אוטוביוגרפיה בדיונית - בדידות גאונית

יואל ארלנגר - קקטוס · 17/9/13

שלום לממתינים..וסליחה על ההמתנה.
כפי שהבטחתי עלה בזה הרגע פרק חדש, השלושה עשר במספר, לכונן הגוגל המשותף.
אדמה במספר צבעים, חצרות של בתים, ילד גאון שלא יודע מה זו מכולת, כסף זה לא העניין כאן, מה שמעניין הוא נזיד עשיר, שיש בו כמעט הכל, חוץ מעדשים. ורגעים אחדים של אקשן לחנונים..
הצעת הגשה:
קערה עמוקה מלאה בגולש מהביל, שמיים מעוננים, ומוסיקה קלאסית שקטה.

יואל ארלנגר - קקטוס · 17/9/13

בנוסף שיניתי את שמו של "הרבה אהרן", לגרשון. זה התאים לי יותר... אז אם תתקלו בשם בהמשך, אל תופתעו.
ותודה לחובשים אלמונים מחיל המודיעין, שסייעו לי בנושאים הרפואיים.

רמה פלוס · 18/9/13

נראה מעניין..
אפשר לשאול מה זה?

יואל ארלנגר - קקטוס · 18/9/13

נכתב ע"י רמה פלוס;1086208:
נראה מעניין..
אפשר לשאול מה זה?

חשבתי שאת/ה יודע מה זה...
זה סיפור בהמשכים, העלילה דמיונית כמובן, בתוך הסיפור משולבים זכרונות ילדות של הכותב, חלקם אמיתיים וחלקם כמובן, לא.

רמה פלוס · 18/9/13

אני מבינ/ה שאתה הוא הסופר..

אנסה..

דבורה לרר · 18/9/13

סיפור מדהים!!!

אפכא מסתברא · 18/9/13

התחלתי מהבראשית שלך ונתקעתי בצבי שקרניו מציצות מעל שיח ההרדוף. זה בטח מהדמיונות ולא ממה שקרה באמת, אלא אם כן ההרדוף רעיל רק לבני אדם ולא לצביים...
מה יש לדבר, אתה לא סטנדרטי משום כיוון של אמנות; יש מי שאוהב, יש מי שלא, אבל משעמם זה אף פעם לא... (אל תראה את הניסוח הזה לשום עורך לשון; אין זאת אלא בהשפעת מה שקראתי זה עתה

)

תרצה · 18/9/13

מרתק, מסתורי.
מסקרן לדעת - לאן הסיפור חותר?
בהמשך, צריך לזכור שכדאי להתחשב בקוראים שהזכרון שלהם לא אי אי אי, ועלולים לעשות סלט שלם בין כל הדמויות הצבעוניות...

יואל ארלנגר - קקטוס · 18/9/13

נכתב ע"י אפכא מסתברא;1086267:
התחלתי מהבראשית שלך ונתקעתי בצבי שקרניו מציצות מעל שיח ההרדוף. זה בטח מהדמיונות ולא ממה שקרה באמת, אלא אם כן ההרדוף רעיל רק לבני אדם ולא לצביים...
מה יש לדבר, אתה לא סטנדרטי משום כיוון של אמנות; יש מי שאוהב, יש מי שלא, אבל משעמם זה אף פעם לא... (אל תראה את הניסוח הזה לשום עורך לשון; אין זאת אלא בהשפעת מה שקראתי זה עתה)

נו באמת, הרדוף רעיל לא יכול להסתיר צבי?
חוץ מזה, עיין במקור ודו"ק: "[FONT=&quot]ונדמה לי שמעל שיח הרדוף גדול בצבצו קרנים של צבי.[/FONT]"

אבש · 18/9/13

הסיפור נראה לפעמים כמו מסע מרתק בין דמויות שונות ומשונות, כל דמות והסיפור שלה...
מחכים לאיזשהו איחוי של שלל הדמויות, אולי לחזור קצת לדמויות מן העבר, איפה כולם נפגשים?
לפעמים כבר אין לנו כ"כ סבלנות...

והילד הגאון? הדהים אותי לגמרי, כאילו הנחתת אותו מאיזה כוכב אחר אבל אהבתי.

יואל ארלנגר - קקטוס · 18/9/13

נכתב ע"י אבש;1086302:
הסיפור נראה לפעמים כמו מסע מרתק בין דמויות שונות ומשונות, כל דמות והסיפור שלה...
מחכים לאיזשהו איחוי של שלל הדמויות, אולי לחזור קצת לדמויות מן העבר, איפה כולם נפגשים?
לפעמים כבר אין לנו כ"כ סבלנות...

והילד הגאון? הדהים אותי לגמרי, כאילו הנחתת אותו מאיזה כוכב אחר אבל אהבתי.

סבלנות.

nothing · 22/9/13

אהבתי מאוד. קראתי ברצף עד פרק שביעי בינתיים.
תקלדות: המרינדה צ"ל במרינדה, כסןף צ"ל כסוף, שגיאוגאפיה צ"ל שגאוגרפיה, אמר אחד השומרים מיותר, כש השער צ"ל כשהשער, יכלתי צ"ל יכולתי, אל יד צ"ל על יד, לכתך צ"ל לכתף.

יואל ארלנגר - קקטוס · 1/10/13

רציתי לתת למישהו לקרוא את הפרק הזה, נתתי לו את הקישור לבלוג, ופתאום ראיתי שלא העלתי אותו לשם בכלל.
אז למי שעוד לא קרא, ומעוניין לקרוא דווקא בבלוג, מוזמן להיכנס לקישור.

יואל ארלנגר - קקטוס · 1/10/13

הצצה לפרק הבא..

שתי דמויות עמומות, לבושות בבגדים שחורים, עמדו על המישורת העליונה של טריבונה ריקה בבית מדרש רחב מימדים, לא ראיתי היכן הוא מסתיים, האולם היה חשוך, ואור של פנסי רחוב שחדר מחלון מקושת, השתקף בקפוטות הבוהקות שהם לבשו, ובזגוגיות העבות של משקפיהם.
התקרבתי בצעדים איטיים לעבר הטריבונה וניסיתי לטפס עליה. גדר תיל סלילית וחותכנית חסמה את דרכי לכל רוחב הטריבונה, רובצת כקיפוד מפלצתי השומר על אוצר. הקפתי את הטריבונה, חשבתי לטפס עליה מן הצד, אך לא עלה בידי, צידי הטריבונה כוסו בדיקט מהוקצע, נטול בליטות כלשהן אשר ניתן לטפס עליהן. הפנתי את מבטי כלפי מעלה, מנסה לצוד את תשומת ליבם של החסידים, אך לשווא, הם עמדו בדממה, כמו פסלים, בלי סימן חיים.
-"הלו!", צעקתי, "אתם שומעים אותי?". הם לא נעו.
-"אנטשולדיג!", ניסיתי את מזלי באידיש העלובה שלי, "די הערנן מיר?". שום תגובה או תזוזה.
התרחקתי משם, כשאני מגניב מידי פעם מבטים לאחור, אולי תהיה איזו התייחסות מצידם, משום מה חשתי שאני מוכרח לשוחח איתם, לדעת מי הם, ולמה הם עומדים שם. עוד מבט אחורה ולמעלה, קול רגלי הנגררות על רצפת השיש המלוטשת מהדהד בחלל, חוזר מן התקרה המקומרת, כמו מרעיד את מדליוני הקריסטל של הנברשת, שהשתלשלה ממרכז הכיפה, ונראתה עלובה וכבויה, כורעת תחת נטל הקריסטלים החשוכים, משמשת כפעמון לצללים ולרוחות שפרעו את זקן הבדולח שלה, בלי חיבה, בקור של רוחות לילה סתמיות וזדוניות.