מידע שימושי איך הגעתי לכאן?

[אוראל סולטן]

כולנו הגענו לכאן איכשהו.

אני לא מדבר על האופן בו הגענו לעולם, לא על הצורה בה הגענו לזבוב שבתקרה ולא לדרך בה הגענו לבמבה המיובשת שנמצאת בארון הכי גבוה.

אני גם לא מדבר על איך נחשפנו לפרוג.

אז למה אתה חופר לנו בעצם?

טוב ששאלתם, אז ככה:

כולנו, כמו יהודים טובים, ביצענו ומבצעים את הנחיות הקהילה.

ומישהו זוכר איך בכלל הוא הגיע אליה?

אה.. נכון, היה שם איזה קטע של 200 מילה שהייתי צריך לכתוב...

אז אם נשאר לכם הקטע אותו כתבתם, ואיתו התקבלתם, אפילו אם כבר פרסמתם אותו כאן, הדביקו אותו כאן שוב. וכך, כמו באישור קבלה לקהילה, יווצר לנו מעין 'יומן' של הקטעים הללו.

וכמובן, מי שכבר פרסם את הקטע כאן, עדיף שבסופו ייתן קישור למקום בו הוא כתבו אז.

בהצלחה!

 

[אוראל סולטן]

אז בתור האחד שה' שלח לו את הרעיון הזה לראש, אני מתכבד להתחיל:


הרובע התשע-עשרה בעיר הבירה המלכותית של אוסטריה, החל לדמום.

המנורות החלו נכבות בזו אחר זו בבתי התושבים; הצרצרים פתחו בזיופיהם; אנשים אחרונים חזרו מיום עבודתם הארוך ונכנסו לביתם; נהר הדונאו האט את זרימתו, מקבל את פני הלילה העומד לבוא.

החשיכה ירדה על פני סמטת נוֹסווָלד.

הסמטה המחשיכה לאיטה, בשונה משאר הימים, הייתה רגועה לעת עתה.

יותר מדי רגועה.

אדם יהיר ונשוא פנים העומד בפינת הסמטאות נוסוֹוָלד וסילבר, נשען על השלט המורה על תחילת "אזור 30" והסתכל בחשדנות על הרחוב השמם. לאחר כמה דקות בהם הוא בהה בחלל הריק, החליט להביט בשעונו.

השעון סימן במחוגיו את השעה 19:42 בדיוק.

האיש הרים את ראשו מהשעון ועיוות את פניו קלות באי חשק. הם יודעים שהוא סובל איחורים בלתי מוצדקים. הם קבעו להיפגש ב19:35 בצומת הסמטאות ליד קיוסק טבק טראפיק.

ובכל זאת הם עושים לו את זה, ומאחרים.

צללית חשודה ממולו, לכדה את עיניו. הוא צמצם את אישוניו ומיקד את כל מבטו בצל המטושטש הנע באיטיות ממקום למקום. 'אולי זה הם?' חלפה מחשבה בראשו. הוא החליט להתקדם לעבר הצללית.

בטרם הספיק לעשות את צעדו הראשון, זוג ידיים חסונות כיסו את פיו ועיניו ומשכו אותו לעבר מכונית שחורה. הוא ניסה להתנגד, אך ללא הצלחה, האיש החסון החזיק בו בידיים יציבות.

אין לו ברירה.

הוא החליט לעשות את אחד מתרגילי ההגנה העצמית שלמד בצעירותו.
ספר בליבו עד שלוש, ונתן לענק חבטה בתרגיל מרשים.

הענק לא התלהב, ונראה שלא הזיז לו הדבר. הוא תפס את האיש היהיר חזק יותר מלפני כן.

לפתע, כאילו משום מקום, צץ ליד הענק ענק אחר, שהוציא טלפון סלולרי מכיסו, והחל לדבר בו בלחץ.

"הוא עושה לנו בעיות", אמר.

"קבל אישור", נענה לו קול מהצד השני, קול מוכר לאיש היהיר, מוכר מאוד, רק שכרגע הוא לא הצליח להיזכר מהיכן.

ברגעיו האחרונים שם, עוד הספיק לחשוב על חטיפתו ומה שהוביל אליה. ענק האימים הזריק לגופו בבת אחת זריקה מסוכנת.

עפעפיו של האיש נעצמו, ושמורות עיניו נסגרו לחלוטין.


זוג החסונים הכניסוהו לתוך המכונית השחורה, נוסעים לעבר הבלתי נודע.

והאיש ההוא, לא נראה אחרי כן בווינה ובסביבותיה.

לעולם.


הקטע שלי.

 

[tmr]

אהבתי ממש, יכול להיות מאד מעניין

עדיף שאני אשב בשקט מהצד כרגע
לא הייתי מקבלת את עצמי עם מה ששלחתי.
אבל @ניהול קהילת כתיבה תודה על האמון וההזדמנות

 

[מוז'יניקית]

וואו איזו נוסטלגיה!
אז הנה הקטע ששלחתי(הפרק הראשון)- https://www.prog.co.il/threads/שיתוף-קטע-ראשון.988858/
וגם שיר-

ה7 לאוקטובר



בארצי הקטנה,

המוקפת באויבים

נתשת מלחמה

בין טובים לרעים



בארצי הקטנה

עמי ישכון לבדד

מהבורא הובטח

שיתקיים לעד



ודיבורנו אמונה

ונחלתנו לקמה

אחריתנו לתקווה-

ארצי האהובה- - -



ומעשינו נקמה

ומלחמתנו הגנה

והיום פנה-

ישראל החרבה- - -



ויאוש בי לא פשה

אמונתי לא נחלשה

גחלתי לא, לא כבתה

נלחם בעוז ובעוצמה

@אוראל סולטן תודה על היוזמה!

 

[ח.ד. וחלק]

אז בתור האחד שה' שלח לו את הרעיון הזה לראש, אני מתכבד להתחיל:


הרובע התשע-עשרה בעיר הבירה המלכותית של אוסטריה, החל לדמום.

המנורות החלו נכבות בזו אחר זו בבתי התושבים; הצרצרים פתחו בזיופיהם; אנשים אחרונים חזרו מיום עבודתם הארוך ונכנסו לביתם; נהר הדונאו האט את זרימתו, מקבל את פני הלילה העומד לבוא.

החשיכה ירדה על פני סמטת נוֹסווָלד.

הסמטה המחשיכה לאיטה, בשונה משאר הימים, הייתה רגועה לעת עתה.

יותר מדי רגועה.

אדם יהיר ונשוא פנים העומד בפינת הסמטאות נוסוֹוָלד וסילבר, נשען על השלט המורה על תחילת "אזור 30" והסתכל בחשדנות על הרחוב השמם. לאחר כמה דקות בהם הוא בהה בחלל הריק, החליט להביט בשעונו.

השעון סימן במחוגיו את השעה 19:42 בדיוק.

האיש הרים את ראשו מהשעון ועיוות את פניו קלות באי חשק. הם יודעים שהוא סובל איחורים בלתי מוצדקים. הם קבעו להיפגש ב19:35 בצומת הסמטאות ליד קיוסק טבק טראפיק.

ובכל זאת הם עושים לו את זה, ומאחרים.

צללית חשודה ממולו, לכדה את עיניו. הוא צמצם את אישוניו ומיקד את כל מבטו בצל המטושטש הנע באיטיות ממקום למקום. 'אולי זה הם?' חלפה מחשבה בראשו. הוא החליט להתקדם לעבר הצללית.

בטרם הספיק לעשות את צעדו הראשון, זוג ידיים חסונות כיסו את פיו ועיניו ומשכו אותו לעבר מכונית שחורה. הוא ניסה להתנגד, אך ללא הצלחה, האיש החסון החזיק בו בידיים יציבות.

אין לו ברירה.

הוא החליט לעשות את אחד מתרגילי ההגנה העצמית שלמד בצעירותו.
ספר בליבו עד שלוש, ונתן לענק חבטה בתרגיל מרשים.

הענק לא התלהב, ונראה שלא הזיז לו הדבר. הוא תפס את האיש היהיר חזק יותר מלפני כן.

לפתע, כאילו משום מקום, צץ ליד הענק ענק אחר, שהוציא טלפון סלולרי מכיסו, והחל לדבר בו בלחץ.

"הוא עושה לנו בעיות", אמר.

"קבל אישור", נענה לו קול מהצד השני, קול מוכר לאיש היהיר, מוכר מאוד, רק שכרגע הוא לא הצליח להיזכר מהיכן.

ברגעיו האחרונים שם, עוד הספיק לחשוב על חטיפתו ומה שהוביל אליה. ענק האימים הזריק לגופו בבת אחת זריקה מסוכנת.

עפעפיו של האיש נעצמו, ושמורות עיניו נסגרו לחלוטין.


זוג החסונים הכניסוהו לתוך המכונית השחורה, נוסעים לעבר הבלתי נודע.

והאיש ההוא, לא נראה אחרי כן בווינה ובסביבותיה.

לעולם.


הקטע שלי.

ידעתי שאני זוכר את זה מהיכנשהו! יפה לראות איך מקטע קטן שהתחלנו, אפשר ליצור סיפור.
כל קטע כזה - יש בו פוטנציאל להתפתח לכיוונים מדהימים, תנצלו את זה!

אהבתי ממש, יכול להיות מאד מעניין

עדיף שאני אשב בשקט מהצד כרגע
לא הייתי מקבלת את עצמי עם מה ששלחתי.
אבל @ניהול קהילת כתיבה תודה על האמון וההזדמנות

כנ"ל אני, ומאותה סיבה גם אני אשב בשקט מהצד, ואמשיך להודות למנהלים על האמון.
(יש כאלו שמתקבלים למרות הקטע ולא בגלל וד"ל...)
@אוראל סולטן שכוייח על היוזמה המבורכת!

 

[מ. ש]

יש שתיים:
זה השני
שיר בת מצווה מנגינת ימה/ כל הזכויות שמורות!!!!/ מ. ש
בואו ו – נצא אל קצה הארץ
נצא אל קצה הארץ אי שם
גשרים הרים, ופרשת דרכים
לאן, לאן הם מובילים?

בואו ו נצא אל קצה הארץ
נצא אל קצה הארץ אי שם
רכבות חוצות, על מסילות נוסעות
מהיכן, מהיכן הן מגיעות

אמהות היו לי
מסילות סללו לי
לשרשרת הדורות
אצטרף כאן בשירה
אנוכי לד
והשמחה גדולה
ארים את הלפיד
כן, יש לי כאן תפקיד

יש לי עתיד
ואחריות גדולה
לא לרדת לא לסתות, מהמסילה
עזור לי כאן קלי
אשא לך תפילה
עזרני להמשיך
בדרך העולה

מסילות, שבילים למלוא האופק
כיצד אדע איך להמשיך?
יש בלבולים, קריצות עולם של חומר כאן
אבל – לי הכל מובן.

לפני שנים דורי דורות עמדו שם
מביטים בי בתקווה גדולה,
היום הם מסתכלים ונחת הם רווים,
אמשיך אותם לדרך העולה.

אמהות היו לי
מסילות סללו לי
לשרשרת הדורות
אצטרף כאן בשירה
אנוכי לד
והשמחה גדולה
ארים את הלפיד
כן, יש לי כאן תפקיד

יש לי עתיד
ואחריות גדולה
לא לרדת, לא לסתות מהמסילה
עזור לי קלי
אשא לך תפילה
עזרני להמשיך
בדרך העולה

יש לי בת מצווה
והתקווה גדולה.
יש לי בת מצווה
והתפילה עולה
תן לי את הכח
כי יש לי את הזכות
נבחרתי להיות
אמא של מלכות

וזה השני
ועוד שיר שהיה רלוונטי לספירת העומר שהוא ממש קרוב לליבי

שיבולים שליקתי בעמל
נותרו שם על אם הדרך
שיבולת אחת שנותרה בידי
מוללתי על קרקע בוערת
אבי שישב לצידי
בכרכרה שככה דוהרת
הביט בי בחיוך כזה
ואני חייכתי זוהרת.
חברותי שהביטו בי
מבעד לחלון
היה מבטן תמהה
ראיתי בהן תימהון
אתמול ליקט שיבולים
והיום על כרכרה עם המלך
חייכתי אז לעצמי
כי איני עוד הלך
כמו שאתן תמהות עלי
תמהתי על עצמי, אזי

וכמו וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר, וְזוֹ הַתְּנוּפָה הִיא הִתְנַעֲרוּת מֵהַמַּצָּב שֶׁל לְלַקֵּט שִׁבֳּלִים, וּלְהָכִין אֶת הַכַּלָּה
לִהְיוֹת מוּכֶנֶת לָשֶׁבֶת בִּקְרוֹנִין, וְהַקְּרִיאָה אֵלֵינוּ הִיא ;הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי - לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ
עַמִּי;. רזא דשבת

 

[תהילה בצלאל]

אני שלחתי את הפרולוג לספר (לפני עריכה, עבר הרבה שינויים קטנים וגדולים). לא זכור לי שקיצצתי, פשוט עשיתי העתק - הדבק

רוח קרירה נושבת מן החלון. אני מצטמרר ובכל זאת נשאר מרותק למראה הפתיתים היורדים על האדמה, מכסים אותה
במרבד לבן וקסום.
"ידידיה?" הקול מאחורי מקפיץ אותי, גורם לי להסתובב ולסומק למלא את לחיי.
"אינך ישן?" שואל אותי אבא, וקולו עייף, עייף מאד.
"המתנתי לאבא" אני אומר ומחליק מאדן החלון למיטה שלי "אני מתקשה להירדם היום"
"רק היום?" צוחק אבא, עוזב את ידית הדלת ומתקרב לכיווני, סוגר את החלון ומתיישב על קצה המיטה, ידו נחה על כתפי
והוא מדגדג אותי קלות.
"מה מציק לך?" הוא שואל לאחר שאני מסיים להתפתל ונושם לרווחה.
"השמש" אני עוצר מעט ומוסיף ברוגז "והירח".
"הבנתי" אבא מסתכל לכיוון החלון ואני מחכה שימשיך "עם הירח אני יכול לדבר, לשמש ניאלץ לחכות"
"לא צריך לדבר איתם" אני צוחק ומסובב גם ראש לחלון "אני פשוט לא מבין, אם פעם פעם כשהקב"ה ברא את העולם הוא ברא גם שמש וגם ירח ואז העניש את הירח אז זה אומר שפעם פעם היה רק אור ובכלל לא היה חושך, נכון?" אבא מהנהן, מבטו לא איתי אלא עם פתיתי השלג היורדים בחשיכה.
"אז למה בעצם שלא יהיה רק שמש ואור, למה אברהם אומר שככה זה וזהו? שצריך גם חושך בחיים, לא נחמד בחושך, הוא מפחיד וצריך ללכת לישון" אני פורש את פחדי ותסכולי.
"כמו עכשיו" מציין אבא ומפנה אלי את מבטו סופסוף "אבל זו שאלה טובה, ושאלה טובה צריכה תשובה טובה"
אבא חכם ויש לו תשובות להכל, דווקא לכן אני תמה על מילותיו האחרונות.
אבא נאנח. עיניו עוברות דרכי, כאילו בוחנות אותי ואת המסוגלות שלי להבין את שהוא רוצה להשמיע.
"לעולם שלנו יש מטרה, יש זמנים של אור, יש זמנים של חושך. באור קל לראות, לבצע ולפעול, בחושך הכל מורכב יותר, לא ברור, מעורפל" אבא מפסיק, ידו מחליקה מכתפי והוא מאגרף את שתי כפות ידיו. "אבל האור גם לא מאתגר אותנו, לא מציב לנו מכשולים" קולו של אבא כבד, הד חוזר מן התקרה "בסופו של יום, המלחמות מתרחשות בחושך, כשלא ברור לנו לאן מועדות פנינו ומה נכון לעשות, וחייל שיתאמן רק באור יום ייפול כשתרד החשיכה"
אבא סיים, כך נראה. דבריו לא ברורים לי, כבדים, אבל לא נראה שהוא יפשט את הדברים. אבא מתרומם, נושק לי במצחי ומחייך, מבין יותר מכל את שאני חושב.
"עודך קטן" הוא אומר בסוף, מפתיע אותי " והחיים מאירים לך עכשיו, אבל אתה תגדל וגם החושך יגדל. הוא לא ידלג עליך, הוא לא מדלג על אף אחד. הוא יאגוף אותך מכל הכיוונים וישחק למולך בפניו האפלות".
פחד אופף אותי, פחד טהור כזה שנרגע כשאבא מתכופף אלי ומסתכל עמוק לתוך עיניי "אבל אתה גם תלמד להישיר אליו מבט, לחפש את נקודות האור הקטנות, המחממות. תחדד את ראייתך ותצליח להתחמק מאבני הנגף שיעמדו לך בדרך. כי אחרי הכל לא חכמה להסתדר באור, חיילים טובים ינצחו את האויב בחשיכה"
אבא נעמד, מיטיב את השמיכה על רגלי וצובט את לחיי "לילה טוב מתוק"
"לילה טוב" אני מחזיר ובוהה באבא שמסתובב ויוצא מן החדר, סוגר בדרכו את הדלת ומשאיר אותי בחדר המואר קלות
באמצעות האח, המפיצה את חומה לכל עבר, ועם תהיות לאינספור.
השינה לא ממהרת לבוא לאחר מכן, אני מתהפך במיטה מספר פעמים, מהרהר בתשובתו של אבא ובחושך עליו דיבר בלי סוף. לא מודע לכך שתכף החשיכה תרד בבת אחת על חיי, תסלק כל טיפת אור שניסתה להיאחז בפתילי העבר הגוססים ותגרום לי לתהות האם הייתי צריך להתעקש על הסבר או לפחות לשאול שאלה אחרת, שהיתה נושאת איתה תשובה נחמדה וברורה יותר. אחרי הכל זו היתה השאלה האחרונה ששאלתי את אבא.

 

[yael305]

אז זה הקטע שלי..
אבל האמת שהוא יותר ארוך מ200 מילים אז אני הורדתי תיאורים, את הקטע המקוצר אין לי..

בס"ד

הוא היה רק ילד קטן. חלק קטן מרוסיה הענקית. מאלפי ילדי הפנימיה. ילד אחד מתוך מאה תלמידי הכיתה שלו. עוד ילד חסר שם.

בדבר אחד הוא היה שונה. בולט. בכל פעם שבה היה צריך לשמור על הזמנים, הוא לא היה. הוא היה מאחר תמיד.

בכל ערב, כאשר היה צריך להפסיק לשחק, ולגשת למלתחות על מנת להתארגן לשינה - תמיד המדריך נאלץ להגיע עם המקל המאיים שלו כדי שיורי הנפחד יברח במהירות ויתחיל להתארגן לשינה.

כאשר הוא הגיע לאזור המלתחות, הוא תמיד היה ריק, וכך הוא תמיד התארגן לבד. ילד קטן שעושה הכל בעצמו. ורק כאשר הופסקה זרימת המים, הוא היה יוצא מהמקלחת, ממהר למיטתו בתוך אולם השינה הגדול. שערו החלק, הבהיר, נוטף מים קרים. הוא התעטף בשמיכה הדקה, שיניו נקשו מקור, ועצם את עיניו הקטנות, אוגר כח ליום נוסף של מאבקים בלתי פוסקים.

בבוקר, כל הילדים קמו עם זריחת השמש, ורק יורי ישן, עד שהגיע המדריך עם הפעמון הגדול, המרעיש, שמעיד שבעוד חמש דקות בלבד, עליהם להיות בחדר האוכל, שם הם קיבלו את ארוחתם היחידה עד לשעת צהרים מאוחרת.

יורי, שרק התעורר קפץ ממיטתו, עיניו הבהירות, היפות, סרקו במהירות את החדר, מחפשות את בגדיו בתוך הבלאגן מסביב. הוא מצא אותם רק כאשר כל הילדים יצאו מהאולם, והשקט שב לשרור במקום.

הוא לבש במהירות את הבגדים האפורים, הישנים של המוסד, ורץ במהירות לחדר האוכל רק כדי לראות את המדריך סוגר אחריו את החדר הריק.

לכיתה הוא נכנס רק אחרי שנאלץ לפנות למנהל לקבל אישור כניסה לכיתה.

כך הוא התנהל כל יום, מורעב, בודד, ועצוב.

באחד הימים, בו הוא הגדיל לעשות, והגיע לכיתה רק באמצעו של השיעור הראשון, הוא הגיע לכיתה, ידו האוחזת בידית מזיעה. הוא נעצר, מנסה למתן את הלמות ליבו. וניכנס לכיתה.

עיניו התרחבו בהפתעה שבמרכז הכיתה עמד מפקח מטעם אמא רוסיה, ובחן את ידיעותיהם של חבריו.

לשמע הרעש המפקח הסתובב, מגלה ילד קטן ,חיוור ורזה עומד בפתח הכיתה. ידיו רעדו, ועיניו הביעו את כל הפחד שבעולם.

הוא פנה ליורי המסכן, והחל להרצות לו על חשיבות המשמעת והשמירה על הזמנים, כשהמורה מצטרף לצעקות.

באותו רגע, תחת מבול הצעקת, ומול עיניהם המרחמות של חבריו לכיתה, משפט אחד חזר בראשו של יורי שוב ושוב:

"אני לא מאחר יותר. לעולם."


זה הקישור לקטע בהזדמנות הזו אני אוסיף שלא שכחתי את הסיפור, קצת נתקעתי עם העלילה אבל אולי אני עוד אמשיך אותו..

 

[שירת הכוכבים]

קטע קצת משעמם...
בכל זאת כתבתי אותו אחרי כמה נסיונות של קטעים שארוכים קצת יותר (או הרבה יותר) ממאתיים מילים.


נראה היה שהכביש לא נגמר.
העצים כמו נסעו אחורנית, והעננים שטו אף הם לאותו הכיוון.
המכונית הלבנה שעטה על הכביש הריק.
אליהו ישב לבדו מאחור. המזוודה בין רגליו, והתיק הקטן אחוז באצבעותיו.
הוא שתק לאורך כל הנסיעה, שפתיו מהודקות. המהירות לא מצאה חן בעיניו, אך הוא לא התלונן. גם כך היה קשה להשיג 'טרמפ' למקום הזה.
זמן רב הוא המתין עד שעצרו לו שני הטיפוסים הללו.
הרכב עצר באחת, בחריקת בלמים נוראית. "רצית להגיע לכפר הזה, נכון?" היושב לצד הנהג סובב אליו את ראשו, מושיט לו את הפתק הלבן והמקומט שהגיש לו לפני הנסיעה.
אליהו הנהן, לא מוציא עדיין הגה. הוא בקושי הסדיר את נשימותיו.
"אז הגענו" המשיך היושב ליד הנהג בפשטות, "אתה יכול לצאת".
אליהו ההמום שלח את ידו אל הידית, ופתח את דלת הרכב. הוא הניח את התיק הקטן בסמוך לכביש, על האדמה. אחר הוציא את המזוודה והניח אותה בסמוך לתיק.
משום מה, עוד מתחילת הנסיעה כבר דמיין איך השניים חוטפים אותו אל הלא נודע, אבל מסתבר שהעייפות השפיעה על הדמיון שלו.
"תודה רבה לכם" הוא הפטיר לעבר הנהג וחברו, וסגר את הדלת.
הנהג, כאילו המתין לשנייה בה תיסגר הדלת, לחץ על דוושת הגז. המכונית נעלמה בתוך רגע.
אליהו הביט סביב. בסמוך אליו עמד שלט עץ עתיק, שעליו אותיות מהוהות.
העצים הצלו על שביל עפר מפותל שסופו לא נראה לעין.
אליהו הביט בפתק הלבן שהחזיר לו חברו של הנהג, והשווה את הכתוב בו לאותיות שעל השלט.
זה אכן כאן.

 

[סבתא חביבה]

רעיון חמוד. אני שלחתי שיר:

הנה הוא מגיע!
וקולו - קול שופר
יישמע
מקצה העולם עד אין קץ.

הנה הוא מגיע!
באוויר טהרה
וקדושה
עבודות של זרות מנתץ.

הנה הוא מגיע!
על הר הזיתים
התרגשות.
אב את בנו אל ליבו מאמץ.

הנה הוא מגיע!
זו העיר הבנויה
בזהב.
ובליבה בית מקדש משתבץ.

הנה הוא מגיע!
הבנים שאבדו
הם שבים.
מארבע הרוחות יקבץ.

הנה הוא מגיע!
ובעומק הלב
נחמה
רגיעה
אהבה.
הבלים של אתמול מתנדפים ואינם,
רק קרבת אלוקים הוא חפץ.

 

[הווה פשוט]

אהבתי ממש, יכול להיות מאד מעניין

עדיף שאני אשב בשקט מהצד כרגע
לא הייתי מקבלת את עצמי עם מה ששלחתי.
אבל @ניהול קהילת כתיבה תודה על האמון וההזדמנות

כנ"ל אני, ומאותה סיבה גם אני אשב בשקט מהצד, ואמשיך להודות למנהלים על האמון.
(יש כאלו שמתקבלים למרות הקטע ולא בגלל וד"ל...)
@אוראל סולטן שכוייח על היוזמה המבורכת!

אני דווקא מאד מאד אוהב את הקטע הראשון שלי

אל ים המוות ובחזרה

 

[שיבת ציון]

וואו, כיף להזכר...
בהזדמנות זו אודה שוב לכל המחמיאים אז- שנתנו לי הרבה כח וביטחון להמשיך לשתף! ותודה על כל הביקורות- שעזרו ושפרו את הכתיבה שלי.

הדמות לבושת השחורים חמקה חרישית אל תוך החצר החשוכה, נזהרת שלא להיתקל בעלים יבשים שיעידו על קיומה. היא הלכה בזהירות על קצות האצבעות, מתכופפת מתחת לחלון חדר הילדים ומשתדלת להצניע את צעדיה עד לדלת הבית.
חיוך ניצחון קטן עלה על שפתיה שעה שפתחה את הדלת בשקט מוחלט, והיא נזהרה שלא לפלוט צחקוק חרישי.
בינתיים, אף אחד לא שמע אותה.

הדמות סגרה אחריה את הדלת בזהירות, מניחה לחושך הגמור להסוות אותה. המטרה- החדר הפנימי. היא הסירה את נעליה בדממה, והחלה לפסוע בגרביה- עקב בצד אגודל, לאורך המסדרון. ידיה גיששו על קירותיו, מתוות לה דרך אל מושא חלומותיה. קדימה, קדימה, עוד יותר, נשימתה נעצרה בכל עת שהגיעה לדלת אחד החדרים וליבה התכווץ בבעתה עם כל משיכת שמיכה או התהפכות מנומנמת. אם יגלו אותה- כל מאמציה ירדו לטמיון.

'המשימה הזאת נועדה לכישלון' לחש לה קול הרסני ממעמקי מוחה: 'תוותרי, את מסכנת את עצמך לשווא'. היא השתיקה אותו באטימות שסגלה לעצמה במשך השנים. הרי רק עוד דלת אחת נשארה לה לעבור, וכבר היא מגיעה לחדר האחרון.
אולי הגיע הזמן לנשום לרווחה.

ידה גיששה באפלה, נוגעת בידית הנכספת ופותחת בזהירות. חיוך התפשט על שפתיה, זה קורה בסוף.
היא הכניסה רגל אחת, עטוית גרב שחורה, אל תוך החדר. שקט מוחלט. רגל שניה. שקט מוחלט. פסיעה נוספת. הרגל נתקעה בדלת העץ וקול הדהוד קצר נשמע.
"אמאאא" קול צהלה נשמע מחדר הילדים, ולאחריו דשדוש רגליים יחפות ומשיכה קלה בשמלתה השחורה. בכי רם נשמע מאחת העריסות, מלווה בצלילי התעוררות נוספים.

האמא נאנחה ומהרה לחדר הילדים. כמעט חשבה שתוכל לישון הלילה.

שיתוף - לביקורת - הקטע שאתו הצטרפתי, או: שלום, אני חדשה, ברוכים הנמצאים!

מתרגשת להשאיר את ההודעה הראשונה. זה הקטע שהצטרפתי אתו, ואשמח לביקורת. הדמות לבושת השחורים חמקה חרישית אל תוך החצר החשוכה, נזהרת שלא להיתקל בעלים יבשים שיעידו על קיומה. היא הלכה בזהירות על קצות האצבעות, מתכופפת מתחת לחלון חדר הילדים ומשתדלת להצניע את צעדיה עד לדלת הבית. חיוך ניצחון קטן עלה על...

www.prog.co.il

 

[עליבאבא]

האמת? קטע ממש אישי, נתתי הרבה אמון בניהול כששלחתי אותו...

 

[א-ירושלמית]

השנקל שלי


בוט, ספר לי לאן זה, אחי

לאן אתה רוצה,
לאן אתה רוצה להגיע
טיפסת כבר על האוורסט
הכל אתה עושה
בטוח שאור עליך נוגה
מכין לך סולמות לרדת מכל עץ

חיטטת במעמקי מוח
אנושי כמו אלקטרוני
כמעט אין הבדל בין אדם למכונה
מרגיש שיש בידך כוח
להסתתר מאחורי זהות של ‘פלוני’
מי בכלל ירגיש, מי הדמות ה’נכונה’.

אתה מטפס על
פסגות של גאונות
מגלה עולמות מופלאים, נדירים
אבל מחורר הוא הסל
שאתה מחזיק, בשאננות,
כי חוטי הקשר בין לבבות – קרועים.

 

[צביה ר.]

איזה יוזמה יפה! תודה.

וזה הקטע שלי:

שתי פאות כתומות, כיפה מאובקת והמון נמשים בני חמש וחצי שלא נחים לרגע.
זה כל מה שפגשתי כשנפתחה דלת הפלדלת הלבנה.
לא יכולתי לראות את שכבות הלכלוך, את ערימות הכביסה, את מגדלי הכלים בכיור ----
כתום מהפנט תפס את כל המרחב.
"יש לי סחרחורת" זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו לאחר חמש דקות בחברתם של הנמשים,
"הוא כתום ומצחיק" לאחר עשר דקות, ו"הלוואי שהוא היה הילד שלי" בתום חמש עשרה דקות מלאות.
אילו היו לי ילדים הייתי רוצה אותם כתומים, מנומשים וקפיציים, עכשיו זה ברור לי.

"ברור", הוא ענה כששאלתי אם כדאי שנצא לגינה.
הכלים כבר טפטפו להם דמעות אושר במייבש הכלים, הארונות קיבלו בזרועות פתוחות את ערימות הבגדים המקופלות, והרצפה החזירה ברק ג'ינג'י נוצץ.
יצאנו.
אני, הוא והנמשים.

לימים אעמוד משתאה מול הזיכרון הכתום והמקפץ הזה שהפך את חיי על פניהם.
אתחבט האם היתה בי נבואה שהגשימה את עצמה, או שמא אני הגשמתי אותה.
אבל כשאניח לעניין הבעלות על הקרדיט אתבונן בפשטות ובקצת השתאות על עצמי, ואראה שם אישה שהיא אמא להמון נמשים עגולים ומקפצים ושתי פאות כתומות -----
אמא לרגע.
יבוא יום והאושר הכתום והלוהט הזה יחזור אל הבית ההוא.
ואם ממש אתגעגע אוכל לבוא לקפל קצת כביסה ולטפטף דמעות געגועים על הכלים המסובנים.

 

[חי מינץ]

נמחק לי הקטע שכתבתי
ולכן אני אנסה לשחזר אותו
ואולי זה יהיה יותר טוב מהמקור

הוא עמד ליד הדלת, והסדיר את נשימתו.
בראשו הוא העביר את כל התהליך שעבר כדי להגיע לכאן.
זה לא היה קל בכלל.
כמויות החומר שהוא נאלץ ללמוד, המבחנים הקשים שהוא עבר.
אבל הכי קשה היה הדחיות החוזרות ונשנות, הסבירו לו שוב ושוב שהוא לא מתאים לזה ושהוא לא מבין בכלל לאן הוא נכנס.
אבל הוא התעקש.
והנה הוא כאן.
הוא ניסה לבחון את עצמו האם הוא בטוח במאת האחוזים שהוא רוצה להיכנס לזה.
לא היה צריך הרבה זמן כדי להגיע לתשובה, שהייתה כן מוחלט.
דונלד לקח נשימה עמוקה ודפק על הדלת.
איש בעל הדרת פנים פתח לו.
"בא תיכנס" אמר לדונלד, והושיב אותו על כיסא.
האיש התיישב לידו.
"עקבתי אחריך במשך החודשים האחרונים, ואני חייב לומר שממש התפעלתי ממך ומכושר ההתמדה שלך.
אבל אני חייב לומר לך שוב, ההחלטה שאתה עומד היא ההחלטה הכי גורלית שקיבלת בחיים שלך.
החיים שלך אחרי ההחלטה הזאת יהיו שונים לגמרי.
תהיה מחויב להררי חוקים והגבלות, אפילו על המחשבות שלך יחולו הגבלות.
והכי חשוב, אין דרך חזרה!
אם החלטת - עד סוף חייך תהיה מחויב בחוקים ובהגבלות.
האם אתה בטוח שאתה רוצה?" שאל האיש.
"כן!!!!" ענה דונלד בנחישות.
פניו של האיש הוארו.
"אז עכשיו יהיה עליך לעבור ניתוח בגוף. בלי זה לא תוכל להיכנס אלינו.
אתה מסכים?" שאל שוב האיש.
"בטח!!!" צעק דונלד, שדי נמאס לו כל הזמן להוכיח שהוא בטוח בהחלטתו.
פניו של האיש זרחו באור יקרות.
הוא קרא לאיש שישב כל הזמן בחדר הפנימי.
"האיש הזה הוא רופא, והוא יסביר לך על התהליך שתעבור מכאן והלאה".

_________________

למחרת.
עשרה אנשים התכנסו לחדר קטן בבית החולים.
דונלד שכב על המיטה, חיוור מהתרגשות וממתח.
הרופא לקח את סכין הניתוח ואמר:
"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה".
ויקרא שם דונלד בישראל "אברהם בן אברהם".

 

[מיהי]

נרשמתי פעמיים לקהילה,

זה מהפעם הראשונה:
כבר זמן רב שאני שרויה בפרדוקס.
רואה ואינה נראית.
מצפה בקוצר רוח סבלני.
יושבת מול קהל גדול, נמצאת שם, לא נמצאת.
צוחקת, דומעת, מרימה גבה, מעקמת אף. ואף אחד לא יודע, זולתי.
שלושה חודשים. תשעים יום. אלפיים מאה ושישים שעות.
אט אט לומדת את הסביבה. מזהה כבר את ההוא הבדחן, את ההיא המשוררת, את זה שאינו מסוגל לשתוק, ואת ההוא שתמיד- תמיד יקבל את מלא תשומת הלב של כולם.
מעשירה את הידע, גדלה. נתרמת, אך לא תורמת.
אני תוהה ביני לבין עצמי האם קיימים עוד כמוני, נחבאים אל הכלים, חפצים במלא נפשם להיות כלי כלשהו, אפילו סיר או מחבת, ולבשל תבשילים מעלי ניחוחות.
מתלבטת האם קיימים כאלו, שכמוני, כולאים את הרוח הפראית שדוהרת בתוכם בקופסת גפרורים מסורגת. נושכים שיניים מול השראה מתפרצת, מכופפים ראש, מאפשרים לה לחלוף. לא מאפשרים לה לשאוף, לדחוף את עצמם, ולסחוף.
מביטה שוב ושוב בעיניים נוצצות מקנאה והתפעלות, בכל אילו שידיהם מרחפות עם נפשם על המקלדת, מבטאות הגיגים, רגשות, התחבטויות. יוצרות התחלה וסוף ועולם. משתוקקת להצטרף.
רוצה כל כך להסכים עם דעתה של ההיא, ולדייק, ולשתף בידע שצברתי, ובניסיון, אך ידי כבולות.
"אין לך מספיק הרשאות כדי להגיב כאן" נמסר לי בלקוניות אדישה ומרגיזה.
מדליקה שוב את המחשב, פוערת עיניים.

תמו שלושת חודשי ההגבלה!

האם תתנו לי לגשת אל ההר?

["ספוילר": למקרה שלא הבנתם, אני פשוט רוצה להצטרף לקהילה!]

וזה הקטע השני:
"די כבר, דוד! אני אגיד אותך למורה!"
דוד בועט פעם אחרונה בכיסא שלפניו, חורץ לשון ללחששן, ומלפף את רגלו בחזקה סביב רגל השולחן.
"שאלה 1: אבי משחק כל יום בכדור חדש. כמה כדורים יהיו לו כעבור חודש?"
אפס? כולא את אנחתו תחת מבטו החודר של המורה. הוא נוקש בעפרונו על השולחן בעצבנות, וזוכה אגב כך ללחישה רועמת מאחוריו.
עיניו נודדות אל החלון. נחליאלי קטן מנתר לו אי שם, משוחרר ומאושר, בין עלי השלכת שבחצר השוממה.
חצופות. לוחש לעיניו. אל תתבלבלו! פוקד עליהן. הלוואי שהמורה לא שם לב. הוא קומץ את אגרופיו בהחלטיות, ובפנים מכווצות ממאמץ משיב את עיניו לדף המבחן. שונא חשבון. חבל בכלל שניסה להתכונן למבחן אתמול. ושלשום. וביום שלפני. אוף.
טוב, אז איפה הייתי...?
'נחליאלי קטן - ראיתי בגן - זנב לו ארוך וי -'
"המורההה! תגיד לדוד! הוא שוב מפריע להתרכז!"
זמזומו השקט נקטע באחת, בהלה אוחזת בו. המנגינה העליזה כמו נכלאת בריאותיו פנימה, והעיפרון קופא בין אצבעותיו הדקות.
עיניהם המאשימות של חבריו מאגפות אותו. משקפיו הממוסגרות של המורה ננעצות בו בזעף, וזיפיו מתבלטים כדורבנות. הוא יודע מה יקרה עכשיו. לא, רק לא שוב עונש! ולמנהל, ולהורים. הוא כל כך משתדל לתחוב את עצמו לתבנית אליה מצפים ממנו להשתחל. ועכשיו שוב הוא יאכזב, ולא יבינו אותו. שוב. עוד פעם.
דוד חש את גופו מתקשח, ואת נפשו השופעת נאספת. מתכנסת לתוך גופו הקטן.
פיו נקמץ. הוא חושק את שיניו ועיניו היבשות שהושפלו נתקלות באיור הקטן שצייר בשולי המבחן.
עינו הימנית ממצמצת כבעווית. מישהו מגחך משמאלו. המורה מכריז דבר מה, ויתר חבריו מצטרפים אל הצחוק שנשמע באזניו של דוד מעומעם ומרוחק.
לא עוד.
רגליו שהיו מהודקות לרגלי הכיסא מזדקפות, וכסאו נופל לאחור בקול חבטה.
נחשולים אדירים של אנרגיה מציפים את כל ישותו, והוא שועט אל המסדרון, משאיר אחריו שולחן, ילקוט, מחברת, מבחן.
הודף בדרכו את המנהל המופתע, ונעלם מהאופק.
***
המנקה דק הגזרה נכנס אל הכיתה ההפוכה ונאנח.
דף מקומט מושך את תשומת ליבו והוא מרים אותו ובוחן את שוליו בעניין.
איור אפור מטושטש עליו,
נחליאלי רוקד בשלכת.

 

[תהילה בצלאל]

נרשמתי פעמיים לקהילה,

זה מהפעם הראשונה:
כבר זמן רב שאני שרויה בפרדוקס.
רואה ואינה נראית.
מצפה בקוצר רוח סבלני.
יושבת מול קהל גדול, נמצאת שם, לא נמצאת.
צוחקת, דומעת, מרימה גבה, מעקמת אף. ואף אחד לא יודע, זולתי.
שלושה חודשים. תשעים יום. אלפיים מאה ושישים שעות.
אט אט לומדת את הסביבה. מזהה כבר את ההוא הבדחן, את ההיא המשוררת, את זה שאינו מסוגל לשתוק, ואת ההוא שתמיד- תמיד יקבל את מלא תשומת הלב של כולם.
מעשירה את הידע, גדלה. נתרמת, אך לא תורמת.
אני תוהה ביני לבין עצמי האם קיימים עוד כמוני, נחבאים אל הכלים, חפצים במלא נפשם להיות כלי כלשהו, אפילו סיר או מחבת, ולבשל תבשילים מעלי ניחוחות.
מתלבטת האם קיימים כאלו, שכמוני, כולאים את הרוח הפראית שדוהרת בתוכם בקופסת גפרורים מסורגת. נושכים שיניים מול השראה מתפרצת, מכופפים ראש, מאפשרים לה לחלוף. לא מאפשרים לה לשאוף, לדחוף את עצמם, ולסחוף.
מביטה שוב ושוב בעיניים נוצצות מקנאה והתפעלות, בכל אילו שידיהם מרחפות עם נפשם על המקלדת, מבטאות הגיגים, רגשות, התחבטויות. יוצרות התחלה וסוף ועולם. משתוקקת להצטרף.
רוצה כל כך להסכים עם דעתה של ההיא, ולדייק, ולשתף בידע שצברתי, ובניסיון, אך ידי כבולות.
"אין לך מספיק הרשאות כדי להגיב כאן" נמסר לי בלקוניות אדישה ומרגיזה.
מדליקה שוב את המחשב, פוערת עיניים.

תמו שלושת חודשי ההגבלה!

האם תתנו לי לגשת אל ההר?

["ספוילר": למקרה שלא הבנתם, אני פשוט רוצה להצטרף לקהילה!]

וואו! כל מילה! אם אני הייתי המנהלת - הייתי הרגע מסירה את כל חודשי ההגבלה! חבל שמי שנתן לך לגשת - לא הפיק הלאה... מאמינה שיש הרבה שמרגישים כמוך. ומחכים. ומחכים. ומחכים...

 

[לגדול נכון]

שיתוף - לביקורת - שנה טובה לאבא (או אולי בבקשה אבא)

ה'תשפה' יום אחד מצאתי את אבא שוכב בקיא של עצמו, מגלגל עיניים למעלה, מחכה לסוף. לאבא היה מנהג שכזה לאהוב. את העולם, את עצמו, את החיים. ולבטוח. הוא היה מה שמכנים בעולם "תמים" או "נאיבי". אבא תמיד נלחם בשדים של העולם. הוא גירש להרבה לבבות את החושך, ונלחם שיהיו כאן קצת פחות דמעות. על הדרך אבא...

www.prog.co.il

 

[לרקוד על הירח]

אוקי, אז הנה שלי...
למיטב זכרוני לא העליתי אותו עד עכשיו, אזה תהנו!



היא מחצה בעצבנות את בדל הסיגריה האחרון על המדרכה.

שולפת חבילה חדשה.

"אז מה?" גיטי שברה את השקט, משחררת גל עשן לאוויר העולם.

"כלום." היא עיקמה פרצוף. שואפת.

"די, נו. מה עובר עלייך, תמר?" גיטי התקרבה אליה. מרימה עיניים. מתכרבלת עוד יותר במעיל.

"רע לי, גיטי. רע. אני חיה ברחוב, שובעת מסיגריות,-של אחרים, ו... לא יודעת. אני מרגישה... עלובת החיים." היא קורעת לפיסות עלה אומלל. "בשביל מה אני חיה? בשביל עוד יום של לרבוץ על המדרכה עם החבר'ה? בשביל מה?! דוגרי, גיטי, לא טוב לי. משעמם לי. אני מתה משעמום." היא מנערת בעדינות את הסיגריה לכוס שעומדת לידה. "באלי למות." היא לוחשת. מחבקת את הברכיים.

"אז לכי להתאבד" גיטי מציעה, מנסה להיות אדישה. "למרות שלא יהיה לי כיף אם תמותי.." היא מתוודה.

"ניסיתי, אבל זה לא הלך." תמר אדישה. באמת.

"רציני?" גיטי מרימה אליה ראש. הרוח מעיפה לה את השער אחורה, היא מנסה להילחם בה, כושלת.

תמר מהנהנת. מותשת מהחיים. אדישה למות.

"אוי, תמרי..." גיטי מושכת אותה אליה. מחבקת. מלטפת. "אני אוהבת אותך."

הם שותקות.

את הכאב, את השעמום, את החיים שנראים כמו האפר שבכוס.

אחרי שעה וחבילת סיגריות, הם קמות. מתכרבלות עוד יותר במעילים.

נכנסות.

הביתה.