איך מנקדים במקרה כזה:

[אברהם]

ויש נוהגים לאכול ריאה ולומר "ראה נא בענינו וכו'" ו"יהי רצון שתאיר עינינו במאור תורתך"


איך נהוג לנקד את המילה ו"יהי

האם מקובל לנקד שוא בו' ושוא בי' מכיון שהגרשיים מפסיקות (למרות שלפי כללי הדקדוק זה לא נכון, כי אין 2 שוואים נעים ברציפות), או לנקד וִ"יהִי כאילו אין גרשיים (למרות שלפי הקריאה זה לא נכון, כי אז זה נשמע כהמשך למרות שמדובר בשתי קטעים נפרדים)?

או אולי יש למישהו רעיון אחר מה כדאי לעשות במקרה כזה?

 

[געוואלדיג]

נראה לי שאפשר לנקד במקרה כזה שו"א, כי אין זה וא"ו שהאבן עזרא קורא לה: "פ"א רפה בלשון ישמעאל", אלא וא"ו החיבור טהור, ומכיון שכך הוא יכול לעמוד בפני עצמו כמו הה"א של "הלה' תגמלו זאת", אם כי גם שם הוא דבר יוצא מן הכלל, והבוחר יבחר.

 

[אושר]

סלחו לי שאני מכניסה ראשי בין הרים - הנושא מעניין אותי מאוד. אם זה היה טקסט שאפשר לשנות בו משהו הייתי מוסיפה לו' החיבור את המלה "כן" וכך פותרת את הבעיה.

 

[agav]

כיון שהניקוד בחיריק וי' נחה הוא מטעמי נוחות הגיה גרידא, מה נשתנה מקרה זה משאר מקרים?

 

[אושר]

פשוט - ה"יהי רצון " אמור להיקרא בפני עצמו, בלי ו' החיבור, בהזדמנות של אכילה ריאה, ואז צריך לבטא את הי' בשווא. זה, כנראה, ציטוט מספר של הלכות או מנהגים שבו מלמדים מה לומר במקרה הזה.

 

[agav]

כשיקראו זאת בפני עצמו יקראו בשוא כראוי, וכאשר מופיעה ו' לפניו יקראו את ה'ויהי' בחיריק וי' נחה. באותו אופן נוכל לטעון: יש לכתוב ו'ברוך הבא' בדגש בב', כיון שבעת ההגיה אומרים 'ברוך הבא' בלי ו'.

 

[אושר]

ספרי הלכות ומנהגים נכתבים לכולם, לא רק למי שמבין בדקדוק.

 

[עפרה]

בלי לדעת מה הכלל, אני במקרים כאלה בד"כ מפרידה בין האות התחילית לבין המילה כאילו היו כאן שתי מילים, כיוון שאין קוראים אותן ממש ביחד.
למשל בסיפור ילדים, כשמופיע משפט מעין: הוא משך במפה ו... בום! הכול נפל וכו'.
נראה לי לא ראוי לנקד וּ... בוּם!, כיוון שיש כאן עצירה של ממש, ובעצם אין זו מילה אחת. מצטלצל טוב הרבה יותר לנקד וְ... בּוּם!
גם במקרה דלעיל, לדעתי בעת הקריאה מפרידים הפרדה של ממש בין המשפט שבמרכאות לבין הו' שמחוץ למרכאות. כך כשקוראים את המשפט בקול.
אבל כל שאמרתי רק עניין של הרגשה, ואיני יודעת כלל ברור בנושא.

 

[agav]

אם כך לפי גישה זו יהיה עלינו לכתוב: 'ב"המכון הגבוה להלכה בהתיישבות'' אומרים כי-'
ולא: 'ב''מכון הגבוה להלכה וכו''''
מכיון שמדובר במלה נפרדת?!
שאלתי יודעי דבר ואמרו לי כי אין הגרשיים משנים לענין הניקוד.
כשמנקדים 'ו... בום' מתייחסים כלשתי מלים נפרדות. השלש נקודות מפרידות דיין הן לענין הכתיבה (עובדה היא ששמים ריווח לאחר השלש נק') והן לענין ההגיה - אין כאן רצף מכביד של עיצורים שפתיים.
ובכלל, בספרי ילדים נוהגים חרות גדולה יותר בענייני הגיה וניקוד - משא''כ בספרי הלכה ועיון.
(בטוחני שאיש לא יקרא את היהי רצון בפ''ע בי' נחה).

 

[agav]

נראה לי שאפשר לנקד במקרה כזה שו"א, כי אין זה וא"ו שהאבן עזרא קורא לה: "פ"א רפה בלשון ישמעאל", אלא וא"ו החיבור טהור, ומכיון שכך הוא יכול לעמוד בפני עצמו

אשמח אם תבהיר יותר את האבחנה.

 

[געוואלדיג]

אשמח אם תבהיר יותר את האבחנה.

בסדר קידוש לבנה מופיע "ויהי רצון וכו' למלאות פגימת הלבנה (הערב היה ליקוי לבנה...). הוא"ו שבראש ויהי רצון, איננו וא"ו החיבור גרידא, אלא מין תוספת לשיפור פני המשפט. ולפעמים יש וא"ו שאינו וא"ו החיבור כלל, וכל כולו לשיפור פני המשפט, כמו ויהי בימי אחשורוש. וא"ו זה משווה האבן עזרא ל"פ"א רפה בלשון ישמעאל". וא"ו כזה לא הגיוני שיעמוד בפני עצמו כלל. מה שאין כן וא"ו החיבור, הגיוני שיופרד לפעמים, כמו שה"א התמיהה שב"הלה' תגמלו זאת" היא כתיבה בפני עצמה לדעת חלק המפרשים.
עם זאת איני בטוח שאפשר לנקד בשו"א, כי גם שם לא מופיע שני שוואים רצופים, אלא פת"ח ושו"א. אולם הבאתי דוגמא זו לצורך רעיון ההפרדה, והבוחר יבחר.

 

[אריאל וו]

אולי כדאי לשים מקף בין ה־"ו" לגרשיים, ואז לנקד בשו"א.

 

[agav]

ולפעמים יש וא"ו שאינו וא"ו החיבור כלל, וכל כולו לשיפור פני המשפט, כמו ויהי בימי אחשורוש.

האם אין זו ו' ההיפוך במקרה דנן?
ותודה על ההסברים מאירי העינים.

 

[agav]

מה שאין כן וא"ו החיבור, הגיוני שיופרד לפעמים, כמו שה"א התמיהה שב"הלה' תגמלו זאת" היא כתיבה בפני עצמה לדעת חלק המפרשים.

אכן גם ה' הידיעה מקבלת התיחסות של מלה בפ''ע. לדוג': בלילה הוא (ש''א י''ט) עפ''י אחד המפרשים (אינני זוכרת מי) נשמטה הה' כיון ש'הוא' זו מעין הטיה של ה' היידוע (הוא, היא, הם וכו' אין להם שרש בפ''ע אלא מקורם בה' כפי הנראה. וכן באנגלית: the- they- them וכו')

 

[געוואלדיג]

האם אין זו ו' ההיפוך במקרה דנן?
ותודה על ההסברים מאירי העינים.

אכן כך, זהו וא"ו ההיפוך בלבד ולא וא"ו החיבור כלל. ומה שכתבתי שזה "לשיפור פני המשפט", אכן זהו כל ייעודו של וא"ו ההיפוך. וזו לשון הרד"ק בריש ספר יהושע:
מנהג הלשון לכתוב במקומו וי"ו שלא להוסיף ולחבר דבר אל דבר כמו ויהי ביום השלישי וישא אברהם את עיניו ואלה בני צבעון ואיה וענה ותשב תמר נרדם ורכב וסוס והדומים להם וכבר כתבנו בספר מכלל אשר חברנו כי יש לפרשם לתוספת עם חסרון מעט לפי ענין כל אחד מהם לפי דרך המקרא ומלת ויהי תמצא בהתחלת הדברים ואף בראשית הספרים כמו זה וכן ויהי אחרי מות יהושע, ויהי איש אחד מן הרמתים, ויהי בשלשים שנה, ויהי בימי שפוט השופטים, ויהי בימי אחשורוש, וכן ווין אחרי' בראשי הספרים ואם נאמר כי הטעם להדביק ספר אל ספר וענין זה אל הקודם לא יספיק הטעם בכלן ואמרו המפרשים כי הוי"ו הזאת היא כפ"ה רפה בלשון ישמעאל: