שיתוף - לביקורת אוי הלב...

[m a r g a l i t]

ישיבה מזרחית על המיטה. הכתפיים שמוטות, העיניים דומעות והלב... אוי הלב...
המחשבות רצות בראש, מקוות, מצפות, כאובות... אולי הוא יבוא, אולי הוא יפתיע פתאום, אולי הוא שוב יהיה לצידי.
אולי.

מתרפקת על המחשבות, על הזיכרונות ועל הגעגועים. צלצול טלפון צורם נשמע בחלל החדר 'אולי זה הוא? אולי הוא חזר אלינו?'. מבט מהיר אל צג הטלפון מחזיר אל המציאות, הוא עזב ולעולם לא ישוב.
יודעת שהוא היה רוצה שאני ארפה, אשחרר ואתחיל לשמוח גם בלעדיו. יודעת שהוא לעולם לא יחזור, אך הלב ממשיך לצפות אולי יקרה נס...
אחח, קשה לשבת שבעה, קשה להיות בלי אבא.

ישיבה על החוף, הכתפיים שמוטות, גוש גדול בגרון והלב... אוי הלב...
כמעט חודש עבר אך הכאב עדיין צורב עמוק בלב. מביטה בגלים ונזכרת בשיט עם אבא, בתחרויות ריצה על החוף, ביום חמישי ההוא שהלכנו יחד לדוג....
עוזבת את החוף עם דמעות בעיניים.
קשה להיות יתומה, קשה להיות בלי אבא.

ישיבה על סלע בקצה היער, ישיבה זקופה, דמעה קטנה בקצה העין והלב... אוי הלב...
המחשבות בראש נעות על כל ציר החיים. איך אוכל להמשיך את חיי בלי אבא? איך אוכל להתנחם?
קשה להיות לבד, קשה להיות בלי אבא.

יושבת על הספה, אלבום תמונות פתוח, הדמעות מציפות את העיניים והלב... אוי הלב...

 

[עכביש]

אוי. נוגה ונוגע
ובמקביל גם כתוב מעולה,
בלי ליפול בבור של נושא עמוס רגש וכתיבה ככה ככה.

 

[+shira]

אהבתי מאד את החזרה של

והלב... אוי הלב...

ואת האורך של הקטע. רגשי במינון שאפשר לעכל.

 

[שרה.]

יפה מאוד.
במיוחד החזרה על תבנית קבועה - הישיבה, הכתפיים, הלב. והמשפט שסוגר כל פסקה.

כואב ומיוחד.

 

[יעקב1245]

ה-sad נספר פה בלייקים
אבל בכל זאת נתתי 'תודה'

הייתי מציע להפוך את הקטע השני ל'יושבת בתוך פוף, מתרפקת וכו', זה נותן הד טוב יותר לטעמי

 

[Violinist]

יפה מאוד
הערה בונה אחת
בהתחלה זה נראה כאילו הוא עזב מעצמו... ואולי יחזור ואולי לא
משא"כ בהמשך זה נשמע כבר עיכול של מה שקרה
ועוד דבר אחד אחרון...אני מאמין באמונה שלימה בתחית המתים
וזה באמת נראה כבר קרוב מתמיד אז מי יודע מתי אבל אני מאמין שהוא עוד יבוא.....

 

[m a r g a l i t]

בהתחלה זה נראה כאילו הוא עזב מעצמו... ואולי יחזור ואולי לא

הרבה פעמים ילדים שמאבדים את אחד ההורים שלהם, מרגישים סוג של נשיטה
אפילו קצת האשמה כלפי ההורה שנפטר ובהתחלה גם תקווה שאולי זה לא אמיתי.

יש לי תלמידה יתומה מאמא. יום אחד היא ישבה איתי ופרקה את כל מה שיש לה
לאורך כל השיחה שמעתי "איך אמא השאירה אותי לבד?" "למה היא לא נשארה לחבק אותי?" וכו'
היא סיפרה לי שכשהיא הייתה קטנה יותר היא הרבה פעמים ישבה במרפסת והייתה בטוח שהיא רואה את אמא שלה מתקרבת לבית.
כשכתבתי את הקטע הזה, היא הייתה לי הרבה בראש.

 

[anotherית]

מאוד יפה. נוגע.
וכתוב מרגש.

בשונה משאר התגובות כאן, התבניתיות הפריע לי.
המשפט: "אוי הלב", צרם קצת, זה לא כנה.
והמילים הגבוהות גרמו לזה להיות יותר ספרותי פחות אותנטי,
ופחות מרגיש כתיבה יוצאת מהלב, אלא מהשרוול.

זאת אומרת, אם זה היה משהו שבאמת עבר עלייך, לא היית כותבת ככה.
היית כותבת יותר פשוט, יותר מבפנים, פחות גבוה וספרותי.

יש מקום גם לכתיבה יותר ספרותית. ברור.
אבל כשזה נוגע במקום רגיש, נראה לי עדיף כנה מאשר ספרותי.