דרוש מידע איך מייצרים מודעות שתמנע משברים נפשיים?

[נחמן גשייד BSW]

כמטפל רגשי פונים אלי הורים מבוהלים לאחר משברים קשים שקורים לבחורים שלהם
במקרים רבים אני מגלה שהיו סימנים ברורים מראש,
וזה מזעזע,
כי כעת הטיפול יכול להיות יעיל ומוצלח אבל תמיד יישארו צלקות,
וגם הסבל של הילד וההורים הוא נוראי
ותרופות
ושידוכים וכו' וכו'
ועכשיו כבר מוכנים לשלם בלי סוף העיקר לצאת מזה...

מה אפשר לעשות? איך ניתן להגביר מודעות שהורים ישלחו לטיפול בזמן המתאים ולא שידחו /יתעלמו?

 

[חנש]

נכון. צריך להעלות מודעות.
אולי לכתוב כתבות מקצועיות בעיתונים.
אולי להקים ארגון ייעוץ כולל מענה של רבנים.
אולי לארגן ימי עיון לצוות חינוכי בנושא, או לכל הפחות הרצאות.
ככלל כדאי אכן, לשוחח על "הסימנים" ועל הפתרונות, כמו"כ לתת דוגמאות.
(אגב, הכותרת לא מדויקת, הייתי מנסחת אחרת: איך יוצרים מודעות לזהות ולטפל
בסימנים למשבר נפשי)

 

[ח.ד. וחלק]

הדרך היחידה להגביר מודעות הוא ע"י הרבנים והמשגיחים בישיבות,
שידברו על זה כמענה לגיטימי שזה לא בושה כלל ועיקר אלא זה צורך נורמאלי לחלוטין.

אם הבחורים לא יפתחו לזה סוג של בושה, הם ירצו את זה הרבה יותר.
וכך גם ההורים יבינו שזה צורך השעה ויפתחו לזה מודעות רבה.

יש ישיבות שבהם ישנם משפיעים מיוחדים לדברים האלו, במיוחד בישיבות עם לא הרבה בחורים.
אבל בישיבות של מאות בחורים זה נפוץ הרבה פחות בזמן ששם הבחורים זקוקים לזה הרבה יותר.

כמובן שלא כולם צריכים את זה, אבל אלו שכן - ינצלו ממש!

 

[בגלל אבות]

כמטפל רגשי פונים אלי הורים מבוהלים לאחר משברים קשים שקורים לבחורים שלהם
במקרים רבים אני מגלה שהיו סימנים ברורים מראש,
וזה מזעזע,
כי כעת הטיפול יכול להיות יעיל ומוצלח אבל תמיד יישארו צלקות,
וגם הסבל של הילד וההורים הוא נוראי
ותרופות
ושידוכים וכו' וכו'
ועכשיו כבר מוכנים לשלם בלי סוף העיקר לצאת מזה...

מה אפשר לעשות? איך ניתן להגביר מודעות שהורים ישלחו לטיפול בזמן המתאים ולא שידחו /יתעלמו?

יש הרבה הורים שנבהלים מאד כשאומרים להם שיש חשש לקושי מסויים לילד, הם נוטים להתכחש או לא לתת אמון.
ואז כשהבעיה צפה ו'צועקת' לפעמים כבר מאוחר.

אם נדע איך להנגיש את המידע ברגישות הנכונה, ולנסות להשפיע על ההורים לקבל את הדברים, הדברים יהיו הרבה יותר "דברים הנשמעים". ואז ההורים יקבלו את העובדה שיש לילדם קושי שכדאי לטפל בזה בעודו באיבו.


כמלמד עם נסיון של הרבה שנים למדתי איך לזהות קושי אצל ההורים לקבל את העובדה שיש קשיים לילד שלהם, ואני פשוט מנסה להכניס להם את המידע בצורה שיפנימו ולא יתנגדו לזה למרות הקושי.

אני אישית רואה בזה הרבה תועלת לילד ולהורים כאחד.


ועוד משהו:

אחד הדברים שלדעתי יכולים למנוע את התופעה הזאת היא המודעות של הצוות החינוכי לסימנים הנ"ל.

בד"כ הורים בתת מודע שלהם סומכים שתיק ה"חינוכי/רגשי" של ילדם נמצא בטיפול אצל הצוות החינוכי של הילד.
ואז, כשמודיעים להם פתאום שיש בעיה הם חוטפים את ההלם.

אם נשקיע בכיוון של הצוות החינוכי שיידעו לזהות כבר סימנים ראשוניים, כשהבעיה עדיין קטנה, ואפשר למנוע בעיות גדולות בעתיד, ואז הם יידעו או איך לטפל בזה או לפחות לעדכן את ההורים שיש משהו. דבר זה יכול למנוע המון סבל לילדים והורים כאחד.

 

[חדוה]

מצטרפת לדברי הניק מעלי
להתחיל לטפל בישיבה קטנה זה כבר די מאוחר
חובה להתחיל לטפל בגיל קטן קשיים לימודיים/חברתיים כמעט הכל ניתן לטיפול ואיזון והצוות החינוכי הוא זה שצריך ליידע את הורים ואם המלמד לא יודע לאן להפנות ומה הכיוון חייב שיהיה יועץ בכל מוסד שימפה את הבעיות ויפנה לפתרונות
המצב בחיידרים גרוע אין מענה אמיתי לבעיות ויש ילדים מסומנים שכמעט בטוח יהיו בעייתיים בגיל ההתבגרות מה שלא היה קורה אם היו מטופלים נכון

 

[א. פרי]

תרשו לי לכתוב מזווית של מתמודדת שלא קיבלה מענה בכלל במוסדות הלימוד, גם לא בסמינר, בחברה או בכל מקום אחר:
אני חושבת שהדרך הטובה ביותר להתמודד היא פשוט לקבל את הקושי ולנרמל אותו.
החיים הם אנושיים ומורכבים, וככאלה יש בהם מגוון של קשיים בין האדם לבין עצמו, קשיים חברתיים, חוסר נעימות, בושה, תחושת חריגות ועוד...
עברתי תהליך וממליצה לקרוא את הספרים שלי, במיוחד את במה ללא קהל, וכן את הצעה לסדר וסדר הפוך - שמביאים את זווית הראיה של בחור מתמודד(!)

באופן כללי, אני חושבת שאחת הבעיות שלנו כחברה וכאנשים פרטיים היא שהורגלנו לנפח דברים באמצעות הדמיון, כמו בלון נפוח מלא אוויר, ככה הדמיון שלנו מנפח דברים מאוד פשוטים בחיי היומיום, ונותן להם נופך קטסטרופלי..
האמת הרבה יותר פשוטה, מאוד פשוטה. המציאות היא שהכל טוב והכל בסדר, ותמיד יהיה טוב יותר בעז"ה.
ה' מנהל את העולם ומכוון אותו למקומות טובים. הכל לטובה, גם לקשיים יש אמירה שאמורה לקדם ולהוביל אותנו למציאות יציבה בס"ד.

זה בסדר שיש קשיים, אתגרים, וזה מה שצריך להעביר לאנשי מוסדות החינוך: יש לילד קושי? זה נורמלי ואנושי, האדם אמור להתקדם ולהיות עם אישיות יחודית, שמרכיבה גם חסרונות וגם מעלות, מה שצריך זה לחפש איך לנרמל ולהפוך את המצב שנראה מאתגר - למצב רצוי בו כל אחד מקבל כלים להיות הגירסה הטובה של עצמו - עם הנתונים שקיבל. והכל בעזרת ה'.

 

[navnavnav]

אם לילד יש תקשורת פתוחה אם ההורים אז בשעת מעשה כשהוא יצטרך עזרה הוא לא יתבייש לבוא לבקש עזרה,
ודבר שני לדעתי יותר חשוב שאם האווירה בבית שזה בושה להיות חלש ולבקש עזרה אז הוא לא יבקש עזרה,
אבל אם יש אווירה מכילה, כן הוא עבר טראומה והוא צריך איש טיפול הוא ירגיש הרבה יותר בנוח לפנות להורים

 

[mklj]

אני חושבת שיש משהו בחברה שלנו שמעודד חיים הישרדותיים.
המקור חיובי- אנחנו מחנכים להסתפקות במועט והרבה פעמים אנשים ע קצה כוחתיהם/ כספם וכו'.
אבל סגנון החשיבה הזה מלווה לפעמים גם בדברים אחרים.
ללכת לטיפול לפני שקורה משהו לפעמים נראה מיותר במיוחד אם זה יקר (עוד בעיה כואבת)
זה צריך לבוא עם "תודעת שפע" מסוימת- לא לחכות לקריסה כשאין ברירה אלא מספיק ללכת כדי "לשפר איכות חיים"

 

[נחמן גשייד BSW]

יש הרבה הורים שנבהלים מאד כשאומרים להם שיש חשש לקושי מסויים לילד, הם נוטים להתכחש או לא לתת אמון.
ואז כשהבעיה צפה ו'צועקת' לפעמים כבר מאוחר.

אם נדע איך להנגיש את המידע ברגישות הנכונה, ולנסות להשפיע על ההורים לקבל את הדברים, הדברים יהיו הרבה יותר "דברים הנשמעים". ואז ההורים יקבלו את העובדה שיש לילדם קושי שכדאי לטפל בזה בעודו באיבו.

מחכים ממש!
תוכל בבקשה לתת קצת יותר טעימה איך מעבירים את זה להורים כראוי

 

[הנשר הגדול]

מי בדיוק אמור לאבחן בעיה נפשית? המלמד? הר"מ? המשגיח?
לא כל מי שלומד רשב"א וקצות' יודע משהו בקשר לנפש גם אם נראה לו שכן
מודעות לא מעלים אם אין מישהו מקצועי מהצות שיש לו ידע בנושאים אלו
נ.ב כן יש קושי לזהות הבדל בין קשיים רוחניים לבין תסמינים נפשיים מה שקצת יוצר בלבול בנושאים אלו אצלנו אבל זה לא הסיבה לחוסר המודעות

 

[מים אחרונים]

מי בדיוק אמור לאבחן בעיה נפשית? המלמד? הר"מ? המשגיח?

בכל ישיבה חייב שיהיה מישהו כזה!
היום בדורנו מצב החיים שלנו דורש את זה.
פעם פחות, היום הרבה יותר.
ולכן היום יש יותר מודעות לעניין...

 

[ברוכה תהיי]

מצטרפת לדעה שכדאי למסור הרצאות- הן בכינוסי צוותות חינוכיים והן בכינוסי הורים, בהם יציגו סימנים ראשוניים נפוצים שמאותתים על כך שכדאי ללכת לאבחון/ טיפול רגשי מקצועי.

מי בדיוק אמור לאבחן בעיה נפשית? המלמד? הר"מ? המשגיח?

לא נדרש מאף אחד מאלו לאבחן. הם רואים את "קבוצת השווים"- מה נורמלי בחתך הגיל הזה, וכשמישהו יוצא מטווח הנורמה- עליהם להסב את תשומת לב ההורים. מכאן ואילך זו אחריות המטפל.
@א. פרי כתבת דברים חשובים וישר כח על הכנות,
לדעתי נרמול הוא מצב בו אדם לא יתבייש להודות בכך שצריך טיפול. הבעיה כיום היא "נרמול מדומה" שגורם רק לטאטוא חזק יותר מתחת לשטיח... וכך במקום שמתמודד יקבל טיפול בשקט, הוא מקבל טיפול (-במקרה הטוב) רק כשכבר כלללל הסביבה מבינה שיש פה מקרה קשה...

 

[הנשר הגדול]

עליהם להסב את תשומת לב ההורים

זה נכון וזה מתפקידי המחנך אבל הם כלל לא מבינים בדקויות האלו כדי להפנות לטיפול נפשי ואכמ"ל

 

[ברוכה תהיי]

זה נכון וזה מתפקידי המחנך אבל הם כלל לא מבינים בדקויות האלו כדי להפנות לטיפול נפשי ואכמ"ל

מצטרפת לדעה שכדאי למסור הרצאות- הן בכינוסי צוותות חינוכיים והן בכינוסי הורים, בהם יציגו סימנים ראשוניים נפוצים שמאותתים על כך שכדאי ללכת לאבחון/ טיפול רגשי מקצועי.

 

[הנשר הגדול]

סימנים ראשוניים נפוצים שמאותתים על כך שכדאי ללכת לאבחון/ טיפול רגשי מקצועי.

רק איש מקצוע ממש בצות יכול להיות מופקד על כך אבל מי שיודע רק סימנים ראשוניים רק יגרום יותר נזק מתועלת
לא מספיק שהרבה אנשים חושבים שהם יודעים הכל אז גם להפוך אותם למקצוענים בחצי גרוש?

 

[קוי דמיון]

אולי חוץ מלהתפלסף
תתנו כמה טיפים - אלה עם הנסיון
תנו דוגמאות שצריכות להדליק נורה אדומה.
דוגמא אמיתית מהחיים של מישהו שעבר משבר - מה היו האיתותים שהחברה או הצוות יכלו לזהות
לו רק היה להם ידע

 

[מים אחרונים]

מצטרפת לדעה שכדאי למסור הרצאות- הן בכינוסי צוותות חינוכיים והן בכינוסי הורים, בהם יציגו סימנים ראשוניים נפוצים שמאותתים על כך שכדאי ללכת לאבחון/ טיפול רגשי מקצועי.

אולי גם כאן, לכתוב מדריך פשוט בנושא.

 

[עושה שכל]

מה צריך האיש מקצוע בצוות הישיבה, תעודת פסיכולוג?

 

[מים אחרונים]

מה צריך האיש מקצוע בצוות הישיבה, תעודת פסיכולוג?

לא משהו מיוחד...
הבנה מינימלית בנפש האדם.
בסופו של דבר מי שיש לו את זה... יודע גם בלי קורסים... (לא שאני מזלזל בקורסים)
אבל בטיפה אבחנה דקה אתה יכול לדעת על בחור מסויים זה עובר משהו עכשיו.
ברור שיש יותר ויש פחות...
אבל בסופו של דבר, רב ככל הבחורים מזהים עליהם את זה בשניה.
(יש גם כאילו שמסתירים ממש טוב... חייב לציין)

 

[מ.מ.א.א]

לכל חיידר ובית ספר יש פסיכולוג/ית מטעם השפ"ח של העירייה וזאת בדיוק העבודה שלהם
לתת מענה ואיבחון כשמתעוררת בעיה