נראה לי שזה ארוך... מתנצלת, @רבקי פרידמן...
אני מדלג מעל הכיסא שמונח בפרוזדור. "הי, בחורצ'יק!" הקול היה צרוד ורועם כאחד, מין שילוב שכזה. הסתובבתי באנחה. "כן?"
"הכיסא שעומד פה..."
"כן, מה אתו?" אני שואל בקוצר רוח מופגן. נראה שהבחור שעומד מולי מבחין בכך.
"קצת כבוד!" אני מסתכל לכל הכיוונים בתמיהה. "למי?" הבחור מסמיק לרגע, ואומר במהירות: "לא משנה... בכל מקרה, אם כבר קפצת מעל הכיסא, אולי כדאי שפשוט תזיז אותו? דרך אגב", הוא מוסיף, "אני ליברמן, שיעור ג'." היד שנשלחת לעברי לא ניתנת לפרשנות שנייה. אני מהסס, אבל ברגע הבא,היד שלי כבר אצלו. "איי!!" היד נמשכת במהירות. "מה שמת שם?"
הוא לא מתרשם מהצעקה שלי. בחור נדיר, בהחלט! "אני עוזר לטבח מדי פעם. היום העזרה התבטאה בהעברת כמה מגשי עופות מהפריזר". הוא אומר בנחת.
"עוזר לטבח... פשייי!" אני מודד אותו מלמעלה ללמטה, והוא לא נבוך. "דרך אגב, הטבח הוא אבא שלי." אמר, הסתובב בהדרת כבוד והלך משם.
כך הכרתי לראשונה את נחום ליברמן. האמת?! מההתחלה הוא מצא חן בעיני. הכנות, השקיפות, האומץ...
לא נראה לי שהייתי מעז להצהיר בקול שאבא שלי הוא הטבח, ועוד
שאני עוזר לו... במחשבה שנייה, האוכל דווקא ממש מוצלח...
שבת חופשה.
אבא כבר מאיץ בי זמן רב להזמין את נחום. סוף סוף זה יצא לפועל.
הגענו באחת עשרה.
הדלקתי מיד את הבוילר. הגיחה הבאה הייתה למטבח. הכל מבריק מבריק, וריק (!) חוץ מפתק אחד.
"ליחיאל היקר! נסענו בשבע לבית החולים. תתקשר לדודה יוכבד. היא תביא לכם אוכל לשבת. אוהבת, אמא."
לפתתי את ראשי בין שתי ידיי. לפתע הבחנתי שנחום נשאר על המפתן. טקט זה הצד החזק שלו...
די מיד הוא נכנס לעניינים. "תתקשר לדודה יוכבד." הוא פקד עליי, מגלה באחת את האופי הניהולי שלו. ירושה מאבא, אולי??
"היא נסעה לשבת, לרמת הגולן". הראש שלי חזר למצבו הקודם, קרי: לפיתה איתנה בין כפות ידיי המזיעות.
אם תשאלו, אין לי מושג איך זה קרה, אני רק כיוונתי את נחום לארונות המצרכים... אבל אחרי שעתיים כל האוכל היה מבושל. בתבניות. ארוזות במקרר.
בשלוש אבא נכנס,עייף לגמרי. כל הילדים התקבצו סביבו. המתנתי בסבלנות. בת. לפחות שלום זכר לא צריך לארגן, חלפה מחשבה שטותית במוחי.
נחום מיהר לחמם את תפוחי האדמה המוקרמים. ריחם התפשט בכל המטבח. הוספתי ספלי קפה מהבילים, תרומתי הדלה, והדלקתי חימום.
הסתכלתי על אבא. הוא היה נראה... מוזר. אפו רטט בצורה חשודה, מרחרח את האוויר.
"תגיד לי, נחום." הוא פנה אליו. "מאיפה המתכון של תפוחי האדמה הללו?"
"מהבית, זה עובר כבר דורות. אמא שלי לא משחררת אותו לאף אחד. למה? אתה רוצה פרוטקציה?" הוא הצטחק, ואז הבחין בפרצופו הרציני של אבי.
"תגיד, איך קוראים לאמא שלך מהבית?"
"שטרן."
"ידוע לך אם היא עבדה בישיבת "תורה תבונה?" אני מסתכל על נחום, על אבא. שניהם נראים רציניים להפתיע. אני לא אוהב את זה, בכלל לא. "מה העניין, אבא?"
"יש לי וידוי אישי קטן לספר לך." הוא התרווח על הכיסא ככל שיכול היה. "אתה מכיר אותי כאברך רציני. עובד על מידותיו, לומד בשקידה. בישיבה הגדולה גם כן הייתי ככה, משקיע, לומד... אבל מי שהכיר אותי רק שנה אחת לפני, לא היה מאמין שזה אותו בחור.
בישיבה הקטנה היינו קבוצה של בחורים. "הלצים של הישיבה", כך קראו לנו. עשינו צחוק מכל מה שזז, כולל בני אדם..." אבא עצר לרגע, ופנה לנחום.
"אמא שלך הייתה הקורבן. לא לעגנו בפניה, אבל עשינו מעשים גרועים לא פחות מכך. פעם אחת עשינו תחרות... מי מצליח שלא לאכול את האוכל שלה במשך שבוע שלם. כמעט הוכרז על מנצח, אבל תפוחי האדמה המוקרמים הרסו את הכל. אף בחור לא היה מסוגל להתאפק. הריח שלהם... הריח...
בסוף אותו שבוע היא עזבה במפתיע. התברר שלא יכלה לשאת אותנו יותר. נדהמתי מעצמי. שאר הבחורים בחבורתנו הצהירו "ברוך שפטרנו" בהתרסה, אבל אני..." הקול שלו השתנק לרגע. הוא לא הישיר מבט לנחום.
"החלטתי לגמור עם כל הסיפור. זה לא היה קל. בהתחלה לגלגו עלי, אולם התעלמתי כליל. לאט לאט השתניתי לגמרי.
בישיבה הגדולה אף אחד כבר לא זכר, אבל אני... אף פעם לא שכחתי..."
"נחום", אבא הרים את מבטו. "אני מבקש ממך שתפייס את אמך. ספר לה את כל הסיפור. אולי, מי יודע, והיא תצליח למחול."
האווירה היתה כבדה. נחום פתח את פיו. חששתי שיטיח בזעם, שיצעק, פרצופו היה חמור סבר, ואז הפשיר באחת.
"העיקר שהמתכון נשאר אצלנו. משפחתי או לא משפחתי?"
הנושאים החמים
הנושאים החמים
