איך הם נשמעים

[ש. צ. וינמן]

בעקבות האשכול "איך הם הולכים"

נזכרתי בשיר שכתבתי, על הביקורת העצמית ביחס ליצירה.

----

אוהבת

להשחיל

פניני

מחשבותי

לשרשרת של שירים,

לשמוע

את

צלילי מילי

מתנגנים מבין שיניי,

האבני - חן - הם

או

סתם

צעצועים ---

 

[ש. צ. וינמן]

ולגירסה מתונה יותר ופחות מאונטרת. (פועל שהמצאתי ברגע זה והוא מוצא חן בעיני).

אוהבת להשחיל
פניני
מחשבותי
לשרשרת של שירים,
לשמוע
את צלילי מילי
מתנגנים מבין שיניי,
האבני - חן - הם
או סתם צעצועים ---

 

[נקודה אחת]

האבני - חן - הם

או

סתם

צעצועים


מילים חזקות. ושאלה חזקה.
שאני מתלבטת בה רבות.
ואומרת לעצמי את החיזוק הבא,

היצר הרע אומר לנו שאנחנו קשקשנים, אבל ה' אומר
הבן יקיר לי אפרים עם ילד שעשועים מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד.
והמפרשים שם אומרים, שהכוונה לילד בן 2-3 שלא מדבר משפטים שלמים אלא חצאי דיבורים, והדיבור שלו כה מתוק לאביו מולידו. ומשעשע אותו (נו, תחשבו על הילדים שלכם, נכון??)
אם רק נאמין
שכל דיבור שלנו, הכי קטוע, הכי לא חרוזי, הכי מכווצץ, ראוי ורצוי אצל אבא שבשמים.
לא צריך שורות ולא צריך חרוזים,
לא צריך משקלים וגם לא אנטרים
סתם ככה
בחינם.
גם בלי
לייקים.
סתם כך,
אהובים.
הבן יקיר לי אפרים.

אז נרגיש הרבה הרבה יותר טוב.

ואיך מאמינים? עם הפה והלב לחתור ולבקש..