- "יש לך חמישים?"
- "חמישים שקל?"
- "נו, אתה עושה צחוק? חמישים אלף, נו. יש לך?"
הבטתי במורדוך קצת מבולבל "לא הבנתי, אתה רוצה הלוואה של חמישים אלף שקל?", ככה אני, 'ברחל בתך הקטנה'ניק' שכזה.
"אהה".
"ומאיפה אביא לך סכום כזה?"
"נו זעליג, הכסף שהשקעת דרך צלפחי שניצלשטיין, אמרת לי שהוא לא משקיע אותו עד סוף החודש, אולי בינתיים תוכל להלוות לי אותו?"
"אה, זה" נאנחתי, "מדובר בחלק נכבד מהחסכונות שלי, אני לא יכול ככה סתם להלוות אותו".
"אתה לא מבין, מדובר כאן בהצלת עסקה של מיליונים! אני צריך להשלים את הסכום המלא עד מחר וחסרים לי רק חמישים אלף שקל! השותף שלי עשה העברה בנקאית מהבנק בציריך, אבל לוקח לזה שבוע להגיע, אז בינתיים אני צריך הלוואת גישור. זה הכל!".
במשך חצי שעה הוא הפציר שוב ושוב כשאינו שועה לסירובי ההולך ונחרץ מרגע לרגע. כנחש האורב לטרפו, כנראה הבין שנחרצותי הגוברת היא הסערה לפני השקט. "אני אומר לך, הכסף נכנס ישירות לחשבון שלך עד יום שני הבא, לא יום אחד מאוחר יותר!"
הוא כנראה מבין משהו בשפת גוף, משום שכתגובה לשילוב ידיי בתנועה סרבנית בוטה המסמנת "חדל מהבטחותיך המעוננות, לא תראה ממני שקל"
, הוא ירה חץ אחרון משוח בדבש מחמיא, "בסך 50 אלף שקל. מה זה בשבילך?!" אחח, נעיצת מחמאה אל תוך הלב תמיד עושה לי את זה, אוף! בעיקר מחמאות עקיפות ואגביות, כאלו המעוורות עיניים, משכרות את החושים ומסלפות את הרגשות.
לבסוף נעתרתי לו. אלא מה.
***
כשהוא לא ענה גם לצלצול השביעי באותו יום שני קודר, הבנתי שדיבורים לחוד, הבטחות לאלף, כוונות ל-אני-לא-יודע-אם-וכמה ומעשים לאפס.
בעצת אשתי פניתי לדפוק בפשטות על דלת ביתו, אולם בבואי למקום מצאתי בית דל גאה עומד ביתמות מחשידה ומחשישה בינות להררי גרוטאות שראו ימים טובים יותר ופחות.
כאשר פילסתי לי דרך לדלת - אשר איני יודע אם ח י ש ב ה להישבר או לא, אולם בהחלט מ צ א ה עצמה שבורה במצב משומש ובלתי ניתן למחזור - כמעט שהוכיתי בסנוורים לאור קרני השמש המשתקפות בלהט מבעד לשברי זכוכיות בקבוקי הוודקה ודומיו המרוקנות למשעי הפזורות ברחבי החצר.
***
כעבור חודשיים, לאחר שהסתבר שאת ההשקעה הנוכחית פספסתי
, וכאשר הייאוש ליחך את לשד עצמותיי והפך בהן כה וכה עד בלתי השאיר שריד ופליט
, נשמעו דפיקות על דלת ביתי.
הלום קרב נעמדתי מולו בסף הדלת, כאשר בהתחשב באינספור הפעמים בהם כבר הספקתי לברך דיין האמת ברוב הייאוש מכספי אשר דומה כי הונח על קרן התחש, נקל להבין כי מבלי משים שפתיי מלמלו ברכות שהחיינו, הטוב והמטיב וברוך מחיה המתים גם יחד.
משהתעשתי, הכנסתיו לביתי במאור פנים מזוייף
, ותוך שאני דואג לוודא שלא יתחרט ברגע האחרון וינוס לו כאחרון היענים במדבר הלוהט, חשפתי צמד שורות שיניים בחיוך מעוות המתאמץ נואשות להצפין את תחושותיי כלפיו
.
אולם משהתיישב, חשכו עיניי. אני לא מבין גדול בנבכי שפת פניהם של בני אדם, אולם די היה לי בהצצה קלה על פניו היגעות שנעשו נפולות מרגע לרגע, על מנת להבין שכסף אני לא הולך לראות, לפחות לא עכשיו. כנראה שכשזה מתחיל ב"ביני ובינך מה היא", זה עלול להסתיים ב"ואת מתך קבור" - כל הכסף מת ועומד לקבורה, ולא תראה ממנו שקל אחד.
"אל תשאל, כל העסק הסתבך, אני נמצא בחובות הזויים. החוב אליך הוא עוד אחד הקטנים שבהם. אין לי פנים ומילים, אבל אני לא חושב שאוכל להחזיר לך עכשיו את הכסף. אי"ה לכשירווח".
"אז מה אתה רוצה?" נעשיתי קר כקרח. לא מספיק שהוא התעלם ממני בשבועות האחרונים, עכשיו הוא עוד בא לבית שלי לספר לי על זה שאני לא יראה כסף?! שיעשה משהו!
"רציתי לבקש ממך טובה" הפתיע, "בתור חבר, אולי תוכל לייעץ לי מה אני עושה עם כל בעלי החוב שלי? מה אני אומר להם? הם יבואו אלי בתביעות ענק, ואין לי מאיפה לשלם להם! מה אני יכול לעשות?" סיים בעליבות.
חשתי בניסיון האורב לפתחי. ברגע הראשון חשקתי להיות לו לעזר בדיוק כשם שחשקתי למחזר את שלג הרי האנדים מימות האימפריה הביזנטית, אולם למראה אומללותו התרככתי קמעה, והתפניתי לחשוב על על רעיון כלשהו.
"בפעם הבאה שמישהו מגיע אליך בתביעה", הצעתי, "תציג כאילו אתה משוגע. תקפוץ ותרקוד כקרפד רועד בעיצומו של שדה חיטה נבול באישון חורף, והלה יעזבך לנפשך בהבינו כי נחה עליך רוח שיגעון ומרה שחורה מחמת הצרות הרבות שתכפו עליך".
- "אהההאהאההההאההה"
- "?"
- "בררראהווואהההררבררר"
- "???"
- "חחחחחאהההאהאחחחחחאהחחחחהאאאאהההההחחח"
שפשפתי עיניי בתימהון
למראה ידידי הנוהג כמשוגע, קופץ ורוקד לו כמו..... כמו...... - רגע! לא, זה לא יכול להיות! - .......כמו קרפד רועד בעיצומו של שדה חיטה נבול באישון חורף!
"בום! קרעעעחחח!!!" המקל שהנחתתי על ראשו נשבר לשניים.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
