אני לא בסטייל של שורות בצבע אחר או של ספוילרים,
אז במקום זה, אני משקיעה בהקדמה...
סתם,
קבלו אותו:
מוישי
מוישי עומד בתחנת האוטובוס, נשען על העמוד הבודד. האוטובוס לירושלים אמור לעבור בדקה הקרובה ואסור לו לפספס אותו בשום אופן!
באוטובוס היה לו זמן לפרוס על ברכיו את ערימת המסמכים, למיין, להדק, לקרוא שוב את הסעיפים הקטנים, למצוא את הנקודות שעלולות אולי לעמוד לו לרועץ ביום מן הימים.
מהרגע שהגיע לירושלים הוא לא נח לרגע. נכנס לבנק, מילא ערימות של טפסים כדי לקבל עוד משכנתא. משם לקח מונית למשרד עורכי דין כדי לקבל ייעוץ על פריסת תשלומים נוחה. משם לקח אותו ברכב קבלן להראות לו כמה דירות חדשות העומדות למכירה.
הוא הספיק לדחוף גם פגישה עם
משווק הקרקעות שלו, ואפילו סגר כמה חוזים על עסקאות ענק שעתידות להכפיל את רכושו בחודשים הקרובים.
ההתניידות המסורבלת באוטובוסים עירוניים האטה עד מאד את קצב ההספקים שלו, ומהר מששיער מראש, הגיעה השעה 12:00 בצהריים והוא מיהר אל תחנת האוטובוסים הקרובה כדי להגיע הביתה בשעה שחוזרים כל הילדים מהחיידר.
האוטובוס הגיע בזמן דווקא, ובתוכו חיכתה לו הפתעה נעימה. ישראל בן דודו.
"הי, מוישי, מה איתך?"
"ברוך השם הכל טוב." השיב מוישי בעייפות וצנח על הספסל המאובק.
"איך העסקים?" התעניין ישראל.
"קשה, קשה, אתה יודע איך זה. רץ מפה לשם, משם לפה. אבל ברוך השם ובעזרתו מתקדמים כל הזמן."
"ולמה שלא תאט את הקצב? יש לך מספיק כסף בשביל לנוח, לא?"
"כמה זה מספיק?" מתעניין מוישי בסרקזם, ופורס את משנתו הוא: "אני חושב שמספיק זה כאשר יש לך ביד דירה ראויה לשמה כדי להתגורר בה, כמה דירות נוספות כדי לתת לילדים, ועוד כמה נכסים מניבים כדי שיהיה אפשר לנוח באמת."
"ומה בעצם כל כך קשה?" ישראל מתעניין באמת ובתמים.
"תראה", מסביר מוישי בטון רציני.
"אני אין לי רכב, כמו שאתה יודע. ולהסתובב בכל הארץ באוטובוסים גומר לי את היום. שלא לדבר על זה שבתוך העיר זה ממש סיוט, אני לא מצליח להגיע לשום מקום בזמן ואנשים תופסים אותי כלא אמין."
"ולמה באמת שלא תשקיע בלימודי נהיגה כמה חודשים?"
"נו באמת," מבטל מוישי במרירות.
"מי יתן רשיון נהיגה לילד בן שמונה?"