ב"ה
מחשבה אחת, על החיוך כתגובה לגיטימית או שלא,
ועד כמה אנחנו כחברה ממסגרים את האנשים ומצפים מהם למלא בדיוק את התבנית ההגיונית בעינינו.
'האבלה צריכה לבכות ולהיות עצובה מאוד מאוד, ואם היא מחייכת משהו לא תקין'..
מחשבה שניה, תהיה למה באמת זו התגובה שבחרה כותבת השיר. השיר מעביר רוח סופנית מאוד, ובעולם שלנו הדבר הכי סופני הוא מוות.
יש באמת הרבה מאוד אפשרויות תגובה לאירוע הזה, שבו נגמר הכל, והבחירה דווקא בחיוך מוזר משאירה אותי סקרנית לשמוע את הסיפור המלא, למרות שעצם החיוך המוזר כבר מעלה רגש של סיפור כואב, איכשהו.
והמחשבה השלישית היא על האומנות בו נכתבו שני הבתים הראשונים, שבלי מילים כמעט מביעים רגש חזק מאוד.
האמת שקלעת.
מתחברת למחשבות שלך.
יש משפט כזה שהפסיכולוגים אוהבים להגיד- "כל תגובה היא נורמלית בסיטואציה לא נורמלית".
וכמה שהמשפט הזה הפך לקלישאתי
בעקבות השימוש המוגבר בו לצערי בשנה האחרונה...
הוא נכון בצורה מדויקת מידי.
ויקטור פרנקל מתאר בספרו: "האדם מחפש משמעות" סיטואציה שבה אסיר באושוויץ מבשר לו- לוויקטור,
שהוא נראה כחוש וחולה, וכנראה ילקח למשרפות על ידי הנאצים בסלקציה הקרובה, ומה וויקטור עושה בתגובה למשפט הנוראי הזה?
מחייך.
אז מה הקשר בין החיוך לכותרת - "אובדן"?
אפשר לפרשן את הקשר ב2 דרכים
האובדן מדבר על סוף העולם, אפוקליפסה בהתגלמותה
התגובה למצב הכאוטי והסופי הזה- הוא חיוך.
כי אי אפשר להכיל את הסוף. והמצב הזה מידי לא נורמלי.
אבל אפשר להסתכל על הכותרת כחלק מהשיר, ולא כהגדרה שלו.
אובדן גורם לך שגם כשמגיע סוף העולם, הוא לא כואב לך יותר
אתה מחייך חיוך מוזר וציני, ומחכה שהכל יגמר.
לצערי אני כתבתי מתוך האופציה השניה...
הנושאים החמים
הנושאים החמים
