הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
שמיים התחדדו מעל ראשו של אמיל טרנובסקי, עיניו המתערפלות ראו טורי עננים מובלים למערב ברוח חזקה, וקרחתו הבוהקת נדקרה מקוצים ואבני חצץ. עשב שוטה עם שם יפה, מהאלה שהוא אהב לצלם ולשתף, ליטף את לחיו באופן מעיק, ועליו הירוקים התלכלכו בדם שזרזף מאפו, אולי מאזניו.
בר שלום לא ידע בדיוק לאבחן, הוא הזמין אמבולנס והמתין ליד הכביש.
כביש צדדי, כמעט פרטי, מדי פעם חולף טרקטור עם עגלה, תאילנדים חובשי כובעים יושבים בישיבה מרושלת על פלטפורמה, תפוז או קולורבי מתגלגלים על הכביש, והתאילנדי צוחק ומנפנף ביד עטויית כפפה.
והג'יפ ויליס אספנות של אמיל הפוך כאן על השולים, עשן עולה מן המנוע, שמן מטפטף על שיח מרווה. סימני צמיגים מעטרים את הכביש החבול שאיש לא שיפץ במשך שנים, מובילים לג'יפ ההפוך שכל טוב הארץ היה מונח על הארגז שלו, מוכן לטעימות של חגיגת שבועות.
בקרחת היער שבה היו חוגגים את חגיגת הביכורים של הקיבוץ נאספו כבר כל הילדים, שמלות דקות של לבן ומקלעות של שיבולים על הראשים. כמו תמיד אבא פינקל מנגן באקורדיון שירים ישנים, ואחרי שהוא מסיים מוחאים כל הזקנים כפים, ואליקים הרפתן מביא עגל על הכתפיים, וברגע זה דפנה שהפכה לטבעונית רדיקלית עוזבת את המקום במחאה. וריקוד סלינו על כתפנו, ושורה ארוכה של קלנועיות, זקן ופיליפיני בכל אחת מהן, שחוצות את היער בחזרה אל הקיבוץ, ומיכאל אבו מפעיל את הקריוקי בווליום שמבריח את כל הציפורים מהעצים הסמוכים, ומחריד חיות קטנות ממאורותיהן, וכל הצעירים רוקדים לצלילי הבסים ולזיופי הילד או הילדה התורנים.
אמיל לא הגיע לחגיגה, הוא שכב על העשבים השוטים, עינים לשמים, קרחת לקוצים, והגוף שמתחיל להרגיש את הכאבים, רועה צאן בדואי שהתרוצץ סביבו, קוטף עלה מסוג אחד ומניח על מצחו, ענף כל שהוא נתחב לבית שחיו, וצרור קוצים יבשים מסובב מספר פעמים סביב ראשו תוך כדי מלמול עיקש בערבית.
אמבולנס מיילל ומציק לטבע השקט והיפה שמסביב, ונהג מתנצל שהוא לא הצליח לעבור את השער של הקיבוץ, גם השומר של הקיבוץ הלך לחגיגות, ונהג האמבולנס נסע דרך וואדי מבחוח כדי להגיע.
אמיל מפונה על אלונקה וקרש גב, עיניים לפנס מציק, עורף לצווארון מעיק, קרחת לאלונקה הכתומה, לפחות היו מנקים לו את גרגרי הבוץ שנדבקו לו לקרחת.
שלא כמו בכל הקיבוצים החילונים שחוגגים את חגיגות הביכורים בחג עצמו, הקיבוץ הזה נוסד כקיבוץ דתי, הרב דב צדיקין התהלך בהתבודדיותיו בקרחת היער, וברוב הימים הוא החליט שבניו יגורו ביער הסמוך, קנה את חלקת הקרקע תמורת גביע הכסף המעוטר שלו משייך נאסד רועה צאן בדואי שנדד באזור והוכיח לבריטים באותות ומופתים שהקרקע היא שלו, לפיכך חגגו בקיבוץ את הביכורים כשבוע לפני החג עצמו.
לא רבים מצאצאיו של הרב דב צדיקין נותרו דתיים, גם אמיל שהיה נינו הראשון לא היה דתי, אבל קנאי חגים מטעם עצמו, כולו לובש אש וגופרית לקראת סוכות, חוטב ענפי דקל מהעץ שליד המועדון, מסתובב עם הג'יפ מלא ברימונים בערב ראש השנה, מחלק לכל משפחה רימון וצנצנת דבש, ובפסח אופה מצות במערה ביער. אבל שבועות זה החג שהוא הכי אוהב: חגיגת חלב ענקית שהוא מארגן בדשא הגדול, ריקוד סלינו על כתפנו נכתב ומאומן על ידו, והכי חשוב זה ג'יפ הוויליס אספנות שהוא מחזיק בחצרו, מלא בתנובת כל טוב הארץ, דבש וחלב וסוכריות קטנות שמוצצים מתחת ללשון.
ובבית החולים הגיעו מתנדבים וחילקו מארז של גבינות מיוחדות לחג, קממבר, ברי, רוקפור וגם ריקוטה. והחסיד ששכב במיטה שלידו רטן משהו על כך שכל הגבינות אינן בהשגחת הבד"ץ, ואיזה מישהו אחר שישב לידו התווכח איתו ואמר שגבינות בכלל לא צריכות הכשר, ומעבר לווילון הם התווכחו ופתחו אוצר החכמה, והאלמוני שרק את קולו שמע דיבר בלחש, אבל החסיד התווכח איתו בעוצמה רבה.
ואז אמיל החליט שאם הם לא אוכלים את הגבינות, עדיף שיתנו לו אותן, אבל החסיד אמר שלא נעים לו לתת אותן, כי אם מותר לו לתת אותן, מותר לו בטח לאכול אותן, וגם על זה הם התווכחו.
ואמיל צחק עליו שאפשר לחשוב שהוא לא אוכל מאכלי טרפות כל יום בקיבוץ, והגבינה רבנות הזאת תגרום לו ללכת לגהינום.
וככה הם התיידדו, ואיזה יומיים אחר כך הם כבר היו מתווכחים בעצמם, והחסיד שקראו לו אייזנבך הזמין אותו לבית שלו במאה שערים, ובאופן ניסי שקורה רק בסיפורים, הם השתחררו באותו יום בדיוק, ואייזנבך הציע שבחג אמיל ישהה בבית שלו, ואמיל הסכים.
ואיזה שעתיים לפני החג הוא צנח בדירת שני החדרים בדמי מפתח מכולל ורשא, אמיל והקרחת וערמת עיתונים שלא יהיה לו משעמם, ובדרך מהחניון הוא ראה ילדים קטנים עם ירמולקות לבנות, מכנסים קצרים, וקרטיבים בטעם דובדבן, מקפצים בשלוליות מי השטיפה של הספונג'ה הגדולה של ערב החג. ואיש עטוף פסים עם פנים קנאיות ומכווצות עבר לידו וסינן בין שיניו "א גוט יום טוב". אמיל מלמל משהו בתגובה והאיש הנ"ל המשיך בדרכו, משאיר שובל ריח של נובלס מעורב בריח כלור מקוואות ושמפו נקה 7.
ואז הוא ראה את אייזנבך יושב בכסא הגלגלים על המרפסת ומצחצח את הנעל שלו, רגל אחת נתונה בגרב ארוכה ולבנה, והרגל השניה נתונה בגבס. אמיל סיפר לו שראה בדרך איזה חרדי קיצוני, ואייזנבך צחק ואמר לו שהוא עוד לא ראה מה זה חרדי קיצוני, והצביע על השלט שתלוי על דלת ביתו "יהודי לא ציוני".
בלילה הם אכלו מאכלי חלב כאלה ואחרים, אבל שום מוצר לא היה קנוי בחנות רגילה, החלב נמזג מבקבוק פלסטיק לא מזוהה, והגבינות נראו תוצרת בית, פשוט, טעים אבל בלי יומרות. סתם בלינצ'עס עם גבינה, או איזו פשטידה לא מזוהה של בצל וגזר בטעם חלבי.
אמיל רצה כבר ללכת לישון, אבל אייזנבך הסביר לו שזה בלתי אפשרי, לא בגלל שיש לו בעיה עם זה שישנים בבית, אלא פשוט בגלל שאין לו עוד מיטה, ובליל שבועות בכל מקרה נשארים ערים כל הלילה, אז בבוקר כשנחזור נמצא איזו מיטה פנויה.
אבל אמיל כבר התכונן להיכנס למיטה עם מוסף הארץ, לקרוא את רוגל אלפר ולהירדם במשפט השני. אז אייזנבך הציע שהוא יבוא לבית הכנסת ושם הוא כבר ימצא לו מקום לישון.
וככה הם צעדו לבית הכנסת, אייזנבך בקאפטן מפוספס ואבנט רחב, טלית מקופלת תחת זרועו ומגבת על כתפו. ואמיל בחבילת עיתונים תחת זרועו, וכרית פוך תחת זרועו האחרת.
אייזנבך התרוצץ בין החרדים שישבו שם, ותוך כמה דקות הוא מצא לאמיל מקום לינה, עליית גג נהדרת בבית משופץ, משהו מיוחד. הוא מצא את אמיל עומד ושותה קפה שחור, וילדים בוהים בקרחתו הבוהקת ושואלין ודורשים בהלכות החלקתה, ובדיני התפרים שעיטרו אותה.
ושעה אחר כך אמיל התהפך במיטה המהודרת של עליית הגג של מושקוביץ, המליונר הצנוע, לא הצליח בשום אופן להירדם, הקפאין השתולל בדמו, והוא התפתל עוד ועוד, קורא מאמר של גדעון לוי, אמירה הס, ואפילו מאמר מתיש על "אמנות קונספטואלית בתל אביב – הסיפור האמיתי", וכלום, הוא לא הצליח להירדם. עיניים לתקרת טמבורטקס, קרחת לכרית פוך שסחב מהקיבוץ.
חזר לבית הכנסת, בדיוק חילקו אבטיח, ואמיל כבר היה רעב אז הוא אכל לפחות רבע, ועוד קפה שחור, וקצת רוגלך והרבה פיצוחים. ונודניק אחד שלמד איתו מאיזה ספר בארמית, ועוד ילד שבהה בקרחת בעינים אדומות מעייפות, ובשפה רפה שאל אותו אם הוא גוי.
וכמה דקות לפני עלות השחר אייזנבך הגיח בסערה וגרר אותו לקלחת הרותחת של המקווה של השטיבלאך ולפני שאמיל הבין מה קורה לו, הוא כבר היה שרוי ראשו ורובו במים השעירים מדיפי הכלור, ואיזה חוזר בתשובה עם אש בעינים ופאות שחורות עד המותניים מנהל איתו שיחת התחזקות ואורות.
את כל זה הוא שרד בלי לעצום עינים אפילו פעם אחת, אבל בבית הכנסת הוא הרגיש פתאום איך הראש שלו נעשה כבד, התפילה התארכה עד אין קץ, וכולם שרים בתהלהבות את ההלל.
ואז הוציאו את המגילה מהארון, ואמיל התרגש, הוא מכיר את הטקסט טוב, הוא בנה עליו כוריאוגרפיה לריקוד סלינו על כתפנו בקיבוץ ב91, הבעל קורא בשפה אשכנזית חסידית, וכל השמות מקבלים ניקודים שונים ומשונים, והנה מתארים את הרעב בארץ, ואת הירידה לשדה מואב, ואת מיתת מחלון וכליון, וזהו, אמיל נרדם.
ואייזנבך מסתכל עליו במבט נרגש, הוא מסמן לחברו את האות 'וי' ושניהם מחייכים.
ובדיוק במילים 'וישי הוליד את דוד' אמיל מתעורר, ורואה את אייזנבך נוחר על הסטנדר. הוא טופח על כתפו בעדינות, ואייזנבך נבהל ומתעורר, וכסא הגלגלים שלו מתהפך מרוב בהלה.
והוא מחבק את אמיל ואומר לו: "לא ידעתי אם אתה יהודי אמיתי, חשבתי אולי אתה סתם ממוצא יהודי", אמר בהתרגשות, "אבל כשראיתי שנרדמת במגילת רות, אני יכול להיות סמוך ובטוח שנשמתך עמדה תחת הר סיני וקיבלת את התורה כמו כולם".
אמיל לא הבין, אבל הוא גם שמח, גם בגלל מה שאייזנבך אמר, וגם בגלל שהביאו לשולחן את הקידוש של שבועות, עם עוגת גבינה מצויינת.
בר שלום לא ידע בדיוק לאבחן, הוא הזמין אמבולנס והמתין ליד הכביש.
כביש צדדי, כמעט פרטי, מדי פעם חולף טרקטור עם עגלה, תאילנדים חובשי כובעים יושבים בישיבה מרושלת על פלטפורמה, תפוז או קולורבי מתגלגלים על הכביש, והתאילנדי צוחק ומנפנף ביד עטויית כפפה.
והג'יפ ויליס אספנות של אמיל הפוך כאן על השולים, עשן עולה מן המנוע, שמן מטפטף על שיח מרווה. סימני צמיגים מעטרים את הכביש החבול שאיש לא שיפץ במשך שנים, מובילים לג'יפ ההפוך שכל טוב הארץ היה מונח על הארגז שלו, מוכן לטעימות של חגיגת שבועות.
בקרחת היער שבה היו חוגגים את חגיגת הביכורים של הקיבוץ נאספו כבר כל הילדים, שמלות דקות של לבן ומקלעות של שיבולים על הראשים. כמו תמיד אבא פינקל מנגן באקורדיון שירים ישנים, ואחרי שהוא מסיים מוחאים כל הזקנים כפים, ואליקים הרפתן מביא עגל על הכתפיים, וברגע זה דפנה שהפכה לטבעונית רדיקלית עוזבת את המקום במחאה. וריקוד סלינו על כתפנו, ושורה ארוכה של קלנועיות, זקן ופיליפיני בכל אחת מהן, שחוצות את היער בחזרה אל הקיבוץ, ומיכאל אבו מפעיל את הקריוקי בווליום שמבריח את כל הציפורים מהעצים הסמוכים, ומחריד חיות קטנות ממאורותיהן, וכל הצעירים רוקדים לצלילי הבסים ולזיופי הילד או הילדה התורנים.
אמיל לא הגיע לחגיגה, הוא שכב על העשבים השוטים, עינים לשמים, קרחת לקוצים, והגוף שמתחיל להרגיש את הכאבים, רועה צאן בדואי שהתרוצץ סביבו, קוטף עלה מסוג אחד ומניח על מצחו, ענף כל שהוא נתחב לבית שחיו, וצרור קוצים יבשים מסובב מספר פעמים סביב ראשו תוך כדי מלמול עיקש בערבית.
אמבולנס מיילל ומציק לטבע השקט והיפה שמסביב, ונהג מתנצל שהוא לא הצליח לעבור את השער של הקיבוץ, גם השומר של הקיבוץ הלך לחגיגות, ונהג האמבולנס נסע דרך וואדי מבחוח כדי להגיע.
אמיל מפונה על אלונקה וקרש גב, עיניים לפנס מציק, עורף לצווארון מעיק, קרחת לאלונקה הכתומה, לפחות היו מנקים לו את גרגרי הבוץ שנדבקו לו לקרחת.
שלא כמו בכל הקיבוצים החילונים שחוגגים את חגיגות הביכורים בחג עצמו, הקיבוץ הזה נוסד כקיבוץ דתי, הרב דב צדיקין התהלך בהתבודדיותיו בקרחת היער, וברוב הימים הוא החליט שבניו יגורו ביער הסמוך, קנה את חלקת הקרקע תמורת גביע הכסף המעוטר שלו משייך נאסד רועה צאן בדואי שנדד באזור והוכיח לבריטים באותות ומופתים שהקרקע היא שלו, לפיכך חגגו בקיבוץ את הביכורים כשבוע לפני החג עצמו.
לא רבים מצאצאיו של הרב דב צדיקין נותרו דתיים, גם אמיל שהיה נינו הראשון לא היה דתי, אבל קנאי חגים מטעם עצמו, כולו לובש אש וגופרית לקראת סוכות, חוטב ענפי דקל מהעץ שליד המועדון, מסתובב עם הג'יפ מלא ברימונים בערב ראש השנה, מחלק לכל משפחה רימון וצנצנת דבש, ובפסח אופה מצות במערה ביער. אבל שבועות זה החג שהוא הכי אוהב: חגיגת חלב ענקית שהוא מארגן בדשא הגדול, ריקוד סלינו על כתפנו נכתב ומאומן על ידו, והכי חשוב זה ג'יפ הוויליס אספנות שהוא מחזיק בחצרו, מלא בתנובת כל טוב הארץ, דבש וחלב וסוכריות קטנות שמוצצים מתחת ללשון.
ובבית החולים הגיעו מתנדבים וחילקו מארז של גבינות מיוחדות לחג, קממבר, ברי, רוקפור וגם ריקוטה. והחסיד ששכב במיטה שלידו רטן משהו על כך שכל הגבינות אינן בהשגחת הבד"ץ, ואיזה מישהו אחר שישב לידו התווכח איתו ואמר שגבינות בכלל לא צריכות הכשר, ומעבר לווילון הם התווכחו ופתחו אוצר החכמה, והאלמוני שרק את קולו שמע דיבר בלחש, אבל החסיד התווכח איתו בעוצמה רבה.
ואז אמיל החליט שאם הם לא אוכלים את הגבינות, עדיף שיתנו לו אותן, אבל החסיד אמר שלא נעים לו לתת אותן, כי אם מותר לו לתת אותן, מותר לו בטח לאכול אותן, וגם על זה הם התווכחו.
ואמיל צחק עליו שאפשר לחשוב שהוא לא אוכל מאכלי טרפות כל יום בקיבוץ, והגבינה רבנות הזאת תגרום לו ללכת לגהינום.
וככה הם התיידדו, ואיזה יומיים אחר כך הם כבר היו מתווכחים בעצמם, והחסיד שקראו לו אייזנבך הזמין אותו לבית שלו במאה שערים, ובאופן ניסי שקורה רק בסיפורים, הם השתחררו באותו יום בדיוק, ואייזנבך הציע שבחג אמיל ישהה בבית שלו, ואמיל הסכים.
ואיזה שעתיים לפני החג הוא צנח בדירת שני החדרים בדמי מפתח מכולל ורשא, אמיל והקרחת וערמת עיתונים שלא יהיה לו משעמם, ובדרך מהחניון הוא ראה ילדים קטנים עם ירמולקות לבנות, מכנסים קצרים, וקרטיבים בטעם דובדבן, מקפצים בשלוליות מי השטיפה של הספונג'ה הגדולה של ערב החג. ואיש עטוף פסים עם פנים קנאיות ומכווצות עבר לידו וסינן בין שיניו "א גוט יום טוב". אמיל מלמל משהו בתגובה והאיש הנ"ל המשיך בדרכו, משאיר שובל ריח של נובלס מעורב בריח כלור מקוואות ושמפו נקה 7.
ואז הוא ראה את אייזנבך יושב בכסא הגלגלים על המרפסת ומצחצח את הנעל שלו, רגל אחת נתונה בגרב ארוכה ולבנה, והרגל השניה נתונה בגבס. אמיל סיפר לו שראה בדרך איזה חרדי קיצוני, ואייזנבך צחק ואמר לו שהוא עוד לא ראה מה זה חרדי קיצוני, והצביע על השלט שתלוי על דלת ביתו "יהודי לא ציוני".
בלילה הם אכלו מאכלי חלב כאלה ואחרים, אבל שום מוצר לא היה קנוי בחנות רגילה, החלב נמזג מבקבוק פלסטיק לא מזוהה, והגבינות נראו תוצרת בית, פשוט, טעים אבל בלי יומרות. סתם בלינצ'עס עם גבינה, או איזו פשטידה לא מזוהה של בצל וגזר בטעם חלבי.
אמיל רצה כבר ללכת לישון, אבל אייזנבך הסביר לו שזה בלתי אפשרי, לא בגלל שיש לו בעיה עם זה שישנים בבית, אלא פשוט בגלל שאין לו עוד מיטה, ובליל שבועות בכל מקרה נשארים ערים כל הלילה, אז בבוקר כשנחזור נמצא איזו מיטה פנויה.
אבל אמיל כבר התכונן להיכנס למיטה עם מוסף הארץ, לקרוא את רוגל אלפר ולהירדם במשפט השני. אז אייזנבך הציע שהוא יבוא לבית הכנסת ושם הוא כבר ימצא לו מקום לישון.
וככה הם צעדו לבית הכנסת, אייזנבך בקאפטן מפוספס ואבנט רחב, טלית מקופלת תחת זרועו ומגבת על כתפו. ואמיל בחבילת עיתונים תחת זרועו, וכרית פוך תחת זרועו האחרת.
אייזנבך התרוצץ בין החרדים שישבו שם, ותוך כמה דקות הוא מצא לאמיל מקום לינה, עליית גג נהדרת בבית משופץ, משהו מיוחד. הוא מצא את אמיל עומד ושותה קפה שחור, וילדים בוהים בקרחתו הבוהקת ושואלין ודורשים בהלכות החלקתה, ובדיני התפרים שעיטרו אותה.
ושעה אחר כך אמיל התהפך במיטה המהודרת של עליית הגג של מושקוביץ, המליונר הצנוע, לא הצליח בשום אופן להירדם, הקפאין השתולל בדמו, והוא התפתל עוד ועוד, קורא מאמר של גדעון לוי, אמירה הס, ואפילו מאמר מתיש על "אמנות קונספטואלית בתל אביב – הסיפור האמיתי", וכלום, הוא לא הצליח להירדם. עיניים לתקרת טמבורטקס, קרחת לכרית פוך שסחב מהקיבוץ.
חזר לבית הכנסת, בדיוק חילקו אבטיח, ואמיל כבר היה רעב אז הוא אכל לפחות רבע, ועוד קפה שחור, וקצת רוגלך והרבה פיצוחים. ונודניק אחד שלמד איתו מאיזה ספר בארמית, ועוד ילד שבהה בקרחת בעינים אדומות מעייפות, ובשפה רפה שאל אותו אם הוא גוי.
וכמה דקות לפני עלות השחר אייזנבך הגיח בסערה וגרר אותו לקלחת הרותחת של המקווה של השטיבלאך ולפני שאמיל הבין מה קורה לו, הוא כבר היה שרוי ראשו ורובו במים השעירים מדיפי הכלור, ואיזה חוזר בתשובה עם אש בעינים ופאות שחורות עד המותניים מנהל איתו שיחת התחזקות ואורות.
את כל זה הוא שרד בלי לעצום עינים אפילו פעם אחת, אבל בבית הכנסת הוא הרגיש פתאום איך הראש שלו נעשה כבד, התפילה התארכה עד אין קץ, וכולם שרים בתהלהבות את ההלל.
ואז הוציאו את המגילה מהארון, ואמיל התרגש, הוא מכיר את הטקסט טוב, הוא בנה עליו כוריאוגרפיה לריקוד סלינו על כתפנו בקיבוץ ב91, הבעל קורא בשפה אשכנזית חסידית, וכל השמות מקבלים ניקודים שונים ומשונים, והנה מתארים את הרעב בארץ, ואת הירידה לשדה מואב, ואת מיתת מחלון וכליון, וזהו, אמיל נרדם.
ואייזנבך מסתכל עליו במבט נרגש, הוא מסמן לחברו את האות 'וי' ושניהם מחייכים.
ובדיוק במילים 'וישי הוליד את דוד' אמיל מתעורר, ורואה את אייזנבך נוחר על הסטנדר. הוא טופח על כתפו בעדינות, ואייזנבך נבהל ומתעורר, וכסא הגלגלים שלו מתהפך מרוב בהלה.
והוא מחבק את אמיל ואומר לו: "לא ידעתי אם אתה יהודי אמיתי, חשבתי אולי אתה סתם ממוצא יהודי", אמר בהתרגשות, "אבל כשראיתי שנרדמת במגילת רות, אני יכול להיות סמוך ובטוח שנשמתך עמדה תחת הר סיני וקיבלת את התורה כמו כולם".
אמיל לא הבין, אבל הוא גם שמח, גם בגלל מה שאייזנבך אמר, וגם בגלל שהביאו לשולחן את הקידוש של שבועות, עם עוגת גבינה מצויינת.
]
