שיתוף - לביקורת אם הפסיכולוגים והעולם בכללי היו מדברים בכנות:)

[אפרוח מבושל]

סתם ככה. משעמם לי ואין לי מה לעשות.

מה בכל אופן עושים? זה ידוע. כל הפסיכולוגים טוענים שמצב כזה מעיד על מועקות נפשיות. לכן כדאי ללכת לפסיכולוג. לא כדאי להשאיר דברים כל כך חמורים לא מטופלים. זה יכול להזיק בשידוכים.

מצד שני, גם הליכה לפסיכולוג יכולה להזיק בשידוכים. לכן מומלץ לבחור בהכי פחות קונבנציונאלי מבין הפסיכולוגים הקיימים. אחד שמקבל קהל בין שתיים לארבע ביישוב נידח, מרחק חמישה אוטובוסים וחצי שעה ברגל.



זה הולך ככה:

"שלום, מה שלומך?" שלומי רע, לכן באתי. לא באים לפסיכולוג אנשים ששלומם טוב.

"את רוצה לספר לי מה מביא אותך אלי?" ברור. לכן באתי, לא?

והכי חשוב, כל הדיבורים האלו מגיעים בקול רך ומתוק. פוצי מוצי. מה אני נראית לו, חתול?

"יאללה, לעבודה. אחרי ששיגעתי אותך 5 דקות ואת כבר ממש בטוחה שאת חולת נפש אנושה, הכנתי לך חוג ציור. תצאי מפה ציירת מדהימה".

מה, לצייר? אה, לא קוראים לזה לצייר. זה נקרא "ביטוי המועקות על הדף ופריקתן מן הלב, שהרי 'הלב הוא לא מחסן' (נאום חיים ולדר), תוך שהפסיכולוג מקבל כסף על הזמן שהוא מסתכל עלי משרבטת."





אחרי חצי שעה:

"וואו, ציור מורכב, מעיד על עוצמה נפשית גבוהה וכשרון קטן עד בלתי נראה בציור..."

גלינג!

"הזמן שלנו נגמר, את המשך הפענוח תוכלי לקבל בפגישה נוספת, תקבעי תור אצל המזכירה. איך את משלמת? כדאי לך במזומן, יש הנחה של 10 אגורות. נתעלם מהעובדה שככה מס הכנסה לא יודעים".



נראה לי עדיף לצייר בבית וזהו. חבל על הכסף.

 

[שולמית רוז]

וואו עשית מהפסיכולוגים לעג וקלס.
למרות שזה קטע הומוריסטי ומוקצן, נראה לי שאין הרבה קשר בין המצולמים לכתבה.

 

[תמרוז]

ואוו, זה חמוד, מצחיק, קליל כזה.

בואי נבין שניה אחת על מה אנחנו מדברים:
על שלוש משפטים עומד עולם הפסיכולוגיה:
1) בוא ננסה להבין ביחד.
2) בוא, ביחד ננסה להבין.
3) בוא נבין ביחד.

ואת זה למדתי בעומדי על רגל אחת, כשחברתי מסבירה לי את כל תורת הפסיכולוגיה.
ועכשיו אני רוצה שנבין את זה, ביחד.


סתם נזכרתי.

 

[R.E.Y]

סתם ככה. משעמם לי ואין לי מה לעשות.

מה בכל אופן עושים? זה ידוע. כל הפסיכולוגים טוענים שמצב כזה מעיד על מועקות נפשיות. לכן כדאי ללכת לפסיכולוג. לא כדאי להשאיר דברים כל כך חמורים לא מטופלים. זה יכול להזיק בשידוכים.

מצד שני, גם הליכה לפסיכולוג יכולה להזיק בשידוכים. לכן מומלץ לבחור בהכי פחות קונבנציונאלי מבין הפסיכולוגים הקיימים. אחד שמקבל קהל בין שתיים לארבע ביישוב נידח, מרחק חמישה אוטובוסים וחצי שעה ברגל.



זה הולך ככה:

"שלום, מה שלומך?" שלומי רע, לכן באתי. לא באים לפסיכולוג אנשים ששלומם טוב.

"את רוצה לספר לי מה מביא אותך אלי?" ברור. לכן באתי, לא?

והכי חשוב, כל הדיבורים האלו מגיעים בקול רך ומתוק. פוצי מוצי. מה אני נראית לו, חתול?

"יאללה, לעבודה. אחרי ששיגעתי אותך 5 דקות ואת כבר ממש בטוחה שאת חולת נפש אנושה, הכנתי לך חוג ציור. תצאי מפה ציירת מדהימה".

מה, לצייר? אה, לא קוראים לזה לצייר. זה נקרא "ביטוי המועקות על הדף ופריקתן מן הלב, שהרי 'הלב הוא לא מחסן' (נאום חיים ולדר), תוך שהפסיכולוג מקבל כסף על הזמן שהוא מסתכל עלי משרבטת."





אחרי חצי שעה:

"וואו, ציור מורכב, מעיד על עוצמה נפשית גבוהה וכשרון קטן עד בלתי נראה בציור..."

גלינג!

"הזמן שלנו נגמר, את המשך הפענוח תוכלי לקבל בפגישה נוספת, תקבעי תור אצל המזכירה. איך את משלמת? כדאי לך במזומן, יש הנחה של 10 אגורות. נתעלם מהעובדה שככה מס הכנסה לא יודעים".



נראה לי עדיף לצייר בבית וזהו. חבל על הכסף.

חח חמוד. אבל איזה עוול עשו לך הפסיכולוגים כולם?

 

[אפרוח מבושל]

לא יודעת, בחיים לא הייתי אצל פסיכולוג. זה הכל סטיגמות

 

[אש קודש!]

אהבתי כ"כ!

 

[בובה בובה]

נראה לי עדיף לצייר בבית וזהו. חבל על הכסף.

כתיבה חביבה
אין קשר בין המצולמים לכתבה.
רואים שלא ניסית

 

[נ. גל]

אם יורשה לי:

"שלום," המשקפיים שלו לא נוזלות על האף, זה כבר טוב.
"שלום." אני עונה, בולע את הרוק קצת.
"נעים להכיר אותך, אני מבין שאתה שלום."
"כן." אני מהנהן, מתיישב בחוסר נוחות. הוא לא הציע לי להתיישב. בחיים זה לא היה קורה לי.
"ואתה רוצה להתחיל טיפול." הוא ממשיך, וכבר פחות אכפת לי ממצב המשקפיים, הוא מעצבן גם ככה.
"אני רוצה לבדוק." אני מתעקש לדייק.
"כמובן." הוא מהנהן, ואני מכיר את ההנהון הזה. של אנשים שבטוחים שאני אמשיך להיות מטופל אצלם עד מאה ועשרים, ורק צריכים לקנות את אמוני.
"אז ספר לי, שלום, קצת עלייך."
אני שמח לשמוע שהוא לא שכח את השם שלי בדקה שחלפה. פחות שמח לראות שהמשקפיים מתחילים לנזול.
"אני... בן ארבעים וחמש." אני פותח. "ואני נשוי, זאת אומרת - לשעבר."
הוא מהנהן בהשתתפות, ואני תוהה לעצמי אם גם הוא גרוש. "אתה רוצה לדבר על זה?"
לא. אף פעם לא. "ואם לא?" אני מעז לאתגר אותו, רק כי אני כבר יודע את התשובה.
"זו זכותך, כמובן." הוא עונה. "אף אחד לא יכול להכריח אותנו לעזור לעצמנו, אף פעם. אני כאן רק כדי לעזור במה שאתה תרצה."
עולה לי בחילה, זה כל כך מדוקלם שאני חייב ללגום מהמים שבכוס. הוא בטח חושב שזה גוש בגרון שחונק אותי, ומסמן 'וי' בפנקס דמיוני.
"על מה כן תרצה לדבר?" הוא שואל.
נמאס לי מזה. למה הלכתי לפה בכלל?
"על העבודה שלי." אני עונה, אסרטיבי כמו שלא הייתי כבר זמן רב.
"כן." הוא מהנהן ברגישות וטקט מופלא, מהסוג שלומדים בשנה א' פסיכולוגיה כללית.
"אני פסיכולוג." אני אומר. "מזה חמש עשרה שנים, טיפלתי באבא שלך כשהחלטת לא לדבר איתו יותר." אני מעדכן לקונית.
המשקפיים נוזלים עוד קצת.
"אז למה הגעת אליי?" הוא מתאושש בסוף, מנסה להבין.
אני אפילו לא מגחך. "כמה זה עלה?" אני מברר.
"ארבע מאות." הוא עונה.
אני יוצא.
"רגע." הוא מבקש, כשאני כבר מאחורי הדלת. "למה באמת באת?"
אני מביט בו, מאחורי המשקפיים הזולגות שלי, ואלו שלו. "כי הייתי צריך מראה."