שיתוף - לביקורת איפה התחנה האחרונה?

[שלמה שקד]

בס"ד

איפה התחנה האחרונה? ומה נמצא מעבר לה?

לא כמו פעם, כששאלו איפה סוף העולם. רק להסתובב ולשוטט, בתקווה לחזור כבומרנג. לראות קצת עולם, לא להישאר תקוע בין הירדן לים.

בן גילי השוודי, מתנדב בכלל, בניקרגואה. רעהו הנורווגי, מוחה על הזיהומים, בתעלת פנמה. אולי אף אני אברח, לטרק בנפאל. או שמא לטיבט, לשתוק במקדש. אולי לדרמסאלה של הדלאי לאמה.

אבל איך ייראה הבומרנג? בשוודיה זה פשוט, הם יחזרו לעסוק בשיממון, ובאוסלו ימשיכו לחלק פרסים מדומים על שלום. פה נמשיך להתקשקש, בין בת ים לחולון. עזה ורמאללה, השלום, אולי בחלום.

אולי כן אחזור עם אג'נדה, ראסטות ושרוואל, חברים, סטלה. אולי אפרוש כנף לאמריקה, לשטוף כלים באל איי, למכור בקניון על עגלה.

"היי אחי, ישראלי במקרה", "נו וואט…", הוא הסתובב בהפתעה, "כאילו כן, איך זיהית", "מה נראה לך, שגם פורטוגזים עוטים משקפי שמש ביום אפור וסגריר, זה רק ישראלים הדבר הזה", הוא נראה נחמד הרב הזה עם החליפה השחורה באמצע כל הבודהיזם והמזרח, חשב בעודו שומר על ארשת מאופקת טיפה מרוחקת, "אל תסתכל עלי כמו דוס זה מושגים שיש רק בארץ, פה זה לא נכנס" יניב הפשיר חצי חיוך מנומס, "בדרך למקדש תיכנס אלינו לבית חב"ד לשבת?".

 

[שלמה שקד]

ועכשיו מנקודת מבטו של השליח:

"מודה אני לפניך" מנדי הביט למלוא האופק הנשקף לפניו, הוא בירך ברכות השחר בצל ההתעוררות של העיר המכוערת. מכוערת, תרתי משמע, מלבד מצב התברואה והתחזוקה ההודי הטיפוסי, שוכנים בעיר מרכזים גדולים של עבודה זרה. למען האמת היה קשה לו לקום לעוד יום של המצאות במרכז הטומאה. אך הוא ידע בוודאות שזוהי שליחותו הנאמנה, לכך הועידו רבו, להפיץ קדושה אצל יהודים שכמעט נופלים לדיוטא התחתונה.

צעירים ישראלים מגיעים לכאן בהמוניהם, לרובם מדובר בסתם טיול של אחרי צבא, באים לחרוש קצת יערות טרופיים, בסתר קצת סמים, וגם כאטרקציה מבקרים במקדשים בודהיסטיים. להם אפשר להציע הנחת תפילין, סעודה חמה, או סתם עזרה, לא יותר מכך, הם עדיין נרתעים מכל מה שמדיף ניחוח של יהדות. אבל ישנם גם אקסטרימים שבאים לחפש משמעויות לחיים, הם נודדים בין הכפרים והעיירות, טועמים תרבויות ואמונות, לפעמים הם נטמעים במנזרים, מתמסרים לגורואים, לובשים כתומים, ומשתתפים בטקסים דתיים. את אלו כבר לא מעניינים סטיגמות ותוויות, להם הנמצאים בעיצומה של מסע חיפוש, ניתן להשקות קצת מבארה של היהדות.

מנדי יצא למסע חיפוש נשמות, חמוש בחיוך ותפילין יצא לחוץ, היי זה נראה ישראלי ודווקא מהזן השני חשב בסיפוק בטרם הלך לטפוח על שכמו,
"היי אחי, ישראלי במקרה", "נו וואט…", הבחור הסתובב בהפתעה, "כאילו כן, איך זיהית", מנדי לא נבהל "מה נראה לך, שגם הפורטוגזים עוטים משקפי שמש ביום אפור וסגריר, זה רק ישראלים הדבר הזה", הוא נראה בחור נחמד ובאמת עמוק במסע החיפוש, מנדי ניסה למצוא נקודת ריכוך אצל הבחור השומר על ארשת מאופקת טיפה מרוחקת, "אל תסתכל עלי כמו דוס זה מושגים שיש רק בארץ, פה זה לא נכנס" יניב הפשיר חצי חיוך מנומס, "בדרך למקדש תיכנס אלינו לבית חב"ד לשבת?".

 

[שלמה שקד]

נקודת מבטה של אמא:

ציפי נכנסה עם הרכב בשערי המושב, היא הורידה את מיקי בעבודה, עדיף ככה היא צריכה קצת שקט עכשיו. "זה מה שכולם עושים" מיקי ניסה לשחק אותה איש משק קשוח והתנער מהדרמה שהיא יצרה, "כל המושב אחרי צבא נסע למזרח", היא לא התווכחה איתו, וכי מה תגיד לו, היא גם לא סיפרה על הפתק שמצאה על מכתבתו, למה לה, שהוא שוב יצחק ויבטל את חששותיה. אבל כעת היא החזיקה בידיה את הפתק הכמוש מצמידה אותו חזק אל ליבה התשוש, קוראת שוב את דף הממו בעל המראה התמים, מצטמררת,
שר ההמולה, גזר על השלווה, שלא תבוא אליי, שלא תשכון בתוכי.
שר הבהלה, גזר על הרגיעה, שלא תבוא אליי, שלא תפעל עלי.
מה צופנות מילותיו, היא פחדה על יניב שלה. כנראה שמיקי בכלל לא מכיר אותו, יניב בהחלט אינו כשאר הילדים, תמיד היה רחב אופקים, לא הסתפק במה שהראו לו, תמיד חיפש את מה שנמצא מעבר לגבולות המשורטטים. לאחרונה נפשו סערה, הוא קרא מלא ספרי פילוסופיה ותיאולוגיה, לא עניין אותו כלום, לא כדורגל, חברים, או פוליטיקה.

יניב מסוגל להישאר תקוע בניכר, להיאבד שם ולא לחזור לצמיתות, היא בכתה על מחמד ליבה, כשעברו מעל שבועיים מאז יצר קשר באחרונה. כבר שלושה חודשים הוא מטייל שם, הוא מצא איזה גורו בנפאל, אני כנראה אשאר פה הרבה זמן אמא, הוא אמר לה בשיחתם הכנה להכאיב.

"ציפי" קולו העבה של מיקי קרא לה מתוך הבית, "מישהו רוצה אותך בטלפון" היא חטפה את הטלפון "יניב שלי?" קולה נשנק, "חצי שנה כבר" היא ספרה את הימים, "רציתי לאחל לך חג שמח" נשמע קולו המרוחק אך החמים. "איך אתה יודע שיש חג עכשיו" היא הרגישה באינסטינקטים אמאהיים שהוא כבר הרבה יותר רגוע, "אה זה החבדני"ק פה, הוא מוסר שיעורים לתרמילאים", "מה?" ציפי לא הבינה מילה "סיפור נחמד, הייתי בדרך לנהר הגנגס פתאום חשתי טפיחה על השכם, "היי אחי, ישראלי במקרה", "נו וואט…", הופתעתי מי זיהה אותי ככה עם הראסטות, שאלתי אותו איך זיהית, אז הוא אומר לי "מה נראה לך, שגם הפורטוגזים עוטים משקפי שמש ביום אפור וסגריר, זה רק ישראלים הדבר הזה", בקיצור עצרתי ככה לפסק זמן אצלו בבית חב"ד. אז נראה אמא אולי אני אקפוץ לבקר".