מאמר אני (רק) חלק משלם

[וי שלוק]

סצנה 1

שנת ג' אלפים ש"פ. גדות נהר פרת.

ברכי הרגליים המשוכלות נשקו אחת לרעותה. אור המדורה האיר בגוון שמימי את זקנו של הנואם, והוסיף נופך דמיוני לדבריו.

צעירי העם, בני המגורשים מארץ הקודש, חווי זוועות הכשדים. הצטופפו והאזינו לדבריו המעצימים -

"אנחנו אולי נקבר פה, ע"י מוות טבעי או לא. אבל, אותנו - עם ישראל, הם לא ינצחו, יש לנו תקווה, אל תדאגו, צעירים."


סצנה 2

שנת ה אלפים ר'ס. מרתף ארמון בספרד.

הלמות אדירות על דלת המרתף. חואן ודייגו מצליבים מבטים. אין להם סיכוי להעלים את המצות והקלחי חסה.

הם אבודים…

פרנדדו האב נראה נחוש, ידיו הרועדות לפתו את פינותיו המוזהבות של השולחן, ובתנוחת קרב המתין לפריצת הדלת.

בעיטה אדירה קיפלה את הדלת תחתיה, והמלאכים השחורים גלוחי הראש פרצו פנימה.

זעקתו של פרננדו נבלעו בשאגות האימה של חואן ודייגו,

"נצח ישראל לא ישקר"

את זעקתו זאת שב והכריז לפני דילוגו אל תוככי הלהבות.

"לא תנצחו אותי, נצח ישראל לא ישקר", וקפץ בגאווה ושמחה אל הלהבות.


סצנה 3

שנת ה' אלפים תש"א. פתח משרפות אושוויץ.

באפם הריחו את ריח העשן, חלאות האדם בלבוש אס אס פקדו עליהם להתארגן ל'מקלחת'. תמימים לא היו כבר.

עוז רוחם ניצת בשנייה שלפני נעילת הדלת.

"אני מאמין בביאת המשיח". ניגון שכבש את העולם עלה מפיהם.

*​

שנת ה' אלפים תש"ס. בית בני ברקי פשוט.

אלי מקופל במיטתו, ספר היסטורי משכיח ממנו את ארוחת הצהריים, המתח כובל אותו ללא גבול.

הקריאות "אלי, אלי, ארוחת צהריים מתקררת". לא הגיע כלל לאוזניו.

אלי הקטן קורא את נחמת הזקן, פרנדדו, שרופי הכבשנים, על עתיד האומה, על עתיד וורוד לעם. והוא תמה:

'אמת, שלעם יהיה תקווה ורודה עתיד מקסים ונצח.

אבל,

מה זה מועיל להם???

הם תיכף מתים?

מה הנחמה בכך??

*​

שנת ה' אלפים תש"פ. על גדות נהר הירקון.

אלי יושב ומתבונן סביב, הקורונה מטריפה את העולם. איום גלובלי חסר תקדים. העובדה שהעולם הפך לכפר קטן מוחשית מתמיד.

רעש המפל נתן לרעש מחשבותיו לנדוד בחופשיות, והוא מהרהר בגורל העם, עתידו. ועל הסוף שהחל לתת ריחו.

לפתע, ההכרה התנפצה במוחו בעוצמה של מאות ליטרים בסלע -

בגיל שש חודשים העולם מסתיים בלול פלסטיק לבן.
בגיל שנה נוסף גם המטבח והמקרר.
בגיל שלוש אני גר או בבני ברק או במירון.
בגיל עשר ארץ ישראל וחוצלארץ.
לבן עשרים יש כבר יבשות ומדינות.

ולעומד בפתח כבשן אושוויץ - בשבי כשדים מול זקן קטוע אגודל - מול מדורת המוקד של חיות האינקווזיצייה, נוסף גם מימד חדש, ענק. המוח נפתח ומתעצם:

העולם לא מתחיל ונגמר בי, אני רק פרט אחד בתוך עולם מחושבן ומנוהל היטב. בכך שתהרגו אותי העולם לא יעצר. העולם הינו מהלך אחד גדול ורחב ידיים של קורא דורות מראש...​

ומליבו התנגן ניגון, בלחן שהולחן לפני עשרות שנים ברגע של רוחב דעת ועומק ראייה.

"אני מאמין בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה עכ"ז אחכה לו, בכל יום, שיבוא."