הנושאים החמים
הנושאים החמים
ארוחת צהריים. אשתי בראיון (עבודה), הילדים בצהרון, הילדה במעון, השקט שלפני הסערה מצא בביתי שלטון, אל מול עיני נפרס לו העיתון.
כתבה אחרי כתבה, כותרת אחרי כותרת, עד שכמו כל יום, מצאתי את הכותב שיתן את הכותרת בת האלמוות.
קשים חייו של כותב טורים.
קשים חייו של כותב טורים? אוטומטית אני מדפדף לעמוד הבא בעיתון. מה כל כך קשה לאותו כותב טורים אלמוני שבחר לתקוע את המשפט האידיוטי הזה דוקא בעיתוי שכזה? הו, לו הייתי כותב טורים. אין משרה מפנקת מכותב טורים עיתונאיים. סאטיריקן, פובלציסט או כותב הגות בראי האקטואליה, עניין שלאחרונה קיבל תאוצה רבה. ביחוד אם הכתב המוכשר מצליח גם לקשר את האקטואליה בדרך עקלקלה לפרשה. וכשאנחנו אומרים עקלקלה אנחנו מתכוונים לעקלקלה כפשוטה, ללא כוונות נסתרות. לדוגמא תמיד יצליח הכותב המוכשר לראות את הקשר הברור בין מקהלת יללני השמאל נגד נתניהו לקולות הצפרדעים. מה רע? זה ממש ממש אותו הדבר. בשתי המקומות עשו הרבה מאוד רעש, לא דיברו על שום נושא חוץ מהנושא המדובר, גם הצפרדעים וגם עיתונאי השמאל מטרטרים את הראש לכולם וממלאים את פיהם בהרבה הרבה להג בלי שום משמעות, וכמובן – התוצאה בשתיהם היתה זהה. פרשה נוספת.
אז מה קשה כל כך בחייו של כותב הטורים? שיכתוב על העוול שנעשה לאלאור עזריה, ואם מוכשר הוא מאוד וחפצו הוא להקפיץ אי אלו מקוראיו – יכתוב על הצדק שנעשה עם אלאור עזריה. שיכתוב על עמונה, שיכתוב על נתניהו, על הרפורמים, על המצב בשטחים, וכמובן, תמיד אפשר לחכות עד שתצא עוד איזו כותרת מבית היוצר הטראמפי אותה הוא יוכל לתקוף במקלדתו עד זוב דיו, או לחילופין יסביר כיצד טראמפ הוא המשיח שבאותו הדור. במקרי חירום תמיד אפשר לדבר על מצב גידול החסה בשטחים, נושא המסוקר בקביעות בעיתוני סוף השבוע החרדיים במסגרת סיורי שטח בישובים נידחים בהם לא ניתן לספק שום כותרת למעט העובדה שנערך 'מעמד חיסול והשמדת הפלפלים האדומים השנתי במסגרת הפרשת תרומות ומעשרות בהשתתפות מרנן וררבנן גדולי ישראל שליט"א' וכמובן תמיד הקוראים יחד עם הציבור החרדי כולו יהיו 'נפעמים ונרגשים מגודל המעמד שכמוהו לא נראה, לא יראה ואפילו משל לא יהיה בשום הזדמנות או אירוע עתידי למעט מעמדות נשגבים בזמן בית המקדש'. כמובן אי אפשר לשכוח את מזג האויר שמספק חומר גלם מעולה לכתבים, אם חם הרי שחם מידי, אם קר הרי שקר מידי, ואם מזג אויר נאה שורר בחוץ הרי שחריגות העניין מצדיקה טור בעל אורך כפול כמובן. ובסוף, בסוף תמיד ניתן לכתוב שוב את הכותרת האלמותית: 'קשים חייו של כותב טורים' ולהשמיץ מעט את העורך ואת שאר הכתבים במערכת ובעיתונים אחרים.
מה מבין אותו כתב בדד ליין?
תמיד יש לו מה לכתוב.
תמיד יכול הכתב המוכשר פשוט לעצום את עיניו ולהפליג במעמקי הגיונותיו ליצירת סיפור או מאמר, ולהסתגר בחדרו עד שיעלה עשן מקלחות הילדים וקריאות רעייתו כי הגיעה השעה להפשיל שרוולים ולסייע במלאכת השכבת הילדים. מוזיקה מרגיעה תתפשט משלושת הרמקולים הסמויים אותם מיקם במקומות אסטרטגיים במרחבי חדר העבודה הקטן, שבמקורו שימש כמחסן עבור פריטים בעלי חשיבות ערכית וסנטימנטלית לדעתה של הגברת הראשונה, למרות שלדעתו אין שום ערך לסל הכביסה העתיק שבובע יענטל ע"ה תחי' הביאה לביתם כדי להחזיר לידידתה ומאז שוכב הוא כאבן שאין לה הופכין. ביום בו פורסם לראשונה שמו הבדוי של האיש במקומון נידח בעיירת פיתוח שלפי סקר tgi ישנם ארבעה אנשים הקוראים את העלון (אם כי אותם ארבעה עדיין אינם ידועים למדע), תחת הכותרת היומית שאותה נוהג העורך שלא למחוק עקב קביעותה היומית 'פועל נפצע קל כשנפל מפיגום בקומה השלישית בבניין בפתח תקווה' לאחר שסיים לעדכן את כל בני משפחתו הגדולים עם הקטנים וכולם עלו בהמוניהם לרגל מרוגשים עד עמקי נשמתם, (כן, זה הוא שכותב בעיתון, זה הוא...!!!) וניסו לדלות מעט מאבק הכוכבים, פנה הכתב המוכשר לרעייתו, ומבהיר כי ככתב בכיר בעיתון עליו לקבל חדר עבודה, ואם במערכת העיתון לא מתכוונים לספק את הסחורה, יעשו זאת בני הבית, וכך פונה המחסן המאובק שקיבל את השם המפוצץ 'חדר עבודה', למרות התנגדותו של הכתב שהעדיף דווקא את השם 'לשכת העתונאות המרכזית'. ומאז הוא מבוצר שם, מאזין למוזיקה כאוות נפשו ומעלה את הגיגי ליבו ורוחו כשהוא מצליף בשבט פיו הקולע והמחודד באנשים שונים.
אותם אנשים גם מגיבים, כך לדעתו, על כתבותיו המצליפות, ולכן מתהדר הוא מפעם בפעם בכתבות בהם מועבר מסר חד וברור, כי רוח העיתון לא תושפע מלחצים מגבוה בשום צורה שהיא, וכל כתב ימשך להעלות את רעיונותיו הברורים כחפץ ליבו בלבד ללא שום התערבות. יודעי דבר טוענים בתוקף כי נכון לעכשיו הלחץ הגבוה ביותר שהיה על ראשו אי פעם אירע כאשר באמצעו של טיול בינ'זמנים מייסר במיוחד הלביש אחד מילדיו הקונדסיים של כתבינו לראשו של אביו כובע מצחיה שתוכנן במקורו לשמש כמגן שמש עבור דג זהב ננסי, ולאחר שהידק השובב את סוגר הכובע איים מוחו של האב להתפוצץ יחד עם הבד המהוה ששימש לכובע. אך מה לנו להאזין לטענותיהם של צרי עין.
מן הצד השני, אכן קשים חייו של כותב טורים.
יושב הוא בחדר קטן ששימש בר כמחסן מאובק לאחר שלא קיבל חדר נורמלי מהמערכת. זאת ועוד, במקום לכבד את המקום ולפחות לכנותו בכינוי הולם נקרא הוא בשם 'חדר עבודה'. לא פחות. אולי זהו חדר עבודות שירות? אולי משמש ידינו כמנקה רצפות וזהו החדר בו הוא מאכסן את הסמרטוטים והסחבות? מי ידע? גם המוזיקה הפעילה ברקע מעצבנת. היא בוקעת מכל כיוון אפשרי ועוטפת את הכתב בשמיכה רכה ומפנקת. מי צריך מוזיקה שכזו? הוא לא צריך רוך ורכות, הוא צריך סכין בין השינים! הוא צריך דם בעינים!
ובכלל, מתחבט הכתב, במה עליו לעסוק בטורו היומי. אם יבחר לעסוק באזריה, הוא מסובך. אם יכתוב בעד הרי שהוא זורם עם העדר, אם יכתוב נגד הרי שהוא עובד נגד הגיונו הצח והברור. אם יכתוב נגד טראמפ הוא שוב חלק מן העדר, אם יכתוב בעדו הריהו מצטייר כעוד ימני משיחי והזוי. מזג האוויר חזוי, המצב בשטחים מצוי, והיישובים בדרום במצב די רצוי. אז על מה, רבונו של עולם, יכתוב טור נשכני, בועט וקולע?
אוי, כמה קשים חייו של כותב טורים.
כתבה אחרי כתבה, כותרת אחרי כותרת, עד שכמו כל יום, מצאתי את הכותב שיתן את הכותרת בת האלמוות.
קשים חייו של כותב טורים.
קשים חייו של כותב טורים? אוטומטית אני מדפדף לעמוד הבא בעיתון. מה כל כך קשה לאותו כותב טורים אלמוני שבחר לתקוע את המשפט האידיוטי הזה דוקא בעיתוי שכזה? הו, לו הייתי כותב טורים. אין משרה מפנקת מכותב טורים עיתונאיים. סאטיריקן, פובלציסט או כותב הגות בראי האקטואליה, עניין שלאחרונה קיבל תאוצה רבה. ביחוד אם הכתב המוכשר מצליח גם לקשר את האקטואליה בדרך עקלקלה לפרשה. וכשאנחנו אומרים עקלקלה אנחנו מתכוונים לעקלקלה כפשוטה, ללא כוונות נסתרות. לדוגמא תמיד יצליח הכותב המוכשר לראות את הקשר הברור בין מקהלת יללני השמאל נגד נתניהו לקולות הצפרדעים. מה רע? זה ממש ממש אותו הדבר. בשתי המקומות עשו הרבה מאוד רעש, לא דיברו על שום נושא חוץ מהנושא המדובר, גם הצפרדעים וגם עיתונאי השמאל מטרטרים את הראש לכולם וממלאים את פיהם בהרבה הרבה להג בלי שום משמעות, וכמובן – התוצאה בשתיהם היתה זהה. פרשה נוספת.
אז מה קשה כל כך בחייו של כותב הטורים? שיכתוב על העוול שנעשה לאלאור עזריה, ואם מוכשר הוא מאוד וחפצו הוא להקפיץ אי אלו מקוראיו – יכתוב על הצדק שנעשה עם אלאור עזריה. שיכתוב על עמונה, שיכתוב על נתניהו, על הרפורמים, על המצב בשטחים, וכמובן, תמיד אפשר לחכות עד שתצא עוד איזו כותרת מבית היוצר הטראמפי אותה הוא יוכל לתקוף במקלדתו עד זוב דיו, או לחילופין יסביר כיצד טראמפ הוא המשיח שבאותו הדור. במקרי חירום תמיד אפשר לדבר על מצב גידול החסה בשטחים, נושא המסוקר בקביעות בעיתוני סוף השבוע החרדיים במסגרת סיורי שטח בישובים נידחים בהם לא ניתן לספק שום כותרת למעט העובדה שנערך 'מעמד חיסול והשמדת הפלפלים האדומים השנתי במסגרת הפרשת תרומות ומעשרות בהשתתפות מרנן וררבנן גדולי ישראל שליט"א' וכמובן תמיד הקוראים יחד עם הציבור החרדי כולו יהיו 'נפעמים ונרגשים מגודל המעמד שכמוהו לא נראה, לא יראה ואפילו משל לא יהיה בשום הזדמנות או אירוע עתידי למעט מעמדות נשגבים בזמן בית המקדש'. כמובן אי אפשר לשכוח את מזג האויר שמספק חומר גלם מעולה לכתבים, אם חם הרי שחם מידי, אם קר הרי שקר מידי, ואם מזג אויר נאה שורר בחוץ הרי שחריגות העניין מצדיקה טור בעל אורך כפול כמובן. ובסוף, בסוף תמיד ניתן לכתוב שוב את הכותרת האלמותית: 'קשים חייו של כותב טורים' ולהשמיץ מעט את העורך ואת שאר הכתבים במערכת ובעיתונים אחרים.
מה מבין אותו כתב בדד ליין?
תמיד יש לו מה לכתוב.
תמיד יכול הכתב המוכשר פשוט לעצום את עיניו ולהפליג במעמקי הגיונותיו ליצירת סיפור או מאמר, ולהסתגר בחדרו עד שיעלה עשן מקלחות הילדים וקריאות רעייתו כי הגיעה השעה להפשיל שרוולים ולסייע במלאכת השכבת הילדים. מוזיקה מרגיעה תתפשט משלושת הרמקולים הסמויים אותם מיקם במקומות אסטרטגיים במרחבי חדר העבודה הקטן, שבמקורו שימש כמחסן עבור פריטים בעלי חשיבות ערכית וסנטימנטלית לדעתה של הגברת הראשונה, למרות שלדעתו אין שום ערך לסל הכביסה העתיק שבובע יענטל ע"ה תחי' הביאה לביתם כדי להחזיר לידידתה ומאז שוכב הוא כאבן שאין לה הופכין. ביום בו פורסם לראשונה שמו הבדוי של האיש במקומון נידח בעיירת פיתוח שלפי סקר tgi ישנם ארבעה אנשים הקוראים את העלון (אם כי אותם ארבעה עדיין אינם ידועים למדע), תחת הכותרת היומית שאותה נוהג העורך שלא למחוק עקב קביעותה היומית 'פועל נפצע קל כשנפל מפיגום בקומה השלישית בבניין בפתח תקווה' לאחר שסיים לעדכן את כל בני משפחתו הגדולים עם הקטנים וכולם עלו בהמוניהם לרגל מרוגשים עד עמקי נשמתם, (כן, זה הוא שכותב בעיתון, זה הוא...!!!) וניסו לדלות מעט מאבק הכוכבים, פנה הכתב המוכשר לרעייתו, ומבהיר כי ככתב בכיר בעיתון עליו לקבל חדר עבודה, ואם במערכת העיתון לא מתכוונים לספק את הסחורה, יעשו זאת בני הבית, וכך פונה המחסן המאובק שקיבל את השם המפוצץ 'חדר עבודה', למרות התנגדותו של הכתב שהעדיף דווקא את השם 'לשכת העתונאות המרכזית'. ומאז הוא מבוצר שם, מאזין למוזיקה כאוות נפשו ומעלה את הגיגי ליבו ורוחו כשהוא מצליף בשבט פיו הקולע והמחודד באנשים שונים.
אותם אנשים גם מגיבים, כך לדעתו, על כתבותיו המצליפות, ולכן מתהדר הוא מפעם בפעם בכתבות בהם מועבר מסר חד וברור, כי רוח העיתון לא תושפע מלחצים מגבוה בשום צורה שהיא, וכל כתב ימשך להעלות את רעיונותיו הברורים כחפץ ליבו בלבד ללא שום התערבות. יודעי דבר טוענים בתוקף כי נכון לעכשיו הלחץ הגבוה ביותר שהיה על ראשו אי פעם אירע כאשר באמצעו של טיול בינ'זמנים מייסר במיוחד הלביש אחד מילדיו הקונדסיים של כתבינו לראשו של אביו כובע מצחיה שתוכנן במקורו לשמש כמגן שמש עבור דג זהב ננסי, ולאחר שהידק השובב את סוגר הכובע איים מוחו של האב להתפוצץ יחד עם הבד המהוה ששימש לכובע. אך מה לנו להאזין לטענותיהם של צרי עין.
מן הצד השני, אכן קשים חייו של כותב טורים.
יושב הוא בחדר קטן ששימש בר כמחסן מאובק לאחר שלא קיבל חדר נורמלי מהמערכת. זאת ועוד, במקום לכבד את המקום ולפחות לכנותו בכינוי הולם נקרא הוא בשם 'חדר עבודה'. לא פחות. אולי זהו חדר עבודות שירות? אולי משמש ידינו כמנקה רצפות וזהו החדר בו הוא מאכסן את הסמרטוטים והסחבות? מי ידע? גם המוזיקה הפעילה ברקע מעצבנת. היא בוקעת מכל כיוון אפשרי ועוטפת את הכתב בשמיכה רכה ומפנקת. מי צריך מוזיקה שכזו? הוא לא צריך רוך ורכות, הוא צריך סכין בין השינים! הוא צריך דם בעינים!
ובכלל, מתחבט הכתב, במה עליו לעסוק בטורו היומי. אם יבחר לעסוק באזריה, הוא מסובך. אם יכתוב בעד הרי שהוא זורם עם העדר, אם יכתוב נגד הרי שהוא עובד נגד הגיונו הצח והברור. אם יכתוב נגד טראמפ הוא שוב חלק מן העדר, אם יכתוב בעדו הריהו מצטייר כעוד ימני משיחי והזוי. מזג האוויר חזוי, המצב בשטחים מצוי, והיישובים בדרום במצב די רצוי. אז על מה, רבונו של עולם, יכתוב טור נשכני, בועט וקולע?
אוי, כמה קשים חייו של כותב טורים.
