הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
שעת צהרים הכי חמה שיש, ישבתי בשק"ם כמו בכל יום שלישי, וקילפתי לאט לאט ארטיק מגנום, שכבה אחר שכבה, שוקולד, גלידת שמנת, שברי בוטנים ומה שלא היה שם בפנים.
ואז הוא פשוט פרץ לחיי, הדלת של השק"ם נפתחה לרווחה, ואדם חסידי מפיאותיו והלאה, זקנו אפור ועיניו מחייכות חצה את הבלטות שהרגע שטפנו, התייצב מול השקמיס"ט ושלף זוג תפילין.
"בוא הנה!" ציווה עליו, הקול שלו היה כל כך זר וחרדי, עקבות של סיגריות ניכרו בו, וריח של טבק הרחה ליווה אותו במסלולו, "הנחת תפילין היום?" שאל את דור.
דור היה שקוע באייפון, "קח אותו ממני", הוא זרק לחלל החדר.
"בוא תנסה", הזמין אותי החסיד, "תעזור לו לגרש אותי".
שתקתי, הוא היה נועז, עטף את המילים שלו בחוצפה ישראלית בניחוח ירושלמי, לא קמתי.
אחרי משא ומתן קצר, דור היה עטור בתפילין. הוא העביר אלי את האייפון, "צלם אותי, אחי". לא רק שצילמתי, גם שיתפתי בפייס שלו, "מתחזקים בעזרת השם!" כתבתי מהחשבון שלו, והתגובות התחילו לזרום.
דור רצה להרוג אותי, אבל החסיד הציל אותי, הוא ניגש אלי והחל לכרוך עלי את התפילין שלו, מאז הבר מצווה לא הניחו לי תפילין, אבל אני מה אכפת לי, שישים, העיקר שילך.
והוא לא הלך, דווקא קרא איתי קריאת שמע, אמרנו כל מיני ברכות ומזמורים, ובסוף זה הסתיים, הוא הוריד לי את התפילין, סידר ביד קלה את השער שנפרע, ואז התיישב לידנו על הכיסא.
"אתה רוצה משהו לשתות, סבאלה?" שאל אותו דור, הוא סירב בהינף יד, אבל דור מרוקאי ולא יכול בלי לפנק, "סודה, מים, משהו?" הטריד אותו בשאלות.
"שיהיה סודה", אמר החסיד, "מה שמכם?" שאל תוך כדי לגימה.
"זה דור", הצבעתי על השקמיס"ט, "ואני אמיר".
"נעים מאוד", הוא לחץ לי את היד בחזקה, "אני אלכסנדר זושא פרידמן".
"איזה שם.." התפעל דור.
"ברוך השם", ענה אלכסנדר זושא, "אתם יודעים על שם מי אני קרוי?"
"מאיפה שנדע?" אמר דור.
"על שם ה"מעיינה של תורה", או באידיש:"דער תורה קוועל", אתם מכירים את הספרים האלה?
מדובר בצדיק גדול שחי בוורשה, וראה צורך להעביר את דברי התורה המתוקים לדור הצעיר, ולכן הדפיס ספרים נפלאים על פרשת השבוע, קרא להם דער תורה קוועל, ומספרים שאפילו המשכילים לא יכלו לאכול סעודת שבת בלי לקרוא איזה וורט משם", הסביר אלכסנדר.
דור תמיד היה חסר טקט, אבל הפעם הוא התעלה על עצמו: "תגיד אלכס", פנה אליו בקיצור נמרץ, "מה נאבד לך פה בבסיס שלנו? מה אתה בעצם רוצה, ולמה באת, ולמה נתקעת לנו בשק"ם, הא?"
אלכסנדר זושא צחק, "למה ולמה", חזר על ראשי הפרקים של דור, "אני מחכה לטרמפ", הסביר, "אני נוסע איתו לבית, והוא בחמ"ל תקוע עם חזרות לטקס".
"ומה הביא אותי לכאן?" סיגריה צצה בין אצבעותיו של אלכסנדר, "זה בסדר?" הוא שאל, דור סיפר שהרס"ר בחופשה, וכולנו שלפנו סיגריות והדלקנו.
"יש לי סיפור קצת מוזר", סיפר האלכסנדר, "אבל תקשיבו, כי אין לכם ממילא משהו טוב יותר לעשות היום"
"תכלס", הסכמתי, והוא סיפר:
אני נולדתי בשכונת גאולה, על גבול מאה שערים, הלורד צ'נסלור הפריד בין הבית שלנו למאה שערים, איפה שהיום יש את כיכר השבת, שמה.
אבא שלי היה ניצול שואה מגטו ורשה, לוחם במרד, כמעט מת איזה עשרה פעמים, אבל בניסי ניסים ניצל ועלה ארצה, אשתו ובניו ובנותיו נרצחו על ידי הנאצים ימח שמם, ופה בארץ, למרות שהוא היה אמשינובר, הוא מצא אשה מהיישוב הישן שלא עניין אותה כלום חוץ מלהיות קשורה לשכונה שלה בבתי אונגרין, ולאמא החורגת שלה שהיתה מאוכלי שולחנו של האדמור משומרי אמונים, ממש כך היא קיבלה כל יום מנות של אוכל מהבית של הרבה, והיה לה חשוב לשהות במחיצת חסידותיו.
ככה גדלנו בגאולה, אני ויעקב-דוד הגדול, רבנו עם כל מאה שערים, עם הכורדים של מוסררה, עם פושטקים ממקור ברוך, ככה גדלנו, ואבא שקוע בצרתו ובזכרונותיו ניסה לעבוד בכל מיני עבודות דחק עד שנחלה ושכב על מיטה בשערי צדק, ואמא גידלה אותנו כמעט לגמרי.
היינו די אומללים, עניים עד רזון, בלויי בגדים, ואני עוד הייתי בסדר, אבל יעקב-דוד, יצא שמו בשכונה כבנדיט ופושטק, היה מלסטם בריות בלי להסס. על המחברת שלו מהישיבה כתב בגאון "רבן של ליסטים – יעקב דוד פרידמן", פשוט כך.
מה שלא ניסו לעשות לו, לא הצליח, ניסו לשים אותו ב"תפארת בחורים", הוא עף משם כמו טיל. שלחו אותו לצפת במסע של כמעט יום, הוא התייאש באמצע וחזר עם משאית תנובה לירושלים, מצאו אותו יושב בליפתא עם אנשים מפוקפקים, שותה וודקה באמצע היום.
ואז תפס אותו אחד מהצבא, התחיל לדבר איתו, דווקא בחור שלמד בעץ חיים, משלנו, הסביר לו ביידיש כמה הוא יכול להיות מפקד מוצלח, כמה זה מתאים לו, ויעקב דוד השתכנע.
תוך שבועים הוא חזר לשכונה עם מדים ורובה צ'כי גדול, הוא נכנס לבית ואמא נמלטה ממנו, לא זיהתה אותו כמעט. והוא שיחק כאילו לא אכפת לו, אבל לי הוא אמר בסתר שהוא מצטער.
בסוף זה הגיע לאבא ששכב בשערי צדק בלי חוליה בגב, והוא קרא לי לבוא אליו, ובשבת הגעתי אליו, והוא התחיל לבכות ולהתחנן: "שמור על יעקב דוד ברוחניות ובגשמיות!", שוב ושוב. "ברוחניות", הוא התייפח, "ובגשמיות".
מה אתה מתכווין שאעשה? שאלתי אותו.
"אין לי ברירה", הוא אמר, "אתה חייב ללכת איתו לצבא ולשמור עליו ממש צמוד", בשארית כוחותיו הוא הרים את ידו, "היד הזאת הרגה נאצים מעט, וקברה יהודים הרבה, כולל האדמור ר' יעקב-דוד זי"ע, הבן שלי יכול להיות בטוח שהיד הזאת לא תקבור אותו" הוא שמט את ידו ופרץ בבכי.
ואני התחייבתי, כל השכונה לא הבינה מה קרה לי, מילא יענקב-דוד, אבל אלכסנדר? מי מילל ומי פילל.
התגייסתי לצבא, ופשוט הלכתי אחריו לכל מקום שהוא היה, ניסיתי להיכנס לכל יחידה שבה הוא שירת, וזה היה קשה. הייתי צריך לזחול בקוצים, רק כי יענקב-דוד זחל, לטפס על הרים וג'בלאות כי יענקב דוד, זה היה מתיש וחסר סיכוי כמעט, כי ממה שראיתי, יענקב דוד התנהג כמו חילוני לכל דבר.
הלב שלי נצבט כשראיתי אותו בשבת נוסע בג'יפ, ודנתי לכף זכות שהוא יצא למשימה סודית ודחופה, בכל זאת הזכרתי לו כל יום להניח תפילין, הוא לא הפסיד אפילו יום.
הלכתי אחריו עד מקומות רחוקים, עד מוצבים בצפון, שמרנו בלילות על טנקים ודיברנו, כל הלילה.
לא רק שהוא הבין אותי, הוא גם חזר לאהוב אותי, היה מספר לי את כל הילדות הקשה שלו, שאני, כאח שלו לא ידעתי עליה כלום, איך הרבה ברקוביץ' הטיח לו את הראש בקיר, וסיפר לו שאם הוא היה במצרים, בטוח שפרעה היה משתמש בראש שלו בתור בלטה בקיר.
איך רדפו אחריו כך גבאי בתי הכנסת בעקבות תעלולי ילדות שלו, "מאז לא נכנסתי לבית הכנסת", הוא סיפר ואני הזדעזעתי, חשתי צורך גדול לקחת אותו לבית כנסת, וברגע שמצאתי כזה באזור נכנסנו לתוכו, ויענקב דוד התפלל והניח תפילין, אבל למחרת חזר לסורו, ראיתי אותו אוכל בשר וחלב בלי למצמץ, קשה לי לתאר את זה.
אבל לא התייאשתי, הבטחה לאבא זאת הבטחה, נצמדתי אליו לאורך כל הדרך, גם כשהסתער על שער האריות, רצתי לידו עם העוזי שבקושי יכלתי לתפעל, והוא לחם כמו אריה וגם חיפה עלי, אני שזזתי כל כך לאט, אבל גם אריה לא יכול לשרוד כדור שמפלח לו את הלב.
הוא נפל, התגלגל על סלע אחד מאוד משונן, ושם נתקע.
באינסטינקט בסיסי ירדתי לנסות להציל אותו, אבל הוא ביטל אותי בידו, כמעט מוכן להישבע שהוא חייך: "תודה שהלכתי איתי עד עכשיו, תגיד לאבא שאני אוהב אותו".
ואני סירבתי להאמין, אח שלי גווע מולי, במרחק של סלע וחצי ממני, "חובש!" צעקתי, אבל הוא כבר היה מת, פשוט ידים ורגלים, זרוק על סלע מחודד, כדור בלב וכתם מתפשט על המדים, משחיר את רתמות האפוד שלו, מלכלך את הארץ בדם יהודי, בדיוק מה שאבא לא רצה שיקרה, בדיוק זה קורה לי.
לא יכלתי בכלל להילחם, קרסתי על הסלעים והמתנתי לפינוי, בינתים רעש אימים, ורימונים מתפוצצים, עשן וריח של דיזל בוער, חשבתי איך אני מספר לאבא, מה אומר לו.
וכמה ימים אחר כך נודע לי שאבא ויעקב דוד נפטרו באותו יום. אבא נקבר בהר המנוחות, ואילו יעקב דוד נקבר בהר הרצל, באותו יום ובאותה שעה.
אני נפלתי למרה שחורה, דיכאון עמוק, שרטתי את עצמי עד זוב דם, אבל זה לא עזר לי. אף אחד לא יחזיר לי את יעקב דוד, רק את עצמי הצלחתי להחזיר לעצמי, בערך.
אני מסתובב כבר שנים בין הבסיסים, ומחפש את הבחורים האלה הטובים, שיכולים להיות יותר ברוחניות, אפילו קצת יותר.
דף גמרא, תהילים, חומש, תפילה, תפילין, כל אחד ומה שהוא רוצה להגיע אליו.
לדאוג לאנשים לגשמיות, לא הצלחתי, אבל לרוחניות אני מצליח מאוד".
אלכסנדר סיים את סיפורו, ואני ודור שתקנו, אין לנו מילים מול כזה שכול, אפילו לדור שבדרך כלל שולף בלי לחשוב, לא היה מה לומר.
"אני מבקש ממכם בקשה אחת ויחידה", ביקש אלכסנדר, "אם אתם יכולים לדאוג למישהו בגשמיות, תדאגו לו, תקנו לו מצופה, קרטיב, מלפפון, מה שצריך. אני עושה את מה שאני יכול ברוחניות, אבל בגשמיות, אתם יכולים יותר מכולם, הכי בעולם".
ואז הוא פשוט פרץ לחיי, הדלת של השק"ם נפתחה לרווחה, ואדם חסידי מפיאותיו והלאה, זקנו אפור ועיניו מחייכות חצה את הבלטות שהרגע שטפנו, התייצב מול השקמיס"ט ושלף זוג תפילין.
"בוא הנה!" ציווה עליו, הקול שלו היה כל כך זר וחרדי, עקבות של סיגריות ניכרו בו, וריח של טבק הרחה ליווה אותו במסלולו, "הנחת תפילין היום?" שאל את דור.
דור היה שקוע באייפון, "קח אותו ממני", הוא זרק לחלל החדר.
"בוא תנסה", הזמין אותי החסיד, "תעזור לו לגרש אותי".
שתקתי, הוא היה נועז, עטף את המילים שלו בחוצפה ישראלית בניחוח ירושלמי, לא קמתי.
אחרי משא ומתן קצר, דור היה עטור בתפילין. הוא העביר אלי את האייפון, "צלם אותי, אחי". לא רק שצילמתי, גם שיתפתי בפייס שלו, "מתחזקים בעזרת השם!" כתבתי מהחשבון שלו, והתגובות התחילו לזרום.
דור רצה להרוג אותי, אבל החסיד הציל אותי, הוא ניגש אלי והחל לכרוך עלי את התפילין שלו, מאז הבר מצווה לא הניחו לי תפילין, אבל אני מה אכפת לי, שישים, העיקר שילך.
והוא לא הלך, דווקא קרא איתי קריאת שמע, אמרנו כל מיני ברכות ומזמורים, ובסוף זה הסתיים, הוא הוריד לי את התפילין, סידר ביד קלה את השער שנפרע, ואז התיישב לידנו על הכיסא.
"אתה רוצה משהו לשתות, סבאלה?" שאל אותו דור, הוא סירב בהינף יד, אבל דור מרוקאי ולא יכול בלי לפנק, "סודה, מים, משהו?" הטריד אותו בשאלות.
"שיהיה סודה", אמר החסיד, "מה שמכם?" שאל תוך כדי לגימה.
"זה דור", הצבעתי על השקמיס"ט, "ואני אמיר".
"נעים מאוד", הוא לחץ לי את היד בחזקה, "אני אלכסנדר זושא פרידמן".
"איזה שם.." התפעל דור.
"ברוך השם", ענה אלכסנדר זושא, "אתם יודעים על שם מי אני קרוי?"
"מאיפה שנדע?" אמר דור.
"על שם ה"מעיינה של תורה", או באידיש:"דער תורה קוועל", אתם מכירים את הספרים האלה?
מדובר בצדיק גדול שחי בוורשה, וראה צורך להעביר את דברי התורה המתוקים לדור הצעיר, ולכן הדפיס ספרים נפלאים על פרשת השבוע, קרא להם דער תורה קוועל, ומספרים שאפילו המשכילים לא יכלו לאכול סעודת שבת בלי לקרוא איזה וורט משם", הסביר אלכסנדר.
דור תמיד היה חסר טקט, אבל הפעם הוא התעלה על עצמו: "תגיד אלכס", פנה אליו בקיצור נמרץ, "מה נאבד לך פה בבסיס שלנו? מה אתה בעצם רוצה, ולמה באת, ולמה נתקעת לנו בשק"ם, הא?"
אלכסנדר זושא צחק, "למה ולמה", חזר על ראשי הפרקים של דור, "אני מחכה לטרמפ", הסביר, "אני נוסע איתו לבית, והוא בחמ"ל תקוע עם חזרות לטקס".
"ומה הביא אותי לכאן?" סיגריה צצה בין אצבעותיו של אלכסנדר, "זה בסדר?" הוא שאל, דור סיפר שהרס"ר בחופשה, וכולנו שלפנו סיגריות והדלקנו.
"יש לי סיפור קצת מוזר", סיפר האלכסנדר, "אבל תקשיבו, כי אין לכם ממילא משהו טוב יותר לעשות היום"
"תכלס", הסכמתי, והוא סיפר:
אני נולדתי בשכונת גאולה, על גבול מאה שערים, הלורד צ'נסלור הפריד בין הבית שלנו למאה שערים, איפה שהיום יש את כיכר השבת, שמה.
אבא שלי היה ניצול שואה מגטו ורשה, לוחם במרד, כמעט מת איזה עשרה פעמים, אבל בניסי ניסים ניצל ועלה ארצה, אשתו ובניו ובנותיו נרצחו על ידי הנאצים ימח שמם, ופה בארץ, למרות שהוא היה אמשינובר, הוא מצא אשה מהיישוב הישן שלא עניין אותה כלום חוץ מלהיות קשורה לשכונה שלה בבתי אונגרין, ולאמא החורגת שלה שהיתה מאוכלי שולחנו של האדמור משומרי אמונים, ממש כך היא קיבלה כל יום מנות של אוכל מהבית של הרבה, והיה לה חשוב לשהות במחיצת חסידותיו.
ככה גדלנו בגאולה, אני ויעקב-דוד הגדול, רבנו עם כל מאה שערים, עם הכורדים של מוסררה, עם פושטקים ממקור ברוך, ככה גדלנו, ואבא שקוע בצרתו ובזכרונותיו ניסה לעבוד בכל מיני עבודות דחק עד שנחלה ושכב על מיטה בשערי צדק, ואמא גידלה אותנו כמעט לגמרי.
היינו די אומללים, עניים עד רזון, בלויי בגדים, ואני עוד הייתי בסדר, אבל יעקב-דוד, יצא שמו בשכונה כבנדיט ופושטק, היה מלסטם בריות בלי להסס. על המחברת שלו מהישיבה כתב בגאון "רבן של ליסטים – יעקב דוד פרידמן", פשוט כך.
מה שלא ניסו לעשות לו, לא הצליח, ניסו לשים אותו ב"תפארת בחורים", הוא עף משם כמו טיל. שלחו אותו לצפת במסע של כמעט יום, הוא התייאש באמצע וחזר עם משאית תנובה לירושלים, מצאו אותו יושב בליפתא עם אנשים מפוקפקים, שותה וודקה באמצע היום.
ואז תפס אותו אחד מהצבא, התחיל לדבר איתו, דווקא בחור שלמד בעץ חיים, משלנו, הסביר לו ביידיש כמה הוא יכול להיות מפקד מוצלח, כמה זה מתאים לו, ויעקב דוד השתכנע.
תוך שבועים הוא חזר לשכונה עם מדים ורובה צ'כי גדול, הוא נכנס לבית ואמא נמלטה ממנו, לא זיהתה אותו כמעט. והוא שיחק כאילו לא אכפת לו, אבל לי הוא אמר בסתר שהוא מצטער.
בסוף זה הגיע לאבא ששכב בשערי צדק בלי חוליה בגב, והוא קרא לי לבוא אליו, ובשבת הגעתי אליו, והוא התחיל לבכות ולהתחנן: "שמור על יעקב דוד ברוחניות ובגשמיות!", שוב ושוב. "ברוחניות", הוא התייפח, "ובגשמיות".
מה אתה מתכווין שאעשה? שאלתי אותו.
"אין לי ברירה", הוא אמר, "אתה חייב ללכת איתו לצבא ולשמור עליו ממש צמוד", בשארית כוחותיו הוא הרים את ידו, "היד הזאת הרגה נאצים מעט, וקברה יהודים הרבה, כולל האדמור ר' יעקב-דוד זי"ע, הבן שלי יכול להיות בטוח שהיד הזאת לא תקבור אותו" הוא שמט את ידו ופרץ בבכי.
ואני התחייבתי, כל השכונה לא הבינה מה קרה לי, מילא יענקב-דוד, אבל אלכסנדר? מי מילל ומי פילל.
התגייסתי לצבא, ופשוט הלכתי אחריו לכל מקום שהוא היה, ניסיתי להיכנס לכל יחידה שבה הוא שירת, וזה היה קשה. הייתי צריך לזחול בקוצים, רק כי יענקב-דוד זחל, לטפס על הרים וג'בלאות כי יענקב דוד, זה היה מתיש וחסר סיכוי כמעט, כי ממה שראיתי, יענקב דוד התנהג כמו חילוני לכל דבר.
הלב שלי נצבט כשראיתי אותו בשבת נוסע בג'יפ, ודנתי לכף זכות שהוא יצא למשימה סודית ודחופה, בכל זאת הזכרתי לו כל יום להניח תפילין, הוא לא הפסיד אפילו יום.
הלכתי אחריו עד מקומות רחוקים, עד מוצבים בצפון, שמרנו בלילות על טנקים ודיברנו, כל הלילה.
לא רק שהוא הבין אותי, הוא גם חזר לאהוב אותי, היה מספר לי את כל הילדות הקשה שלו, שאני, כאח שלו לא ידעתי עליה כלום, איך הרבה ברקוביץ' הטיח לו את הראש בקיר, וסיפר לו שאם הוא היה במצרים, בטוח שפרעה היה משתמש בראש שלו בתור בלטה בקיר.
איך רדפו אחריו כך גבאי בתי הכנסת בעקבות תעלולי ילדות שלו, "מאז לא נכנסתי לבית הכנסת", הוא סיפר ואני הזדעזעתי, חשתי צורך גדול לקחת אותו לבית כנסת, וברגע שמצאתי כזה באזור נכנסנו לתוכו, ויענקב דוד התפלל והניח תפילין, אבל למחרת חזר לסורו, ראיתי אותו אוכל בשר וחלב בלי למצמץ, קשה לי לתאר את זה.
אבל לא התייאשתי, הבטחה לאבא זאת הבטחה, נצמדתי אליו לאורך כל הדרך, גם כשהסתער על שער האריות, רצתי לידו עם העוזי שבקושי יכלתי לתפעל, והוא לחם כמו אריה וגם חיפה עלי, אני שזזתי כל כך לאט, אבל גם אריה לא יכול לשרוד כדור שמפלח לו את הלב.
הוא נפל, התגלגל על סלע אחד מאוד משונן, ושם נתקע.
באינסטינקט בסיסי ירדתי לנסות להציל אותו, אבל הוא ביטל אותי בידו, כמעט מוכן להישבע שהוא חייך: "תודה שהלכתי איתי עד עכשיו, תגיד לאבא שאני אוהב אותו".
ואני סירבתי להאמין, אח שלי גווע מולי, במרחק של סלע וחצי ממני, "חובש!" צעקתי, אבל הוא כבר היה מת, פשוט ידים ורגלים, זרוק על סלע מחודד, כדור בלב וכתם מתפשט על המדים, משחיר את רתמות האפוד שלו, מלכלך את הארץ בדם יהודי, בדיוק מה שאבא לא רצה שיקרה, בדיוק זה קורה לי.
לא יכלתי בכלל להילחם, קרסתי על הסלעים והמתנתי לפינוי, בינתים רעש אימים, ורימונים מתפוצצים, עשן וריח של דיזל בוער, חשבתי איך אני מספר לאבא, מה אומר לו.
וכמה ימים אחר כך נודע לי שאבא ויעקב דוד נפטרו באותו יום. אבא נקבר בהר המנוחות, ואילו יעקב דוד נקבר בהר הרצל, באותו יום ובאותה שעה.
אני נפלתי למרה שחורה, דיכאון עמוק, שרטתי את עצמי עד זוב דם, אבל זה לא עזר לי. אף אחד לא יחזיר לי את יעקב דוד, רק את עצמי הצלחתי להחזיר לעצמי, בערך.
אני מסתובב כבר שנים בין הבסיסים, ומחפש את הבחורים האלה הטובים, שיכולים להיות יותר ברוחניות, אפילו קצת יותר.
דף גמרא, תהילים, חומש, תפילה, תפילין, כל אחד ומה שהוא רוצה להגיע אליו.
לדאוג לאנשים לגשמיות, לא הצלחתי, אבל לרוחניות אני מצליח מאוד".
אלכסנדר סיים את סיפורו, ואני ודור שתקנו, אין לנו מילים מול כזה שכול, אפילו לדור שבדרך כלל שולף בלי לחשוב, לא היה מה לומר.
"אני מבקש ממכם בקשה אחת ויחידה", ביקש אלכסנדר, "אם אתם יכולים לדאוג למישהו בגשמיות, תדאגו לו, תקנו לו מצופה, קרטיב, מלפפון, מה שצריך. אני עושה את מה שאני יכול ברוחניות, אבל בגשמיות, אתם יכולים יותר מכולם, הכי בעולם".
