הנושאים החמים
הנושאים החמים
שאון גלגל החמה נדם. שמיכת חושך עבה מכסה את הרחובות, הבתים והעצים. בריזה עדינה מתנגנת בין ענפים. האורות כבים, החנויות סגורות מזמן. זוהי שעתם של קרני הירח. אלו עיתותם של החלומות. ההשראה. הקליטה, העיבוד, הגדילה. הלבנה, נאמנה ונוצרת סוד רק חוזה מרחוק בתהליכים המגוונים שמתרחשים בפנימיותם, בתוך תוכם של בני האדם הנמים. בחוץ נודם העולם, ובפנים- הוא נצבע לעומק, תוסס , מסעיר, ומלא רוח חיים, כמו אדמה חתומה שבמעמקיה תוססים גזים ולהבות.
אביגדור אהב ללמוד בלילה. אמנם תחילת הערב דרשה דחיפה ומאמץ, אבל אחרי שהצליח לגרום לזה לקרות -הוא טס. מוחו נפתח, ראשו הצטלל, אויר הלילה החריף פתח לו נתיבים והוא גמע ולגם, חוזר על סוגיות שלא נהרו לו מספיק במשך היום, בברען גבוה מתקדם וחוזר, שוקל ותר. נרכן שוב אל התוספות התמוה בסוגית טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו, ובעוד שבר מנגינה מוכרת מזדמר לו בפיו יודע הוא כי בעת שכזאת אשר חוט של חסד משוך עליו יאירו לו ר”י ור“ת סבר של הארת פנים. ’’אאאחחחח,‘‘ היה נאנח בגישמאק לפנות בוקר. “לילות כאלה גורמים לי להרגיש חי“. אשתו חיה הייתה מחייכת תוך כדי מריחת סנדוויצ‘ים, וארגון התיק לקראת עבודתה כמנהלת חשבונות. בצהריים תוודא שיישן היטב. היא היתה מאושרת בסיפוק שקרן מפניו.
קומה מתחתם התגורר בגפו מני נחשוני. אדם מריר וקשה יום, שהחיים לא האירו לו פנים. תדיר היה עצבני זועף וקופצני. למחייתו עבד במחסני חנות מזון גדולה, מעביר את ימיו בסחיבה, גרירה וארגון מוצרים, בכל אשר פנה הותיר אחריו בדלי סגריות ותחושה מטרידה. אביגדור וחיה השלימו בלית ברירה עם שכנותו. ככה זה כשגרים בשכונה מתחרדת.
גם אשבול בלום חשה פוריות יתר בלילה. אך דווקא מתוך שינה. כאמנית, ימים רבים בילתה נואשת אחר אמירה, צורת ביטוי או מבט יחודי שתוכל להביא לידי המחשה, אך לא תמיד מצאה את אשר אוותה נפשה. היא הייתה מתייאשת, עוזבת את המכחולים והשרטוטים ופונה לשינה, ואז דווקא מתוך מקום של נים ולא נים, עירות מטושטשת ושכל כבה, הרוח שבה התרוננה, עברה את גדותיה משוחררת מכבלי היגיון וסדר, ובריקוד חופשי ומסעיר ביצעה מיקוד מדוייק עבור היצירה התורנית. היא הייתה קמה מן המיטה, מטושטשת, מגששת בדחיפות אחר דף וכלי כתיבה ופורשת כמיטב יכולתה הישנונית את פירות התנומה. לילות כאלה הזינו אותה בצידה מספקת לימים מלאים שבאו בעקבותיהם ולקחו אותה עמם מלאת אושר.
מול דירת הפנטאוז של האמנית בלום, הייתה דירתו הפשוטה של יבגני דובולסקי. דמי השכירות עבורה נגסו היטב במשכורתו כגנן. גבוה, רחב כתפיים וממהר תמיד. זה לא מנע בעדו לעצור בכניסה לבניין להוריד עלים כמושים משיח הגרניום ולהשקות בצינור את שורת עצי ההדר המעטרים את החצר הקידמית. דיירי הבניין נהנו ממעשי ידיו אך לא תמיד זכרו לעצור ולהודות לו.
למני נחשוני נמאס. מזמן נמאס לו. החיים הדפוקים האלה לא הובילו אותו לשום מקום. בעבר, העבודה הקשה הרחיקה אותו מימים שרצה לשכוח, והדחיקה בקרבו זעקות תסכול וכאב מילדותו הרחוקה, כילד נחשל ויתום בשולי החברה בביה“ס התורני בו ביקר לסירוגין, בצילו הכהה של אביו שבעצמו היה שבור וכעוס תדיר, ואח“כ איך גלגלו אותו החיים אל אותה חבורת רחוב נצלנית שאיתרה בבחור המוזנח כמיהה לקשר וכבוד ועוללה בו כרצונה חסרת המצפון. כשהתנתק מהם לבסוף, החספוס והשחור היו חלק בלתי נפרד ממנו. הוא סבר שעבודה הגונה ועצמאות יקדמו אותו לחלק המאיר יותר של החיים, אך שבוע לשבוע, שנה לשנה, והוא עדיין סוחב ארגזי שימורים ומעלה חבילות של מוצרים, זורק מילה או שתיים לערבי ההוא או לסודני ששם, וחוץ מלהשחיר יותר את ראותיו ולהשמין מעט הוא אינו מתקדם בדבר. נמאס. הלוואי היתה לו איזו דרך לפרוץ קדימה איזה דבר שיהפוך אותו למוערך, יפתח לו שערי חברה, יפתח לו אפשרויות, אולי תעסוקה יותר מכובדת, לו היה לו רכב לדוגמא יכול היה ליסוע לכל מקום, לפגוש אנשים, לראות מרחבים... לא כל היום לסחוב, להרים, לצעוק, ולהניח. לחסוך - אין לו סבלנות, הוא צריך יותר כסף. הרבה כסף! עכשיו! כסף מהיר...
ופתאום מחשבותיו חוזרות בלי רצונו אל אותם שנים במחיצת הנערים ההם... הם גם עשו דברים לא בסדר כ”כ... הוא לא יזם.. לא ידע אז ליזום דבר, רק השתתף כשהכריחו או פיתו אותו. אבל מה הוא חייב? החיים דפוקים לו כ”כ. מגיע לו פעם אחת משהו טוב, איזה זכיה, איזו הארה, ואם לא נותנים לו-אולי הוא יקח לבד. בסופר בכל קופה יש אין ספור שטרות, רק חלק אצלו- וכבר יהיה לו אושר.
בקרני הירח יש עוצמה עדינה. או אולי העדינות היא העוצמה שלהם. הן לא בולטות וחד משמעותיות כמו חברותיהן קרני השמש. השמש היא דומיננטית וכשהיא נמצאת אין בכך ספק. הקרניים שהיא שולחת מאירות בבהירות, מחממות, מבריאות, מצמיחות את הצומח, מייבשות את האדמה והכביסה, יוצרות שיזוף או כתמי פיגמנטציה על עורות האנשים. והירח איננו כזה רוב האנשים אינם חשים בהבדל שבין ליל ירח לשאינו כזה. קרניו נוגהות בשקט, מפלסות דרך בחושך, מרפרפות חרישית על פני האנשים הנמים, מלאות תמיהה למעשי הערים בשעות אלו. השפעתם מסתורית, חמקמקה, מלאת קסם מעורפל, נוגע ולא נוגע. הירח תלוי לו ממעל, מעורסל היטב בחשכה ואת קרניו שולח בסוד. רק הים לא מסתיר את תנודותיו הגליות הפועמות עם הלבנה. הגאות והשפל, הכמיהה להתפשט וההתכנסות חזרה פנימה מלווה היטב בזהרורי האור ששופך עליו הסהר בנדיבות אחרי חצות.
’’אתם מבינים?‘‘ התרגש פרופסור יאנג קונו ‘’הסטייה בלוחות הטקטוניים אמנם תהיה מזערית אבל השפעתה תרחיק לכת אפילו על הירח, מכיוון שזאת תהיה רעידת אדמה עם אפקט עילי, בדיוק עם זריחת הירח על האיזור המשווני, ולכן קרני הירח יפגעו במרחק של כמה מטרים מהמקום בו פגעו קודם הרעידה, בישראל למשל הרעידה הזעירה הזו תתרחש ממש אחרי חצות, זה לא קרה כבר למעלה משלושת אלפים שנה!!‘‘ הפרופסור האומלל באוניברסיטת שאנחי ניסה להלהיב את תלמידיו אך אלו השיבו לו במבט מזוגג, בארשת מאוכזבת החל לאסוף את ספריו, סטודנטית רחמנית אחת ניסתה להביע עניין, ‘’מה תהיינה ההשלכות לאירוע הזה, פרופסור?“ “מי יודע“?! גרד הלה בפדחתו “מי יודע...
ויהי בחצי הלילה...
אשבול פיהקה, באמת כבר מאוחר. גם לא יזיק לשכבה הטריה- גלזורת ביצה אדומה- להתייבש היטב בלילה. העבירה את המכחולים לצנצנת טרפנטין נקיה הת-מ-תחה, עוד מבט אחרון בוחן ומסופק אל הכן הפתוח והיא מתקפלת לשינה. לילות כאלה בהם נוכחים כבר סיפוק, חדוות יצירה עם כמיהה תמידית לעוד-- הם טובים במיוחד. אולי יתעורר בה רעיון ליצירה עבור התערוכה השנתית. עם ליטוף עדין מקרן ירח רחוקה שהסתננה מבעד לסורגים המסוגננים עצמה עיניה.
שורות של מספרים. טורים טורים הכנסות. הוצאות. פערים ערימה של קבלות לפי תאריכים. תלושי משכורת-את זה היא פחות מכירה. בעצם כן! היתה תקופה שלימדה אומנות לפני שעזבה לטובת מה שמשך באמת את ליבה. ופתאום אשבול מתמלאת תשוקה לארגן את כל ערימות המסמכים המוזנחים שלה. כמה טוב יהיה, לחש לה החלום, כשהכל יהיה מאורגן ומסודר ברור ונהיר מתויק וחוקי. ’
’הכל בסדר?‘‘ חיה מפנה מבט אל בעלה. הוא נראה טרוד ‘’היה לי איזה חלום משונה‘‘ הוא מעווה את פניו ‘’באמת?‘‘ היא מסתקרנת ותוך כדי התארגנות בוקרית נמרצת, סנדויצים, הלבשות וכל השאר היא ממשיכה להתעניין, ‘’מה חלמת?‘‘ הוא נע באיטיות מה בבקרים., ציפור לילה שכמותו. ‘‘הייתי כנראה איזה מומחה בוטניקה. עלה לי רעיון מדהים, איך לעצב אדניות גדולות מלאות פרחים צבעוניים, בחלום אפילו ידעתי את שמם, הם היו יפים, את זה אני זוכר, ממש חיים כאלה, ואהבתי אותם...‘‘
‘’טו--ב‘‘ היא צוחקת ‘’לא חלום רע‘‘ והיא מתעופפת לה להסעה. אבל בצהריים, כשהוא חוזר עם זר ורוד סמוק בעל גבעולים ארוכים היא צוחקת יותר. ‘’ממש התחברת לפרחים!‘‘ ‘’תראי מה זה‘‘
‘’טוב שאני לא לקחתי את החלומות שלי ברצינות כמוך!‘‘ סימני שאלה הצטיירו מעל לזקנו אבל דוידי רצה כבר מרק הוא מושך לה בשמלה. היא מגישה לו וגם לו וגם לה.
אביגדור שופך שקדי מרק לקערה
‘’אני לא ממש זוכרת פרטים אבל היינו בסופר מזון ואיכשהו ידעתי את הקוד של הקופה? אולי קודם עקבתי אחרי הקופאית הראשית בסוף היום?אבל איך הייתי שם? לא זוכרת, בקיצור כנראה שהייתי שותפה או עדה לשוד. את כל הכסף מהקופה הכנסנו לשקית אטמה-תגיד‘‘ -היא מוטרדת פתאום ‘’מאיפה זה בא לי?‘‘
’’עזבי, חלומות שווא ידברון‘‘
’’אבל החלומות כן עולים מאיפשהוא מהתת מודע, משהו שעוסקים איתו במשך היום, תכנונים עתידיים, או אפילו סוג של נבואה? בעבודה דברו על רואת חשבון שעלתה על מעילה כספית בסדר גודל,אולי משם זה הגיע?‘‘ היא מנענעת בראשה,‘‘אין לי מושג,גם לא קנינו שם בתקופה האחרונה‘‘ ‘’זה לא משנה!‘‘ הוא פוסק. מנסה להרגיע אותה.היא נוטה להסכים איתו. הפרחים הורודים מחייכים לה. גם דוידי,שבע ומתוק מחייך ומכריז פתאום: ‘’אני צבעתי ציור כזה יפה בגן!!‘‘הוא פורס את ידיו למלוא הרוחב.‘‘ציור אמיתי,עם שמיים גדולים בכל מיני צבעים!!‘‘
יבגני היה ער אחרי חצות. שוחח בטלפון עם חבר ותיק בברית המועצות שהתעניין בתהליך העליה. יבגני שיתף אותו במידע שברשותו ופתאום כמו הפליג לאחור וחשק כל כך להיות עם אלכס באמת, לשחק עימו בכדור כמו ילד, חסר דאגות...‘‘הזדקנת‘‘ מגחך חברו ‘’אבל אולי באמת נפגש בקרוב...מי יודע?‘‘ יבגני תלה מבט בשמיים השחורים. הלבנה נראית מעט שונה מתמיד, או שהוא מדמיין?
את הטלטלה האדירה מכולם ספג מני נחשוני. לישון לקום לעבוד לישון לקום לעבוד- חרק שיניו ונפל על המיטה, לא טורח להתרחץ. בשביל מה? העבודה הפיזית לפחות מעייפת את שריריו ומטילה אותו ישר לתוך שינה נטולת חלומות. האמנם? בעוד נשימתו מתרפית, וקרני הירח שולחים שלוחות דקות מבין חרכי התריס השבור, מני חש איך הארה מתוקה אופפת אותו בעדינות. מתלפפת סביבו, והוא נמשך, והאור מפלס דרך אל ראשו ומרקד בליבו, והנה הוא צולל פנימה - ודוהר, חופשי ומאושר מטפס על צוקי שאלות, וכובש מסלולי חשיבה, מאמץ את החלקים הבלתי משומשים במוחו ומוצא בהם ניצנים שנפתחים והנה הם יפים ונעימים ומתוקים כל כך... ופתאום, צוק מתנשא למולו. וקשה - אך גם הקושי הוא מרומם כל כך, ערב.
מני חש כי הוא כמה, משתוקק ותאב בדחיפות, להבין גם את הסוגיא הזאת - הוא מתחנן, הוא חייב, הוא רוצה - ופתאום - האור מתחזק ומתבהר ופיו מלא שירה מתוקה, כי שוב הים נבקע. צלילי לימוד מילדותו מולבשים שוב בשאלות אביי ורבא, הריטב“א והרשב“א, עוד גדולי עולם צועדים, כובשים לצידו, והוא עף-- הוא חי--- הוא כ”כ חייי! מעולם לא היה מאושר כל כך. בבוקר הוא קם. כמה חבל. חייב לברר - איפה ואיך משיגים עוד תחושות, חלומות כאלו?
סוף
נכתב על ידי אשתי (מוגש בהסכמתה)
אביגדור אהב ללמוד בלילה. אמנם תחילת הערב דרשה דחיפה ומאמץ, אבל אחרי שהצליח לגרום לזה לקרות -הוא טס. מוחו נפתח, ראשו הצטלל, אויר הלילה החריף פתח לו נתיבים והוא גמע ולגם, חוזר על סוגיות שלא נהרו לו מספיק במשך היום, בברען גבוה מתקדם וחוזר, שוקל ותר. נרכן שוב אל התוספות התמוה בסוגית טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו, ובעוד שבר מנגינה מוכרת מזדמר לו בפיו יודע הוא כי בעת שכזאת אשר חוט של חסד משוך עליו יאירו לו ר”י ור“ת סבר של הארת פנים. ’’אאאחחחח,‘‘ היה נאנח בגישמאק לפנות בוקר. “לילות כאלה גורמים לי להרגיש חי“. אשתו חיה הייתה מחייכת תוך כדי מריחת סנדוויצ‘ים, וארגון התיק לקראת עבודתה כמנהלת חשבונות. בצהריים תוודא שיישן היטב. היא היתה מאושרת בסיפוק שקרן מפניו.
קומה מתחתם התגורר בגפו מני נחשוני. אדם מריר וקשה יום, שהחיים לא האירו לו פנים. תדיר היה עצבני זועף וקופצני. למחייתו עבד במחסני חנות מזון גדולה, מעביר את ימיו בסחיבה, גרירה וארגון מוצרים, בכל אשר פנה הותיר אחריו בדלי סגריות ותחושה מטרידה. אביגדור וחיה השלימו בלית ברירה עם שכנותו. ככה זה כשגרים בשכונה מתחרדת.
גם אשבול בלום חשה פוריות יתר בלילה. אך דווקא מתוך שינה. כאמנית, ימים רבים בילתה נואשת אחר אמירה, צורת ביטוי או מבט יחודי שתוכל להביא לידי המחשה, אך לא תמיד מצאה את אשר אוותה נפשה. היא הייתה מתייאשת, עוזבת את המכחולים והשרטוטים ופונה לשינה, ואז דווקא מתוך מקום של נים ולא נים, עירות מטושטשת ושכל כבה, הרוח שבה התרוננה, עברה את גדותיה משוחררת מכבלי היגיון וסדר, ובריקוד חופשי ומסעיר ביצעה מיקוד מדוייק עבור היצירה התורנית. היא הייתה קמה מן המיטה, מטושטשת, מגששת בדחיפות אחר דף וכלי כתיבה ופורשת כמיטב יכולתה הישנונית את פירות התנומה. לילות כאלה הזינו אותה בצידה מספקת לימים מלאים שבאו בעקבותיהם ולקחו אותה עמם מלאת אושר.
מול דירת הפנטאוז של האמנית בלום, הייתה דירתו הפשוטה של יבגני דובולסקי. דמי השכירות עבורה נגסו היטב במשכורתו כגנן. גבוה, רחב כתפיים וממהר תמיד. זה לא מנע בעדו לעצור בכניסה לבניין להוריד עלים כמושים משיח הגרניום ולהשקות בצינור את שורת עצי ההדר המעטרים את החצר הקידמית. דיירי הבניין נהנו ממעשי ידיו אך לא תמיד זכרו לעצור ולהודות לו.
למני נחשוני נמאס. מזמן נמאס לו. החיים הדפוקים האלה לא הובילו אותו לשום מקום. בעבר, העבודה הקשה הרחיקה אותו מימים שרצה לשכוח, והדחיקה בקרבו זעקות תסכול וכאב מילדותו הרחוקה, כילד נחשל ויתום בשולי החברה בביה“ס התורני בו ביקר לסירוגין, בצילו הכהה של אביו שבעצמו היה שבור וכעוס תדיר, ואח“כ איך גלגלו אותו החיים אל אותה חבורת רחוב נצלנית שאיתרה בבחור המוזנח כמיהה לקשר וכבוד ועוללה בו כרצונה חסרת המצפון. כשהתנתק מהם לבסוף, החספוס והשחור היו חלק בלתי נפרד ממנו. הוא סבר שעבודה הגונה ועצמאות יקדמו אותו לחלק המאיר יותר של החיים, אך שבוע לשבוע, שנה לשנה, והוא עדיין סוחב ארגזי שימורים ומעלה חבילות של מוצרים, זורק מילה או שתיים לערבי ההוא או לסודני ששם, וחוץ מלהשחיר יותר את ראותיו ולהשמין מעט הוא אינו מתקדם בדבר. נמאס. הלוואי היתה לו איזו דרך לפרוץ קדימה איזה דבר שיהפוך אותו למוערך, יפתח לו שערי חברה, יפתח לו אפשרויות, אולי תעסוקה יותר מכובדת, לו היה לו רכב לדוגמא יכול היה ליסוע לכל מקום, לפגוש אנשים, לראות מרחבים... לא כל היום לסחוב, להרים, לצעוק, ולהניח. לחסוך - אין לו סבלנות, הוא צריך יותר כסף. הרבה כסף! עכשיו! כסף מהיר...
ופתאום מחשבותיו חוזרות בלי רצונו אל אותם שנים במחיצת הנערים ההם... הם גם עשו דברים לא בסדר כ”כ... הוא לא יזם.. לא ידע אז ליזום דבר, רק השתתף כשהכריחו או פיתו אותו. אבל מה הוא חייב? החיים דפוקים לו כ”כ. מגיע לו פעם אחת משהו טוב, איזה זכיה, איזו הארה, ואם לא נותנים לו-אולי הוא יקח לבד. בסופר בכל קופה יש אין ספור שטרות, רק חלק אצלו- וכבר יהיה לו אושר.
בקרני הירח יש עוצמה עדינה. או אולי העדינות היא העוצמה שלהם. הן לא בולטות וחד משמעותיות כמו חברותיהן קרני השמש. השמש היא דומיננטית וכשהיא נמצאת אין בכך ספק. הקרניים שהיא שולחת מאירות בבהירות, מחממות, מבריאות, מצמיחות את הצומח, מייבשות את האדמה והכביסה, יוצרות שיזוף או כתמי פיגמנטציה על עורות האנשים. והירח איננו כזה רוב האנשים אינם חשים בהבדל שבין ליל ירח לשאינו כזה. קרניו נוגהות בשקט, מפלסות דרך בחושך, מרפרפות חרישית על פני האנשים הנמים, מלאות תמיהה למעשי הערים בשעות אלו. השפעתם מסתורית, חמקמקה, מלאת קסם מעורפל, נוגע ולא נוגע. הירח תלוי לו ממעל, מעורסל היטב בחשכה ואת קרניו שולח בסוד. רק הים לא מסתיר את תנודותיו הגליות הפועמות עם הלבנה. הגאות והשפל, הכמיהה להתפשט וההתכנסות חזרה פנימה מלווה היטב בזהרורי האור ששופך עליו הסהר בנדיבות אחרי חצות.
’’אתם מבינים?‘‘ התרגש פרופסור יאנג קונו ‘’הסטייה בלוחות הטקטוניים אמנם תהיה מזערית אבל השפעתה תרחיק לכת אפילו על הירח, מכיוון שזאת תהיה רעידת אדמה עם אפקט עילי, בדיוק עם זריחת הירח על האיזור המשווני, ולכן קרני הירח יפגעו במרחק של כמה מטרים מהמקום בו פגעו קודם הרעידה, בישראל למשל הרעידה הזעירה הזו תתרחש ממש אחרי חצות, זה לא קרה כבר למעלה משלושת אלפים שנה!!‘‘ הפרופסור האומלל באוניברסיטת שאנחי ניסה להלהיב את תלמידיו אך אלו השיבו לו במבט מזוגג, בארשת מאוכזבת החל לאסוף את ספריו, סטודנטית רחמנית אחת ניסתה להביע עניין, ‘’מה תהיינה ההשלכות לאירוע הזה, פרופסור?“ “מי יודע“?! גרד הלה בפדחתו “מי יודע...
ויהי בחצי הלילה...
אשבול פיהקה, באמת כבר מאוחר. גם לא יזיק לשכבה הטריה- גלזורת ביצה אדומה- להתייבש היטב בלילה. העבירה את המכחולים לצנצנת טרפנטין נקיה הת-מ-תחה, עוד מבט אחרון בוחן ומסופק אל הכן הפתוח והיא מתקפלת לשינה. לילות כאלה בהם נוכחים כבר סיפוק, חדוות יצירה עם כמיהה תמידית לעוד-- הם טובים במיוחד. אולי יתעורר בה רעיון ליצירה עבור התערוכה השנתית. עם ליטוף עדין מקרן ירח רחוקה שהסתננה מבעד לסורגים המסוגננים עצמה עיניה.
שורות של מספרים. טורים טורים הכנסות. הוצאות. פערים ערימה של קבלות לפי תאריכים. תלושי משכורת-את זה היא פחות מכירה. בעצם כן! היתה תקופה שלימדה אומנות לפני שעזבה לטובת מה שמשך באמת את ליבה. ופתאום אשבול מתמלאת תשוקה לארגן את כל ערימות המסמכים המוזנחים שלה. כמה טוב יהיה, לחש לה החלום, כשהכל יהיה מאורגן ומסודר ברור ונהיר מתויק וחוקי. ’
’הכל בסדר?‘‘ חיה מפנה מבט אל בעלה. הוא נראה טרוד ‘’היה לי איזה חלום משונה‘‘ הוא מעווה את פניו ‘’באמת?‘‘ היא מסתקרנת ותוך כדי התארגנות בוקרית נמרצת, סנדויצים, הלבשות וכל השאר היא ממשיכה להתעניין, ‘’מה חלמת?‘‘ הוא נע באיטיות מה בבקרים., ציפור לילה שכמותו. ‘‘הייתי כנראה איזה מומחה בוטניקה. עלה לי רעיון מדהים, איך לעצב אדניות גדולות מלאות פרחים צבעוניים, בחלום אפילו ידעתי את שמם, הם היו יפים, את זה אני זוכר, ממש חיים כאלה, ואהבתי אותם...‘‘
‘’טו--ב‘‘ היא צוחקת ‘’לא חלום רע‘‘ והיא מתעופפת לה להסעה. אבל בצהריים, כשהוא חוזר עם זר ורוד סמוק בעל גבעולים ארוכים היא צוחקת יותר. ‘’ממש התחברת לפרחים!‘‘ ‘’תראי מה זה‘‘
‘’טוב שאני לא לקחתי את החלומות שלי ברצינות כמוך!‘‘ סימני שאלה הצטיירו מעל לזקנו אבל דוידי רצה כבר מרק הוא מושך לה בשמלה. היא מגישה לו וגם לו וגם לה.
אביגדור שופך שקדי מרק לקערה
‘’אני לא ממש זוכרת פרטים אבל היינו בסופר מזון ואיכשהו ידעתי את הקוד של הקופה? אולי קודם עקבתי אחרי הקופאית הראשית בסוף היום?אבל איך הייתי שם? לא זוכרת, בקיצור כנראה שהייתי שותפה או עדה לשוד. את כל הכסף מהקופה הכנסנו לשקית אטמה-תגיד‘‘ -היא מוטרדת פתאום ‘’מאיפה זה בא לי?‘‘
’’עזבי, חלומות שווא ידברון‘‘
’’אבל החלומות כן עולים מאיפשהוא מהתת מודע, משהו שעוסקים איתו במשך היום, תכנונים עתידיים, או אפילו סוג של נבואה? בעבודה דברו על רואת חשבון שעלתה על מעילה כספית בסדר גודל,אולי משם זה הגיע?‘‘ היא מנענעת בראשה,‘‘אין לי מושג,גם לא קנינו שם בתקופה האחרונה‘‘ ‘’זה לא משנה!‘‘ הוא פוסק. מנסה להרגיע אותה.היא נוטה להסכים איתו. הפרחים הורודים מחייכים לה. גם דוידי,שבע ומתוק מחייך ומכריז פתאום: ‘’אני צבעתי ציור כזה יפה בגן!!‘‘הוא פורס את ידיו למלוא הרוחב.‘‘ציור אמיתי,עם שמיים גדולים בכל מיני צבעים!!‘‘
יבגני היה ער אחרי חצות. שוחח בטלפון עם חבר ותיק בברית המועצות שהתעניין בתהליך העליה. יבגני שיתף אותו במידע שברשותו ופתאום כמו הפליג לאחור וחשק כל כך להיות עם אלכס באמת, לשחק עימו בכדור כמו ילד, חסר דאגות...‘‘הזדקנת‘‘ מגחך חברו ‘’אבל אולי באמת נפגש בקרוב...מי יודע?‘‘ יבגני תלה מבט בשמיים השחורים. הלבנה נראית מעט שונה מתמיד, או שהוא מדמיין?
את הטלטלה האדירה מכולם ספג מני נחשוני. לישון לקום לעבוד לישון לקום לעבוד- חרק שיניו ונפל על המיטה, לא טורח להתרחץ. בשביל מה? העבודה הפיזית לפחות מעייפת את שריריו ומטילה אותו ישר לתוך שינה נטולת חלומות. האמנם? בעוד נשימתו מתרפית, וקרני הירח שולחים שלוחות דקות מבין חרכי התריס השבור, מני חש איך הארה מתוקה אופפת אותו בעדינות. מתלפפת סביבו, והוא נמשך, והאור מפלס דרך אל ראשו ומרקד בליבו, והנה הוא צולל פנימה - ודוהר, חופשי ומאושר מטפס על צוקי שאלות, וכובש מסלולי חשיבה, מאמץ את החלקים הבלתי משומשים במוחו ומוצא בהם ניצנים שנפתחים והנה הם יפים ונעימים ומתוקים כל כך... ופתאום, צוק מתנשא למולו. וקשה - אך גם הקושי הוא מרומם כל כך, ערב.
מני חש כי הוא כמה, משתוקק ותאב בדחיפות, להבין גם את הסוגיא הזאת - הוא מתחנן, הוא חייב, הוא רוצה - ופתאום - האור מתחזק ומתבהר ופיו מלא שירה מתוקה, כי שוב הים נבקע. צלילי לימוד מילדותו מולבשים שוב בשאלות אביי ורבא, הריטב“א והרשב“א, עוד גדולי עולם צועדים, כובשים לצידו, והוא עף-- הוא חי--- הוא כ”כ חייי! מעולם לא היה מאושר כל כך. בבוקר הוא קם. כמה חבל. חייב לברר - איפה ואיך משיגים עוד תחושות, חלומות כאלו?
סוף
נכתב על ידי אשתי (מוגש בהסכמתה)
