הנושאים החמים
הנושאים החמים
המרצה שאני לומד אצלו כתיבה פובליציסטית
ביקש שאני אשכתב למאמר את מה שפרסמתי
פה
הסתייגות: בשל הקורס כתבתי בצורה שמתאימה
אף לקורא מהמגזר הכללי, לכן השפה וההדגשות
הם לא כפי שמתאים לכתוב אצלנו, סליחה מראש.
בס"ד
ההערצה אל הרב שטיינמן חצתה גבולות ומגזרים. הרבה מעבר לגבולות הגזרה הטבעיים של בני ברק וחרדים. בעת הסתלקותו התפעמו כלי התקשורת הכלליים מאורחות חייו הסגפניים והכה פשטניים.
האיש שגלגל מיליונים תחת ידיו ומעולם לא דבק בו אף סנט שחוק.
הרב שטיינמן נודע בפיקחותו המיוחדת, מעבר לגדלותו התורנית והנהגתו הרבנית בלטה חכמת החיים שבה ניחן. הרב היה זה שהתווה את המדיניות הציבורית החרדית בענייני דת ומדינה, מודרנה, התקדמות הטכנולוגיה.
כשהיה צריך ידע להיות תקיף, ניצל לעיתים את כוחו הפוליטי, עמד על דעתו בנושאים עקרוניים. אבל מעל לכל בלטה תמיד הארת הפנים, אותו חיוך נצחי - שלא מש מזכרון רבים. הרב הצטיין במידות טובות ונעלות, התייחס בלבביות לכל אחד, תמיד ויתר ומחל על כבודו. היה פרגמטי ופייסן, הוריד הרבה מפלסי מתחים במגזר החרדי ומחוצה לו.
הדברים הללו שתארנו עד כה ידועים ונפוצים, מטרת הטור היא להאיר את עיני הקורא בזווית נוספת ולא פחות מיוחדת - העממיות והירידה אל העם - כותב השורות זוכר איך לפני כשלוש שנים בעת הסתלקותו של הרב, שרתה בלבול מסוים בפאנלים ומערכות התקשורת הישראלים לנוכח ההגדרה של 'גדול הדור' בהבנתם גדול דור נע בין הסקאלה של הרצל ז'בוטינסקי (תלוי באיזה בית גדלת) לבין בגין ורבין (ג"כ תלוי איפה גדלת)
אנשים בעלי פרופיל ציבורי גבוה מאוד עם פרטיות כמעט נעלמת, אנשים שהרגישו מורמים מעם (במובנים מסוימים אולי אכן היו), ואם מצאת בהם 'עממיות' זה היה חלק מהתדמית הפוליטית של איש ציבור היורד אל העם, וכאן נפגשו כלי התקשורת עם הגדרת גדול הדור מעט שונה, אדם בין אנשים שלפעמים התעלה ושידר נחישות מנהיגותית ופוליטית תוך תחושה של 'מורם מעם' רק לצורך השגת מטרה ציבורית מוגדרת וצרכי רבים מסוימים.
כי אכן כזה היה הרב שטיינמן איש פשוט שעד גיל של קרוב לתשעים יכולת לעצור ברחוב ולהפנות כל שאלה שתעלה על דעתך ולקבל תשובה מסבירה, להציע טרמפ ותמיד לבקש ולקבל ברכה. וזה בזמן שהרב ניהל אין ספור מוסדות עם אלפי תלמידים, מסובב אילי הון שנועצים בדעתו על כל צעד ושעל, פוליטיקאים שמצפים להכוונתו ואין ספור נושאים ציבוריים שתלויים על לוח ליבו.
בנוסף לפשטנות וענוותו המיוחדת שגרמה לו להתייחס בכזו חמימות ולבביות לכל אחד כולל נער ועלם צעיר, הייתה לו לרב גישה חינוכית מיוחדת - ומכוחה נהרו לביתו אין ספור תלמידי תלמודי תורה וישיבות, שכן הרב הקדיש זמן ניכר ויקר מסדר יומו לבחון אלפי תלמידים בשנה ועשרות מדי יום ביומו על הספקם וחוק לימודם.
על פי רוב ארך המבחן דקות ספורות שבהן הספיק הרב לשאול אותם שאלה ושתיים וחייך חיוך רחב למשמע התשובות המחכימות חיוך שמרנין כל כך את לב התלמידים לרוב נכח גם במקום גם צלם שתיעד את הרגעים לטובת התלמידים כך יוכלו לנצור לעד את האירוע המרגש.
כותב השורות נכח במקרה חריג, היה זה בעת שהגיע יחד בני ישיבתו להיבחן אצל הרב על מסכת קידושין מן התלמוד הבבלי, תלמידי הישיבה שלטו בחומר בבקיאות מדהימה, והרב ששם לב שכל תשובה נענית בשליפה פשוט רצה עוד עוד, הנכדים שדאגו לשלום סבם ניסו להפסיק את המבחן בתואנה שסדר יומו של הרב עמוס לעייפה אבל הרב כאילו לא הבחין בהם ופשוט המשיך בשלו, פשוט קרה שם הדבר המדהים - במקום שהרב יתייחס לתלמידים הצעירים ויעניק להם מעצמו הרב פשוט ישב ונהנה מכל רגע איך התלמידים שולטים בחומר הוא הציג להם עוד שאלה ועוד, לא פספס שום דף והם פשוט ידעו וענו.
הרב ישב עם עיניים בורקות מחדווה, מוחו הכביר וזכרונו האינסופי פרי שקידה עמל ויגיעה של קרוב למאה שנים הנפיקו כל רגע שאלה נוספת בעל פה מבלי להציץ בספר, ואז הפתיע הרב בשאלה מיוחדת - הוא שאל על הלכה מסיומת איפה בגמרא היא מוזכרת, התלמידים מנסים לפשפש לדלות מהזיכרון מעבירים את הגמרא בראשם דף אחרי דף "אין" הם ענו לרב "לא מצאנו אולי הרב יגלה לנו איפה פספסנו" הרב שטיינמן פשוט צחק מהנאה וקורת רוח "אשריכם שאתם מכירים כל כך טוב את המסכת הנלמדת שידעתם להשיב בכזו בטחה שהעניין הזה לא מוזכר פה ואכן היא מוזכרת רק במסכת גיטין הסמוכה".
ביקש שאני אשכתב למאמר את מה שפרסמתי
פה
הסתייגות: בשל הקורס כתבתי בצורה שמתאימה
אף לקורא מהמגזר הכללי, לכן השפה וההדגשות
הם לא כפי שמתאים לכתוב אצלנו, סליחה מראש.
בס"ד
איילת השחר
ההערצה אל הרב שטיינמן חצתה גבולות ומגזרים. הרבה מעבר לגבולות הגזרה הטבעיים של בני ברק וחרדים. בעת הסתלקותו התפעמו כלי התקשורת הכלליים מאורחות חייו הסגפניים והכה פשטניים.
האיש שגלגל מיליונים תחת ידיו ומעולם לא דבק בו אף סנט שחוק.
הרב שטיינמן נודע בפיקחותו המיוחדת, מעבר לגדלותו התורנית והנהגתו הרבנית בלטה חכמת החיים שבה ניחן. הרב היה זה שהתווה את המדיניות הציבורית החרדית בענייני דת ומדינה, מודרנה, התקדמות הטכנולוגיה.
כשהיה צריך ידע להיות תקיף, ניצל לעיתים את כוחו הפוליטי, עמד על דעתו בנושאים עקרוניים. אבל מעל לכל בלטה תמיד הארת הפנים, אותו חיוך נצחי - שלא מש מזכרון רבים. הרב הצטיין במידות טובות ונעלות, התייחס בלבביות לכל אחד, תמיד ויתר ומחל על כבודו. היה פרגמטי ופייסן, הוריד הרבה מפלסי מתחים במגזר החרדי ומחוצה לו.
הדברים הללו שתארנו עד כה ידועים ונפוצים, מטרת הטור היא להאיר את עיני הקורא בזווית נוספת ולא פחות מיוחדת - העממיות והירידה אל העם - כותב השורות זוכר איך לפני כשלוש שנים בעת הסתלקותו של הרב, שרתה בלבול מסוים בפאנלים ומערכות התקשורת הישראלים לנוכח ההגדרה של 'גדול הדור' בהבנתם גדול דור נע בין הסקאלה של הרצל ז'בוטינסקי (תלוי באיזה בית גדלת) לבין בגין ורבין (ג"כ תלוי איפה גדלת)
אנשים בעלי פרופיל ציבורי גבוה מאוד עם פרטיות כמעט נעלמת, אנשים שהרגישו מורמים מעם (במובנים מסוימים אולי אכן היו), ואם מצאת בהם 'עממיות' זה היה חלק מהתדמית הפוליטית של איש ציבור היורד אל העם, וכאן נפגשו כלי התקשורת עם הגדרת גדול הדור מעט שונה, אדם בין אנשים שלפעמים התעלה ושידר נחישות מנהיגותית ופוליטית תוך תחושה של 'מורם מעם' רק לצורך השגת מטרה ציבורית מוגדרת וצרכי רבים מסוימים.
כי אכן כזה היה הרב שטיינמן איש פשוט שעד גיל של קרוב לתשעים יכולת לעצור ברחוב ולהפנות כל שאלה שתעלה על דעתך ולקבל תשובה מסבירה, להציע טרמפ ותמיד לבקש ולקבל ברכה. וזה בזמן שהרב ניהל אין ספור מוסדות עם אלפי תלמידים, מסובב אילי הון שנועצים בדעתו על כל צעד ושעל, פוליטיקאים שמצפים להכוונתו ואין ספור נושאים ציבוריים שתלויים על לוח ליבו.
בנוסף לפשטנות וענוותו המיוחדת שגרמה לו להתייחס בכזו חמימות ולבביות לכל אחד כולל נער ועלם צעיר, הייתה לו לרב גישה חינוכית מיוחדת - ומכוחה נהרו לביתו אין ספור תלמידי תלמודי תורה וישיבות, שכן הרב הקדיש זמן ניכר ויקר מסדר יומו לבחון אלפי תלמידים בשנה ועשרות מדי יום ביומו על הספקם וחוק לימודם.
על פי רוב ארך המבחן דקות ספורות שבהן הספיק הרב לשאול אותם שאלה ושתיים וחייך חיוך רחב למשמע התשובות המחכימות חיוך שמרנין כל כך את לב התלמידים לרוב נכח גם במקום גם צלם שתיעד את הרגעים לטובת התלמידים כך יוכלו לנצור לעד את האירוע המרגש.
כותב השורות נכח במקרה חריג, היה זה בעת שהגיע יחד בני ישיבתו להיבחן אצל הרב על מסכת קידושין מן התלמוד הבבלי, תלמידי הישיבה שלטו בחומר בבקיאות מדהימה, והרב ששם לב שכל תשובה נענית בשליפה פשוט רצה עוד עוד, הנכדים שדאגו לשלום סבם ניסו להפסיק את המבחן בתואנה שסדר יומו של הרב עמוס לעייפה אבל הרב כאילו לא הבחין בהם ופשוט המשיך בשלו, פשוט קרה שם הדבר המדהים - במקום שהרב יתייחס לתלמידים הצעירים ויעניק להם מעצמו הרב פשוט ישב ונהנה מכל רגע איך התלמידים שולטים בחומר הוא הציג להם עוד שאלה ועוד, לא פספס שום דף והם פשוט ידעו וענו.
הרב ישב עם עיניים בורקות מחדווה, מוחו הכביר וזכרונו האינסופי פרי שקידה עמל ויגיעה של קרוב למאה שנים הנפיקו כל רגע שאלה נוספת בעל פה מבלי להציץ בספר, ואז הפתיע הרב בשאלה מיוחדת - הוא שאל על הלכה מסיומת איפה בגמרא היא מוזכרת, התלמידים מנסים לפשפש לדלות מהזיכרון מעבירים את הגמרא בראשם דף אחרי דף "אין" הם ענו לרב "לא מצאנו אולי הרב יגלה לנו איפה פספסנו" הרב שטיינמן פשוט צחק מהנאה וקורת רוח "אשריכם שאתם מכירים כל כך טוב את המסכת הנלמדת שידעתם להשיב בכזו בטחה שהעניין הזה לא מוזכר פה ואכן היא מוזכרת רק במסכת גיטין הסמוכה".
ת.נ.צ.ב.ה
נערך לאחרונה ב:
