שיתוף - לביקורת אפס כוח סוס

[רבקהנ]

קרה לכם פעם שנגררתם אחרי סוס? כן, במקום שהוא יהיה רתום לרצונכם, אתם הייתם רתומים אליו.
לא מכירים? טוב שכך, אבל הקשיבו לאלו שכן עברו את זה.

אין מה לומר, זאת חוויה, כמו שיש אנשים שנהנים להיזרק בין שמיים וארץ, להיות מטולטלים במהירות הקול מצד לצד, להפוך את מעיהם שוב ושוב ולבסוף לרדת מהמתקן ולהקיא את נשמתם.
אה, וגם לשלם על התענוג הזה שנקרא "לונה פארק".
אז אולי יש כאלו שיקראו למירוץ המטורף הזה חוויה. אולי יש אנשים שנהנים מלחיות בלחץ, אולי.

כשאתה רתום לסוס אימתני, אין אתה חש דבר מלבד הצורך העז לרוץ ולרוץ ולא להפסיק לשניה.
אחרת, הסוס ידהר לדרכו ויותיר אותך הרחק מאחור שרוע על האספלט.
וכך אתה ממשיך לדהור בקצב של הסוס. אין לך פנאי לשים לב לרוח שעל פניך, לנופים שסביבך, לאנשים שבדרך.
אתה טרוד במשימתך הבלתי אפשרית. עליך להחזיק חזק את המושכות ולהמשיך לרוץ טרוף נשימה.
הלחץ העצום כמעט וחונק אותך. המשא הכבד על הכתפיים כמעט גורם לך לשמוט הכל ולנחות על הקרקע, מובס.
אבל כוח ההכרח דוחף אותך בעל כורחך, להמשיך עד אין סוף.

איך דבר כזה קורה אתם שואלים? ובכן, בכל פעם יש שלל סיבות שונות ומשונות.
פעם היו עסוקים בטעינת העגלה ושכחו להשקיע עוד דקה בקשירת הסוס אליה, פעם היו עסוקים בכלל בדברים אחרים ולא יצאו לדרך בזמן, ופעם העגלה היתה כבדה מידי למשא עבור הסוס והוא החליט לפתוח בקריירה עצמאית משלו.

זה לא כיף לעשות את הדרך בכזאת צורה, אבל איכשהו בכל פעם בסוף זה ככה, המרוץ טרוף החושים הזה, שמוציא כל חשק וטעם לעשות משהו, עכשיו ובכלל.
אתה מגיע אל היעד ברגע האחרון, עם הלשון בחוץ, מייחל לטיפת רוגע, שלוה וסדר בחיים האלה.
תמיד אתה חושב שזה המסע האחרון שלך בצורה כזאת כי בקושי הצלחת לשרוד אותו. עד הפעם הבאה..

פעם חשבתם למה בעצם לא לוותר על התענוג? להניח לו לסוס הפרא הזה, שיברח לאן שיחפוץ לו, לספוג את המכה וסופסוף לשבת ולנוח.
השאלה הזאת, עבור מי שרץ היא מחשבה בלתי אפשרית, בלתי מושגת, כמעט חלומית.
הלא הסוס באחריותך, זאת חובתך הבלעדית, ואין איש שיעשה זאת.
זה מה שעוד יותר מלחיץ, ועוד יותר גורם לך לחזק אחיזה, ועוד יותר גורם לך לרצות לעזוב אותה בשם היד שלך, האדומה ממאמץ, ברגע זה. וחוזר חלילה.

וכך נותרת בין הפטיש לסדן, לא יכול לעזוב ולא יכול להמשיך. ומה עושים עכשיו???