הנושאים החמים
הנושאים החמים
את הספר "ילדה נוף" הבאתי מהספרייה בכלל בשביל הנערה שלי. אבל אמרתי - רותי קפלר? אני אקרא בעצמי גם כן.
ולא התחרטתי.
בשנים האחרונות לא יוצא לי לבלוע ספרים בקצב כמו בנערותי (וכמו הנערה שלי היום), ובדרך-כלל אני גוררת אותם משבת לשבת עד שכבר מגיע מועד ההחזרה לספרייה - ואז אין ברירה אלא ללגום את הסוף בשתי לגימות לא ממצות.
אבל את הספר "ילדה נוף", באופן מפתיע, הצלחתי להכניס בתוך שבת אחת בלבד, ועוד בשבת שמוגבלת בזמן קריאה להנאה - כי תשעה באב הגיע מיד בסופה.
וכך צעדתי בין נופי החרסינה השבירים של אמא של ליבי, וכך הבטתי מתוך עיניה על התהפוכות שילדתה עוברת. דמעתי כמה וכמה פעמים. אמנם אין לי ילדת נוף כמו ליבי, אבל לכל אחד מילדיי יש את הקריצה שלו לנוף הפראי הזה, שלא בדיוק הולך בתלם, וכך מצאתי את עצמי מזדהה. וגם אם לא מזדהה -עדיין מתרגשת ו"ננגעת" עמוק בלב מהקושי, מהנפילות, מהתעצומות, מההתחבטויות ומהעליות.
השפה של רותי קסומה, את זה אני כבר יודעת. היא מטיילת בין המילים ובין הרגשות גם יחד, ההקדמות הקטנות שיש לפני חלק מהפרקים עושות עבודת קסם בפני עצמה, יש בה גם ציניות וגם ישירות אמיתית ורגישה. יש מעברים בין הזמנים, ואפילו מעברים בין הדמות המספרת ובין הדמות המספרת על עצמה.
דמותה של ליבי מתוארת בכנות מהממת ואמינה מאוד, גם דמותה של אמה, שאמנם אינה אשת חינוך - אבל עדיין מעלה כמה תובנות חינוכיות עמוקות. הילדים האחרים לפעמים קצת מושלמים מדי, ולפעמים אנושיים כמו שצריך. אבי המשפחה מקבל מקום קצת יותר דחוק, אבל עדיין הוא נוכח.
אהבתי מאוד את מספרי הפרקים בסוף, שאומרים בעצמם כמה זמן עבר מאז הפרק הקודם (והאם הפרקים שבין לבין תיארו גם הם את ההתמודדות עם ליבי לבדה, או שהיו עוד תהפוכות בחיים של בתיה, האם הגיבורה?), ואהבתי לפגוש את הדמויות המוכרות מהספר כולו כשהם מבוגרות יותר.
ואיך אפשר בלי לדבר על הכריכה?
כמה עבודה הושקעה בה, כמה היו שותפות בה. מהרעיון של הסופרת, דרך אומנית הזכוכית והצלמת, ועד לגרפיקאית.
הכריכה דורשת העמקה בפני עצמה, ואפילו ילדיי הקטנים, בלי לקרוא את הסיפור, ניסו "לנתח" אותה: למה יש כאן פיל? למה האות פ"א סופית מוטה ככה הצידה? מה זה הדבר האדום הזה שיש ליד הפיל?
(הפיל כמובן הוא ממשל הפיל בחנות חרסינה, שמוזכר בסיפור. הוא בועט בחוסר זהירות בפ"א הסופית - אולי כי פיל מתחיל בפ"א? - וכמעט מפיל ושובר אותה. היצור האדום ההוא? אולי הוא יצור שגם נבעט בחוסר זהירותו של הפיל? מה שבטוח - הבחירה בכריכת זכוכית ממחישה היטב את השבירות של הרעיון העיקרי בספר, את העדינות שיש לנהוג דווקא בילדים האלה, שלכאורה אינם עדינים.)
הייתי רוצה לצטט ולהביא כמה משפטי מחץ מתוך הספר, אבל אני מעדיפה להשאיר לכם למצוא את משפטי המחץ שירגשו אתכם - אחרי שתקראו את הספר...
ולא התחרטתי.
בשנים האחרונות לא יוצא לי לבלוע ספרים בקצב כמו בנערותי (וכמו הנערה שלי היום), ובדרך-כלל אני גוררת אותם משבת לשבת עד שכבר מגיע מועד ההחזרה לספרייה - ואז אין ברירה אלא ללגום את הסוף בשתי לגימות לא ממצות.
אבל את הספר "ילדה נוף", באופן מפתיע, הצלחתי להכניס בתוך שבת אחת בלבד, ועוד בשבת שמוגבלת בזמן קריאה להנאה - כי תשעה באב הגיע מיד בסופה.
וכך צעדתי בין נופי החרסינה השבירים של אמא של ליבי, וכך הבטתי מתוך עיניה על התהפוכות שילדתה עוברת. דמעתי כמה וכמה פעמים. אמנם אין לי ילדת נוף כמו ליבי, אבל לכל אחד מילדיי יש את הקריצה שלו לנוף הפראי הזה, שלא בדיוק הולך בתלם, וכך מצאתי את עצמי מזדהה. וגם אם לא מזדהה -עדיין מתרגשת ו"ננגעת" עמוק בלב מהקושי, מהנפילות, מהתעצומות, מההתחבטויות ומהעליות.
השפה של רותי קסומה, את זה אני כבר יודעת. היא מטיילת בין המילים ובין הרגשות גם יחד, ההקדמות הקטנות שיש לפני חלק מהפרקים עושות עבודת קסם בפני עצמה, יש בה גם ציניות וגם ישירות אמיתית ורגישה. יש מעברים בין הזמנים, ואפילו מעברים בין הדמות המספרת ובין הדמות המספרת על עצמה.
דמותה של ליבי מתוארת בכנות מהממת ואמינה מאוד, גם דמותה של אמה, שאמנם אינה אשת חינוך - אבל עדיין מעלה כמה תובנות חינוכיות עמוקות. הילדים האחרים לפעמים קצת מושלמים מדי, ולפעמים אנושיים כמו שצריך. אבי המשפחה מקבל מקום קצת יותר דחוק, אבל עדיין הוא נוכח.
אהבתי מאוד את מספרי הפרקים בסוף, שאומרים בעצמם כמה זמן עבר מאז הפרק הקודם (והאם הפרקים שבין לבין תיארו גם הם את ההתמודדות עם ליבי לבדה, או שהיו עוד תהפוכות בחיים של בתיה, האם הגיבורה?), ואהבתי לפגוש את הדמויות המוכרות מהספר כולו כשהם מבוגרות יותר.
ואיך אפשר בלי לדבר על הכריכה?
כמה עבודה הושקעה בה, כמה היו שותפות בה. מהרעיון של הסופרת, דרך אומנית הזכוכית והצלמת, ועד לגרפיקאית.
הכריכה דורשת העמקה בפני עצמה, ואפילו ילדיי הקטנים, בלי לקרוא את הסיפור, ניסו "לנתח" אותה: למה יש כאן פיל? למה האות פ"א סופית מוטה ככה הצידה? מה זה הדבר האדום הזה שיש ליד הפיל?
(הפיל כמובן הוא ממשל הפיל בחנות חרסינה, שמוזכר בסיפור. הוא בועט בחוסר זהירות בפ"א הסופית - אולי כי פיל מתחיל בפ"א? - וכמעט מפיל ושובר אותה. היצור האדום ההוא? אולי הוא יצור שגם נבעט בחוסר זהירותו של הפיל? מה שבטוח - הבחירה בכריכת זכוכית ממחישה היטב את השבירות של הרעיון העיקרי בספר, את העדינות שיש לנהוג דווקא בילדים האלה, שלכאורה אינם עדינים.)
הייתי רוצה לצטט ולהביא כמה משפטי מחץ מתוך הספר, אבל אני מעדיפה להשאיר לכם למצוא את משפטי המחץ שירגשו אתכם - אחרי שתקראו את הספר...
) שלי, חייבת תודה גדולה ליוצרת, על היצירה הנדירה הזאת, שמביאה אמירה לגמרי אחרת בעולם של ספרים מחנכים ומנותקים על ילדים כאלה, כשאף אחד מהם לא באמת מצליח לגרום לך להריח בין הדפים את הקסם, השכל, השובבות, והחן האינסופי שהם שוזרים מסביבם, עם המון תום, טבעיות וכנות שעולם שלם לא מצליח להחריב. את עשית את זה! שאפו ענק!
