בזקנו "לא נשאר שום דבר מהממלכה שלנו? הריסות של מבנים, או תיעודים של הבולגרים או הביזנטים?"

"יש דברים כאלה," ענה ספרא, מיישר את כיפתו "אך אני לא אוחז בספרי היסטוריה של עמים אחרים".

"נחמנתני במשפט זה," חייך שר הצבא "אם הנבל היה מנצח, כולכם הייתם מזמזמים כל היום את רשימת השטיחים הארוגים של שושלת הסולטן". הוא נעמד,חובש את קסדתו.
"אם כך,אחדל לשכנע אותך בצדקת דרכי," הוא אמר "רק עזור לי. יש לך ספר הכולל דרכים להתגונן מאבקת הרעם? הרב מנרם ביקש מהוד מלכותו להשיג כתבים בנושא."

ספרא שיחק במשקפיו "יש את מרגל להשכרה" הוא אמר,מתלבט," וגם אדמה פראית יכול לעזור. אני חושב."

"יברכך ה' בברכת הלוחמים" אמר מקאן, לוקח את הספרים ומאזנם בידו. "דבר אחרון, מה זה שבידך?"

"משקפיים," ענה ספרא "הם משפרים את הראייה".

"לא חתיכת הזכוכית הזאת," הצביע השר, "הבד הקטן שעל ידה".

"אה זה,המטלית שלהם." ספרא הרים אותה לעבר מקאן "רוצה אותה?".
"היה למהללאל מה לעשות עם בד מיוחד כזה" אמר מקאן "אך מדובר על לא תחמוד".

הוא לחץ את ידו של ספרא, והסתובב.

"לילה טוב כבוד השר ואל תשכח לבוא מחר." אמר ספרא לשר הצבא המתרחק "בדיוק יצא ספר חדש של מ.קינן, מכירות מטורפות. היא סיימה איזו סדרה ממש פופולארית".
הוא קם מהכיסא וצעד לעבר המיחם "אני מקווה שהוא יחזור גם מחר, הוא עושה רושם של אדם שנעים לשוחח איתו", אמר ספרא לעצמו.

ואם ספרא אמר- ספרא יודע.
 

כותב השורות

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
ליל הבחירות, שנתה של השרה נדדה, אך עיניה נעצמו מאיליהן מבלי ששמה לב.
היא לא התנגדה להן, להיפך, היא חיכתה לרגע הזה, שיפטור אותה מהבטה ממושכת בגרפים מבעיתים שהדהדו את חטא היוהרא שלה בראש כל חוצות.
היה קל לה להירדם, לברוח מהשאלות הקשות, להתחמק מהאצבע המאשימה שהופנתה לעברה.
עד מהרה הפכה התרדמה שנפלה עליה למחזה שעליו לא חלמה אף לא בהקיץ...


- גברת מיכאלי, זה בגללך

- קודם כל אל תקרא לי גברת, אתה יכול לקרוא לי שרה, רבה, מרה, רק לא גברת, לגברים לא היית פונה בתואר מעליב שכזה, מיזוגן שכמוך, דבר שני מי אתה? רגע אני מזהה נכון? בן יהודה? חחח גדלתי עליך.
- הירגעי, אכן כן שמי ליתר דיוק הוא אליעזר בן יהודה, רק רציתי להודיעך כי הנני רואה בך כאשמה המרכזית בהפסד הצורב של הבחירות
- ברור, הכי קל להאשים את הנשים, אני יודעת, אתם הגברים לעולם לא תקחו אחריות
- מה אני קשור? בתקופתי כלל לא היו בחירות, ואם כבר מדברים על המונח 'בחירות' לדעתי זה שם גרוע, הייתי מציע – מפקד אוכלוסין, משאל עם, בחירות נשמע לי קצת שטחי, בפרט כשאני רואה את המועמדים לבחירה...
- הנה שוב אתה משפיל נשים כשאתה מזכיר רק את המועמדים ולא את המועמדות, בדיוק לכן אני מנסה לשנות את השיח
- ובדיוק לכך באתי, כי לדעתי זו הסיבה שהפסדת בבחירות, אנשים מאסו בשינויים ההרסניים שחוללת בשפה היפה שהמצאתי
- בוא בוא, אתה לא המצאת, אתה בגדול העתקת, וגם לך היו טעויות פה ושם, ובסוף זה השתרש והתקבל, גם לי מותר להשפיע על השפה
- לא, את לא משפיעה, את מחרבת והורסת את השיח, את הופכת כל דו שיח לטרלול מתמשך ולא מובן
- תתבייש איך שאתה מדבר לאישה, אנחנו ציבור ענקית שרוצות לדבר בשפה הוגנת כלפי נשות ונשים, מי אתה שתגיד לנו איך לדבר?
- את יכולה לדבר איך שאת רוצה, אני רק באתי לעורר אותך לכך שהציבור מאס בך
- הציבור לא מאס, אם כבר היא מאסה, אבל את מנותק, אין לך מושג מה קורה בשטח, במקומות הרבות בהם אני מסתובבת
- לדעתי דווקא את מנותקת, אבל שיהיה, אני כבר צריך ללכת
- לא אל תלך, עד שבאת, תגיד מה אתה אומר על פקקות, כבישות, המילים האלה תתפוסנה?
- אינני חוזה או נביא, אבל תחושת בטן שלי ש...לא יתפוס
- חבל, רציתי לעשות היסטוריה במשרד התחבורה.
- לא נורא, גברת מיכאלי, לפחות את, היסטוריה.
 

הזדמנות

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פו לא מיהר. הוא חיכה לאיה. ומשזה לא הגיע היה לו זמן לגלגל שיחה בטלה עם זיגמונד.

"בנפשו של כל אדם קיימים תכנים מודחקים בלתי נגישים אשר האדם אינו מודע להם", אמר זיגמונד פרויד. פו הדב ליקק דבש מהצינצנת באצבע צהובה שמנמנה. "והם עשויים לצוף בחלומות, אסוציאציות ועוד. הם אלה אשר יש לנסות ולהציפם בטיפול פסיכולוגי."

פו היה נראה ישנוני מעט או שקוע מדי במאכל המתקתק והדביק וזיגמונד לא היה בטוח שהוא שמע את תיאוריית החלומות שלו.

"טיפול פסיכו..מה?" תהה פו בקול והוסיף- "אני חושב שאנחנו חולמים כדי לא להיפרד לכל כך הרבה זמן. אם אנחנו נמצאים זה בחלומותיו של זה, אנחנו יכולים להיות ביחד כל הזמן." דבש עינברי זלג לו על הסנטר.

"טוב, זה מעניין מה שאתה אומר". אמר זיגמונד ושילב את אצבעותיו. "אבל לא הכל פשטני כל כך." הוא מיהר להסתייג. "הנפש שלנו מורכבת מכמה שכבות- המודע, הסמוך למודע והבלתי מודע."

פו התיישב לרגלי העץ, השעין את ראשו בין כפותיו, והתחיל לחשוב.

"אתה מזכיר לי את שפן". הוא אמר לבסוף.
"שפן?" תהה זיגמונד, הוא צייר בעיני רוחו את היצור הקטן ההוא, מה הוא בעצם יודע עליו? ואיזה חלק מהנפש שלו מזכיר את נפשו של השפן, אלא אם כן פו התכוון לדמיון חיצוני?

"שפן הוא פיקח" אמר פו בקול מהורהר.
"אהה, יש לו שכל" ירד זיגמונד לסוף כוונתו.
היתה שתיקה ארוכה. "אני חושב", אמר פו, "שבגלל
זה הוא לא מבין שום דבר".

זיגמונד לא החליט אם להיפגע מהמחמאה. מטבעו נידון כל אדם לחיות עם קונפליקטים, הוא חשב לעצמו וניסה להדחיק אותה אל התת מודע אבל היא הציצה כמו דב עגלגל וצהוב שמנסה להסתתר מאחורי גזע עץ גרום.

"הי, לאן אתה הולך?" הוא שאל את גבו המתרחק של פו.

פו היה מוכרח לדעת למה איה מתעכב, אולי הוא נקלע להרפתקה כלשהי ויתכן שהוא אף זקוק לעזרה.

"אתה לא יכול להישאר בפינה שלך של היער ולחכות לאחרים שיבואו אליך. לפעמים, אתה צריך ללכת אליהם." אמר פו.

"זה נכון גם בתחום אחר לגמרי", הסכים איתו זיגמונד פרויד. "כאשר ההשראה לא באה אלי, אני יוצא ופוגש אותה בחצי הדרך".

הם צעדו זה לצד זה, כשלבסוף התפצלו דרכיהם- פו נכנס אל תוך היער וזיגמונד נבלע לתוך המסך של פורום כתיבה, אולי משם תגיע קצת השראה.
 

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
בעד החלון היא נשקפה, מבטה מתלבט בין הרהור לבין כעס לבין אהבה דואגת.
לפני רגע היא ראתה אותו שם, מפזז ומכרכר, ולבה נמלא תרעומת. עוד רגע הוא ישוב, והיא כבר תאמר לו את דעתה. היא, אשתו הראשונה והראויה לכך.
דמות קטנה הופיעה פתאום מתחת לחלונה, תפסה את מקומם של כל הרוקדים לכבוד ה'. דמות קטנה, מפזזת ומרקדת אף היא, ומשהו בה - מלבד הריקודים - הזכיר לה אותו.
הדמות הקטנה הרימה את ראשה, גילתה אותה עומדת בחלון, ופניה המוכתמות בדמעות הוארו.
"סליחה! גבירתי! האם - האם תוכלי לעזור לי?"
הילדה הקטנה נראתה כל כך אבודה, שהיא לא חשבה הרבה - ושלשלה בעד החלון את החבל שבו השתמשה אי אז למילוטו מהבית.
כבקיאה ורגילה טיפסה הילדה בחבל המושט, ותוך רגעים בודדים נחתה על רצפת החדר שלה.
"זה היה נהדר!" היא התנשפה בעיניים בורקות. "את יודעת, חשבתי שאטפס על עץ הדובדבן שליד התחנה ואשן שם הלילה, אבל אז פתאום נשבה רוח ומצאתי את עצמי כאן. אולי את האישה שאמורה לאמץ אותי?"
תחינה מתוקה נשמעה בקולה של הילדה, אבל היא - מעיה התכווצו. הלוואי היה לה ילד...
"אינני - " היא התחילה לומר, ועצרה.
"אני יודעת," נעגמו פניה של הילדה בצער. היא השפילה את מבטה והרימה את אחת מצמותיה. "זה בגלל זה, נכון? בגלל זה את לא רוצה לאמץ אותי, נכון?"
"אינני מבינה..." היא גמגמה.
"איזה צבע זה?" תבעה הילדה.
"אדום, חושבתני," היא מלמלה בחוסר ביטחון.
"אדום, כן..." שוב הושפל מבטה של הילדה. "זה תמיד יהיה הצער הגדול של חיי... אבל לא חשבתי שבגלל זה לא תרצי לאמץ אותי!" עיניה האפורות ננעצו בה בתרעומת, שהייתה מעט מהתרעומת שחשה היא עצמה מקודם.
"מחבבת אני את הצבע האדום!" היא מיהרה לומר. "זהו צבעו של אישי, יש האומרים. ושערך יפה עד למאוד!"
"באמת?" שוב הוארו פניה החיוורות של הילדה. "אינך אומרת זאת סתם, כדי להרגיעני?"
קולות נשמעו שוב מן הרחוב. קולות שבר וזעקה. האם אסון קרה בחגיגת ארון ה'?
בהלה אחזה בה.
"בתי," היא אמרה במהירות נחפזת, "עלינו למצוא דרך להשיבך לעולמך. איני האם המאמצת המיועדת לך. עלייך לשוב ולחפש אותה. ומקווה אני שלא תצטרכי לישון בין ענפי עץ הדובדבן, שאיני יודעת מהו..."
"טוב," נשמטו כתפיה של הילדה אדומת השער. "אני מניחה שעליי לצאת החוצה, אל הרוח שתישא אותי בחזרה אל ארצי..."
"כן... תרצי שאלווה אותך?"
"לא, ארד שוב בחבל," היא אמרה בקלילות, והניפה את שתי צמותיה.
"לפני שתלכי - " היא הניחה יד על כתפה של הילדה, "האם תאמרי לי את שמך בטרם תעזבי?"
"האם אוכל לומר לך את השם שהייתי רוצה שיהיה שלי?" להטו עיניה של הילדה בתקווה.
"את השם שהיית רוצה שיהיה שמך?" היא נעצה בה את עיניה שלה בבלבול. "אשמח לשמוע את שמך..."
"טוב..." משכה הילדה את המילה. "הייתי רוצה שיקראו לי קורדליה, אך שמי האמיתי הוא אן, אך שימי לב לבטא אותו בצורה הארוכה שלו, טוב?"
"טוב... א...ן," הגתה את השם הזר בהטעמה. "ואני שמי מיכל."
"מיהל," חזרה הילדה בעיוות קל. "תודה לך, מיהל, על שאירחת אותי! ותודה גם על מה שאמרת על צבע שערי! אני מקווה שבעלך, זה שדומה לי, יחזור מהר, ואני מקווה שתמצאי במהרה ילד אחר לאמץ..."
ובתוך רגעים אחדים השתלשלה הילדה בעד החלון, ורוח חזקה עטפה אותה כמעט מיד.
רגע אחר כך - היא כבר לא הייתה שם, ולה לא נותר אלא לתהות אם חלמה את המפגש הלא הגיוני הזה.
אבל הוא היה כל כך לא הגיוני - כל כך לא ייתכן שבאמת הרוח יכולה להביא אנשים מסיפור חיים אחר, מעולם אחר, מאומה אחרת - שהיא ידעה שראשה לא יוכל להמציאו אפילו בחלום.
היא התנשמה עמוקות. עוד מעט הוא יחזור, האיש האדום שלה, זה שכל כך שונה מהאיש האדום הראשון בהיסטוריה. והיא ידעה שגם אם תנזוף בו את תרעומתה - הרי שעמוק בתוכה היא יודעת את האמת: ריקודיו ריקודי קודש הם, ואין בהם כלל קלות ראש.
ואולי הייתה זו ילדה אחת קטנה, שרחוקה מאוד מן הקודש, שהנביטה בה את ההבנה הזו.


גילוי דעת חשוב:
כמובן, כולי מלאת יראת קודש מן הדמות הראשית שעליה כתבתי, וכמובן - אין כלל אפשרות להשוות בינה לבין הדמות המשנית והבדיונית שביקרה אותה. מקווה שהמפגש הדמיוני הזה בכל זאת מעניין...
 

R.E.Y

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
צילום מקצועי
הקטע הבא שייך לניקית שאין לה אפשרות להגיב כאן
תהנו!

עריכת הנהלה: לפי חוקת הפורום (סעיף 2ה) אין להעלות קטעים מאת ניקים שאינם חברים בפורום.
ניקים ללא הרשאות מוזמנים לפנות לאחד המנהלים, ואם הקטע יימצא מתאים יועלה על ידם.


מירי מסתובבת סביב העץ, לוחצת על המקשים, צליל ממתינה. עוד פעם. מגרדת בעצבנות את אוזן שמאל, פותחת קוקו. מתחרטת, סוגרת.

"בבקשה?"

ילד מוזר עומד מולה, מוזר ממש. אין לו כיפה, הוא חילוני. ואבא לא מסכים לדבר עם ילדים כאלה.

מצד שני, לפני הניתוח היא דברה עם ילדים מכל העולם, מצד שלישי, עכשיו זה גם חסד. מירי מתלבטת.

טוב, אבא ירשה. זאת מצווה.

מירי מעבירה את הפלאפון ליד השנייה, "כן, איך אפשר לעזור?"

דודי פעם סיפר לה בדיחה על איש לחוץ שניסה להיות אדיב. הפאנץ היה טיפשי יותר ממצחיק, היא משתדלת להיות אדיבה. רק.

"בבקשה, תראי לי גן של שושנים...."

מירי בוהה בו. זה לא הכי יפה, היא שנאה שבהו על האוזן שלה כאילו הייתה חייזרית, אבל- - -הוא בעצמו מזכיר לה חייזר!

"התכוונת נחל שושנים?, כי אני לא מכירה שום רחוב כזה, סליחה"

הילד מסתכל מוזר, חלומי כזה. הוא נפגע?

"בבקשה, תראי לי גן של שושנים"

הוא ביקש את אותה הבקשה! קצת יותר לאט. אותן מילים בדיוק.

משהו לא כל כך תקין פה. אולי הוא על הרצף? פעם יפהל'ה הפיקה קמפיין על אנשים שעל הרצף. להעלת המודעות, היא אמרה לחיה, קרצה.

הילד מסתכל עליה בעקשנות. מחכה לתשובה.

"אהה....שושנה זה פרח וורוד כזה, עם עלי כותרת?" מירי מתבלבלת. ובכלל היא צריכה לדבר דחוף עם אבא. והוא לא עונה. עוד רגע היא תפסיד את מפגש החברות בפארק ויש גבול לחסד-עם-ילד-חילוני-מוזר.

"שושנה היא פרח יפה, וגם גאוותן, עם עלי כותרת שמסרקים, אני הכרתי אחת כזאת" משתתק. דמעה נופלת מעין, ועוד אחת.

"פעם אחת... כשירדתי לכאן טיילתי בגן של שושנים, תוכלי להראות לי את הדרך?"
מירי מכחכחת.

"אבא ,אבא, אבא מלך העולםםםם - - -

הוא קופץ בבהלה, מירי סוף סוף נרגעת. לוחצת, צועקת בקול:

"אבא! חיפשתי אותך דחוףףףף"!!!!
הוא זז הצידה, מבטו עמום. הילדה העסוקה הזאת מזכירה לו קצת את השושנה שלו, בימים הגאים שלה. והיא לא מבינה בשושנים.

בכלום, בעצם.

הדמעות כבר זולגות לו, נספגות בגלימת הנסיך שלו. הנחש אמר לו בפעם האחרונה שהוא חווה כל פעם מחדש הלם-תרבות וזה טראומה. לימד אותו שתי מילים חדשות שהוא לא מבין את פשרן. למה לא דברים מוזרים וקושי? כדור עם מילים מסובכות, ואנשים שמסבכים כל דבר.

"סליחה, זה היה אבא שלי, שיחה דחופה" היא חוזרת אליו. עכשיו גם המבט שלה עצוב, ומשהו שקוף גדוש לה בעין.

"הנחש..." הוא מתחיל-

"הוא אמר לי שהילדים פה לא יודעים להרגיש, ולהבין, כמו המבוגרים... אבל את בוכה. ולא מבוגרת, את בטוח מבינה מה זה גן שושנים."

הוא מתנשף, ההרצאה ארוכה מאוד עבורו, לא רגיל לדבר כל כך הרבה, מתבלבל, במצוקה שהולכת וגדלה.

מירי בהלם. היא באמת מאוכזבת שאבא לא הסכים לה ללכת ואפילו בוכה, אבל איך הוא מעז לדבר ככה על הדמעות שלה? בושות.

"לא אכפת לך ככה לבכות ליד אנשים?" היא מטיחה. פגועה.

הוא שותק.

מתעטף בגלימתו ושותק. וזהו.

ועוד.

מירי מעפעפת. היא פגעה בו, זה אסור.

אולי תתקשר לדודי? הוא בטוח ידע מה לעשות עם הילד המוזר הזה. אבל הוא יעלב ויבכה. והיא לא יודעת מה עושים עם דמעות של ילדים אחרים.

אמא שלה...אמא שלה! היא תמיד יוצאת משיחות תקועות. היא שואלת שאלות פשוטות כאלה.... סתמיות. כולם יודעים איפה הם גרים ובני כמה הם. היא תשאל וזהו.

"איפה אתה גר?"

אור ניצת בעיניו.

"כשעצובים...אפשר לראות בכוכב שלי 34 פעמים את השקיעה"

הוא מתנער.

"אבל המבוגרים קוראים לו סטרואיד B-612 . זה שם ממש נורא"

??

כוכב?

מעבירה יד על העיניים, רואה כוכבים. אולי הוא לא על הקצה? אולי הוא לא נורמאלי? רותי קפלר כתבה על זה בנורמאלי האחרון, שכחה איך קוראים למחלה הזאת ש... שמדמיינים דברים.

"את קוראת ספרים?" הוא שואל פתאום-

"בטח, הרבה"

"אילו למשל?"

"בעקרון לנוער, של רותי רפפורט, שרה מלוביצקי, יונה ספיר, אמממ, מתגנבת למבוגרים, מה שבסדר כמובן"

היא נתקעת קצת, מסמיקה.

"מה שיש עליו פיקוח, ושאבא שלי קרא, כמובן"

הוא שותק. מתנער פתאום.

"שמעתי שהוא כתב עלי ספר, לא יודע איך הספר נקרא. אני מתגעגע ..."

השיחה הולכת ונהיית מוזרה מרגע לרגע, מירי חייבת לעצור אותה. אבא לא יסכים, הוא מדבר על ספרות אחרת, לא חרדית!

פתאום נשמעת צפירה. חזקה.

הם מסתובבים בבהלה-

"מירי?"

מירי מחווירה. מסתכלת. נושפת. נרגעת. זה הרכב של דודי - -

אבל דודי המום, לא מביט עליה בכלל, ואין לו שום בדיחה. זה מוזר.

מביטה הצידה, למי שגנב לה את דודי, אבל הילד...הוא לא פה. הוא נעלם.

דודי ממלמל, משתנק.... "זה היה ה..נסיך ה....קטן"?

מירי מרימה עיניים למעלה, תוהה.

כוכב קטנטן מאיר פתאום, שולח קריצה.
 
נערך לאחרונה ע"י מנהל:

לוצ'י

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
בֶּן אָדָם. מָה לְךָ נִרְדָּם?! קוּם וְהִתְהַלֵּךְ עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת - -

טפיחות קצובות הדהדו באוויר החם והמהביל. צדוק תופף על הדרבוקה המעוטרת, קולו העמוק מסתלסל לו בחלל. מסתלסל - ונעצר בפתאומיות.
היה שם איש. איש, שישב לו ברגליים משוכלות מאחורי גדר ברזל, וגילף גלעין משמש קטן בשתיקה.

פלאאש.

הבזק אור חד חצה את מוחו של צדוק לשניים. הוא התנודד לרגע על מקומו, ולאחר התייצב.

"הִנָּבֵא, בֶּן אָדָם. הִנָּבֵא עַל עִיר זֹאת, הִיא כּוּזָר. לְמַעַן יֵדְעוּ כֻּלָּם - - " דום. טאק. "אֶת חֲזוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים". דום. טאק. דום.

אזו'רין הרים ראשו מהגרעין ומהסכין החדה, הקהה מרוב שנים.

"הגעת למקום הנכון", החמלה עטפה את קולו, בעודו מתבונן על האיש הזר, עם הסמרטוט הלבן על כתפיו.

"למילכה יש כל מיני צמחים שממש טובים להזיות ודמיונות כאלה, אתה יודע" אזורין הנהן לעצמו. "אני חושב שכדאי לך לשאול אותה, אולי היא תרשה לך לנסות". רצינות נשזרה לקולו, והוא הנהן שוב, נכון לעשות כל מאמץ שידרש כדי לעזור לזר שעמד מולו.

"לֹא תֵּדְעוּ עוֹד שׁוּם חָרֶב. וּמִלְחָמָה לֹא תִּהְיֶה עוֹד. וְשׁוּם חֳלִי נֶפֶשׁ וּמַדְוֶה לֹא יִקָּרֶה עוֹד בְּפָנֶיךָ. וְיֵדְעוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי אֲנִי ה'". דום. טאק.

קל אלוקי השמים!

אז'ורין שמט על הארץ את הגלעין והתקרב לגדר המקיפה את המתחם, כשהסכין אחוזה בידו הימנית. "אתה רוצה שאני אקרא לאלר?" עיניו היו מלאות בחמלה עמוקה. הוא באמת חושב שהוא נביא! השתגע, הבן אדם. לפחות כאן, אולי יצליחו אלר ומילכה להוציא ממנו את השגיונות שדבקו בו.

עיניו של צדוק התמגנטו לקת הברזל של הסכין.

"וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים. וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת - - "

אז'ורין לקח פסיעה אחורה, והתבונן שוב, מחדש, באיש הגבוה שעמד מאחורי הגדר.

ציפה לבנה ארוכה על הכתפיים. כלי נגינה מוזר למראה - עליו היכה קצובות מידי כמה דקות - תלוי בעזרת חגורת עור צבעונית על גופו. כובע לבן מסומרטט, ותיק - שנראה כאילו נלקח ישירות מרחובותיה האפלים ביותר של גיאט - השלים את המראה.

"אתה רוצה שאני אקרא לאלר?" הוא חזר שוב, מיואש.

עיניו של צדוק התפכחו לרגע, מתמלאות בברק עכור.

"אני.. אני לא יודע.. אני לא יודע מי זה", כתפיו השתופפו לתוך עצמו, וקומתו התמירה תמיד נראתה פתאום עלובה כל כך.

"אבל תקרא לו, אם אתה רוצה".

הקול, שרגעים ספורים קודם לכן היה כה עמוק וחם, נשמע שבור וחלוש כל כך, עד שאז'ורין, שהסתובב כדי להיכנס פנימה ולקרוא לבעל הבית, הסתובב חזרה, נועץ בצדוק מבט דואג.

"אני אקרא". הוא בחן אותו מקצה נעליו עד הכובע הלבן, המסמורטט, כמו בודק אם יוכל צדוק לשרוד את הדקות בהן ישאר לבדו.

אז'ורין הסתובב לכיוון שער העץ הקלוף, מבחין פתאם בילדון קטן ומנומש שרץ לעבר הגדר, מנופף בגלעין אפרסק גדול. "אז'ורין!" הילד עלץ, תוחב ידו מבעד לגדר הברזל. "תגלף לי ספינה!"

רעם הבזיק במוחו של אז'ורין. שובר אותו, מטלטל.

"אני!" הוא קיבע את מבטו - שהפך למבעית - בפניו של הילד. "לך. ספינה!" צחוק פרוע בקע מפיו. הוא טלטל ראשו בחוזקה, ריח של אש ועשן עולה באפו.

הילד, שפניו החיוורות כמעט והעלימו את נמשיו, נעלם משם בריצה מפוחדת.

"כִּסְפִינָה הַמִּטַּלְטֶלֶת בְּלֵב יָם, כֵּן יִהְיֶה לְאוֹיְבֶיךָ - " צדוק תופף קלות, עיניו עצומות.

אז'ורין הגביר את צחוקו המפחיד. ידיו סותמות את אוזניו, ושברי מילים מקוטעים נפלטים מבין שפתיו.

שני גברתנים יצאו בריצה משער הבית, מתקרבים אל אז'ורין. הם החליפו מבטים מהירים ביניהם, אחזו כל אחד ביד אחרת של אז'ורין, וגררו אותו לכיוון הבית. מתעלמים בשפתיים חשוקות מניסיונותיו להשתחרר מידיהם הכובלות.

"ספינה. אני! ספינה!" הדי הצחוק המרתיע - שתפיפות קצובות ליוו אותו - עוד התגלגלו באוויר, כשנכנסו השלושה אל הבית.

"לֹא תֵּדְעוּ עוֹד שׁוּם חָרֶב. וּמִלְחָמָה לֹא תִּהְיֶה עוֹד. וְשׁוּם חֳלִי נֶפֶשׁ וּמַדְוֶה לֹא יִקָּרֶה עוֹד בְּפָנֶיךָ - - "

דום. טאק.

דום.
 

לבי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס'ד

מה? מה ההיסטרי-ה?!
מישהו הטיל חכה?
ספינה עם מערכת רשתות...

תציץ אל החוף ותראה בעצמך.

הבחנתי ביי! –אני צולל למעמקים.

רגע, בואו כולכם למה ברחתם? בסך הכול רוצה לבוא אליכם בדברי שלום ורעות.
כן בוא אתה, נראה בחור אינטליגנטי - תתקרב נשוחח בנחת.

מה רצון כבודו?

אתה נרעד, מה קורה לך? אני כל כך מפחיד?
מה אתה מציץ לפי? סופר את שיני.

לא, לא חס ושלום! מחילה מכבודו.

טוב, ניגש לענין - שאלה לי אליך, לא נמאס לכם כל היום במים?

למה שיימאס לנו?

צריך לגוון בחיים, לא אמרתי שאסור קצת לשחות ולעשות סלטות, אבל נעים להשתזף בשמש
פיקניק ברביקיו וכאלו, מה דעתך?
העולם יפה ומתקדם...

לא יודע, מחילה צריך לצלול מרגיש מיובש...

בכבוד, קח לגימה ונמשיך...
אל תראה אותי כזה, סבתא רבתא רבתא שלי היתה מין חצי בת ים.
תעלו נהגה קצת בפילוסופיות מענינות, בפוליטיקה.
ונפל לי רעיון עצום, אוכל לעשות לך פרוטקצי-ה בלימודי היי טק, בלי בגרויות, בלי ליבה וכל הבלה בלה -אתה יודע יש לי "קשורים"...
ולא כולם חייבים להיות רבי עקיבא, וכמו שאתה רואה אותי, אני לאו דווקא פפוס, חחח.

אה...זה קצת מסוכן לנו, תבין.

מה מסוכן?

עלולים לתפוש אותנו ברשת.

אה...לא מתאים לך לפחד כמו ילדה.

אנחנו חיים במים - זו מציאות.

תתקרב קצת יותר יש לך סנפירים מעניינים וקשקשת מיוחדת.

לכולנו כמעט יש..

זהו אמרתי לך גם לזה יש על החוף פתרון מעולה, שמעת על "and sholders" -מומלץ אבל איפה תשיג אצליכם בסופר חסד גלי תכלת? אתה מבין אני מדבר על בעי-ה קיומית.
אבל הקשקשת שלך מיוחדת באמת מראה כמה אתה טהור, תתקרב עוד צעד.
מה דעתך על הצעתי? תנסה בוא עלה לחוף ותרגיש בהבדל .

אני מצטער, צריך לחשוב...

תעלה לכמה רגעים, אם לא ימצא חן בעיניך תחזור מיד, מה הבעי-ה?!.

ואם יתפשו אותי ברגעים אלו ...

אני כאן להגן עליך...קצת אימון בידיד, קצת אומץ .
הנה ,הנה כל החברים שלך מתקבצים, יפה ! עלו עלו לחוף אתם אורחיי.
סוף סוף הבנתם, במים מסוכן מאד, הדייגים טומנים לכם מארבים ופתיונות.
ואם תסרבו להצעתי, תמשיכו להיות דלפונים ללא השכלה רק מים מים...
נסגר - אם חפצי חיים אתם שמעו לעצת ידיד ועלו מן המים.
מה אתם מסתודדים?
וואו איזה גל ..
בורחים...למה?

כי אנו חפצי חיי חיי חיים...

צללו!
חלקלקים ועקשנים ומרובי דגיגים ואני נשארתי רעב.
 
נערך לאחרונה ב:

-חיה-

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
בס"ד

אורחי הארמון אוהבים לתאר את הגינה המלכותית כיפה שבגינות, מספרים על גווני עציה ורחש מימיה, וטוענים שאין כמותה בכוזר, אולי אפילו בעולם כולו. לדעתו מדובר בהגזמה, ברור לו שבין המרחבים העצומים שמחוץ לחומות הארמון שוכנים מקומות נאים ממנה. ובכל זאת כשרוחו סוערת, רגליו מוליכות אותו לגן היפהפה, מבריחות אותו מהתסכולים שהולכים ונעשים כואבים מיום ליום.

הרוח הקרירה המנענעת את האילנות מרגיעה אותו, דוחפת אותו לחפש מקום חבוי בו יוכל לעבד את רגשותיו. וכך הוא מוצא עץ צדדי בעל ענפים עבותים הנראה כאילו נשתל במיוחד בשבילו, הנסיך הבודד.

הוא נשען על העץ, משחזר את הדקות האחרונות בראשו. מהללאל הוא חבר טוב, אין ספק. הוא לא מכיר שום בחור נוסף שהיה נפגש עם המלך רק כדי לבקש את טובת הנסיך הדחוי. רוב הבחורים מעדיפים להכחיש כל קשר אליו, מדמים אותו לכלב מצורע.

בחסות השקט שכה ייחל אליו הוא מושך ענף צעיר וקוטף עלים שרק החלו לצמוח, לא יודע שמעשיו מעירים כוחות נסתרים. "עצור נסיך אכזר!" קול זקן מבעית אותו, יש כאן משהו!

"שלא תעז! שלא תעז לקרוא כך לנסיך כוזרי!"

"נסיך או לא, אל תיגע בעלים שלי",

ההוראה די פשוטה, על אף מוזרותה, ויקוואל שומט את הענף, מצמיד את ידו לניצב חרבו. "מי אתה?" בהלה שזורה בשאלתו, מוסיפה להברות חַדּוּת חותכת.

"מי אני? אני הוא עץ מאוד זקן ושבע ימים", מנגינה עלומה מצטרפת חרישית למילותיו, "ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים".

כעס עולה בנסיך הצעיר, מי שזה לא יהיה, הוא ידאג לנקום בו! גם אם התרגל ליחס המזלזל אליו, על מהתלה כזו הוא לא יעבור בשתיקה!

"צא החוצה! עכשיו! תזכור שנסיך כוזר מצווה אותך כעת",

הקול הזקן נשמע שוב: "אני ניצב כאן, מולך. אני עץ, כמו שאמרתי", ניחוח עתיק וקסום מתלווה לדבריו, שצליליו דומים להפליא לאביו המלך, עליו השלום.

עיני הנסיך מתעגלות, "עץ מדבר?" זה בטח דמיון, הוא עבר היום יותר מידי.

"כן" משיב העץ, "ואל תזלזל, זה כמעט כל מה שיש לי"

התשובה מזעזעת את יקוואל, מעצימה את ההלם שחש, עץ מדבר! אליו! גלים של אי שפיות מציפים את מוחו. הוא נאחז במילים ששמע ופוקד על עצמו לדבר, רק כדי לא להתעלף במקום החשוך הזה, "מה עוד יש לך?"

"יש לי המון עצות, לעלים בעיקר, אבל אפילו סב סבך נעזר בי פעם",

סב סבו נעזר בו? חיוך עולה בו, עץ מדבר עם שיגעון גדלות, המוח שלו יצירתי לחלוטין. "יודע מה? תן לי עצה, מה תאמר לנסיך שכל הסובבים אותו מתעלמים מקיומו במקרה הטוב או מתנכלים אליו במקרה הגרוע?"

העץ דומם, ענפיו נעים ברוח, ורגע לפני שיקוואל מגיע למסקנה שהכל פרי דמיונו, העצה מגיעה, "כשהשמש אל הים שוקעת, אל תדאג מחר היא שוב זורחת!"

דבריו של העץ מעייפים את הצעיר, הוא לא פיטר את המחנכים שלו כדי לשמוע עצות נבובות מעץ!

ובכל זאת, אולי בגלל שעצים אינם בני אדם רכלנים, הוא מרשה לעצמו לשאול: "ומה אם השמש לא תזרח מחר? מה אם היא תוסיף לשקוע כשם ששקעה אתמול ושלשום?"

העץ מקשיב לעצב של הנסיך, לתסכול שאופף אותו, "אתה צודק, לא תמיד הכל נכון, הכל מובן, יקירי. החיים זה לא שיעור חשבון, זה גם מבחן".

"ואם אני רוצה חיים שלווים? בלי מבחנים ועדיף גם בלי שיעורים?"

"אתה צעיר נערי, ממש כמו עלה קטן. אני, כפי שאמרתי קודם, חוויתי את איתני הטבע, רוחות ורעמים. ומניסיון, שום דבר לא יוצא מלברוח מסופות, לעיתים צריך לכופף את הצמרת ולחכות לימים בהירים".

"כי אתה עץ" מקנטר הנסיך, "שורשיך נטועים עמוק באדמה, אינך יכול לברוח", ואני כן, לוחש ליבו.

ואז, מבלי לומר שלום, יקוואל הולך, יש לו בריחה לארגן.



ובכל זאת כשלפנות הבוקר נוקש בעורפו, מצווה עליו להתחיל את התוכנית, הוא נעצר. איך אפשר לנטוש שבע עשרה שנים מבלי להיפרד מאיש?

לבוש בבגדים פשוטים ממהר הנסיך המחופש בגינת הארמון, הוא לא ייפרד מאיש, הוא ייפרד מעץ. הוא מגיע לפינה המוסתרת שבה ישב אתמול ופונה אל האילן העבות, "אני עוזב", לוחשות שפתיו.

שום תגובה לא מפציעה מהעץ, כנראה זה היה חלום. הוא מתנתק מהעץ, מתחיל לצעוד, ונעצר. קול קורא אחריו, קול שצליליו דומים להפליא לשל אביו המת, "חבל ילד, חבל".

דמעות עולות בעיני הנסיך, שוב הוא מאכזב, שוב מישהו מקטין אותו לילד, "אין לי לאן לגדול בארמון, אני צריך להתחיל במקום אחר, להפוך דף בחיי העלובים".

"ואתה חושב שבריחה תיטיב איתך?" קולו של העץ ספק מגחך ספק כואב.

"כן, אני אבנה את עצמי מחדש, אהיה לאיש. משהו שלא יקרה אם אשאר בארמון המקטין הזה. הבריחה סופית מבחינתי".

"אני מבין", קולו של העץ שקט כפכפוך המים, "אם כן, בגלל שאני עץ מדבר, הרשה לתת לך את ברכתי",

רוח עוברת בין ענפיו העץ, מנענעת את עליו, "תחזיק חזק נסיך קטן שלי, כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר. ברוח סער וסופה קרה, תזכור ותתחזק אני אתך".

יקוואל נד בראשו, מודה על הברכה ומתחיל ללכת. בליבו הוא יודע שלא משנה מה יעבור עליו בדרכו להיות איש, את הצעד הראשון התווה לו עץ זקן עם ניחוח קסום.

וגם את הידיעה שעוד יעטפו אותו ימים טובים, ולא משנה מה, יש מישהו שמחזיק בו חזק, יש מישהו איתו.
 
נערך לאחרונה ב:

ifatrosh

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
"איפה הם? אני מריח אותם, איפה הם?" גרגמל הסתובב ביער במסגרת חיפושיו האינסופיים אחרי כפר הדרדסים.
לפתע רחש נשמע, גרגמל הפנה את ראשו לימין ואחר לשמאל, "חתחתול זה אתה?"
"מיאו", החתול ענה בנימה מתפנקת, והתחכך ברגלו של גרגמל.
גרגמל בעט בחתול, "אל תפריע לי חתחתול, אתה לא רואה שאני עסוק?", הוא רחרח באוויר, "איפה הכפר של…"
"מי אתה?" קול צרוד ומרושע קטע אותו.
גרגמל נרתע לאחור ודרך על הזנב של החתול שלו, חתחתול ילל בצרחה וברח במהירות.
אדם גבוה ורחב כתפיים, שעיר ובעל גבות עבותות, יצא מאחורי עץ האלון הזקן.
"א א אני מ מחפש את…"
"בעצם לא משנה", הזר הרים את ידו והשתיק את גרגמל, "אתה עושה הרבה רעש ומפריע לי להתרכז".
גרגמל התקרב אל הזר בזהירות, "במה אתה מתרכז?"
"איך להשמיד את שנואי נפשי", הזר אמר בחדות, "אותם ואת הרב שלהם", והוסיף בלחש, "אני מוכן לשלם עשרה ככרות כסף כדי להשמידם".
גרגמל העביר את מבטו על הזר מכף רגל ועד ראש, "אתה עשיר", משך את מילותיו ופקח את עיניו לרווחה, "מי אתה?"
"אני", אמר הזר העשיר, "המן, המשנה למלך פרס", וטפח על חזהו.
"וואו, אתה המאושר באדם", גרגמל משך את מילותיו בהתפעלות. חתחתול התקרב ויילל באותה נימה.
המן האדים, "כל זה איננו שווה לי, בעת שאני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך".
"מי זה מרדכי?"
"רבם של היהודים".
"מי אלו היהודים? ומה זה רבם?"
המן נעץ את מבטו בגרגמל, "היהודים?" קולו הפך לצווחני ועיניו האדימו, "הם עם מפוזר ומפורד, ואת דתי המלך אינם עושים. וכל מה שאבקש להשמיד את כל היהודים עם מרדכי, ואני רוצה להפיל פור הוא הגורל, ואתה", המן הצביע על גרגמל, "מפריע לי".
"סליחה, הוד מלכותך", גרגמל כרע ברך, "גם אני לא אהיה מאושר עד שאגלה את כפר הדרדסים", הוא השפיל את עיניו והנמיך את קולו.
המן נחר בבוז וגרגמל וחתחתול נשאו רגליהם וברחו.
 

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
בחדר 207 בקריה הביטחונית בתל אביב הבהב אור כחול, מאבטח חתום סבר הגיף את תריס הטיטניום של מכונת הזמן, המספרים בזמנומטר רצו באוושה מתכתית.

"הם באים", לחש בשעונו, "תכינו את הקבינט".

התריס נפתח לאט, חמשה גברים מעונבים נפלטו, מצמצו קלות והמשיכו זקופים אל חדר המצב, הצדיעו קלות לסגל הצבאי והתיישבו בראש השולחן.

"טוב, אז על מה המהומה?" ניסה גבר גבוה עם בלורית לצנן מעט את המתח.

"אולי כדאי שתציג את עצמך לצעירים", ביקש בנימוס הרמטכ"ל הרצי הלוי.

"בנימין נתניהו 1993, ראש האופוזיציה", הידק את עניבתו, "תנו ראשי פרקים, מה קורה? חתמו את אוסלו?"

"ברור שכן, וצדקת בכל מילה שלך", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו 1996.

"איזו מילה?"

"מה שתזהיר על הפיגועים, והכישלון הצפוי של ההסכם", התערב בקריצה שר האוצר בנימין נתניהו 2004.

"אוקיי חברים, אנחנו מתפזרים פה", דפק על השולחן בנימין נתניהו 2022, "באנו בכדי לדון על החרדים. הדמוגרפיה מראה שהם גדלים ואנחנו מצטמקים, הכוח הפוליטי שלהם מתחזק, והם יצרניים פחות ופחות, מה עושים?"

"רק רגע, כל הקיצוץ שעשיתי בקצבאות הפרזיטים לא גרם להאטה בגידול? הם לא יצאו לשוק העבודה?" תמה ביבי 2004.

"ממש לא, ואל תדבר כך", סנט בו ביבי 2022, "הצלת את הכלכלה בזמנך, אבל קיצוץ הקצבאות רק תרם קטעי ארכיון מביכים שמשחקים נגדי לידי אופוזיציות מתחלפות".

"נגדך?", שאל, "אני חוזר להיות ראש ממשלה בהמשך?"

"אוהו", לחש ביבי 2020 שישב בצד עם מסכה, "יותר מעשור על הכיסא".

"אז מה אתם מציעים?" דחק ביבי 2022 תוך ציור קווים אדומים על ממו.

"אני מציע להגיע איתם להסדר" כך ביבי 1996, "מי מנהיג אותם אצלך? דרעי עדיין אתך?"

"כן הוא איתי, וזו הבעיה".

"אני יודע מה תעשה", נעמד ביבי 2004, "תן לדרעי להיות שר אוצר, רק הוא יוכל לעשות שינויים מרחיקי לכת , אם הוא יצליח הקרדיט ילך אליך ובכישלון האשמה תהיה אצל החרדים".

"זה טוב", גיחך נתניהו 1993, "דרעי שבעד אוסלו יקים איתך ממשלה, מצחיק".

ביבי 2020 השתעל קלות.

הישיבה ננעלה.
 

משולש ברמודה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הנדסת תוכנה
אחד הדברים המדהימים באתגרים האלו זאת העובדה שאפשר לזרוק רעיון, קצת בעצלנות (הנה אני עוד לא כתבתי על אף אחד מהרעיונות שלי...) ופשוט לשבת ולהנות מקטעים שאנשים אחרים כתבו. מרגיש קצת כמו אפקט הפרפר, אולי קצת יומרני לקרוא לזה ככה אבל בסופו של דבר יש כאן השפעה מעניינת.

עכשיו לשיפוט. את האמת היה קשה. לא הרבה השתתפו (למזלי...) אבל אלו שכן העלו היו מקוריים ומעניינים במיוחד.
מכיוון שהאתגר היה לכתוב דיאלוג בין דמויות מעולמות שונים ולאפיין אותן במדויק עד כמה שאפשר - השתדלתי להתייחס בעיקר לפרמטרים האלו בשיפוט.

והנה העולים לגמר.
למקום השלישי והמכובד @שמואל י
כתיבה מדהימה. צחקתי המון (בעיקר מהקטע שכוזר לא קיימת - גאוני בעיניי המפגש הזה). משום מה הכתיבה הזכירה לי קצת את רולינג ( לא יודעת אם בכוונה או לא - אבל בעיני מחמאה אדירה).
לגבי אפיון הדמויות: האפיון של בסטיאן מצחיק מאד אבל פחות קשור לדמות המקורית. הכתיבה והאפיון של ספרא מדהימים!

למקום השני והאמצעי - @הזדמנות
קטע יפייפה ומקורי ממש! אפיון דמויות מדויק. אהבתי במיוחד את הרפרנסים בתיאורים. מרגיש שכל אחת מהדמויות מונחת במדויק בעולם שלה.
המשפט האחרון קצת הוציא אותי מהקטע... אולי היה כדאי לסיים עם משהו קשור יותר לדמויות.

ובמקום הראשון - @7שבע7
כתיבה רגישה במיוחד, אהבתי מאד את הקטע הזה. הרעיון של שימוש בצבע האדום כקונפליקט משותף מדהים!
לגבי הדמויות: אפיון מדויק של אן ומשחק בין הטיפות לגבי האפיון של מיכל - מצד אחד לא שייכת לה תכונות נוספות מעבר לעובדות הידועות, מצד שני שילבת אותן בדיאולוג בצורה אמינה - אומנות בעיני להצליח לכתוב ככה על דמות תנכ"ית.

זרי פרחים כמעט ונשלחו לזוכים. אבל שנת שמיטה וכו' אז ויתרתי.

הערת שוליים לגבי הקטע שהעלתה @R.E.Y :
ניקית שאין לנקוב בשמה... אם את קוראת את זה אני חושבת שכדאי מאד שתגישי בקשת הצטרפות לקהילה. קטע מדהים וחבל שלא יכולתי להתייחס אליו בשיפוט.

וזהו נכבדי. כאן תם הטקס. מי יתן וניפגש כאן עוד כמה פעמים.לא הרבה מידי:) לוקח זמן לכתוב שיפוט...
 

שמואל י

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
אחד הדברים המדהימים באתגרים האלו זאת העובדה שאפשר לזרוק רעיון, קצת בעצלנות (הנה אני עוד לא כתבתי על אף אחד מהרעיונות שלי...) ופשוט לשבת ולהנות מקטעים שאנשים אחרים כתבו. מרגיש קצת כמו אפקט הפרפר, אולי קצת יומרני לקרוא לזה ככה אבל בסופו של דבר יש כאן השפעה מעניינת.

עכשיו לשיפוט. את האמת היה קשה. לא הרבה השתתפו (למזלי...) אבל אלו שכן העלו היו מקוריים ומעניינים במיוחד.
מכיוון שהאתגר היה לכתוב דיאלוג בין דמויות מעולמות שונים ולאפיין אותן במדויק עד כמה שאפשר - השתדלתי להתייחס בעיקר לפרמטרים האלו בשיפוט.

והנה העולים לגמר.
למקום השלישי והמכובד @שמואל י
כתיבה מדהימה. צחקתי המון (בעיקר מהקטע שכוזר לא קיימת - גאוני בעיניי המפגש הזה). משום מה הכתיבה הזכירה לי קצת את רולינג ( לא יודעת אם בכוונה או לא - אבל בעיני מחמאה אדירה).
לגבי אפיון הדמויות: האפיון של בסטיאן מצחיק מאד אבל פחות קשור לדמות המקורית. הכתיבה והאפיון של ספרא מדהימים!

למקום השני והאמצעי - @הזדמנות
קטע יפייפה ומקורי ממש! אפיון דמויות מדויק. אהבתי במיוחד את הרפרנסים בתיאורים. מרגיש שכל אחת מהדמויות מונחת במדויק בעולם שלה.
המשפט האחרון קצת הוציא אותי מהקטע... אולי היה כדאי לסיים עם משהו קשור יותר לדמויות.

ובמקום הראשון - @7שבע7
כתיבה רגישה במיוחד, אהבתי מאד את הקטע הזה. הרעיון של שימוש בצבע האדום כקונפליקט משותף מדהים!
לגבי הדמויות: אפיון מדויק של אן ומשחק בין הטיפות לגבי האפיון של מיכל - מצד אחד לא שייכת לה תכונות נוספות מעבר לעובדות הידועות, מצד שני שילבת אותן בדיאולוג בצורה אמינה - אומנות בעיני להצליח לכתוב ככה על דמות תנכ"ית.

זרי פרחים כמעט ונשלחו לזוכים. אבל שנת שמיטה וכו' אז ויתרתי.

הערת שוליים לגבי הקטע שהעלתה @R.E.Y :
ניקית שאין לנקוב בשמה... אם את קוראת את זה אני חושבת שכדאי מאד שתגישי בקשת הצטרפות לקהילה. קטע מדהים וחבל שלא יכולתי להתייחס אליו בשיפוט.

וזהו נכבדי. כאן תם הטקס. מי יתן וניפגש כאן עוד כמה פעמים.לא הרבה מידי:) לוקח זמן לכתוב שיפוט...
תודה רבה על האתגר! היה כיף!

אה, ותודה על הזר שכמעט נשלח. במיוחד על האירוסים, אני אוהב אירוסים שכמעט נשלחים.
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  9  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה