אשכול מרוכז בעקבות פטירתו של הרב שטיינמן, זכר צדיק וקדוש לברכה.

[לקח טוב]

עצוב לי או לא? אני לא יודע, אני מרגיש כאב בצד השמאלי של החזה, כאב עמוק אפילו, אבל בד בבד אני חושב על ה'סידורים' שיש לי היום ו'רק' שהם לא יפגעו מה'בשורות האחרונות'

דמעות עומדות לי בעיניים! בא לי לפרוץ בבכי ולקרוע את השמים, אבל ההרהורים על כך ש..בעצם כל אחד הולך מתישהו, ו'זה היה ברור שזה הולך לקרות' פשוט חוסמות לי את שדה הראייה. פנימה.

למה ה'? למה אני אוהב אותו כל כך? יהודי בן 104 שראיתי אולי 4 פעמים בחיים, וגם אז 'רק לכמה שניות', למה אני מרגיש כאילו נפער בתוכי חור ענק, שעוד לא נמצא החומר שיוכל למלא אותו, למה?

יש כאן עניין רוחני, אני עונה לעצמי, משהו שלא תבין לעולם, קשר בין נשמות, משהו ששייך לעולמות העליונים, עניין שהוא מעבר להשגות שלך כיצור חומרי.

הצער העמוק שפועם מהר יותר מפעימות הלב ממלא את כולי. מוזר לי לרגע להשליך את תחפושת הציניות הכבדה שאני עוטה בימים כתיקונם, ולהישאר עצמי, חשוף, פגיע, כואב.

זהו, עצוב לי, אני מחפש את המילים לנחם את עצמי בתוך כלל ישראל, אבל הנחמה היחידה שעולה לי היא, די, אני רוצה כבר שהמשיח יבוא. לא כל יום אני כ"כ רוצה, ואולי במחשבה שנייה, הרצון התמים הזה, הפשוט, זוהי הנחמה בעצמה.

לא ציפיתי שעם כזה מאמר אכנס לפורום, חשבתי על מילים גבוהות, מרוממות, דו משמעיות, מתחכמות, לא חשבתי שאגיע לכאן בעצמי באמת, אביא את מי שאני ומה שאני מרגיש, בלי לתקן מילים ובלי לחשוב פעמיים, אלא פשוט... לשתף!

ברוך דיין האמת!

 

[עדיאל]

אין צורך להכריז

אין צורך להפריז

תעשו את זה זריז


מנין עשרה

ללוויה ולקבורה

ולעריכת טהרה


וחלקה

ללא הפרזה חקוקה

בהחלט מספיקה


שנות מאה וארבעה

חותמת לדור טבועה

ו-זו הקביעה - - -

 

[Natan Galant]

שמעתי סיפור על פיקחותו.
נכנס אליו ראש כוללים ידוע, וסיפר לו על הצלותיו האחרונות.
שאלו הרב זצ"ל:
אמור לי בכנות, כמה אחוזים מפועלך אתה עושה למען התורה, וכמה למען הכבוד?
ענה ראש הכוללים:
בערך 95% מהעיסוק שלי נובע מרצוני לקבל כבוד ומעמד, והשאר לשם שמיים.
גיחך הרב שטיינמן זצ"ל, ואמר:
חבל על 5% הנותרים.
אם גם הם היו למען הכבוד, היינו מרוויחים עוד כמה כוללים....

 

[Natan Galant]

צוואתו. אין מילים, פשוט אין. תודה גדולה לניק ששלח לי אותה במייל...

צוואתו המלאה של מרן ראש הישיבה זצוק"ל
א - אבקש מאוד לא להספידני, לא בפניי, ולא שלא בפניי, ולא לעשות עצרת התעוררות או עצרת אבל, או כל מיני שמות שבודים והכוונה ימי הספד.

ב - לא לכתוב שום מאמר עלי בעיתונים יומיים שבועיים, חודשיים.

ג - לא להדפיס מודעות על הלוויה, לא להודיע ברמקול או ברדיו, מספיק שיהיו רק עשרה אנשים בהלוויה.

ד- להשתדל שלא לשהות בין מיתה לקבורה, רק לברר שתהיה קבורה הכי סמוך למיתה.

ה - לא לכתוב על המצבה שום תארים אלא "פה נקבר רבי אהרן יהודה לב בן נח צבי שטיינמן".

ו - המצבה תהיה הכי זולה ופשוטה, לא לבזבז כסף עבור קניית מקום בבית הקברות, אבל אם רוצים לתת צדקה שיתנו בלי קניית מקום.

ז - בימים שהמנהג ללכת אל הקבר, מכל מקום לא יבזבזו יותר מדי זמן בעבור זה, ויותר כדאי להתחזק ללמוד בסדר ומלדבר על דברים בטלים.

ח - אם על ידי החיפוש למצוא מקום להתפלל לפני העמוד יגרום הרבה ביטול תורה יותר כדאי ללמוד לשם שמים בזמן הזה.

ט - אבקש מכל מי שרוצה בטובתי ללמוד פרק אחד משניות עד גמר י"ב חודש והבנות יאמרו כל יום עשרה פרקי תהילים גם בשבת וביום טוב.

י - אבקש שלא להזכירני בשם צדיק או ירא שמים כדי שלא אתבזה על ידי זה בעולם האמת.

יא - אבקש מאד מחילה מכל מי שפגעתי בכבודו וכן מי שאני חייב לו כסף ולא ידוע ובמציאות לא יגבה היינו שיכל לגבות על פי דין, נא למחול לי.

יב - כל יוצא חלציי לא ילכו אחר המיטה כמנהג ירושלים.

יג - היות והרבה טועים בי, לכן מצידי אני מייעץ שלא לקבוע ילדים על שמי אבל איני אוסר את זה.

 

[מרשמלו]

"עת רקוד ועת ספוד"
פה, בעולם דלמטה אנו מספידים
ושם, בעולם דלמעלה - רוקדים...
אוי..... אבדה גדולה לדור.

 

[חגי פאהן]

בעזהי"ת

לפני הרבה שנים הרב אושפז, ואמר לאחד ממקורביו שצריך להתכונן לעולם האמת. המקורב הזדעזע כולו, בחשבו שהרב רומז שהסוף קרוב, ונכנס לאחד מגדולי הדור שבב"ב וסיפר לו מה ששמע. הגדול חייך והרגיע אותו: "הרב שטיינמן מתכונן לפטירה מאז הבר-מצוה!" (מתוך "גדול בקרבך", נעלמו ממני שמות המשתתפים)

 

[מרחבית]

בס''ד

עוד תהיינה הרבה מילים...
ומשפטים... וסיפורים..
רק עכשיו - אין.
עוד תקועות בלב שבוכה.
בינות לדמעות.
בתוך האבדן, הגעגוע,
ההתפעמות, הניעור.
ואין מילים.

 

[מרשמלו]

קיבלתי במייל ממישהי קרובה לי מאוד, שכתבה:

הדרך שהסתיימה היום

104 שנים הוא התכונן ליום הגדול הזה.

הוא לא לקח לעצמו כלום במאה וארבע שנים, הכל הוא שמר, ואגר וצירף וזיקק ושלח חבילות למעלה. עבד ה' בכל מאודו, שרוצה רק לעשות נחת רוח. נזהר שלא ליהנות, שלא לאבד, שלא להתכבד. הכבוד היה האויב הכי גדול שלו. במנעמי העולם הזה הוא לא נגע, כמעט שלא הכיר צורת עוגה, את הקיר בביתו הוא לא צבע, אבל כבוד – מהכבוד הוא היה צריך לברוח, כי הכבוד הוא כמו חור בשק העצום וצריך להישמר ממנו, שלא יאבדו אוצרות גדולים שנאספו בעמל.

כך היה הולך כל חייו, ומגמתו – אל בית עולמו.

ובראייה הזו, ראיית האמת, ראייה ששום פנייה מפניות הבלי העולם הזה אינה מעכירה אותה, הוא נשא את כולנו על כתפו. וכל העת, כל העת, מבטו אל התכלית.

ועכשיו הגיע היום הגדול הזה. מאה וארבע שנים הוא הכין את עצמו לרגעים האלה שבהם יעמוד בפני בית דין של מעלה. הרגעים האלה שבהם יגיש את החשבון ששמר כל העת הרחק מעין רואים...

איזה רעש בשמים.

פמליה של מעלה מקבלת אותו, והוא מגיע עם שקו השלם, עם טריליוני אוצרותיו שאגר ואסף וליקט ביזע ובאף, עם אין ספור אותיות הגמרא הקדושה שיגע עליהן ללא הפסק, עם אין סוף מחשבות הקדושה שלו, עם כל מעשיו שאיש לעולם לא ידע עליהם, ועם עוצם-פעולותיו ששביבים מהן הגיעו לאוזנינו הקטנות. עם קידוש השם הגדול והנורא שקידש בעולם.

עם כל זה הוא מגיע למעלה.

יום גדול הוא היום הזה בשבילו. עליונים ששים עמו בבואו.

ותחתונים בוכים. נעזבנו. תפילותיו שהשיבו חמה. זכויותיו שהיו לנו לחומה. כוח מעשיו שעמד בפרץ.

כל חייו היה הולך לבית עולמו, ולוקט אוצרות. ועכשיו, כשאנו מלווים אותו לשם בעיניים מצועפות, אנו מבקשים שיעתיר בעדנו וימליץ טוב עלינו ובזכותו יחוס ה' עלינו.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

 

[לקח טוב]

סיפור קצר ומרגש שמישהו שלח לי

פעם נכנס ראש ישיבה למרן הגראי"ל זצ"ל וסיפר לו על בחור בישיבה שהגיעו מים עד נפש והוא מעוניין לסלקו מהישיבה.

שאל אותו מרן זצ"ל מה שם האמא של אותו בחור?
הראש ישיבה השיב שאינו יודע.

תגובתו של מרן הייתה,
"אם לא התפללת עליו מעולם, איך אתה רוצה להעיף אותו??"

 

[לקח טוב]

שיר שנכתב לזכרו ע"י סופר המבשר.

מרגש.

 

[לקח טוב]

אבוקות של אור - המבשר

 

[זלמן כהנא]

אבוקות של אור - המבשר צפה בקובץ המצורף 312761[/QUOT

מי כתב?

 

[לקח טוב]

מי כתב?

י. י. גנזל

 

[Natan Galant]

קיבלתי באישי, הריהו לפניכם:
מצ"ב לך סיפור אמיתי, עם מרן רה"י ראי"ל שטיינמן זצוק"ל שהיה לפני שנים ספורות (בערך 7), הסיפור התרחש עם אדם מוכר.

זה היה בצהרי היום, הוא רץ לביתו של מרן רה"י, דפק ודפק, כשפתח הגבאי, ראה בחור ישיבה בוכה ומבקש להכנס לרה"י,

הגבאי שראה את פניו הבוכיות אישר לו להכנס לחדר שבו ישב רה"י. ראובן נכנס ברוח סערה, והתחיל לשפוך "אני לומד בישיבה פלונית, המשגיח האלמוני נתן לי סטירה בתוך הבית מדרש, ליד כל הבחורים!!"

את האמת, איך שאני מכיר את ראובן, מסתבר שזה הגיע לו, בחור מדהים, אבל היפראקטיבי שעשה יותר מפעם אחת שטויות שלא תאמו למקום שבו היה.

רה"י ביקש ממנו לשבת, תוך כדי שמציע לו ביסקוויטים שעמדו ליד כוס התה של מרן, והחל לדבר איתו, מה השם שלך? אתה קשור ל..? עד שראובן נרגע לחלוטין, כעת יכול היה רה"י לשחררו לשלום.

ראובן יצא שמח וטוב לב "הלשנתי את המשגיח לרב שטיינמן!"

עברו כמה ימים, ראובן נמצא בבית מרש יחד עם כל הבחורים, בעוד רגעים ספורים יתחילו את תפילת ערבית, המשגיח קורא לו אליו, נותן לו ליטף של חיבה, ושואל לשלומו.

ראובן חוזר למקום, שמח..
הרב שטיינמן התקשר אליו.. דפקתי אותו!

עוברים כמה ימים, וראובן כמו ראובן, מכחכח לעבר המשגיח, ופולט: מה הרב אומר?

שואל אותו המשגיח, הרב שטיינמן?? מאיפה הבאת את זה, י איבני.

אדם אלמוני התקשר אלי, וביקש שאנסה לפייס אותך, כיוון שאתה כועס עלי, לא אמר שמישהו שלח אותו, ואין לי מושג מי התקשר..


זו דרכו של מרן הייתה, ילד בן 15 שנפגע, צריך לדאוג לו, כמובן שיש עוד דברים שהכלל צריך, אבל גם הפרט הוא חלק מהכלל!