הנושאים החמים
הנושאים החמים
קובי עומד בין העמודים. הוא כבר נמצא כאן כמה דקות טובות. אולי אפילו שעה. טוב, זה לא שיש לו משהו אחר לעשות...
אנשים באים והולכים. חתומים כאלו. אפשר לחשוב, כאילו גם להם החיים כאלו רעים. שישמחו שהם עסוקים ואין להם זמן להשתעמם, הוא חושב בעגמומיות. והוא, הוא כבר יכול לעשות דוקטורט בנושא "התנהגות אנשים ברחובות", יוציא 100. בטוח. רק צריך לא להתבלבל קצת בין ח' לכ' ועוד כל מיני אותיות בעלות צליל דומה.
הוא "מדבר" בפלאפון. מחכה. אולי יפול לו טרף קל. עיניו מביטות כל העת אל עבר מכשיר הכספומט.
והנה האישה שאולי חיכה לה. לידה עומד ילד קטן ובוכה שהוא רוצה פיצה עם זיתים.
והיא, ממהרת ולחוצה, אומרת לו "לא עכשיו, אמרתי!"
היא לוקחת את הכסף ודוחפת לארנק. עיניו עוקבות בתקווה אחרי ידיה. יששששש.
הכרטיס, יושב לו בחריץ, לא מבין מה קרה לבית הטבעי והחם שלו, שהתרחק ממנו בצעדים גדולים.
קובי יוצא מהר מבין העמודים והולך, בנונשלנטיות מדומה, אל עבר המכשיר. שולף את הכרטיס ומכניס לכיס תוך כדי שריקה מזמזמת.
הוא ממשיך ללכת ב'נחת' עד עיקול הרחוב, ואז הוא רץ כל עוד נשמתו בו, כמעט מפיל ילדה קטנה. מזל שלא נפלה.
הוא נכנס אל חנות הבגדים הנכספת, זו שתמיד הביט בחלון הראווה שלה בעיניים כלות, ומודד מהר כמה סוודרים.
אין לו זמן מיותר, תכף יעלו על אבידת הכרטיס ויחסמו אותו. וגרוע מכך - יתפסו אותו.
הוא נעמד בתור, רוקע ברגלו. נוווו, שיתקתק יותר מהר. הלב שלו מאיים להתפוצץ מלחץ. הוא מוציא את הכרטיס. שיהיה מוכן מיד, לעמוד כמה שפחות מול המוכר הזה, עם העיניים השחורות.
הוא מעיף מבט על הכרטיס. פנינה שולביץ. ברקע מצולמים בני המשפחה. אבא, אמא, שלושה ילדים שעושים פרצופים.
והלב שלו נצבט. הוא לא רוצה לפגוע באושר הזה.
אבל הסוודרים האלו! שיש לכל השכונה ורק לו אין!
כמה חלם לקנות לעצמו... להיראות חלק מכולם. להרגיש טוב.
הלב שלו משתולל.
הוא מסתכל שוב על התמונה. בטח יש להם מלא כסף. הוא חושב עכשיו בכעס. מחפש הצדקה. הנה, המשקפיים של האיש הזה, נראים מיליון דולר. מה אכפת להם שאני אקח איזה 300 שקל? בקטנה... בטח לא יזיז להם.
הוא ממשיך לחכות, יש עוד שני קונים. הקונה לפניו מתעצבן למה אין עוד קופה. והתקתוקים. הם משגעים אותו!
הלב שלו ממשיך לנוע על 200. תוריד גז! וההוא בראש מפמפם לו: לא יפה. מסכנים. ואם אין להם? אולי המשקפיים סתם נראים יקרים???
קובי משאיר את הבגדים על אחד הסטנדים ויוצא מהחנות לקול אנחת הרווחה של הממתין שעמד מאחוריו.
הוא חוזר לאיזור הבנק, נכנס ומגיש לפקידה את הכרטיס. "מצאתי את זה בכספומט פה בחוץ",
ופונה לצאת אל הרוח.
אנשים באים והולכים. חתומים כאלו. אפשר לחשוב, כאילו גם להם החיים כאלו רעים. שישמחו שהם עסוקים ואין להם זמן להשתעמם, הוא חושב בעגמומיות. והוא, הוא כבר יכול לעשות דוקטורט בנושא "התנהגות אנשים ברחובות", יוציא 100. בטוח. רק צריך לא להתבלבל קצת בין ח' לכ' ועוד כל מיני אותיות בעלות צליל דומה.
הוא "מדבר" בפלאפון. מחכה. אולי יפול לו טרף קל. עיניו מביטות כל העת אל עבר מכשיר הכספומט.
והנה האישה שאולי חיכה לה. לידה עומד ילד קטן ובוכה שהוא רוצה פיצה עם זיתים.
והיא, ממהרת ולחוצה, אומרת לו "לא עכשיו, אמרתי!"
היא לוקחת את הכסף ודוחפת לארנק. עיניו עוקבות בתקווה אחרי ידיה. יששששש.
הכרטיס, יושב לו בחריץ, לא מבין מה קרה לבית הטבעי והחם שלו, שהתרחק ממנו בצעדים גדולים.
קובי יוצא מהר מבין העמודים והולך, בנונשלנטיות מדומה, אל עבר המכשיר. שולף את הכרטיס ומכניס לכיס תוך כדי שריקה מזמזמת.
הוא ממשיך ללכת ב'נחת' עד עיקול הרחוב, ואז הוא רץ כל עוד נשמתו בו, כמעט מפיל ילדה קטנה. מזל שלא נפלה.
הוא נכנס אל חנות הבגדים הנכספת, זו שתמיד הביט בחלון הראווה שלה בעיניים כלות, ומודד מהר כמה סוודרים.
אין לו זמן מיותר, תכף יעלו על אבידת הכרטיס ויחסמו אותו. וגרוע מכך - יתפסו אותו.
הוא נעמד בתור, רוקע ברגלו. נוווו, שיתקתק יותר מהר. הלב שלו מאיים להתפוצץ מלחץ. הוא מוציא את הכרטיס. שיהיה מוכן מיד, לעמוד כמה שפחות מול המוכר הזה, עם העיניים השחורות.
הוא מעיף מבט על הכרטיס. פנינה שולביץ. ברקע מצולמים בני המשפחה. אבא, אמא, שלושה ילדים שעושים פרצופים.
והלב שלו נצבט. הוא לא רוצה לפגוע באושר הזה.
אבל הסוודרים האלו! שיש לכל השכונה ורק לו אין!
כמה חלם לקנות לעצמו... להיראות חלק מכולם. להרגיש טוב.
הלב שלו משתולל.
הוא מסתכל שוב על התמונה. בטח יש להם מלא כסף. הוא חושב עכשיו בכעס. מחפש הצדקה. הנה, המשקפיים של האיש הזה, נראים מיליון דולר. מה אכפת להם שאני אקח איזה 300 שקל? בקטנה... בטח לא יזיז להם.
הוא ממשיך לחכות, יש עוד שני קונים. הקונה לפניו מתעצבן למה אין עוד קופה. והתקתוקים. הם משגעים אותו!
הלב שלו ממשיך לנוע על 200. תוריד גז! וההוא בראש מפמפם לו: לא יפה. מסכנים. ואם אין להם? אולי המשקפיים סתם נראים יקרים???
קובי משאיר את הבגדים על אחד הסטנדים ויוצא מהחנות לקול אנחת הרווחה של הממתין שעמד מאחוריו.
הוא חוזר לאיזור הבנק, נכנס ומגיש לפקידה את הכרטיס. "מצאתי את זה בכספומט פה בחוץ",
ופונה לצאת אל הרוח.
