בסייעתא דשמיא
ביום שהיא הבינה את זה, כבר היה מאוחר מדי. לא נשאר כבר מה להציל. לא היתה אפשרות של ריפוי.
היא לא ידעה מה לעשות עם ההבנה החדשה שלה. היתה חסרת אונים, אומללה. שלא יכולתי יותר.
לא יכולתי להמשיך את החיים שלי.
לראות אותה תקועה, חסרת יציבות. לא רציתי שהיא תישא על כתפיה עוד.
אבל ביום שהיא הבינה את זה, כבר היה מאוחר.
ראיתי בעיניה את ההבנה, ראיתי את אישוניה החוששים. את הרטוב שהבריק אותן. והכי הכי חזק ראיתי -
נפש שרוצה לצאת ממאסרה.
ידיים כבולות שלשווא מנסות לחתוך את הברזל. כי כבר היה מאוחר מדי. הברזל חזק ולוחם, לא ניתן לחותכו.
הבטתי אל אישוניה שוב,
השתקפה מהם הנפש שלי.
ביום שהיא הבינה את זה, כבר היה מאוחר מדי. לא נשאר כבר מה להציל. לא היתה אפשרות של ריפוי.
היא לא ידעה מה לעשות עם ההבנה החדשה שלה. היתה חסרת אונים, אומללה. שלא יכולתי יותר.
לא יכולתי להמשיך את החיים שלי.
לראות אותה תקועה, חסרת יציבות. לא רציתי שהיא תישא על כתפיה עוד.
אבל ביום שהיא הבינה את זה, כבר היה מאוחר.
ראיתי בעיניה את ההבנה, ראיתי את אישוניה החוששים. את הרטוב שהבריק אותן. והכי הכי חזק ראיתי -
נפש שרוצה לצאת ממאסרה.
ידיים כבולות שלשווא מנסות לחתוך את הברזל. כי כבר היה מאוחר מדי. הברזל חזק ולוחם, לא ניתן לחותכו.
הבטתי אל אישוניה שוב,
השתקפה מהם הנפש שלי.