הנושאים החמים
הנושאים החמים
יבאר שהתורה ועבודת האדמה הם כשתי צרות. האחת צנועה. והשנית פרוצה. ודבר המלך שלא ליקר הפרוצה על פני הצנועה:
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו'
במדרש (דב"ר פ' עקב) אמר להם משה כשאתם עוברים את הירדן הזה דברים אחרים יתחדשו לא תהיו סוברים בעצמכם כשם שהייתם במדבר והייתם חוטאים והייתי מבקש עליכם רחמים אמר להם כשעשיתם אותו מעשה ובקש הקדוש ברוך הוא לכלות אתכם לא התפללתי עליכם ובקשתי סניגוריא מנין שכן כתיב ואתפלל אל יי' ואומר יי' אלהים אל תשחת עמך וגו'.
לפי שנתבאר בכמה מקומות כי החיים הנפשיים והגופיים הנה הנם כשתי צרות בבית אחת אשר אי אפשר לו לאדם לפטור אחת מהנה. כי האחת היא יפת המראה רבת פעלים בכל מלאכה להכין צרכי הבית ופרנסתו אבל היא עקרה לא תלד. והשנית אם היא עצלה ושפלת ידים באלו המלאכות הלא היא בת טובים ובעלת שכל ורבת בנים. ולכן האיש הנלבב חייב להשתדל בכל עוז לפשר בין שתיהן לתת לכל אחת די מחסורה ולהשלים חוקה הראוי לה כמו שבכדומה לזה אמרה תורה כי תהיין לאיש ב' נשים האחת אהובה והאחת שנואה וגו' לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' (שם כ"א). וכבר בא בענין זאת הפשרה פרשה שלימה באומרו ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' (שם ל'). כי הפירוש הנכון שעל שני מיני החיים הכתוב מדבר כמו שיתבאר שם שער ק"א ב"ה. גם בפרשת המן שער מ"א ובפרשת מרגלים שער ע"ז גם בפ"ז משער ס"ז דברנו בזה הרבה. לכן הרהורי לבי ורעיוני עלו לפני שהפרשיות האלו אשר זכרנום הם רומזים זה הענין הנכבד באופן צח ומועיל במשול העם ההוא אשר עמהם ידבר משה בעת ההיא לאיש קשה המזג ורע התכונה אשר היו לו שתי נשים כמו אלה. ויהי הוא נוסע מממלכה לממלכה ותפול שבא ותקח מאתו האשה היפה הרוכלת ורבות הסחורות ויתעצב עליה מאד כי היא האהוב' אליו והנותנת לפניהם בר ולחם ומזון ובהעלותה יסעו ולרש אין כל וישאל את נפשו למות ויהי הוא יושב וזעף בירכתי הבית ותקם האשה הנשארת בטוב שכלה ותבא לפני המלך ותספר לו על אודות בעלה ואת כל אשר קרהו ותתחנן לו ישים עינו עליהם לראות בענים ולחצם וחיתה נפשם לפניו. והמלך היה איש חכם ורב חסד ואמת ותשא האשה חן וחסד לפניו ויקרא לאישה ויאמר לו אל תירא ואל תחת רק כל מחסורך עלי מלחמי תאכל ומכוסי תשתה ומגז כבשי תתחמם ותהיה עמי כאחד מבני הבית עד אשר נדע מי האנשים אשר לקחו את אשתך עם סחורותיה ואקח אותה אליך ושלחתיך והלכתם בשלום ויהי שם ימים רבים ויעש המלך כאשר דבר אתו לא נפל דבר גם כי חטא ואשם על רצון המלך בריבו תמיד עם זאת האשה הנשארה אל הלקח צרתה על לא חמס בכפיה. ויהי מקץ ימים רבים ושנים הוגד למלך כי האשה היא ביד גדודי החיל אשר במדבר וירק את חניכיו ויצא וילחם בם ויהרגם ויקחה מאתם וישיבה אל בעלה ואל כל אשר לה וישלחם מאתו בשמחה ויהי הוא טרם ילך מאת פני המלך הלא הוא אמר לו אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתך וכי שמעתי בקול האשה הנצבת עמכה בזה ונשאתי פניה ומצאת חן בעיני וכל הימים אשר ישבתם פה היטיבותי עמך בעבורה וכמה פעמים הכעסתני בדברי ריבות אשר בינך ובינה ועם כל זה לא חסרת דבר ועתה כי ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך ירא אנכי כי בסתר פנים שכוח תשכח טובת האשה הזאת וחסדה ותזלזל בכבודה כי יטה לבך אל יופי האשה השנית ואל רוב תועלתה ותקבע דירתך עמה ואם הבנים שמחה תהיה עגונה אבל העדותי בך היום כי אם כה תעשה דרוש אדרשנו מעמך:
והנה הוא מבואר כי בצאת ישראל ממצרים נמצאו כאלו לוקחו מאתם חיי העסקים הזמניים כי לא נשאר בידם רק עסק החיים האלהיים בלמוד התורה והמצוה כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג') ובעברם הים מיד קבלו שבת ודינין במרה (סנהדרין נ"ו ב). והנה בידם אין לחם ואין שמלה כמו שהתלוננו שם באומרם מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר וגו' (שמות ט"ז). והנה המלך כי שמע לקול האשה הזאת אילת אהבים ויעלת חן אשר ארשה להם מצאו חן בעיניו וספק צרכה משלחן גבוה כל ימי עומדים שם כי לא שלם עון האמורי אשר בידם האשה השניה כמו שנתבאר זה מספוק המן והבאר והשלו גם נאמר שם לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעליך והקיפם בענני כבוד ושמרם כאישון עינו כמו שכלל ואמר זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר ואף על פי שחטאו לפניו במדבר כמה פעמים על אודות עסקי האשה השנית ורכולות סחורותיה לא מנע מאתם לא נטשם ולא עזבם:
והנה עכשיו בעמדם על הפרק כי בא מועד לקחת מיד מלכי כנען את ארצם לתת להם נחלה כי היא האשה אשר הוכיח ה' לענין הספוק והפרנסה כמו שהוכחנו בשערים הנזכרים טרם ילכו שמה הזהיר להם מאד על אודות האשה הצנועה המיוחסת אם הבנים ותולדתן של צדיקים מעשים טובים ועל דרך שאמר אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כ"א) ולזה אמר כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון וגו'. בשער י"ז ובשער פ"ג כתבנו טעם נכבד למאמר כל המצוה ולא אמר כל המצות אמנם עתה לפי דרכנו יראה כי אף על פי שהמה פונים היום אל עסקי הארץ ההיא וכבר התחילו קצתם להאחז בה כמו שהיה הענין בבני גד ובבני ראובן הנה לפי זה לא יסורו מהמצוה הזאת רצוני כלל המצות הכתובות בתורה כי הוא העסק אשר הוא להם העקר ואשר בעבורו ישא חן וחסד לפני אלהיהם לחיות ולבא ולרשת את הארץ ההיא ולהתקיים בה. ואם תאמרו אם אנו מתעסקים בה תמיד מה נאכל ומה נשתה ובמה נסתפק כל צרכנו לזה אמר וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך וגו'. ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת וגו'. שמלתך לא בלתה מעליך וגו'. ירצה זכור תזכור את אשר התענית במדבר ארבעים שנה לא מקום זרע תאנה וגפן אשר היה זה כדי לעשותך בעל נסיון ושתבא לכלל דעת אשר בלבבך היום מהמדע בענין שאלת התשמור מצותיו אם לא כי מאז ראו עיניך ופתחה אזניך לדעת שעל ידי שמירת התורה והמצוה תצליח בכל דרכיך מה שלא ידעת כן בראשונה שלא היית מלומד בכך וכמ"ש בדבריו האחרונים ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה שהכוונה שכל הטורח ההוא הוצרך להודיעם את אשר בלבבם מהמדע היום ומלת לדעת כמו לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות ל"א) כלומר שיבא לכלל דעת ופירש הענין הנודע וסבת ידיעתו ואמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו' למען הודיעך וגו'. וזה שהביאך לידי הענוי ההוא המכונה בלקיחת האשה הסוחרת ממנו למען הודיעך כי לא על הלחם הקנוי בהשתדלותה לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' בעבור האשה הצנועה וטובת שכל יחיה האדם כמו שראית כל הימים אשר נסתפקת מן המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך וגו'. גם שמלתך לא בלתה מעליך וגו'. שכל הדברים ההם היו מתנות אלהיות בעבורה ובפ' המן נזכרו ענינים אלהיים מזה המין ונתבאר עוד שם הכתוב הזה לכן וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו יי' אלהיך מיסרך. ירצה לכן שמור ושמעת את כל אשר אנכי מצוך היום משמירתם בכבוד ומורא התורה והמצוה ולא יטה לבבך אל עבודת האדמה אשר אתה בא שמה עד אשר תעשה קבע ממלאכתך ותשאר התורה מקופלת ומונחת בקרן זוית ואם תשכיל ותדע עם לבבך תכיר כי כאשר ייסר איש את בנו האוהב אותו ומדריכו בדרך ישרה בטוב לו יי' אלהיך מיסרך כי הוא הדבר אשר יעמידך חי וישאירך על פני האדמה ולא זולת ולכן שיראה חיים טובים ונכוחים עם האשה התמימה משיבת נפש אשר נתן לו גם רמז לו כי מעתה ידע כי כל נזק ופגע שישיגוהו לא יבאו עליו רק בעלבונה וכמו שאמר בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות פ"ו) ושהוא יכיר זה בבא עליו תמיד הרעות מדה כנגד מדה וכמו שאמר כל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ וכו' (שם) והוא מה שיכוין גם כן באומרו וידעת עם לבבך וגו'. וזה כאשר יגיעו עליך ייסורין רעים מפאת מעלה אתה תדע סבתן עם לבבך מבלי שאלת פי חכם וחוזה למה שמדתו יתע' ליסר אותך כאשר ייסר איש את בנו שדרכו להודיעו על מה הוכה כדי שידע ויוסר שהרי לא בא עליו בתורת נקמה והוא טעם מה שמודד השם יתעלה תמיד מדה כנגד מדה כדי שתיסרהו רעתו ומשובותיו יוכיחוהו אם יש לו דעת כלל. ולזה נמצא תמיד רוב הייסורין והרעות שהמה באופן שבא עמם הוראתם שבאו על ביטול התורה והמצוה. והנה אחר שהקדים לפניו זאת האזהרה דרך כלל לא סר מהכין לפניו את הדרך הנכונה ולומר לו באר הטיב איך יהיה מנהגו עם שתי הנשים האלו בענין שלא תהינה צרות זו לזו כי הוא ענין נכבד מאד להעמיד ולקיים שלום הבית וטוב מצבו ואמר ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו. כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. הנה הפרשה הזאת כלה נתבארה יפה בשערים הנזכרים ראשונה בכל אחד הראוי לו לפי הכוונה. אמנם מה שראוי שיאמר כאן בקישור הדברים ההם וחבורם אל מקומם זה המיוחד וביאורם עוד הוא שהמבואר שהמזון החמרי לא יתהפך אל נפש המשכלת אבל יתהפך אל הגוף שהוא הניזון ממנו בעצם וראשונה ונשמת האדם תיזון בו במקרה והוא במה שימצא הגוף ניזון ובריא כי בזה תתקיים הנפש אצלו שכונת מציאות. אמנם התורה והמצוה הוא מזון הנפש בעצם וראשונה שבשני חלקי העיון והמעשה היא מתעצמת עמה להיות ענין אחד כי על כן תארה החכם נר מצוה ותורה כמ"ש נר יי' נשמת אדם וגו'. (משלי כ') והתורה בעצמה ביארה זה באומרו למעלה למען הודיעך כי לא על הלחם וגו' כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. וכמו שאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"ח) ותרגם אנקלוס לחיי עלמא. אמנם מפני שאין מעמד לנפש בזה המציאות כי אם בקיום הגוף והזמנת ספוקו בלחם לאכול ובגד ללבוש היתה מהחכמה האלהית להמציא להם המצות המעשיות ולהכניסם לארץ הצבי המיוחדת להם יהיו עקר מעשיהם מזון הנפש בעצם וראשונה כמו שאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג') וזולת זה ואגבן ימצא ספוק ומזון ההוא על מכונו במקרה ובשניה והוא מה שנתבאר בכאן יפה יפה באומרו ושמרת ועשית את מצות יי' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו כי המזון המיוחד לכם ומלאכת האשה ההיא האלהית אשר תחיה בעליה כמו שאמר למעלה כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון כי היא עקר חייך ואורך ימיך כי לענין הספוק הגופיי הנה יי' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות וגו'. ארץ חטה ושעורה וגו'. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה וגו'. והכוונה שהיא ארץ מוגבלת ומשוערת החיים על דרך הספוק ולא על דרך המותרות המטרידות לאנשים מהחיים הנפשיים האמתיים והוא העסק בכבוד וקיום האשה יראת יי' המהוללת כמו שנתבאר זה יפה בשבחה של ארץ ישראל בפרשת מרגלים אשר בשער ע"ז הנזכר. ולזה מה שהזכיר עליה ואכלת ושבעת וברכת כי יראה שהאכילה וההנאה מהאשה הרוכלת יהיה כדי הספוק לבד באופן שתמשך משם הכוונה התכליתית שתודה את ה' המביאך שמה ותברך את שמו על הארץ ועל המזון וכמו שאמר הנהנה מן העולם בלא ברכה מעל (ברכות ל"ה א) ואמר השמר לך פן תתחזק בעסק מלאכת עבודת האדמה ותיגע להעשיר עד אשר תשכח את ה' אלהיך לבלתי שמור מצותיו ומשפטיו וחקיו אשר אנוכי מצוך היום. וביאר אופן השכחה ומציאותה באומרו פן תאכל ושבעת ובתים טובים וגו'. ובקרך וצאנך וגו'. ורם לבבך ושכחת וגו' המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים המוליכך במדבר וגו'. המאכילך מן וגו' עד להיטיבך באחריתך. יראה שלא יהיה העסק בה כדי לאכול ולשבוע ולברך אלא כדי לאכול ולשבוע ולשכוח וכמו שאמר וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב) ותהיה סבור שאין שום מקום לשפע ההצלחות רק בעסקה על האופן ההוא ולא תזכור מה שהיה ראשונה כשהוציאך ממצרים ערום ועריה והוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב ובעבור התורה והמצוה האכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך וכל זה עשה למען ענותך לנסותך להיטיבך באחריתך והוא שתדע מדת העוני ותהיה בעל נסיון כי בזכות עסק התורה יגיע לך די ספוקך. וזה כדי להטיבך באחריתך בהיות לך זה אות ומופת לכל עת וזמן שלא תחטא בזה ואתה לא תעלה על לבך דבר זה אבל תאמר כחי ועוצם ידי על צד ההשתדלות הגופיי עשה לי את החיל הזה כי תראה בעיניך שאתה בעצמך ובחייליך תעשה חיל. אני לא אכחיש זה לגמרי אבל הסכת ושמע וזכרת את יי' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה ירצה שהוא אשר יעשה תמיד עמכם כאשר עשה היום הזה וכאשר אמרנו. והיה אם שכוח תשכח את ה' אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון כגוים וגו'. ירצה והיה אם לא תשמע אל דברי להתנהג אישות שלימה את האשה האלהית בשארה כסותה ועונתה ועם צרתה תייחד דירתך ללכת אחרי המיית הענינים המדומים אשר בעבורם יעבדו הגוים האלה את אלהיהם העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון כגוים אשר יי' מאביד אותם מפניכם לבלתי היות להם חלק ונחלה בתורת אלהי ישראל. והנה אחר שגמר את דבריו ביאר לו מה שאמר כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולפי דרכו הזכיר את אשר הכעיסו כמה פעמים במריבת האשה התמימה והטהורה על עסקי צרתה ואמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק והוא מבואר כי אין בכחך לעשות חיל עמהם כלל אבל תשכיל וידעת את לבבך בלי שום ספק כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר יי' לך. ואם תאמר אם כן נתבאר שהיה זכותי גדול אשר למעני עשה והרי זה כח יפה מהראשון אל תאמר בלבבך בהדוף יי' אות' מלפניך לאמר בצדקתי הביאני יי' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגוים האלה יי' מורישם מפניך. והכוונה שצדקו יחדו משפטי השם יתעלה בגרש גוים חטאים מן הארץ ולהביא צדיקים תחתם כי באמת לא בצדקתך ויושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם ואם שאינו עושה עול להם כי ברשעת הגוים האלה יי' אלהיך מורישם מארצם. אמנם אתה נכנס במקומם למען הקים את הדבר אשר נשבע יי' לאבותיך. וכבר נתברר זה הענין מאומרו כי לא שלם עון האמרי עד הנה (ברא' ט"ו). הנה שנתברר שלא באת בכחך לרשת את ארצם לא בכח הגופיי ולא בכח הנפשיי הנכבד ממנו ולאמת מה שאמר מחוסר כחו הנפשיי אמר וידעת כי לא בצדקתך וגו'. זכור אל תשכח את אשר הקצפת את יי' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם יי' ובחורב הקצפתם את יי' וגו'. בעלותי ההרה וגו'. כל הפרשה וגו'. הנה שזכר לו את הראשונות אשר הכעיסו על דברי התורה והמצוה ובירר לו בהם מיעוט צדקתו ויושר לבבו. והודיע אותם כי לא יהיה כן תמיד. רצוני שיעבור השם יתעלה על חטאים גדולים כהם ונסלח להם כמו שהיה במדבר כי הנה הוא היה מצוי שם ונתחזק מאד בפניהם גם שלא היה אז להם עסק האשה ההיא השלטת כי איננה. ולזה היתה התשובה מחטאם הנקלה. אמנם אחרי כן בהתחדש להם מציאותה ונטות לבם אחריה לגמרי יהיו חטאיהם יותר חזקים ותשובתם יותר כבדה ויותר קשה והנביאים אשר ימצאו ביניהם לא יספיקו להוכיחם ולמנעם ויהיה אבדנם הכרחי. והוא מה שאמרוהו חז"ל במדרש ההוא שזכרנו ראשונה אמר להם משה כשאתם עוברים את הירדן דברים אחרים יתחדשו והם התחזקם בעסקי' המדומים והחלישם בנפשיים כמו שאמרנו. ולזה לא תהיה סבורים בעצמכם כשם שהייתם במדבר חוטאים ואני מבקש עליכם רחמים. כי אחר שלא הייתם מוטבעים ומושקעים ביתר העסקים אפילו על אותו מעשה של עגל אשר היה מהראוי לכלות אתכם בקשתי סנגוריא על צד היותר שאפשר ואתפלל אל יי' ואומר יי' אלהים אל תשחת עמך וגו'. ולאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש מי שימסור נפשו עליכם כמו שמסרתי אני בכל אשר הייתי לפניכם עד אשר לא חסרתם דבר ברוב פשעיכם שפשעתם לפניו. והוא מה שיתבאר יפה כשנתבונן בכוונתו בפרשה הזאת אשר היא באמת קשת הביאור לפי מה שבאו דבריה לכאורה מבולבלין ובלתי שומרי' סדר מציאותם גם בזכור ענינים שאינן נראין מענינם ולא ראיתי לשום אחד מהמפרשים ז"ל שיחוש לזה ואני אזכרם אחד לאחד: א. כי אחר שנאמר בעלותי ההרה וגו' ויתן יי' אלי את שני לוחות האבנים וגו'. למה יחזור לומר ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן יי' אלי את שני לוחות האבנים: ב. כי אחר שסדר עמידתו בהר וקבלתו הלוחות ומה שנאמר לו קום רד מזה וירידתו ושבירתו הלוחות והתנפלו שנית לכפר עליהם ותפלתו גם על אהרן חזר ואמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש והרי לא עשה זה אלא קודם שיעלה להר להתפלל. גם יש לדקדק בטעם ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי כי היה לו לומר ואת העגל: ג. למה הכניס בתוך ספור זה ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה וגו'. ועוד הזכירו ובשלוח יי' אתכם מקדש ברנע וגו' ותמרו את פי יי' והלא בתחלת הספר הוכיח על דבר המרגלים ויותר מדאי. וגם יש לדעת למה הקדים תוכחת מרגלים לתוכחת העגל: ד. חזרתו אחר כך לסדר התפלה שעשה מתחלה באומרו יי' אלהים אל תשחת עמך וגו' זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב וגו'. ולמה לא סדרה במקומה קודם שירד מן ההר ולא יבלבל הסדר: ה. מה טעם שיזכור הנה קבלת הלוחות השניות והלא אין להם בהם עון של תוכחה ואין לומר שכבר נסתלק מהתוכחה שהרי לסוף נאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו' וישמע יי' אלי גם בפעם ההיא לא אבה יי' השחיתך ויאמר יי' אלי קום לך למסע וגו': ו. מה טעם הכניסו בתוך דברים אלו ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן כי מה ענין זה לתוכחה ולא עוד אלא ויכהן אלעזר בנו תחתיו. ז. הזכירו בתוכחה בעת ההיא הבדיל יי' את שבט הלוי וגו'. גם אומרו על כן לא היה ללוי חלק ונחלה. וכל זה בלבול מפורסם ממה שנאמר אחר הכל ואנכי עמדתי בהר וגו'. וישמע יי' אלי וגו' כמו שזכרנו בספק הה': ח. ואם אינו מבלבל בלבול הסדר הוא מה שיראה שנשתבח בו בהפך דברי השם יתע' במעשה הלוחות והארון. ודברי חז"ל (ברכות נ"ה א) ידועים אבל יראה שכיון שהכל גלוי לפניו אין לו לשנות מדבריו.
אמנם פתרון כל הספקות האלה ותקון בלבולן יהיה כפי מה שאומר וזה כי הנה הוא ע"ה ייסד תוכחתו זאת על יסוד נכון וחזק והוא כי המרד ההוא העצום שנפלו בו במעשה העגל הנה יחייב אותם בג' מיני עונשין או לפחות באחד אחד מהם אם שיעבירם מעל פניו לגמרי כמו שאמר הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם (שמות ל"ב) ואם ישא להם זה שיענישם בעונש או עונשים ניכרים ונשאר רשמן לעד אצלם ולפחות שיאבדו כל הזכות והתוחלת הטוב שהיו מיחלים לחסדו לעתיד. משל לבן בית המלך החוטא למלכו שכבר יתחייבו את ראשו ואם המלך יעבור על מדותיו לתת לו נפשו לשלל כבר השיגו הרע המגיע לו בפגעו בו במאסר או במלקות או בלקיחת ממונו ואין צריך לומר שיאבד כל החסדים והאמת שכתב לו מתחלה וחתם בטבעתו שהרי לא כתב על מנת שימרוד. והנה הוא ע"ה סדר תוכחתו על ב' עמודים אלו. הראשון בהגדלת החטא ההוא מכל צדדיו. והשני בהראות שלא נענשו בשום עונש מהשלש' הנזכרי'. ובהשקפת זה הסדר יתבארו דבריו על נכון והנה לזה אחר שאמר ובחורב הקצפתם את ה' וגו'. בעלותי ההרה וגו'. ויתן יי' את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר יי' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל. כי בזה ספר שבחם וגודל ערכם. הנה להפליג בעוצם חטאם בא עליהם בששה בחינות שבכל אחת מהם כל שכן בכלן יגדל העון מאד.
האחד מזמן עשייתו (א) ועליו אמר ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן יי' אלי את שני לוחות האבנים לוחות הברית כי היה המרד ההוא ביום האחרון של הארבעים בסוף טרחו וגמר מלאכתו ושכבר היו הלוחות שלימות ומסורות בידו והיה החטא הנופל בענינם אז קשה מאד וכמו שדרשו קצת על זה (שבת פ"ח ב) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. (שה"ש א') הב' בא הוראתה מצד מה שגיזם הקדוש ברוך הוא עליו מאד באומרו אלי קום רד מזה כי שחת עמך וגו'. סרו מהר מן הדרך וגו'. עשו להם עגל מסכה (שמות ל"ב). אמנם הג' הוא מצד העונש המופלג שהיה גוזר עליהם כי גודל העונש יעיד על עוצם החטא כמו שאמר גדול עוני מנשוא הן גרשת אותי וגו' (בראשית ד') כמו שנתבאר שם ולזה אמר ויאמר יי' אלי לאמר ראיתי את העם הזה וגו'. הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך וגו'. כלומר לא היה לו מונע שכבר היה מוצא פתח לשבועת האבות בשיתקיים הדבר בי. הד' מצד החרדה והצער הנפלא שנגעו בלבו עליו כי על זה אמר ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי וארא והנה חטאתם ליי' אלהיכם עשיתם לכם וגו'. וסרתם מן הדרך וגו'. כלומר שכאשר שמעתי מפי הגבורה כן ראיתי ושלא נאמר לי לגזום והפלגה כמו שכתבנו שם בשעת מעשה. ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם יורה כי לעוצם ההפעלות למראה עיניו הרע תפש בהן והשליכן בחזקה לשבר אותם לעיניהם לא שנפלו מידיו לחולשת כח: הה' הוא מצד צורך ההשתדלות הנמרץ שהוצרך להשקיט חרון אף ה' היוצא לכלות אותם כרגע ולזה אמר ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתיכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם יורה הפלגת חריצותו וגודל צרכו כי אף על פי שכבר השקיט קודם רדתו קצת הכעס כמו שאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שמות ל"ב) עם כל זה על ההשארות הנמצאה נזדרז כל זה השיעור:
ובמדרש (דברים רבה פ' עקב) אמר רבי חייא בר אבא כיון שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה ברקיע קום רד מהר שמעו חמשה מלאכי חבלה ובקשו להזיק לו ואלו הן. אף. וחמה. וקצף. ומשחית. והשמד. כיון שהזכיר משה זכותן של ג' אבות דכתיב זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות ל"ב) ברחו השלשה שהם הקצף והשמד ומשחית נשתיירו שנים הקשים אף וחמה אמר לו משה רבינו רבונו של עולם הרי הזכרתי ג' וברחו ג' עמוד אתה באחד ואני באחד מנין דכתיב קומה ה' באפך (תהלים ז') הרי שעמד הקדוש ברוך הוא באף ומנין שעמד משה בחמה דכתיב לולי משה בחירו וגו' להשיב חמתו מהשחית (שם ק"ו) וכל זה מה שיעיד על עוצם החטא אם מהפלגת הרתיחה והכעס עליו אם מעוצם החריצות אשר הוצרך עליו המליץ הטוב ע"ה. ומזה יראה שלא היה לו שום מקום לזכור בכאן מה שהתפלל בהר ראשונה למה ה' יחרה אפך וגו'. שוב מחרון אפך וגו'. אם לפי שהיא היתה תפלת שעה אשר נאמר שם מיד וינחם ה' וגו' (שמות ל"ב). וכוונתו היתה להורות קושי ההשגה כמו שהיה הענין בהתנפל עליו ארבעים יום וארבעים לילה תדע כי גם כשיזכרה להלן יסמכה אל ההתנצלות הזה כמו שיבא. והשני שאין כוונתו עכשו להגיד להם מה שנשתדל אז להצלתם ולהשיבם לקדמותם באומרו אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וגו' ואת הארץ הזאת אתן לזרעכם וגו' (שם). רק מה שהוצרך להעביר פני הזעם אשר היה עליהם להשחית ולכלה כמו שביאר באומרו על כל חטאתכם אשר עשיתם וגו' כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם וגו' כנזכר והתפלה הזאת היא מה שסופר שם ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ואמר אנא חטא העם הזה וגו'. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' (שמות שם). יגיד כי הימים ההם היו ימי כעס ואשר הוצרך להתחבט עליהם הפלא ופלא עד שכבר נתרצה לבקש על נשיאות חטאם לבד כיון שראה שאי אפשר לעמוד על מחילתם לגמרי כי לזה אמר ועתה אם תשא חטאתם ולא אמר אם תסלח כמו שכתבנו שם על מאמר נושא עון ופשע והיתה התשובה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי (שם) והוא מה שנאמר בסמוך ויגוף ה' את העם וגו'. אמנם שמע אלי אז על נשיאות החטא ואמר לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וגו'. וביום פקדי וגו' (שם) ירצה שכולי האי ועדין נשארו ליום פקודה והוא מ"ש עכשו וישמע ה' אלי כלומר אחר כל זה הצער וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. והנה הרמב"ן ז"ל פירש כמו בפעם הראשונה קודם שירד מן ההר והוא נכון לפי דרכנו ואפשר שיוסב גם זה למה שנאמר אחר כך וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך ויהיו שניהם כמו גם אתם גם בני ישראל (שם י"ב) גם לי גם לך (מלכים א' ג') והכוונה גם בפעם ההיא שבקשתי על הכל כמו ששמע אלי בפעם האחרונה שבקשתי על החלק כמו שיבא. ועדין יש בחינה ששית שתורה על גודל חטאם והיא מה שיראה הרע בעבורם לזולתם להתקרב אליהם בו ועל זאת אמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ירצה לפי ששמע אליכם ונתעסק בחטאתכם אם שהיתה כוונתו רצויה כמו שנתבאר שם יצא הקצף להשמידו ואין השמד אלא כלוי בנים כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פ' אחרי) ואף על פי שהתפללתי עליו כבר היה מה שהיה מחציים עוד מעט (ב) וכדי לברר להם שהיה לו זה בעבורם ולא בעבור היותו בכלל החטא אמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי וגו'. לומר להם שכבר בדק אותם כשהשקם מי עפרו ונמצאו הם החוטאים כסוטות וכמו שאמר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל (שמות ל"ב) והוא מה שרמז להם באומרו ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר. ומזה תדע שלא היה לו להזכיר זה אלא בכאן. וטעם ואשרוף אותו כתבתי במקומו. ובתבערה ובמסה וגו'. ירצה ואם תפקפקו בדבר זה לאמר שאהרן הוא שגרם בכם (יג) הנה חזקתכם תעמוד ותעיד בפניכם שאתם הייתם החוטאים כמנהגכם בכל המקומות שלא היה יד אהרן עמכם שהייתם מקציפים את ה' ולא עוד כי גם בשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו ואין עגל גדול כזה אשר קבעתם בכיה לדורות בשובכם מאחרי ה' ובאמת לא היה שבט לוי עמכם. סוף דבר ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם. ומעתה בידוע שאין תולין הקלקול כי אם במקולקל. (ג) והנה עם זה נראה שלא נזכר בכאן ענין המרגלים רק דרך העברה עם חביריו אלא שספר בקצרה להוכיח על דבריו כי שם בתחלת הספר היתה עקר תוכחתו עליו ומכל מקום עד כאן מה שראהו לזוכרו להם מהבחינות להראות גודל חטאתם ועוצם חומרתו והוא הענין האחד. ונעתק להזכיר השלשה ענינים שהועילה להם תפלתו על הסדר ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואתפלל אל ה' וגו'. (ד) לפי שרצה לזכור עכשיו מה שהתפלל עליהם בהר קודם שירד פעם ראשונה ולהודיעם כח תפלתו ומה שהועילה להם לסלק הכילוי לגמרי כמו שאמר וינחם ה' על הרעה וגו' (שמות ל"ב). והיה מה שבקש מזה הענין נגמר ממה שהתפלל הארבעים יום השניים לזה זכר שני הענינים יחד ואתנפל וגו'. ואתפלל וגו'. ירצה כי בסוף מה שהתנפל לפני ה' את הארבעים היום ואת הארבעים הלילה אשר זכר נענה לגמרי ממה שהתפלל תחלה את כל התפלה והתחנה הזאת אשר יזכור אותה באומרו ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך וגו'. זכור לעבדיך וגו'. והכוונה שלא בקש לבד על ההשמד כי גם על ההשחתה יראה שאפילו השחתה בקצת ענינים חלקיים והכוונה שכיון שתמחול המחיה וההשמד בזכות האבות ועל דבר כבוד שמך הגדול פן יאמרו הארץ וגו'. הוא ראוי ונאות לכבודך שתשאירם בכבודך באופן שיראה מהם שהם עמך ונחלתך אשר הוצאת וגומר. (ה) ואמר כי נענה בזה גם כן כי בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה וגומר. כי אחר התפלה והתחנה אשר בארבעים יום השניים אשר זכר הוסיף לו על מה שנאמר בתפלה הראשונה וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגומר. והוא מה שאמר ויחר אפי בהם ואכלם כמו שאמרנו. ואמר פסל לך שני לוחות וגומר ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת לומר שלא אבד מהם הטוב ההוא הגדול אשר חננם השם יתעלה ונשברו לעיניהם לגודל חטאם. ואעש ארון וגו' ואפסול שני לחות אבנים כראשונים ואעל וגו' ואפן וארד מן ההר ואשים שם את הלוחות אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני ה' ומעתה לא חסרתם דבר כאלו לא נשברו ולא נאבדו מכם וכל שכן לפי מה שאמרו לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (ב"ב י"ד ב). (ח) אמנם במה שעשה הארון תחלה נראה לי שלא שנה כי הנה האל יתעלה דבר אליו כיועץ והוא עשה כאומן. וזה כי היועצים יבאו מתכלית הענינים אל ראשיתם. אמנם הפועלים הם בהפך. וכבר דברנו על זה יפה בעצת יוסף שער כ"ט ובסדר מלכיות וזכרונות שער ס"ז פ"ה. ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם (ו) ירצה גם מה שהתאנף על אהרן בגללכם והיה מגיע לכם הפסד גדול אם תגרמו מיתתו בהסתלק ענני הכבוד אשר היו בזכותו וזולת זה הנה לא מת עד שנת הארבעים בערבות מואב כי במוסרה מת ושמה נקבר וזכר להם ענין הקבורה לזכור מעשה על ידו כמו שכתבנו שם בספור מיתתו. (ו) ולא עוד אלא שהכהונה שהוא צורך הרבים ותפארתם במקומה עומדת שכבר כהן אלעזר בנו תחתיו שהיה כדאי למלאת מקומו כדרך העולם ומצאתם סימן טוב בזכותו כי משם נסעו הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה ארץ נחלי מים ויש שם נחת רוח. וגם מה שהיה ראוי שתאבד משם העבודה לגמרי כי המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב כמו שאבדה מן הבכורות (ז) גם בזה לא בחר ה' אבל בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת וגומר. והנה בזה לא אבדתם דבר אבל נחלף ענינה מהבכורות אל הלוים והוא דבר יותר נאות להם ולכם (ז) כי על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו ירצה הם יקבלו שכרם מאתכם והיה להם למנה ואתם כשתשלמו שכרם מעלה עליכם כאלו עשיתם. והנה אחר שגמר לזכור מה שחזרו כל הדברים למקומן נעתק לומר להם שאפילו הטובות המיועדות להם ממנו לזכות אבותיהם חזרו בתפלתו ולזה אמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו'. וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך ויאמר ה' אלי קום לך למסע אמר כי באותן ארבעים יום השלישיות שבהם נתנו לו הלוחות השניות הוסיף לעמוד על בקשה זו רצוני שישובו חסדי האבות וזכותם לקדמותם ושלא יאבדו מהדברים אשר נשבע להם דבר וששמע אליו ולא אבה השחיתם גם בזה ולזה נאמר לו קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם עד כאן המשך דבריו בענינים האמורים ההם אשר הגיעתהו כוונתו בהוכיחו אותם על אודות האשה הצנועה והתמימה אשר לקחו מיד האלהי' ובהזהיר אותם שלא יחסרו את חקה להשלים עסקי האשה הזרה ההיא אשר נתחדשו להם בבואם לארץ כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה (דברים רבה פרשת עקב) ויזכרו המעשה הרע ההוא אשר חטאו וגו'. כמה מצאו מן התלאה בעבורה ושלא יסמכו על הנס בכיוצא בזה כי לא על יד כל נביא ומליץ שיזדמן להם יעשו כן כל שכן כשסבות החטא יחזקו עליהם בהיותם בארץ כמו שזכרנו שהנביאים והמוכיחים לא יחשבו בעיניהם כמו שהיה הענין להם אחרי כן כפי מה שנתפרסם מדבריהם. והנה אחר שגמר התוכחה בהזכיר כמה גמלם מהטובות וכמה גמלו אליו רעה תחתם עד שהיה ראוי שישארו נזופים ושנואי' ממנו נעתק לפייסם ולדבר על לבם לאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. והוא להודיעם סוד היראה וסדר העבודה הראויה כאב לבנים יודיע דרכיו ואשר ירצה בו אמנם לפי שיש עיון הרבה בכוונות המאמר הזה והסמוכים אליו קבעתים שער בפני עצמו וחתמנו בזה החלק:
יבאר שלא תושלם בחירה במעשי האדם אם לא תהיה לו בהם ידיעה שלמה:
פרשת ראה אנכי נותן לפניכם וגו':
במדרש (דב"ר פ' ראה) א"ר אלעזר משאמר הקדוש ברוך הוא דבר זה בסיני מאותה שעה ואילך לא תצא מפי עליון הרעות והטוב (איכה ג') אלא הרעה באה מאליה על עושי הרעה והטובה באה מאליה על עושי הטובה. ד"א א"ר חגאי ולא עוד שנתתי להם שני דרכים אלא שנכנסתי להם לפנים מן השורה ואמרתי אליהם ובחרת בחיים (דברים ל'):
מהמבואר שאי זה מעשה לא יושלם רק כשיש לעושהו עליו שלשה ענינים היכולת והרצון והידיעה. אמנם היכולת על מעשה הטוב והרע הנה הוא נמצא בטבע לכל אדם מתחלת יצירתו וכמו שנאמר חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב (ישעי' ז'). אמנם טוב הרצון אינו נמצא כי אם לאשר נגע אלהים בלבם רוח דעת ויראת יי' כמו שכתבנו בשער הקודם כי הם עצמם אשר יזמינו רצונם להפיק את רצונו ית' כי אין חפץ בכסילים האומרים לא יראה יה וגו' (תהלים צ"ד) ומה בצע כי נעבד ומה יועיל כי נמאס ברע ונבחר בטוב. ואולם כי יוכל אדם על המעשה הטוב וגם כי ירצה עשוהו להשלים רצון בוראו מה יוסיף ומה יתן אם לא ידע משפט הטוב ההוא ומעשהו ואי זו היא דרך ישרה אשר תגיעהו אליו וכמ"ש החוקר בגדר המעלה קנין נבחר עומד באמצע אשר הוא מבואר אצלנו בשכל וכאשר ביאר החכם. והנה כל אשר יחסר ממנו הביאור ההוא לא תועילהו ידיעת הגדר ולא יושר חפצו עליו וכבר היה לו כח הבחירה לבטלה. אמנם יושלם זה הכח כשיודעו המעשים באופן שלם ושוה לכלם אשר עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע הנה לזה במקום אשר דבר מענין הבחירה ושלימותה כמו שבא בהודעת היראה בשער הנזכר וכמו שיבא סמך לפרש להם הזרוזים והאזהרות הראויים בכל כללי המעשים התוריים העקריים ולגלות אזנם עליהם כל אחד לפי חומר ענינו או קלות המעדתו בו או נטייתו אליו כי בזה יושלם ענין הבחירה ויפוי כח בלי ספק. וזה כי צורך הפלגת הזירוז לאדם וההשמע אל העצה אצל דבר מהדברים הוא לפי סכנתו או לפי המצא בו הסבה או הסבות המגיעות אותו אליו כי הדעת מחייב לעמוד אדם כנגד מכאיביו ומעיקיו כ"ש כנגד סכנת נפשו או גופו כמו שנראה שנשתדלה מלאכת הרפואה בהשתדלות יותר גדול אצל החלאים המסוכנים או כאשר יקרו באיברים הראשיים לפי רוב הסכנה הנמשכת מהם. ועל דרך שאמר החכם מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים (משלי ד') והוא מבואר הכוונה ודוגמא זה אמר המשורר חנני יי' כי אומלל אני רפאני יי' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאד וגו' שובה ה' חלצה נפשי וגו' (תהלים ו') יאמר שעם שהיה גופו אמלל ועצמותיו נבהלים לא חשש כי אם אל בהלת נפשו להיות חליה מסוכן מאד כמו שמחלתה היא יותר מסוכנת מכל שאר המחלות מוסף על מה שיש בקדימת רפואתה משאר התועלות כמו שיבא בפרשת וילך שער ק"ג ב"ה וזה הענין הוא מבואר בעצמו. וחז"ל אמרו בכל מקום חמירא סכנתא (חולין י' א) והאנשים בעלי הלב חוששין לה הרבה ואפילו מחששות רחוקות ואינן סומכין על נקלה שלא ליפול ברעה כמו שנפל גדליה בן אחיקם לבלתי חוש לסכנתו מאת ישמעאל בן נתניה. לא כן עשה אדוננו דוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך (שמואל א' כ"א) וגם בדברים אשר דבר ליהונתן מפני אביו מי יגיד לי או מה יענך אביך קשה ומה ענה אותו יהונתן (שם א' כ') כמו שנתבאר היטב בפרש' הבכורה שער כ"ג. מה נאריך עוד בראיות בשיתחייב האדם חיוב טבעי ושכלי להדיח חמר הסכנה מעליו וכ"ש אם תצורף אליו סבה שנית והוא היות אל הדבר ההוא פני הראות אל שהוא טוב ובטוח כי אז צריך יותר לפקוח עיניו ולבו על שמירתו ממנו משל לדינר מזוייף שחצונו זהב ותוכו נחשת שהוא צריך ליזהר בו יותר מאשר אם היה רע מבית ומחוץ וכמו שאמר ינאי המלך לאשתו אל תתיראי לא מן הפרושים ולא מן הפריצים כי אם מהצבועים וכו' (סוטה כ"ב ב) כי צריך מאד ההזהר מן החנפים המתראים טובים וישרים ובקרבם ישים ארבם וזה הענין עצמו אשר היה מכריז עליו שלמה המלך בתחלת ספר משלי (א') שמע בני מוסר אביך וגו'. כי לוית חן וגו'. בני אם יפתך חטאים אל תאבה אם יאמרו לכה אתנו וגו'. עד כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח (שם) כי אין ספק שיש בדבריו אלה תימה גדול משני פנים. האחד שאין דרך המפתה להזכיר הגנאי והכעור או עוצם החטא והסכנה אשר ישיגו למפותה בשמעו לו אבל דרכו להעלים כל זה ולזכור כל התועלות ופני הראות הטוב והנאות שיש בדבר ההוא שבא עליו הפתוי ראיה מהנחש הקדמוני הוא היה אבי כל מסית מדיח ומפתה הלא הוא אמר לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וגו' (בראשית ג') הנה שהבטיח מן הרע ובשר את הטוב. אמנם שלמה לא כן עשה אבל סדר דברי המפתים החטאים האלה כשיאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם נבלעם כשאול חיים וגו'. ומי פתי יסור הנה (משלי ט'). ואין לומר שכוונתו על דרך שנאמר להלן נלכה נעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם כי שם יסבול שמאמר לא ידעתם הוא מאמר התורה ונלכה נעבד דברי המפתה. אמנם בכאן דברי הפתוי עצמם הם אלו לא זולתם. והשני כי המיסר המזהיר לזולתו הוא כשיגלה את אזנו מה שהוא נעלם ממנו אצל הענין ההוא כמו שיאמר לו אל תאכל כך ואם הוא טוב למראה ומתוק למאכל כי רע ומר יהיה באחרונה אבל שיאמר לו אל תאכל סם המות כי מות תמות הוא מאמר בטל כי מי לא ידע וכן היה דברו אשר יצא מפיו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם נבלעם כשאול חיים אל תלך בדרך אתם מנע רגליך מנתיבתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם מה הודיעו ומה זרזו יותר מאשר הודיעוהו המפתים עצמם. וכבר היה איפשר לפרש דבריו אלה כשיהיו גלוי אזן והודעה אל הפך מה שכונוהו המפתים בהם. וזה כי באמרם נארבה לדם ירצה לאותם אנשי דמים הידועים אצלם שהם גוזלים וחומסים בני אדם בדרכים ולהרוג אותם ונצפנה ונגין על נקי וצדיק ונציל אותו מידם חנם שלא יקחו מידו מאומה מחיר זה נבלעם כשאול חיים אל הנקיים כלומר נכסה עליהם ונצפינם מהם ותמימים כיורדי בור כמו שהיה לאחימעץ ויהונתן מפני עבדי אבשלום דכתיב ויבאו אל בית איש בבחורים ולו באר בחצרו וירדו שם ותקח האשה ותפרש את המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות ולא נודע דבר (שמואל ב' י"ז). והנה במעשה זה כל הון יקר נמצא באחד הבורות ההמה או באחת הפחתים מאשר גזלו וחמסו הרשעים ההם ונמלא בתינו שלל ממה ששללו הם ואין בזה עון אשר חטא שהגוזל מן הגזלן פטור והיה מן הטוב ההוא אשר ייטיב יי' לנו גורלך תפיל בתוכנו ואחר שייפה מאמריהם וכוונתם על זה האופן גלה זיופם ואמר אל תלך בדרך אתם וגו'. כי אחר שידעת בהם שהם חטאים כמו שהניח ראשונה באומרו אם יפתוך חטאים אל תאמן לדבריהם ואל יכנס טוב כוונתם בלבך ולא תלך עמהם לא בדרך הזה אשר יקראו אליך ולא בזולתו מהנתיבות אשר ילכו בפני עצמן לפי שהכל הוא בהפך מה שאמרוהו כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם כי חנם מזורה הרשת וגו' ירצה הראית כמה ציידים שפורשים הרשתות בפני כל בעל כנף והיה השתדלותם לחנם לפי שהעופות נזהרו מהם והלך הצייד ההוא בפחי נפש ויהיו נא כמוהו אלו החטאים החושבים לתפוש אותך ברשתם שאתה תנצל מידם ויהיה יגיעם לריק ותקותם מפח נפש. והם לדמם יארובו וגו'. ירצה והנה דברת פתויים היא ג"כ מבוארת ההתול והכזב כי הם לדמם של אותם נקיים יארובו יצפנו לנפשותם. כן אורחות כל בוצע בצע כאשר ירצה לפתות לזולתו להורות לפניו פני הראות את הנפש בעל הפתוי יקח בהם והוא הנסת שעליו נתחכמו בה ואליו המציאוה. וכבר התבאר כן פרשה זו לצאת מהספקות אשר זכרנו אלא שהמלות מורות עליו כדרך שתוף המליצה העוברת בדרך ההלצות לא בדרך הפשטים. ולכן אשר אראהו היותר נכון לצאת מידי הספקות ולהתישר אל מה שרצינו אליו הוא כי שלמה ע"ה דרך בזה הלמוד הדרך הנאותה לכל מלמד והוא ללמד ולהודיע הדבר הבלתי נודע עם הנודע והמפורסם. המשל אינו מפורסם להמון רוע הנמנע להועיל לזולתו ממה שבידו להועילו כרוע הכופר לו במלוה או בפקדון אשר בידו. וגם לא יהיה אצלם רוע הכופר או המכחיש באלו כרוע הגוזלו בידו. ולא הגוזלו כהורגו. ועל זה ההקש ביתר הדברים. ולזה הדרך הנכון הוא להודיע להם שהגנאי והחטא המשיג לאותו שאינו מורגש אצלם הוא שוה אל שהוא מורגש אצלם וכמו שמורגלים חז"ל (סוטה ד' ב) בזה שאמרו שבעל הגאוה הוא כעובד עבודת אלילים שנאמר תועבת יי' כל גבה לב (משלי ט"ז) ונאמר כי כל תועבת יי' אשר שנא וגו' (דברים י"ב). וכן המלבין פני חבירו כשופך דמים תדע דאזיל סומקא ואתי חוורא (ב"מ נ"ח ב) וכן בכל כיוצא בזה. ולזה אמר שמע בני מוסר אביך זה ילדך המגלה את אזניך והמלמדך להועיל בהעתיק אותך מעל קצת דמויים אשר יראו לך מצד טבע מזגך ואם שאין לך בהם ליטוש תורת אמך לגמרי כי לוית חן הם לראשך כדי שתתכבד בהם ותתפאר בשידעת ליזהר ממה שהרבה אינם נזהרים ממנו וענין העצה הוא בני אם יפתוך חטאים אנשים שהם ידועים לחטאים לעשות דבר אפילו שלא תהיה דעתו מפורסמת או שיראו לך פני הראות אל שהוא טוב ונאות אל תבא להם בשום צד כי א"א שלא ימשך אליך מעצתם רע ולמוד בני סתום מן המפורש. וזה שכבר הוא מפורסם אצלך שאם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם נבלעם כשאול חיים וגו' שהם רעות מפורסמות מגיעות לכלות הנפש והבשר יחד שלא תלך בדרך עמהם כלל ולא תתפתה לאותו התועלת אשר זכרוהו לך כי אין תועלתו שוה אל הנזקים העצומים הבאים מדרכם זה המפורסם אשר רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם ומי פתי יפול ברע המפורסם והנראה למראה עיניו כי חנם מזורה הרשת כשתהיה פרושה בעיני כל בעל כנף ואינה נסתרת ממנו שהרי כשיראנה ידע ליזהר מבלתי אכול מהמאכל ההוא הנזרק בה וכ"ש שחוייב זה למי שהוא בעל שכל שלא יתפתה לאלו החטאים האומרים נארבה לדם נצפנה לנקי חנם שהוא רע מפורסם לכל בעלי עינים כי בידוע שהם לדמם עצמם יארובו ויצפנו לנפשותם כי יפגעו בהם שופטי הארץ ויעשו בהם משפט כתוב. וכאשר השלים לבאר הגנאי וההסכנה המבוארת אמר כן אורחות כל בוצע בצע וגו' כשיעור הזה שאתה יודע שתצטרך ליזהר מאלו הדברים המפורסמים ברעתם כן יש לך ליזהר מהם במה שאינו מפורסם מכוונתם כי אחר שהם מוחזקים אליך אל רעים וחטאים אף עפ"י שיאמרו לך דבר שאין בגלהו רע או שיהיה טוב לא תאבה ולא תשמע עליהם שלא יסורו ממך עד שמכשילין אותך בדברים שיש בהם אבוד הנפש ממש וכוונתו האחרונה במשלו שיש להזהר ולזרז ביותר ממוקשות פתויי מחשבות יצר הלב המפתה והמסית תמיד אל הדברים הזמניים המדומים והמפריד ומרחיק מן השלמיות העצמיות לפי שהסכנה ההיא המסותרת היא גדולה ועצומה מאותה הגלויה אשר זכר כי בענין המשל יסתכן הגוף ובענין הנמשל תסתכן הנפש ותאבד לעד. והוא מה שביארו היטב באומרו כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח ירצה שהמשתדל לבצוע בצע רע לביתו מהבלי העולם ודמויו כי נפש הוא חובל. והענין הזה הוא נכבד מאד והוא מה שראוי להקדימו לכוונת הספר בלי ספק ועל כל פנים הוא הענין עצמו אשר רצינו בסיבה השנית וכ"ש שצריך עוד ליזהר כשחוברה להם יחדו סבה שלישית והיא היות האדם מוטבע אל הדבר ההוא נסת מפאת טבעו והיותו משתוקק אליו מצד הרגלו ולמודו כי אז תתרבה סכנתו אם לא יתחזק חזוק גמור כנגדו. והנה מזה הטעם הצריך החכם בספר המדות שכשלא ידע האדם להזהר בעמידה על המיצוע עצמו באי זו מהמדות שיהא נוטה אל אותו הקצה שהוא פחות מוטבע אליו כדי שלא יתחברו ההרגל והטבע ויעמדו עליו עד שישתקע בה ובה ימות. ואיפשר שזו היתה כוונת שלמה כשאמר טוב כעס משחוק כי ברוע פנים ייטב לב (קהלת ז') כי לפי שמדת טוב לב היא מדה נכונה אמצעות בין העוצב והרוגז התמידי ובין השחוק והקלות אומר כי כאשר ירצה האדם להיות עליה ולא ידע לכוין אל צמצומה שירגיל עצמו לנטות יותר אצל העצב והכעס ממה שירגיל אל השחוק כי ברוע פנים ייטב לב וזה מצד כי רוע הפנים והכעס הוא ענין נמאס אל טבע האדם וכאשר ירגיל האדם עצמו בו בהכרח ידחהו טבעו ויטהו אל צד קצה השחוק הנתאב אליו וימצא באמצעי אשר הוא טוב לב מה שלא יהיה כן אם יטה עצמו אל צד השחוק והשמחה היתירה כי הוא דבר נתאב לכל אדם וכל היום יוסיף ביציאת הקצה. והנה היא עצה נכונה מאד ונתן אותה בנין אב לכל המדות ועל זה הענין הרבתה התורה להזהיר ולזרז בכל מה שתצוה בהוצאת הממונות למה שטבע האדם והרגלו מקבילים אל המצות ההם כי נפש כל בשר נפשו בדמו הוא שכבר אמרו יש לך אדם שחביב עליו ממונו יותר מנפשו (ברכות ס"א ב) מ"מ כל אחת מאלו הג' סבות וכ"ש כשיתחברו השתים מהן או שלשתן ודאי יספיקו להטות האדם מהדרך הישר וכנגדן צריך להוסיף אומץ הלא תראה חוה אמנו נתאותה בשלשתן שנאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (בראשית ג') הנה שבטחה בו שלא יהיה בו אסון מות וכי תאוה הוא לעינים יורה על נטייתה אליו מטבעה ונחמד העץ להשכיל על היות שם פני הראות שהוא ענין נאות לשלמות האדם. ולזה ותקח מפריו ותאכל (שם) ולא עמדה על ההתחזקות המחוייב אז בענין כי הנחש השיאה ולא יכלה לו והנה שלמה ע"ה זכר השלש סבות אלו בעצמן והרבה לזרז ולהזהיר עליהם כפי מה שיחייב מחבורם כדי שלא יתפתה האדם אל לחישת הנחש המלחש תמיד באזני העם להפילו חלל לפניו עד שאמר בני לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזנך לשמור מזמות וגו'. כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו אורח חיים פן תפלס וגו' (משלי ה'). הפליג להזהיר בענין השמיעה אליו ללמוד ולהבין דברי תבונתו ולקבל מוסר חכמותיו ולהתחזק ולהתאמץ כנגד היצר הרע הוא השטן הוא האשה הזרה והנכריה אשר עליה ידבר בכל הספר הזה ובזולתו עם דתרוייהו איתנהו וגלה את אזנו בכל מה שצריך לפקוח עיניו עליו מכל השלשה צדדים שאמר לו. ואל המצא שם פני ההראות לטוב שהיא עצם ההונאה אמר כי נפת תטופנה וגו' (משלי שם). כי הנה היצר הרע מדרכו ליפות טענותיו בהראות פנים שלא יבא נזק מפתויו. ועל דרך שתארו החכם עצמו באומרו לך אכול בשמחה לחמך וגו' ראה חיים עם אשה אשר אהבת (קהלת ט') כי בכל זה יסית אותו ויפתהו מצד ההיתר שבו. ואמר וחלק משמן חכה כי כמו שהשמן מצד חליקותו אם תטבול ידך בו תכניסה במקום צר מאד אשר לא תוכל שאתו במעט מהזמן כן כל טענותיו הן פני הראות לפי שעה כי יש שם הרוחה אמנם כשתעמוד במנינם תמצאם צרה צרורה. או שיאמר וחלק משמן כי החליקות הפך החדוד כי הסכין החלק אפילו תוליך ותביא כל היום לא תחתוך בו והוא משל אל הבטחון מהנזק אמנם אינו כן. כי אחריתה מרה כלענה כנגד מה שאמר נופת תטופנה שפתי זרה וחדה כחרב פיות כנגד מה שאמר וחלק משמן חכה. ואמר כחרב פיות לפי שהיא חותכת מפה ומפה כמו שיבאר. ועל היות שם הסבה האחרת והיא גודל הסכנה אמר רגליה יורדות מות וגו'. וזה כי הגוף והנפש יחדיו יסופו בעצתה כי רגליה יורדות אל המות הגופני ברוב תאוותיה המכלות הבשר גם שאול שהוא גיהנם מקום העונש הנפשיי צעדיה יתמוכו כלומר שאין שום מציאות וקיום אל השאול הזה זולתי מצד צעדיה כי לצרכה נברא ולא לאחר והרי מבואר שחרבה תחתוך בשתי פיות. ועל ההזהר מצד מה שהוטבעו בו ראשונה אמר אורח חיים פן תפלס וגו'. לכן הזהרתי והוספתי לך שתשמור פן תפלס ותעקש הדרך הנכון המעוקש המסודר לפניך ללכת אל החיים האמתיים כי ידעתי שהדרך ההיא המביאה לשם היא בלתי טבעית אליך כי נצו גם נעו מעגלותיה מאותם שקדמו לך מצד הטבע וההרגל ולא תדע אותם אלא אם לא תוסיף הזריזות וההשמר מהם. הנה שזכר החכם שלש הסבות ההנה והפליג בהם ההזהר על הדרך שאמרנו וכמה יצדק כל זה בשיובן על הונאות ופתויי החכמות החיצונות והנכריות כנגד התורה האלהית כמו שנתבאר יפה בפרשת משפטים שער מ"ו. והנה לפי שהגיע משלימות התורה האלהית להישיר אותנו משלשה פנים אלו שהם עקרים ששלמות האדם תלוי בהם לזה נמצאו לה ג' שמות מפורסמים מורים עליהם. וזה כי בבחינת היותה כנגד כל הפתויים והסכנות והאסורות נקראת חיים שנאמר כי היא חייכם (דברי' ל"ב) עוד כי היא חייך (שם ח') עץ חיים היא (משלי ד') כי מוצאי מצא חיים (שם ג') וזולתם. ובבחינת היותה כנגד כל הפתויים והאונאות נקראת תורה כי היא המורה דרך לפני כל אשר נעלם ממנו דבר והיא כעינים לכל מי שהוא סומא בכל ענין שאין רעתו נגלית ונכרית לעין כל: אמנם בבחינה השלישית והיא להרחיק האדם מהדברים הרעים אשר הוא מוטבע בהם אם בטבע אם בהרגל נקראת מוסר נאמר וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר יי' (דברים י"א) מוסר ה' בני אל תמאס (משלי ג') וזה שהיא מעתקת האדם מפחיתות מדותיו הנמשכות אחר טבעו כאשר יעשה האדם את בנו האוהב אותו. וכן אמר הכתוב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו יי' אלהיך מיסרך (דברים ח') ואלו הג' שמות כללן שלמה בפירוש בפסוק אחד אמר כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר (משלי ו') אמר שהתורה ומצותיה הם נר ואור לנתיבות האדם להישירו אל הדרך הישר שלא יכשל באשר לא ידע כמו שכתב דוד ע"ה נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי (תהלים קי"ט) ויתכן שכוון שלמה בזה במה שהמשיל המצוה לנר והתורה לאור כי המצוה החלקית היא במדרגת הנר העשוי לקבל האור מבלי שידליקוהו כענין ועשית נרותיה שבעה (שמות כ"ה) שאפילו מקום הנחתו קרוי נר. אמנם עיון התורה בכלל נקראת אור הנאחז בנר ההוא. והוא האמת הברור כי המצוה היא הכנה להאחז השכל באור יי' ואיך שיהיה הרי השם האחד. ועל השנים אמר ודרך חיים תוכחות מוסר והרי הוא מבואר כי הנה אלה הם עניני הזריזות וההזהר אשר לפיהן יקרא האדם יודע וזריז ועל ידם יושלם בו הכח הבחיריי לגמרי מה שלא יהיה כן זולתם כמו שאמרנו ראשונה. ועתה ראה כי במעט עיון יתבאר למעיין כי בחלק הזה מהתורה אשר עמדנו עליו ימצא אלו הענינים כלם אשר זכרנו סמוכים ורצופים זה לזה רצוני ענין הבחירה ותכונתה תחלה ושלשת מיני הזירוז משלשת המינים אשר בהם תשתלם תכונת הבחירה כאשר הונח אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה אשר תשמעון וגו' והקללה אם לא תשמעו וגו'. הודיעם כי במה שהישירם ראשונה מענין היראה האלהית ועל הדרך אשר ביארנו כבר התחזק לפניהם כח הבחירה עד שיש לפניהם שני דרכים דרך ברכה מפה והוא בשמוע בקול יי' אלהיהם הרוצה בטוב ומואס ברע ודרך קללה מפה והוא בבלתי שמוע אליו והוא ענין השכר והעונש הנותנין מציאות בפעולותיו הבחירות כאשר זכרנו. והודיעם כי אין מבוא אל הברכה כי אם בדרך אחד והמבוא אל הקללה הוא על דרכים רבים כי כרובם כן יחטאו הרבים ללכת בהם וכמ"ש החכם בה' מהב' מספר המדות הטובים הם על דרך אחד והרעים על דרכים רבים המעלה וכו' וכבר כתב שהטוב והישר הוא כמו האות המונח למורי החצים שהכיוון אליו אינו אלא ע"י אחד אמנם המימינים והמשמאלים הם על דרכים רבים אין מספר. ולז"א את הברכה אשר תשמעו אל מצות יי' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום יאמר כי אין דרך לבא אל הברכה האמתית האלהית כי תימינו וכי תשמאילו רק על דרך אחד והוא השמיעה אל המצות האלה וההזהר עליהם והוא דרך צר אשר אין לנטות. אמנם דרכי הקללה הם מרובים ורחבים והם הג' שזכרנו שעליהם אמר והקללה אם לא תשמעו אל מצות יי' אלהיכם המעתיקות אתכם מהמעשים הפחותים מעניני העולם המוטבעים בכם. והשני וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום אל ענינים זולתיים מצד מה שיראו לכם פנים צהובים ושוחקים אשר בם תהיו נסתם ללכת אחרי אלהים אחרים. והג' במה שתלכו כעכס אל מוסר אויל במעשים ודרכים אשר לא ידעתם ולא שמתם על לבכם סכנתם שאלו ידעתם לא הלכתם בהם. הנה שבדרך אחד יבא הטוב אליך ובג' ינוס מלפניך. והנה די בזה הודעה אל טבע הבחירה המחייב לפקוח עינים עורות בתכלית החריצות פן יטו מן הדרך הישר אל דרכים לא טובים. וזה הענין הנכבד הוא שנתבאר לאבותינו במעמד הר סיני במאמר אנכי ולא יהיה לך ובמאמר זכור את יום השבת (שמות כ') המעידים על היותו רוצה ופועל בשמים ובארץ ובכל אשר בהם כרצונו המוחלט. והוא עצמו מה שאמר רבי אלעזר על המאמרים האלו עצמם במדרש שזכרנו ראשונה משאמר הקדוש ברוך הוא דבר זה בסיני מאותה שעה ואילך לא תצא מפי עליון הרעות והטוב כו'. והכוונה כי אף על פי שנברא האדם בעל בחירה הנה כשבא נחש על חוה והטיל בה זוהמה נמשכה זוהמתו בכל הדורות הנמשכים אחריה עד שיהיו כללם נגועים ומוכים בשגעון ובעורון אשר לא ראו את כבוד יי' ולא ידעו כי הוא יתעלה המנהיג אותו בחפץ ורצון ע"י כושר מעשי האנשים או ההפך אבל חשבו הכל למחוייב ולא ראו שום תועלת כחיות על הטוב והישר מאשר כחיותם על הרעות ואין ביטול הבחירה גדול מזה כמו שאמרנו למעלה ובשער הקודם. והנה היה הטובות והרעות באות בכל הדורות ההם מפי עליון והוא הסדר הנתון ביד מערכות השמים זולתי בפעמים אשר נתמלאה סאתם כענין המבול וסדום ודור הפלגה וכיוצא כמו שזכרנו בפרש' פקודי שער נ"ו אמנם כאשר זרח שמשו של אברהם אבינו אשר בא בכח גדול וביד חזקה להכיר את בוראו והגיע לכלל ידיעה היותו קונה שמים וארץ ומנהיגם על דרך החפץ והרצון כמו שאמרנו והתחיל לפרסמו בעולם הנה הוא החזיק ענין הבחירה למקומה להודיע כי יש שכר לפעולות האנשים וצוה עליה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא יי' וגו' (ברא' י"ח) ואחריו נמשכו הבאים הם האבות הקדושים וכל זרעם אשר להשלים ענינה נתגלגלו הדברים וירדו להשתעבד בעבודת עבודה ועבודת משא מצרים הגוי המר והנמהר אשר בקבלתם השעבוד והיותם אחרי כן נגאלים ע"י ההשגחה והיכולת האלהי הגיעו לכלל זה הדעת לגמרי להזמין רצונם לעבודתו כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים (שמות ג') והנה בהגיעם לסיעי אשר שמעו דברות יי' אשר זכרנו המקיימים זה נתקיים זה עוד בידם כי על זה אז"ל (שבת קמ"ו א) ששם נטלה זוהמתן מהם כי שם קבלו עליהם ועל זרעם במאמר נעשה ונשמע (שמות כ"ד) לחיות על פי הבחירה האנושית ולא באופן אחר אמנם עדין לא נגמרה הבחירה בידם עד שנתנה להם תורה שלימה המודיעה אותם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון ואשר תזרז אותם בתכלית הזריזות כמו שאמרנו כי בזה יתחזק ויתקיים הכח הבחיריי בלי ספק כי מה יועיל הרצון הטוב למי שלא יכיר אי זהו הטוב האמתי ולזה אמר כי משנתן דבר זה בסיני מכאן ואילך הרעה באה מאליה על עושי הרעה והטובה באה מאליה על עושי הטובה. והכוונה שכבר נשלם בזה גדר האדם ומהותו להיותו פועל אל הטוב בבחירתו החפשית גם הרע מצד מה שהוא אפשרי עליו לבד ואין אונס ומכריח מצד סכלות ופתיות כמו שהיה בראשונה כי זהו ענין הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג ב) שנא' ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' (דברים י') כמו שפירשנו. ומעתה מפי עליון ע"י הטבע הקדום לא תצא הרעות והטוב והוא עצמו מה שרצהו הנביא בכתוב שהביא לראיה אמר מי זה אמר ותהי יי' לא צוה מפי עליון וגו'. מה יתאונן וגו' (איכה ג'). ירצה מהידוע לנו שלא נעשה דבר במאורעות העולם וקורותיו זולתי מה שרצהו האל יתע' כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. וזה הענין לא יאמר מצד מה שנמשך מהסדר השמימיי העליון אשר ברא יי' לעשות עד שנאמר שמה שנמשך ממנו הוא מה שצוה להיות תמיד על יד הרצון הקדום הן שיסכים עם המעשים הבחיריים או לאו רק שהוא חפץ ורוצה בדבר עתה בעת שנתחדשו מעשי המקבלים הן שיסכים עם הטבע הקדום או לא וא"כ חוייב שלא ימשך זה הרצון רק מפאת המעשים האנושיים כי לא ישדד האל יתע' הטבע חנם. ואם כן מה יתאונן אדם חי על מה שיבא עליו מהרע כי אם על חטאיו. ולזה סמך נחפשה דרכינו ונחקורה וגו' (שם) כי הכל תלוי בזה. ולשלמות הזריז על האופן שאמרנו אמרו ד"א (ד"ר פ"ד) א"ר חגאי מוסף על הראשון כי יאמר הקדוש ברוך הוא ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים מבוארים ונגלים אלא שנכנסתי לכם לפנים מן השורה ואמרתי ובחרת בחיי' (דברי' ל') והכוונה שכבר היתה ההערה והזירוז בעוצם מהשלימות עד שלא חסר ממנה דבר כאדם האומר לחבירו בחר לך הטובה שבמנות ולא עוד אלא ששם ידו על היפה שבהן ואמר אותה תקח לך. ובספרי (פ' ראה) רבי יהושע בן קרחא אומר משל למלך בשר ודם שעשה סעודה וזמן את האורחים והיה אוהבו יושב ביניהם והיה רומז לו ליטול מנה יפה ולא היה בו דעת וכן הוא אומר אשכילך ואורך בדרך זו תלך איעצה עליך עיני (תהלים ל"ב) כיון שראה שלא היה בו דעת אחז את ידו והניחה על מנה יפה הדא הוא דכתיב יי' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (שם ט"ז) ומבואר הוא שהאל יתעלה הוא בעל הסעודה אשר הכין אותה לכל באי עולם בה יאכלו איש פרי מעלליו כמו שאמר והכל לפי רוב המעשה והכל מתוקן לסעודה (אבות פ"ג) והאורחים הם כללות העולם שהושם לפניהם לאכול וכל אחד יבחר לעצמו מכח הבחירה הנתונה בטבעו מעת היצירה. אמנם אם היו יכולין מצד אפשרותם לפי טבעם הנה לא היו רשאין מצד הפסד רצונם וחוסר דעתם בהנהגת העולם על פי הרצון האלהי כמו שאמרנו. אמנם היה ביניהם אוהבו אברהם אבינו עליו השלום אשר רמז לו ביניהם ליטול מנה יפה והוא מה שבא לכלל דעת את יי' וטוב הנהגתו המשלמת הכח הבחיריי כאשר אמרנו וכן הוא אומר אשכילך ואורך וגו'. איעצה עליך עיני (תהלים ל"ב) וזה כי לענין הבנים הנמשכים היה הענין ההוא רמז וקריצת עין לבד לפי שאע"פ שנזדמנה רצונם לעשות את הטוב אבל לא באו לכלל דעת להכיר את הטוב ההוא מעצמם ולעשות אותו כראוי ולזה לא נשלמה הבחירה בידם כמו שעשהו אברהם שנאמר בו עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו' (ברא' כ"ו). אמנם כיון שראה שלא היה בו דעת אחז את ידו והניחה על מנה יפה והוא בבוא עליהם בהודעת דרכי התורה והמצוה ובתכלית הזרוזים ואופני האזהרות על פנים רבים ומינים שונים אשר מעקרם הג' מינים שזכרנו ראשונה כי בזה נשלמה תכונת הבחירה בידם. והוא מה שאמר שנכנס להם לפנים מן השורה ואמר ובחרת בחיים (דברים ל') כי אין לנטות ימין ושמאל. והנה כדי לעשות רושם נפלא מן העקר הזה אשר הכל תלוי בו סמך ואמר והיה כי יבאך יי' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתת את הברכה על הר גריזים וגו'. הלא המה וגו'. ירצה כי בתחלת בואם שם יודיעו כי הארץ ההיא באיה או יושביה א"א לחיות עליה כי אם ע"י המעשים הבחיריים כמ"ש למעלה לא כארץ מצרים וגו'. ארץ אשר יי' אלהיך דורש אותה וגו' (שם י"א) ולזה שיעשו פומבי גדול מהעקר ההוא באופן מצויין ומאויים מאד כמו שיהיה בעלות הששה שבטים על ההר הא' והששה על ההר הב' והלויים בתוך העמק עם ארון הברית אומרים בקול רם הברכות והקללות על הסדר שנזכרו בפרשת כי תבא (שם כ"ז) אשר שם נבאר טעם המצות והאזהרות שיזכירו שם ואלו ואלו עונין אמן בקול המולה גדולה וכבר יהיה הענין ההוא הנפלא תל שהכל יפנו בו משם והלאה בכל מעשיהם אשר יעשו וידעו כי הם ברשותם ורצונם ללכת אל הימין או אל השמאל אשר מימינם ברכת יי' לחיים ומשמאלם ההפך ונמצאו תמיד זהירים ומזורזים לעשות את כל דברי התורה אשר עליהם יחיו כמו שסיים זה באומרו כי אתם עוברים את הירדן וגו' ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נותן לפניכם היום והיא נתינת הסבה אל המעשה הגדול ההוא אשר צוה לעשות תחלה בכניסתם שם. וזהו הענין הראשון אשר אמרנו שיכלול זה החלק מענין הטבת כח הבחירה. אמנם ג' מיני הזרוזים שזכרנו למעלה הנם מסודרים בזה אחר זה בכיון נמרץ בפרשיות רצופות וסמוכות בזו אחר זו בזה החלק. והנה מהגדול החל ואמר אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן יי' אלהי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אבד תאבדון את כל המקומות וגו'. ונתצתם את מזבחותם וגו'. לא תעשון כן ליי' וגו'. כי אם אל המקום וגו'. להיות זה הענין יותר גדול הסכנה מכל החטאים אשר יעשה אותם האדם וחייהם תלויים בהשמרם ממנו ע"ד שנא' מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאת חיים (משלי ד') כמו שאמרנו ראשונה לזה זכר להם בו כל הימים אשר הם חיים על האדמה כלומר הזהרו בזה כל זמן שתרצו בחיים וזה שתפליגו ההשתדלות בהרחקת המעשים המגונים ההם מהעבודות הזרות כי לא די לכם בשלא תעבדו אותם רק בשתאבדו את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו'. ונתצתם וגו' עד ואבדתם את שמם מן המקום ההוא. כדי שלא ישאר להם שרש ועקר על ידו יהיה להם שום זכרון כי זה מה שיחוייב לעשות להתרחק מהסכנה העצומה. ומזה הטעם לא תעשון כן ליי' אלהיכם מזבחות או אשרות או מצבות וכל מיני עבודה על ההרים הרמים ועל הגבעות וגו' כמו שהיו עושים אלו הגוים שכבר יהיו מעשיהם נזכרים ע"י כן ולבסוף תחטאו בהם כי בדרך אחרת יעבדו אותו יתעלה אשר לא יהיה לה שום שתוף עמהם והוא כי אם אל המקום אשר יבחר יי' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשנו ובאת שמה והבאתם שמה עולותכם וגו'. ואכלתם שם לפני יי' אלהיכם וגו'. הנה הבדיל עבודתו מעבודתם בג' ענינים. האחד בשהם היו עובדים בכל המקומות ועבודתו לא תתכן כי אם במקום אחד לבדו והוא אשר יבחר יי' בו כי זה מה שיורה הייחוד האלהי אשר האומה הזאת היא נבדלת בו מכל העמים וכמו שסיים לסוף השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם אל המקום וגו'. שאפילו תהיה הכוונה לשמים לא נכשר מקום זולתו. והענין השני במיני העבודות אמר והבאתם שמה עולותיהם וזבחיכם ואת מעשרותיהם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרבם וצאנכם יאמר שכל אלו והדומים להם הם קרבנות נאותים וכשרים ליקרב שם לא כמו שהיו הגוים עושים לאלהיהם את כל תועבת יי' כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. והג' בהיות הכוונה בהם לבא שם להודות ולשמוח לפני יי' המשפיע עליהם את כל הטובה אשר להכרה זו היו מתחייבים לקרוא בשמחתם שם הגר והיתום והאלמנה והלוי אשר בשעריהם כי אין לו חלק ונחלה עמהם כמ"ש ואכלתם שם לפני יי' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך יי' אלהיך וכבר נודע כי בכלל אתם ובתיכם הם כל הנצרכים כמו שביאר במקום אחר ושמחת לפני יי' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר יי' אלהיך לשכן שמו שם וכן זכר בפרשה הזאת פעמים ושמחתם לפני יי' אלהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדכם וגו'. הנה העניים לא נתפרדו וכמו שאמרו חז"ל ויהיו עניים בני ביתך (אבות פ"א) ובזה ודאי נפרדו מכוונות הכותים אשר לא יכוונו בעבודתם כי אם להשחתת הקרבנות ולתועלת אוכליהם והשתוממות רעיוניהם ללכת אחריהם כאשר לא יועיל אמנם לפי דרכו יבאר להם החלוף שיהיה להם בענין זה עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה שהוא מקום הוועד אשר נתייחד אל העבודה ההיא. והנה כפל הכתובים בענין הזה יוכיח שעל שני מקומות ידבר ואשר ידבר בו ראשונה הוא שילה שבו נתישב ארון האלהים עד שלא נבנה בית עולמים וכמ"ש כי לכו נא אל מקומי אשר בשילה ויטוש משכן שילה אמנם אמר כשתבואו לשם לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעיניו מהקרבנות אם חובה אם נדר או נדבה בכל מקום שמשכן יי' חונה שם כי משעה שנכנסתם לארץ לא נתן רשות להקריב קרבנות חובה כי אם במקום קביעותו זה ונתן טעם למה שעשו כן במדבר ואמר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ירצה כי עד עתה אין צ"ל שלא באתם אל סוף המנוחה שהיתה בימי דוד דכתיב בה ויהי כי ישב המלך בביתו ויי' הניח לו מכל אויביו מסביב (שמואל ב' ז') אלא אפי' אל הנחלה לשבת בארץ כמו שהיה בימות יהושע אשר הנחילה אותם ולזה הותר לכם כל מקום אשר ישכן שם הארון כאלו היה בית עולמים. אמנם כשתעברו את הירדן ותבאו אל הנחלה וירשתם אותה וישבתם בה כמו שאמר למעלה הנה כבר חל עליכם איסור כל המקומות וייחוד המקום ההוא לפחות להקריב קרבנות חובה כמו שאמרנו ואחר כך אמר ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר יי' אלהיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר יי' אלהיכם וגו'. הנה שהזכיר להם שאחר שיבאו אל הנחלה ואל המנוחה יבנו בית עולמים כמו שנאמר ויי' הניח לו מכל אויביו מסביב ויאמר המלך אל נתן הנביא הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים בתוך היריעה (שמואל ב' ז' שם) ואז ג"כ נאסר שילה והוקבע הבית ההוא הגדול והקדוש והוא מה שרצהו בסוף באומרו השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר יי' יראה שלא יקבעו שום מקום אחר לא שילה ולא זולתו ואפילו בראיית עיני העדה כלומר בהסכמת הסנהדרין או המלך כי אם במקום אשר יבחר יי' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך כי לענין מקומות הגוים על ההרים והגבעות וגו' כבר נאמר בתחלה. זהו דרך נכון באלו הכתובים בהסכמת הדינים ובסלוק הבלבולים המפורסמים המשיגים אל פירושי הראשונים במאמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים וגו' כי לא באתם עד עתה וגו' כמו שנראה מפירושיהם. ולפי שאסר להם הקרבת הקרבנות בכל מקום נמשך לומר בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר שלא יחשבו שהיה אוסר להם הבשר אם לא במקום הזבח כמו שנוהגין במדבר בהיות המשכן בתוכם רק הדם לא תאכלו ואף על פי שאינו נקטר. לא תוכל לאכול בשעריך וגו' כי אם לפני יי' אלהיך וגו'. השמר לך פן תעזוב את הלוי הכל נתבאר לפי דרכנו. כי ירחיב יי' אלהיך וגו'. גם זה נמשך מייחוד המקום אל הקרבנות וחז"ל (חולין ט"ז ב) דרשו שהרשות הראשונה היא לפסולי המוקדשין ועכשו בסתם בשר תאוה ידבר והדעת נותן לפי שתלה הענין בהרחבת הגבול אשר לא יחנו כלם סביב המשכן כמו עד עכשו ולא יוכלו להביא זבחי שלמיהם פתח אהל מועד. ואמר וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך (שם כ"ח א) לרמוז על הלכות שחיטה ושאר הלכות הנלמדים מהכתובים האלו כמו שנכתבו בפירושי רש"י ז"ל. רק חזק לבלתי אכול הדם וגו'. ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו דברי רבי יהודה שמעון בן עזאי אומר לא נאמר אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות אם הדם שהוא קל להשמר ממנו שאין אדם מתאוה לו הוצרך לחזק באזהרתו ק"ו לשאר המצות (ספרי פ' ראה) והנה לדעת רבי יהודה הרי זה מהדברים הנמשכים בהם אחרי הטבע וההרגל הוא אחד מהדברים שזכרנו ראשונה והפליג בן עזאי לומר שהזירוז המחוייב בכל המצות ראוי שיהיה על זה האופן אמנם כפי מה שכתבנו בפ' אחרי מות שער ס"ד מטעם איסור הדם כמו שביררנו מכל הכתובים הנזכרים שם וגם מאלה אשר היינו עליהם יראה כי לעוצם הסכנה התלוי באכילת הדם הפליג לזרז עליו כמו שתראה משם וכבר היה זה מהמין אשר התחיל בו מחמר הסכנה ועל כל פנים עקר הכוונה מתחלה היתה להזהיר על הסכנה היותר עצומה שבכל הסכנות הנופלות תחת שמירת התורה והוא להזהר מהע"א בכל הצדדים שאפשר ובענין ההוא מהאזהרה סיים באומרו כי יכרית יי' אלהיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם וגו'. ביאר כי להיות הענין מסוכן מאד ושצריך ליזהר ממנו מצד הסכנה שבו ולזה הזכיר להם שהעבירה ההיא עצמה היתה סבה אל שנכרתו הגוים מפניהם כמ"ש כי ברשעת הגוים האלה יי' מורישם מפניך ולזה אמר אחרי השמדם מפניך כלומר אחרי שתראה בעיניך שלסבת זה נשמדו מפניך עד בלתי השאיר להם שריד ופליט השמר לך פן תנקש אחריהם וע"ד שדרשו (תו"כ פרש' אחרי פ"א) אחרי מות שני בני אהרן (ויקרא ט"ז). והנה הורה כי מפני הסכנה העצומ' הוא מזהירם שישמרו פן ידרשו לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם וגו'. לא מפני היות שם פני הראות היות המעשה ההוא טוב כי כל תועבת יי' אשר שנא עשו לאלהיהם ולא מפני היות שם נטיה הרגלית טבעית אליהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם ואין שום אדם שיחפוץ בזה מצד טבעו וחתם את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרעו ממנו כי אני איני מכביד עליך את העול הכבד הזה לשרוף בניך ובנותיך וכדומה לזה זולתי דברים נאותי' אל הטוב והישר כמו שזכרתי למעלה ולא תוסף על הטורח המשא ובלבד שלא תגרע גם הוא צווי וזירוז מיוחד בכל מקום שיהיה שם חשש של סכנה שהאזהרות הנופלות עליו יש לשמרם כמות שהן בלי תוספת וחסרון. וע"כ מה שבא הזירוז מהמין הראשון והוא להזהיר על הדבר מטעם הסכנה לבד. אמנם על המין השני והוא בהמצא הסכנה עם פני הראות של בטחון שהוא דרך שלום ואמת אמר בסמוך כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וגו'. כי ודאי כשיהיה המסית נביא או חולם וכ"ש בבא האות והמופת על אשר דברוהו הרי פני הראות חזקים ועזים שיש בדבריהם ממשות והדבר אשר הזיוף מורה עליו הוא מסוכן מאד כמ"ש נלכה אחרי אלהים אחרים והרי שני הענינים יחד. אמנם באומרו אשר לא ידעתם הורה כי עדין לא בא אל השלישית כי הם אלהים אשר לא ידעום ולא יש להם נטייה טבעית והרגלית אחריהם אמנם לחבור שתי סבות הפליג האזהרה מבראשונה ואמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה יי' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים וגו'. הנה שהגלה את אזנו והורה זיוף פני הראותו שהוא נכון מאת יי' לדעת וגו'. וראוי שתדע שאין ענין זה הנסיון שהקב"ה עושה אות ומופת כנגד טבעו של עולם או מהדברים שמציאותם רחוקה כדי לאמת כזבי נביאי השקר בשום צד חלילה. אמנם הנביא ההוא היה יודע קצת דברים עתידים מצד שום קסם או נחוש או עיון מעיוני המשפטים הכוכביים ורצה לתתו אות ומופת למה שרצה מכזביו ולזה אמר ונתן אליך אות או מופת ולא אמר ועשה אליך וכבר היה ביד הקדוש ברוך הוא לבטל הסימן והמופת ההוא כדי להכזיבו אמנם אם לא בטלו היה כדי לצרף את הבריות לדעת הישכם אוהבים וגו'. והכוונה שיתפרסם בעולם אמות זה הדעת והוא הישכם אוהבים וגו'. שאם אתם אוהבים באמת לא תאבה לו ואל דברי אותותיו שכבר הראית לדעת כי יי' הוא האלהים ואין עוד וכבר שמעת בסיני באזנך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ') ולזה תתחייבו ללכת אחרי אלהיכם וליראה אותו ולשמור מצותיו ולשמוע בקולו ולדבקה בו בלי נטייה לזולתו כלל. ובספרי (פ' ראה) א"ר יוסי הגלילי ראה עד היכן הגיע הכתוב סוף עובדי ע"א ונתן להם ממשלה אפילו מעמיד חמה כוכבים ומזלות אל תשמע להם מפני כי מנסה יי' וגו'. א"ר עקיבא ח"ו שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי ע"א הא אינו מדבר אלא במי שהוא נביא אמת וחזר להיות נביא השקר כחנניה בן עזור. והנה באמת ג"כ יש להשיב על דברי ר' עקיבא ח"ו שהקב"ה משרה נבואתו ושם דברי אותותיו במי שעתיד להיות נביא שקר אלא שכוונתו אל מה שאמרנוהו שבתחלה רצוני בהכרת האותות ההם הוא אמתי אמנם לסוף במה שנתנו סימן לשוא ודבר כזב הנה שקרן ונביא השקר כמו שיתכן שהיה כן ענינו של חנניה בן עזור. ואפשר ג"כ שדברי ר' עקיבא פירושן של דברי רבי יוסי הגלילי הן אשר דבר סתם ודרך הפלגה והוא הנכון: והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וגו'. יצוה להמיתו בב"ד והפליג לפרסם רוע כוונותיו באומרו כי דבר סרה על יי' אלהיך המוציאך מארץ מצרים והפודך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך יי' אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך. והנה כאשר גמר להזהיר מן הסכנה שיש בה פנים כמו שאמרנו נעתק להזהיר בה אשר יתחברו שלשה הענינים יחד ואמר כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה וגו'. הנה כי באומרו כי יסיתך יורה שיש שם פני הראות שום טוב לפתותו ולהסיתו בהם כמו שאמר ותסיתני בו לבלעו חנם (איוב ב') והסתת השטן הוא כמו שאמר החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו וגו' ואולם שלח נא ידך וגו' (שם). כמו שביארנו בשער מ"ב ויהיה ענין ההסתה בכאן בשיתן לו אות ומופת או שיאמר לו שיעשו בסתר ויקבלו טוב העבודה ורוע העונש לא יקבלו ולזה אמר בסתר לאמר וכיוצא בזה ובהיות ההסתה על אומרו נלכה ונעבדה אלהים אחרים הרי שיש שם הסכנה הנזכרת ובהיות ההסתה נעשית ע"י אחיו בן אמו או בנו או בתו או אשתו או רעהו אשר כנפשו יורה שנתחברה שם בהסתה ג"כ הכרעה והנטייה טבעית מצד שהאדם מתולדתו מוטבע להשמע אל האנשי' האלה ולהמשך אחריהם הן בדעותיהם הן במעשיהם וכ"ש כמו שאז"ל (ספרי פ' ראה) רעך אשר כנפשך זה אביך שכבר יכריעהו הטבע לגמרי ואף על זה דקדק בכאן כי לא אמר אשר לא ידעתם כמו שאמר למעלה רק אמר אשר לא ידעת אתה ואבותיך מאלהי העמים אשר סביבותיכם וגו' שהכוונה שלא ידעת העבודה אמנם האלוהות אשר יאמרו אליך יהיו מאלהי העמים אשר סביבותיכם אם הקרובים אליך מאד ואם הרחוקים קצת ממך אשר לא יהיה בך אל זר שכבר שמעת שמעם וידעת אותם. והנה לרוב הסבות הנמצאות שם הוסיף האזהרות מבראשונות ואמר לא תאבה לו ולא תשמע אליו. ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה וגו'. ראה כמה זירז שלא לנטות אחרי טבעו ולא להמשך אחר קורבתו ושיהפוך לו לשונא ולאכזר מה שהוא כנגד טבעו ונתן הטעם כי בקש להדיחך מעל יי' אלהיך המוציאך וגו'. כי אין אהבה ורחמנות ולא שום מדה אנושית עומדות לפני יראתו ועבודתו ית' ולזאת הסבה עצמה צוה בפרשה הסמוכה לה של עיר הנדחת הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחוב' ושרפת באש את העיר וגו'. כי לפי שיקשה מאד על האדם לפי טבעו להשמיד ולהרוג עם רב אשר בתוך עיר אחת אנשים ונשים בחורים וזקנים יחדו וכ"ש לפי דעת ר' אליעזר (עיין סנהדרין קי"ב א) שאומר שקטני עיר הנדחת נהרגין בתוכה עם היותם בלתי יודעים בין ימינם לשמאלם ובהמה רבה. והשכל כבר יליץ אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים וגו' (יומא כ"ב ב) לזה צותה התורה לצאת ממחשבות ההן כי במקום שיש חלול השם וסכנת הנפשות עצומה בהתחבר הסבות שקדמו הנה המדה הנכונה אצלם הוא להתאכזר על אויבי יי' ורחמי רשעים אכזרי ולזה אמר ולא ידבק בידך מאומ' מן החרם למען ישוב יי' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'. ירצה שישרוף את העיר ואת כל שללה כליל בתורת קרבן לשם יי' ולא ידבק בידו מאומה מן החרם אשר לא ישרוף לרצון להם לפניו למען יעלה לפניו ריח הניחוח וישוב מחרון אפו הראוי לצאת מלפניו על העון הגדול ההוא ונתן לך רחמים ירצה שתהיה עם זה בידך מדת הרחמים האמתית המיוחדת אליו יתעלה ולא תשתבח בה בהפוך אותה לאכזריות כמו שהוא בהיות רחמיך על הרשעים כי באמת החסיה והחמלה על הראוי היא מדת רחמנות וכאשר יהיו על הרשעים היא אכזריות גמורה. והנה כשתעשה מצותו תשלים מדותיך וגם ירחם עליך והרבך ולא תתמעטו מפני זה המשפט אשר תעשו במדוחים וכיוצא בהם והנה אם הייתם אכזרים במעשה לא ייעד לך רחמים על אכזריותך אבל לפי שהאמת שאתה נוהג בזה ממדת הרחמים האמתיים הוא מבטיחך לרחם עליך ולהרבות אותך. והנה רבי עקיבא דרש הייתור הזה ואמר מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך וגומר. אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר החרם אותה ואת כל אשר בה ומה אני מקיים ורחמך והרבך אלו קטנים שבתוכה וע"ד הפשט מה שביארנו הוא נכון. מפני שכוונת השם יתברך בכל זה להעתיק אותנו מפחיתות המדות אשר האדם קרוב אליהם לפי טבעו ותולדתו ולהביאו אל טבע נכבד ומעולה ממנו עד שכמעט לא יאמרו בני אדם בתכונותיהם ומדותיהם אבל יאמר להם בני אל חי סמך לזה בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו וגומר. צוה שיעתקו מהיותם בתכונותיהם ומדותיהם בני בשר ודם אל שיקראו בנים למקום ב"ה וע"ד שאמר וכל בניך למודי ה' (ישעיה נ"ד) שהתלמידים גם הדברים הנלמדים הם ממש תולדות המלמד אותם. ולזה כשישראל שוכחין לימודן ועוזבים מצות אלהיהם ומתיאשים מהם הקדוש ברוך הוא נפרע מתולדותיהם כמ"ש הכתוב נדמו עמי מבלי הדעת וגו' (הושע ד'). כי כלפי שאמר הכתוב אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט) אמר כי המלה הזאת צודקת עליהם כיון שלא היה בהם דעת שהוא יקרם וכבודם וזה לא מפני שאין בחקם לקבלו אלא מצד מיאוסם אותם שהוא עון פלילי ועל זה מדה כנגד מדה אמאסך מהיות כהן משרת לי כמו שאמרתי ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' (שמות י"ט). וכן כמו ששכחת והשלכת אחרי גוך תורת אלהיך שהיא תולדותיו של הקדוש ברוך הוא אשכח בניך גם אני זה כנגד זה למדנו שעל זה הדרך קראם הכתוב בנים למקום ב"ה אמנם להשמר מענין הבניות הבשרי ממש אמר בנים אתם לה' אלהיכם כי הלמ"ד מורה על הקנין לא על צירוף הבניות ע"ד שאמר והנה בן לשרה אשתך (ברא' י"ח) ותלד שרה בן לאדוני (שם כ"ד) כי זה וזה בטוב התבוננות יורה על היותו בן לאחד וקנין לשני. ועל זה הענין עצמו הוא אצלי מה שאמר הכתוב (שה"ש ג') בעטרה שעטרה לו אמו וכמ"ש במדרש חזית (שיר ג') והביאה הרמב"ן ז"ל אצל וה' בירך את אברהם בכל (שם כ"ד) שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אלעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו א"ל הן א"ל היאך א"ל משל למלך שהיתה לו בת יחידה מחבבה ביותר והיה קורא אותה בתי לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי. כך בתחלה חבב הקדוש ברוך הוא את ישראל קראם בתי שנאמר שמעי בת וראי וגו'. (תהלים מ"ה) ולא זז מחבבם עד שקרא אותם אחותי שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי וגו' (שה"ש ד'). לא זז מחבבם עד שקראם אמי שנאמר (ישעיה נ"א) הקשיבו אלי עמי ולאומי לאמי כתיב עמד רשב"י ונשקו על ראשו א"ל אלו לא באתי לכאן אלא לשמוע זה די. וטעם חבוב מאמרו ונעימותו כי כמו שהוא מבואר שכשקורא אדם לבתו אחותו ואמו אין הכוונה שיש לו עמה הצירוף ההוא כלל אלא שמתוך חבתו עמה משמחה לומר שלא נמצא הענוה והיראה הראויות לה בתורת בת לבד כי גם האהבה והחנינה כמו באחות ולא עוד אלא הרחמנות בטוב השכל והענוה כמו האם ויהיה לפי זה כוונתו בשני התוארים בהכרח שהיא שלימה כענין זה האחוה והאמות והיא בתו וחשוקה לו. ועל זה האופן כבר יקרא האדם את אשתו או את אהובתו אם שלש אלה ימצאו לה בתי אחותי אמי והכוונה בת לאביך ואחות לאחיך ואם לבניך ואת שלי וכמ"ש הכתוב שרי המלך (אסתר א') שהכוונה שהם שרי העם או שרי המדינות והם עבדים למלך וכן מטעם המלך וגדוליו (יונה ג') וכן כשקרא הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל בתי אחותי אמי על זה האופן קראם כן להורות על מעלותיהם אלו מצורף אל היותם קנינו יתעלה. והוא טעם בעטרה שעטרה לו אמו כי היא היתה אם וכנסת הבנים בני ישראל והיא שלו דומה ממש למה שרצינו בביאור בנים אתם לה' אלהיכם כי אתם בנים בני ישראל אביכם אמנם נשמעים וקנינים לה' אלהיכם כמ"ש ישראל קנין אחד (אבות פ"ו) ועל כל פנים אמר אחר שאתם אמונים בחיקו יתעלה ומונהגים על פי מדותיו ונקראים שלו ומיוחסים אליו עד שאינכם ראויים להמנות מכלל האדם לא תתגודדו על מיתת אבותיכם כי עוד אביכם האמתי חי וקיים וכמ"ש כי אתה אבינו (ישעי' ס"ג) ואם ימות לכם בן או אח והדומים מן הקרובים לא תשימו קרחה בין עיניכם כי הבנות בנותיו והבנים בניו והוא יתעלה בעל האבידה ולא אתה וזה כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר וגו'. ואחר שהם שלו והוא לוקח נפשותם משלו הוא לוקח ואין להצטער על מה שבעל הדבר עושה בשלו. ובשערים נ"ט וע' דברנו עוד בזה. ובפרשת אמור אצל קדושת כ"ג שער ס"ו כתבתי כמה הוא התועלת הנמשך מאלו המצות אשר יבדילנו משאר בשרינו ומיחסת אותנו אליו יתעלה עיין עליו. וסמך הענין הנכבד הזה בכאן ללמוד ק"ו למסית ומדיח ולעיר הנדחת אשר אין לחוס ולרחם עליהם וכל שכן שלא ידאג ויתאבל עליהם כלל והנה המפרשים ז"ל פירשו אלו הכתובים בפנים אחרים כמו שהוא בספריהם. והנה לא סר מכוונת ההעתק הזה עד שהבדילם במזונותיהם מכל שאר אישי המין ואמר לא תאכל כל תועבה וגו'. כי בזה יובדלו מהם הבדל מזגי ויתחלפו בתכונותיהם וכבר ביארנו התועלת הנמרץ המגיע בזה בפרשת ביום השמיני שער ס' דרוש משם. ואולם כל זה נמשך אל מה שאמר ראשונה על הקרובים המסיתים לא תחמול ולא תכסה עליו כי הרוג וגו'. אשר הוא הענין השלישי הכולל כל ג' סבות ההזהר וההזכרה הנמרץ כמו שאמרנו. והנה היו כל אזהרות התורה האלהית או רובן מזה המין רצוני שימצאו בהם אחד אחד מג' ענינים אלו או הב' מהם או שלשתן יחד לחזק הזרוז ולהפליג הזהירות במה שיגיעו מזה אל אמתת הענינים וכל ישראל ישמעו יבינו ישכילו את אשר יעשון מבלי שישאר להם עוד פתחון פה לומר לא ידענו או לא הודיעונו חומר הדברים על נכון כי זה מה שייטיב כח הבחירה וישלימה כמו שהנחנו ראשונה. וזה שיעור מה שרצינו אליו בזה השער:
