שיתוף - לביקורת אתגר דו-שבועי - לשחרר את יצורי הדמיון

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
בעולם הספרות הכללי, היצירות הכי מצליחות הן אלו שמשלבות יצורים דמיוניים מעולם הפנטזיה.
היפוגריפים, דרקונים, קיקלופים, טרולים, גמדים, אלפים, אורקים, זומבים, פיות ועוד...
הסיפורת על יצורים דמיוניים היא מרתקת ביותר, ועשויה להוביל את הסיפור למחוזות רחוקים ומסעירים. היא גם מפתחת ומנווטת את כוח הדמיון החשוב עד מאד. הרמב"ם כותב שתנאי הכרחי להיות נביא הוא פיתוח יכולת הדמיון לשיא.

משום מה, הספרות החרדית דלה עד מאד בסיפורי פנטזיה, ובמיוחד באלו המכילים יצורים מיתולוגיים.
היה מקום לחשוב שזה בגלל שהיצורים הללו שייכים למיתולוגיה היוונית, ואין מקומן אצלנו, אלא שלא כך פני הדברים.
להבדיל אלף אלפי הבדלות - בתנ"ך ובאגדות חז"ל מצויים המוני יצורים אגדתיים, החל מ'הנפילים' ועוג מלך הבשן, עובר דרך 'לוויתן נחש בריח ולוויתן נחש עקלתון' שבתנ"ך, וכן שדים, רוחות ומזיקים, ראם, 'בהמות', סלמנדרה, עוף החול, ואפילו את הסירנות אפשר למצוא.
הגיע הזמן ליצור את ז'אנר הפנטזיה החרדי!

אם כן, ניגש עתה לאתגר:
יש לכתוב סיפור שבו משולב לפחות יצור חי דמיוני אחד, וכל המרבה הרי זה משובח.
כמובן שאין לעשות רימייקים של אגדות חז"ל וכדומה, אלא ליצור סיפור מקורי לחלוטין.

האתגר ינעל בעוד שבועיים, בליל שלישי אור לראש חודש כסלו, בחצות.
הנספח לאתגר נמצא כאן.
 
נערך לאחרונה ב:

הדוויג

עורך תוכן ראשי
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
פרסום וקופי
עריכה תורנית
"כי זכר כל היצור לפניך בא" הסתלסל קולו של החזן. קולותיהם של המתפללים ליוו אותו בנעימה המסורתית שבה מנגנים את מילת 'היצור'. ראיתי את אבא עומד לידי עטוף בטליתו, עוצם עיניים בכוונה.
הבטתי במחזור שלי, וקראתי את המילים הקטנות בכתב רש"י, מעניין שלא שמתי לב לזה עד היום. 'נהגו להאריך בתיבת היצור, ויכוון בכוונה עצומה להינצל מכל מרעין בישין, והוא סגולה גדולה. ומובא מהקדמונים שבשעה שאומרים תיבות אלו נחתם הדין מי ייפגע מהיצור רח"ל'.

"אבל מה זה היצור? מה הוא עושה? למה כל כך מפחדים ממנו?" שאלתי בסעודת החג.
"היצור כבר מוזכר בגאונים", הסביר אבא, "במחזורים של עדות המזרח ישנה תפילה מיוחדת, לא זוכר בדיוק את המילים שלה, משהו כמו 'אדון לכל יציר נוצר, הצילנו מגורל אכזר. נא זכור זכות צור, לבל תשלח בנו היצור'" ניסה אבי לפזם.
"בימי קדם היצור הפיל חללים עצומים בעם ישראל. הקינה שנאמרת בתשעה באב 'חללי נצור' נכתבה בשנת ד'תתק"ב לאחר שהיצור הרג קהילות יהודיות שלמות בספרד ובמצרים".
"מה, הוא ממש הורג?" נפערו עיניי בתימהון.
"שלא נדע מצרות", נאנח אבא "עזוב. מה צריך לדבר על זה".
"איך הוא נראה?"
"לא יודעים איך הוא נראה", אמר אבי בקוצר רוח, "טוב, יש למישהו איזה דבר תורה?"
"רגע, למה היום לא שומעים על אנשים שנהרגו מהיצור?" שאלתי.
אבא הביט בי בשתיקה, אחר כך הביט באמא, ושוב בי.
"לא מתאים לדבר על זה בחג. ובכלל, זה לא לגילך. נו אמא, תגישי את המנה העיקרית". אמר אבא והתחיל לשיר 'זכרנו לחיים' בקול מדי חזק.

היצור המסתורי עורר את סקרנותי. לא ידעתי איפה אוכל למצוא מידע על היצור. בקיצור שולחן ערוך לא מצאתי כל רמז. גם באנציקלופדיה לבית ישראל היה כתוב רק שמתפללים להינצל ממנו. לא הייתה תמונה ולא תיאור של היצור.
אולי אשאל את חזקי. הוא בטח ידע.
חזקי הוא חבר שלי. הוא מאד חכם, והוא יודע כל מיני דברים מעניינים. אבא שלי לא אוהב שאני מדבר איתו. פעם שמעתי את אבא אומר לאמא שבכלל לא היו אמורים לקבל ילד מודרני כמו חזקי לחיידר שלנו, אבל קיבלו אותו "רק בגלל שאין לו אבא, נעבעך".
אני דווקא מחבב את חזקי, וזה שאין לו אבא, זה לא אומר כלום, כי גם לשלוימי, חרוץ הכיתה אין אמא. ואני מכיר עוד הרבה ילדים ממש מחונכים שבאים ממשפחות כאלה.

כמה ימים אחר ראש השנה שאלתי את חזקי, כפי שציפיתי, הוא ידע לענות לי.
"אנשים שהיצור הורג אותם", הסביר חזקי, "הם לא רק מתים, אלא גם הזיכרון שלהם מת איתם. הם נשכחים מלבבות כולם. באותו רגע שהם מתים, אף אחד לא זוכר שהם היו קיימים אי פעם. אתה מבין?"
"מה??? אבל איך היצור שולט על זכרונות של אנשים אחרים?" נחרדתי.
"זה הכוח שלו", אמר חזקי, "אני לא יודע בדיוק, אף אחד לא אוהב לדבר על זה. אם הבנתי נכון, אז אחרי שלושים שנה, הזיכרונות מתעוררים לחיים".
"זאת אומרת, שהיום אנחנו יכולים להיזכר במישהו שנהרג בידי היצור לפני שלושים שנה?"
"משהו כזה".

אחרי שחזקי אמר לי את זה, באמת מצאתי אזכורים של היצור בדיני אבלות, בתוך הלכות ישיבה שבעה על שמועה רחוקה. אבל לא היה שם עוד מידע, רק היה כתוב שם שמתפללים להינצל מהיצור ב'זכרונות' בראש השנה. את זה כבר ידעתי.

*

כמה לילות כבר אני לא מצליח להירדם מרוב סיוטים. הנושא זה ממש מפחיד אותי. אני חולם איך היצור בא והורג אותי, ואחר כך כולם שוכחים אותי. אמא שלי לא תזכור אותי? מוטי וחיהלה לא יזכרו אותי? רק עוד שלושים שנה הם ייזכרו שפעם היה להם אח גדול?

יש לי המון שאלות ואין לי את מי לשאול.
בטח אם היה לי אבא הייתי שואל אותו. חבל שאני ממשפחה בלי אבא.
 
נערך לאחרונה ב:

Natan Galant

כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
זה היה עוד יום רגיל, וחזקי צעד לחיידר כמו כל יום.
עם זאת, משהו אחד היה שונה היום: לחזקי היה מנה חמה בילקוט.
לאחר תחנונים ארוכים של שבועיים, ולאחר דמעות רבות ואפילו שיחת טלפון מחתרתית לסבתא ברכה, שבתורה נלחצה וביקשה מבתה ובעלה שיפסיקו להיות כאלו ״צמחוניים מקובעים״, חזקי זכה במנה חמה.
הדבר האמיתי. לא נודלס. בולונז! מייאם.
חני קצת קינאה, אז חזקי הבטיח לה שהוא ישמור לה קצת מהסוף של המנה. ״הלמטה הכי טעים, ככה כולם אומרים בחיידר. כי שם יש הרבה מהאבקה הטעימה שלא מתערבבת ו שארת למטה״.
אלא שבאמצע הדרך לחיידר, בזמן שאפרים גלובוס בדיוק יצא מהבית שלו והצטרף לחזקי ושמע ממנו על ארוחת הבוקר הוואו שמחכה לו בתיק, חזקי לא הצליח להתאפק. הוא היה חייב עכשיו, הרגע, טיפל׳ה להציץ במנה שוב פעם. אולי אפילו טיפי לפתוח את המכסה... להריח... אחחח.
אז הוא אמר לאפרים שיחכה שניה, עצר ליד בית הכנסת שערי תפילה, הוריד מהגב את הילקוט, צעק לאפרים שבבקשה יחכה ולא יברח, והוציא את המנה חמה, ופתאום הרגיש משהו מוזר.
סוג של רטט כזה, בפנים, אולי מצוקה ואולי סתם הרגשה עמומה של פחד חסר מילים.

הוא הסתכל קדימה, וראה שהמדרכה ריקה לגמרי. אין אבות, אין אמהות עם עגלות. אין ילדים. הוא הדחיק את התחושה הלא נעימה, וראה מרחוק את אפרים. עושה לו תנועות גדולות עם הידיים, מבועתות אפילו, והוא לא הבין. מה הבעיה במנה חמה הטעימה שלו? מה העניין? הוא רק רוצה להציץ בה, לא לאכול אותה עכשיו ועוד בלי מים רותחים שהוא יבש ממוישי טויסיג המזכיר.

ואז הוא שמע את הצחוק.
צרוד, מבחיל, מחוספס, לא אנושי לחלוטין.
הצחוק, כמדומה, הגיע מכל מקום מאחוריו. רחב, חסר מקום מסויים.
וזה מה שהקפיץ אותו, כנראה. הוא התחיל להסתובב אחורנית, אלא שהצחוק נעשה חזק כל כך! יותר מכל רמקול שהוא שמע בחיים. אפילו יותר מהרמקולים בחתונה של חיים זיסמן, הדוד העשיר שלו, אח של אבא.

חזקי קפא. ממצמץ למול אפרים המשליך את תיקו על המדרכה, הרחק, ורץ מעבר לרחוב, ריצת אמוק נוראה. מה אפרים רואה שהוא לא?
שניה אחר כך הלב שלו כמעט הפסיק לעבוד, כי הוא ראה מאיפה מגיע הצחוק.

רק הראש שלו לבד היה בגודל של המשרד של החיידר, כולל התוספת שמוישי בנה למנהל שנה שעברה. ראש ע-נ-ק. לא נורמלי בכלל. והעיניים שלו, בגודל של הכיסאות המפוארים שמוישי קנה לעצמו ולמנהל. עיניים שיכולות לראות הכל.
והראש הגדול הזה היה בדיוק מעליו, חזקי קולמן הקטן, שרק רוצה לאכול ספגטי בולונז ולהשאיר לחני את הלמטה.

והראש לא היה לבד...
חזקי ראה בבעתה איך הראש נע לכל עבר, מרושע לחלוטין, על גבי צוואר ארוך ומבהיל. מפלצתי. בערך בערך כמו עשר אוטובסים אחד אחרי השני. הראש ירד, הצוואר זז מהר מהר לכל הכיוונים ומתעקם כמו החמצוצים הארוכים שסבתא ברכה קנתה לו ליום הולדת שבוע שעבר, והעיניים הענקיות ננעצו בו ממרחק קצר מאוד. הוא יכל ממש לגעת בריסים האיומים סביבם. ובטעות הוא נגע לשניה עם הקצה של האצבעות שלו בעור של הפנים של החיה, וחשב לשניה שהוא נוגע בשיש מברזל שיש בבית הכנסת של אבא, כזה קשה וחזק וקר קר עם מלא חריצים קטנים. זה בכלל לא עור!!!
והצחוק, הצחוק הגדול. חזקי התחיל לבכות מאוד. מאוד.
קורס על המדרכה, מועך את הילקוט והמנה חמה, ממרר בבכי היסטרי. מזעזע. כואב.

החיה מולו, השד, משהו, לא התרגשה בכלל. וצחקה את הצחוק הצורמני שלה, עוד ועוד, שולחת למול חזקי לשון ורודה, מכוסה בעיגולים עיגולים. כל אחד מהם בגודל של הצלחת העצומה שמוישי המזכיר מביא כל צהרים למנהל לאכול. והשיניים הציצו לרגע. לרגע. וחזקי צרח כמו שהוא בחיים לא צרח. איזה שיניים!!! אימל׳ה!!! כל אחת מהן בגובה של אבא, לבנה ובוהקת, מחודדת כמו המחטים של האחות איבנובה שבאה להזריק לכל הכיתה שבוע שעבר חיסון נגד טטנוס.

ואולי בגלל שהשם מאוד ריחם על חזקי, ואולי בגלל שאבא ואמא שלו וחצי מהשכונה התפללו להשם ממש מכל הלב ובשחילו ורחימו, בזמן שהחצי האחר ירדו למקלטים - החיה הפסיקה לצחוק פתאום. והרימה את הראש בחזרה למעלה, למעלה, הרבה מעל הבניינים הכי חדשים שהוא ואפרים הלכו לראות לא מזמן אחרי החיידר.

וחזקי נשם טיפונת לרווחה, והעיז להסתןבב, וראה שהראש והצוואר הם רק חלק קטן מחיה אמיתית, לגמרי, שפשוט יושבת על כל הרחוב מאחוריו. מונחת ככה על הבניינים ועל הכביש. מזיזה את הרגליים שלה לפה ולשם, רגליים שנראות כמו אצבעות של ברווז, ומהם מטפטף משהו דביקי כזה.

והשמש נהייתה הרבה יותר חזקה, כי החיה המפחידה פשוט עזבה את המקום, פורשת כנפיים גדולות עוד יותר ממנה, ועפה רחןק רחוק, ואחר כך חזקי התעלף, והתעורר, והתעלף שוב פעם, ושוב פעם, ובכה והקיא וצרח והשתולל, ובערב בבית אחרי שהוא קיבל בפעם השלישית זריקת הרגעה ומתנות מראש העיר ועוגה טעימה מאמא של אפרים גלובוס, וארגז של מנות חמות מכל החברים בכיתה ועל כל מנה חמה מכתב וציור ומדבקות, אבא גנח בשקט ובצער ואמר לאמא של חזקי בלי שהוא ישמע (והוא שמע בכל זאת כמובן): השם ירחם. הראם הזה היה אתמול בפסגת זאת בירושלים, ועף בחזרה למדבר, והיום הוא הגיע אלינו פתאום. רחמנא ליצלן, הבנתי שאי אפשר לעשות לו שום דבר. לא טילים ולא יריות. רק תפילות.
ואמא בכתה המון, משתדלת שיהיה בשקט, ואמרה לאבא שחזקי יצטרך פסיכולוג כל החיים, ואבא החניק בכי קטן ואמר שאחרי שהוא ראה את הראם, נראה לו שגם הוא יצטרך.
 
נערך לאחרונה ב:

7שבע7

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
"אני חושבת שזהו..." לחשה האחות נאוה, והסבה את מבטה.

הוא הביט על המוניטור, החליק את עיניו על הקו הישר, ואמר ביובש, "כן, זהו. אלך להוציא תעודת פטירה."

הוא לא האמין באגדה המספרת על העיניים הקבועות בגב, ובכל-זאת חש את מבטה של האחות נאוה מאחוריו, כשרגליו הארוכות פסעו נמרצות אל חדרו, וידע שהיא כבר לא מופתעת, רק סולדת. כמו כל האחיות במחלקה. כמו גם כמה מחבריו הרופאים.

שלף את הטופס המבוקש מן הערמה, מילא את הפרטים האישיים שמוחו הגאוני זכר בלי הרבה מאמץ, וחתם בסוף את שמו בכתב יבש כמו קולו: פרופ' חיים בַּרַנֵס, ראש מחלקת לב וקרדיולוגיה.



בסופה של משמרת כפולה הוא החניק פיהוק, כדי שלא ימתח את העור היבש גם-כך שבצדי פיו, ונכנס למכוניתו.

הוא שנא את המכונית הזו, שלא התאימה למעמדו. הוא שנא את הדרך הביתה, שהתפתלה בין עצי יער ירושלים. מתי כבר יסללו כביש נורמלי, מהיר, לבית-החולים. הדסה עין-כרם מקום מכובד, אחרי הכול. הוא שנא את ההגעה הביתה, ואת הקול המתקתק של שולי השואלת איך היה לו היום. הוא יודע איך היה לה היום, החולף בין המטבח לבין מועדון הכושר – כדי להוריד את כל הקלוריות שהכניס לה המטבח, אלא מה. הוא שנא את הבזבוזים שלה, שאיכלו את המשכורת המכובדת שלו, ולא אפשרו לו לקנות מכונית מהודרת יותר.

את עצמו הוא לא שנא. למה שישנא את עצמו. רופא מכובד, פרופסור, גאוותה של כל אם יהודייה.

המחשבות שלו התפתלו עם הכביש, נגעו בלי רצונו באמא שלו. שועל או תן חלף תחת פנסי המכונית הבוהקים. הוא גידף, הסיט במהירות את ההגה.

האורות הגבוהים האירו פתאום את העצים.





"אני חושבת שזהו," עלצה הוּאַן, ופתחה את דלת העץ הקטנה לרווחה.

קצת מצחיק, ככה הוא חשב לעצמו תמיד, שהחומר שמשמש להם כמאכל משמש גם לבניית הבתים שלהם. זה דרש מהם להיות זהירים, מחושבים. לא כולם במושבה היו כאלה.

זוללי-קליפות הם יצורים עליזים, לפעמים עליזים מדי.

טוב שהוא ראש השבט. קצת מוח יותר משל כולם יש בראש העץ שלו.

"בוא, נכתוב את השמות שלנו על הדלת!" הזמינה אותו הוּאַן, הושיטה לו גוש פחם מהמנגל האחרון שנערך באזורם. הוא לקח אותו, חתם ביד רועדת ליד שמה, "סַרַנֵבּ. ראש השבט."

הוא שנא את עצמו על הגאווה שנשזרה באותיות, אבל ברירה לא הייתה לו. בני המושבה זקוקים לידיעה ברורה אודות מי עומד בראשם. אחרת העצים ייזללו בלי להותיר זכר. אחרת בני השבט יתחסלו – וגם להם לא ייוותר זכר. לא פשוט להיות זולל-קליפות שנראה כמו מקל עץ בגובה של עשרה סנטימטרים.



בסיומה של חנוכת הבית המאולתרת והפרטית, הוא החליט לצאת. לברוח, בעצם. הוּאַן מתנהגת כאילו כרגיל, כאילו היא כל הזמן שוכחת.

אבל הוא לא שוכח.

חרג מגבולות המושבה – כראש השבט מותר לו – נעמד ליד קצה האספלט המחניק, שבני-האדם קוראים לו כביש.

לכבוש את הבכי, כן, אסור לבכות. אין לו לב, בדיוק כמו לכל זוללי-הקליפות. אין לו גם דמעות, כי איך אפשר וגופו יבש כבול עץ.

ובכל-זאת, כשאורות גבוהים סנוורו את עיניו הקטנות פתאום – הוא נזכר שוב ביָלוּשׁ הקטנה, ובכה.





הצעקה נחנקה בגרונו. הוא רופא, הוא יודע להתמודד עם מצבים סופניים.

אז מה אם המצב הסופני הזה שלו הוא.

הסיט את ההגה בחדות, אבל היו יותר מדי עצים. המכונית נחבטה בהם, והוא נחבט בה, נחבט בתוכה. שניהם נשרטו, נמעכו.

טוב שלא קנה עדיין מכונית מהודרת יותר.

וזו המחשבה האחרונה שחלפה במוחו היבש כקליפות העצים שחדרו למכוניתו.





הואן צעקה. את אותה צעקה שהוא צעק לפני כמה חודשים, כשיָלוּשׁ –

אבל הוא זולל קליפות מבוגר. הוא קפץ הצידה בעוד מועד.

האורות הגבוהים סנוורו את העץ של מַיֵיח ויָפִיץ, ואז כבו. כמותם.

והזעם ההוא, הזעם האיום שהצליח לכבוש לאחר התרסקותה של יָלוּשׁ, בער בו כעת, בשעה שניגש אל פיסת המתכת המעוכה, ואל בן-האדם שבתוכה.





"ציפי, את מוכנה בבקשה לפקסס לי את זה?"

"ציפי, אני מחכה לכוס התה שלי כבר חצי שעה!"

"ציפי, שוקי ביקש שתקבעי לו פגישה עם המשרד של תמיר את ברק."

"אמא... אני רוצה עוד צבע בשביל הציור שלי..."



"אמא... אמא..."

הוא שנא את עצמו על המילה הראשונה שנפלטה ממנו עם שובו להכרה. כן, הוא רופא, הוא שולט בעצמו, הוא שב מהר להכרה, מנתח מיד את המצב לעצמו, מנסה לבדוק אלו מהאיברים שלו הוא יכול לחלץ מהמכונית המעוכה.

ואמא, יהי זכרה ברוך, לא תעזור לו כאן.

משהו. משהו להיאחז בו. איזה ענף מאחד העצים שבהם התנגש...

ענף כזה, דקיק מדי, אבל זה מה יש, ניצב פתאום על הפגוש המרוסק. הוא שלח ידו לאחוז בו.

זוג עיניים בהק לעברו, מאיר את החשכה בשטנה.

הוא צרח.





"יָלוּשׁ, מותק, אם את יוצאת לשחק אז בבקשה היי זהירה," אמרה הוּאַן בשלווה, והמשיכה לכרסם את גזיר העץ שבין אצבעותיה הדקיקות. זה היה עץ משובח, לא רגיל ביער. בן-אדם השאיר קופסה מעץ אגס באמצע היער, וכולם חגגו.

הוא לא הצליח לחגוג. יצא בעקבותיה של יָלוּשׁ. היא הבת שלו, אבל נדמה שירשה את קלילות הדעת האופיינית לבני מינה מאמה. שזה טוב – אבל מצריך זהירות.

יָלוּשׁ קפצה, יָלוּשׁ דילגה, יָלוּשׁ זמררה בקול דקיק, יָלוּשׁ התקרבה אל האספלט.

המכונית הישנה הייתה חורקת וגונחת, ובכל-זאת חושיו המחודדים בדרך-כלל התעמעמו כשצפה בקסם שהייתה ילדתו.

קסם שנמוג באבחת עשן חרוך.



כל השטנה שהצליח לצבור – ולהשתיק – בחודשים האחרונים, התרכזה בעיניו כשהביט באיש הפצוע, ואז המעולף.

הוא כבר לא צרח.





חשוך כאן, אמא. למה את לא מדליקה את האור. אני לא מדליקה את האור, כי צריך לחסוך בחשמל. לאימהות יחידניות אין כסף להרבה חשמל. אבל אמא, אני מפחד... חשוך כאן, אמא...

עיני הפנסים נדלקו מול עיניו שנפקחו באחת. לא רוצה, אמא. לא רוצה יותר לחשוב עלייך. לא רוצה להיזכר בבית הישן, במשרד שלך שאליו סחבת אותי בחופשים. ומה אלה העיניים הללו. קטנות כל-כך – אבל בוהקות כל-כך. הוא רופא. הוא מסוגל לצאת ממצבים כאלה.

התרומם על שתי ידיו הפצועות באנחה. עיניים בוהקות נוספות הגיחו מתוך החשכה. מאחוריהן – פנסים נוספים זהרו. וכולם – כולם בהקו מתוך מקלות-עץ מהלכים.

כבר לא היה לו כוח לצרוח. כבר לא היה לא כוח להתעלף. לקרוא לאמא? מה זה יעזור, תאונה לקחה את חייה לפני מספר חודשים. תאונה דומה להחריד.





"סָרַנֵבּ..." לחשה הוּאַן, שלחה יד דקיקה, "זה לא יעזור... הנקמה לא תחזיר לנו את יָלוּשׁ..."

אין לו לב, זה נכון, ובכל-זאת הוא הוריד את פיסת המתכת שמצא לפני כמה ימים ליד אחד המנגלים. מי יודע למה היא משמשת במקור. אבל לא, היא לא תשמש אותו כדי לפגוע.

אין לו לב, ובכל-זאת הוא התבונן באיש שלפניו, ובכל-זאת הוא הצליח לראות בו מה שמעולם לא ראה: יצור, חי, בעל רגשות, בדיוק כמוהו. ובכל-זאת הוא הצליח לחוש רחמים.

"אדוני?" אמר בהיסוס. "יש לנו בבתינו תחבושות עלים מצוינות. נעזור לך."





תחבושות עלים. פָה.

ובכל-זאת מצא את עצמו מתרומם על רגליו המדממות, צועד בעקבות יצורי-החלום שבחר מוחו הפצוע לייצר. ובכל-זאת הוא מצא עצמו נותן להוא, הראש של כולם, לחבוש את גפיו, ואז גילה שהוא מסוגל לדבר, ואפילו לשאול,

"מה אתם?"



הוא מעולם לא היה מלוחמי-הטבע, ממחבקי העצים. עצים מבחינתו נועדו לשמש כחומר הגלם לספרי הרפואה שגדשו את חדרו במחלקה. ובכל-זאת נחרד כששמע על חייהם הקשים, מוצלי-הסכנה, של היצורים הדקיקים שהתרוצצו סביבו בעליצות מוגזמת. ובכל-זאת חשב שאולי יעשה משהו בנידון כשישוב לציוויליזציה. אולי יבקש לחוקק חוק נגד נסיעה בכבישי היער. אולי יבקש שיוקמו גדרות הגנה. אולי יסביר לכולם מי בעלי היער האמיתיים, וכמה יש להיזהר כשמגיעים לחלקתם.

אם לא יגלה שהם פרי דמיונו הקודח והפצוע, כמובן.





הוא מעולם לא חשב שאלה, בני-האדם הנוסעים בתוך פח והמשליכים אש מבערת יכולים להיות אינטליגנטים כל-כך. מעולם לא חשב שיצליח לפתח שיחה עם אחד מהם. לא אחרי שאחת מבנות-מינם – הדומה באופן מפתיע לאיש החום-מאפיר שלפניו – הרגה את בתו באמצעות מכונית הפח שלה.

ובכל-זאת הוא יושב כאן, והכוכבים בוהקים על שערו של האיש, והוא שומע ממנו – בפעם הראשונה – על חייהם האמיתיים של בני-האדם.

ובפעם הראשונה מזה חודשים – הוא חש שהמקום שבו אין לו לב מתחיל מעט להתרפא.





זולל-קליפות עליז הגיח מולו, רצה לדבר איתו גם. הוא הביט בו בשעשוע – עד שקלט את הענק הענוד לצווארו הקליפתי.

שלח את אצבעותיו, כמעט בלי משים, ליטף את התליון של השרשרת, את היהלום של הטבעת.

"יפה, נכון?" עלז זולל-הקליפות הצעיר, נהנה מתשומת-הלב.

"אתה רוצה את זה?" שאל סָרַנֵבּ, ראש השבט, משתמש במעמדו בלי הגינות. "כמחוות פיוס? תוכל לקבל, בלי בעיה."

"זה..." הוא לחש, "זו – זו הייתה הטבעת של אמא שלי..."





הוא הבין זאת כבר קודם. לא הרבה מכוניות התנגשו בדיוק באותו אזור, האזור של המושבה שלהם. הכוכבים ידעו לזמן את שתי המכוניות התואמות. הכוכבים גם ידעו להפגיש בדיוק את בן הנהגת עם אב הנהרגת.

נפלאות דרכם של הכוכבים.

"קח אותו..." הוא לחש, הסיר את הענק מצווארו של יָקוּשׁ. "הוא שלך..."

האיש נטל אותו בלי מילים, הטמין אותו בכיסו הגדול.

"מחוות פיוס..." הוא לחש בסוף, ספק לו, ספק לעצמו.





מחוות פיוס, אמא. לזכרך.

"אני מודה לכם על הטיפול. שמחתי לפגוש בכם." התרומם על רגליו בזהירות. תחבושות העלים החזיקו מעמד. מעניין, המילה שמחתי מזמן לא הייתה בלקסיקון שלו.

שולי ודאי דואגת. פתאום הוא לא רצה שתדאג. מספיק הדאיג את אמא שלו בעבר. אמא שלו, שהגאווה היחידה שלה בו הייתה בתעודת הרופא שהשיג.

הכוכבים הציצו מעליו. נזכר בשיעורים רחוקים, מהימים שבהם אמא שלחה אותו לבית-ספר דתי. האלוקים הציץ מעליו. האיר לו את דרכו אל מחוץ לסבך היער.

פסע באיטיות, שולח מבטים לאחור, אל זוללי-הקליפות, ואז שוב אל השמים מכוכבי-השכינה.

ואז נתקלה רגלו במשהו קטן וקשיח.

אבן?

התכופף. גדם עץ קטן, קשיח, פעם תחת אצבעותיו, נימים בהקו בו באור הקלוש, צורתו הייתה מוכרת לו משיעורי האנטומיה בבית-הספר לרפואה, מהניתוחים הרבים שהספיק לבצע בכל השנים האחרונות.

הוא אימץ את גדם העץ המשונה אל חזהו, ורטיבות קלה נקוותה על סדקי היובש של פניו.

ד"ר חיים ברנס מצא את לִבו.






זולל קליפות.jpg

(לא התאפקתי - וצירפתי פה תמונה של זולל-קליפות אמיתי, שצילמתי בעצמי! טוב, גם פיטשפתי אותו בעצמי...)
 

עטרה ד

משתמש מקצוען
הגשם בחוץ הרטיב את כולי. פתחתי את דלת הדירה, מתנשפת מהאוויר הקפוא שבחוץ. שקט קידם את פניי.

שקט מוחץ.

שקט כל כך הפוך ממה שאני.

שקט שקט.

התייישבתי על הספה, מסתכלת סביב החדר המרווח, המסודר. למה כל כך מסודר פה? חייבת לבלגן קצת. הוצאתי מהתיק את המסמכים הבודדים והנחתי על השולחן כביכול באגביות.

עוד לא מבולגן.

חייבת מישהו שיבלגן לי את הבית.

לא יכולה ככה. גם ככה אני במצב רגיש היום, והסדר והשקט מוציאים אותי מהדעת.

נסיתי לזמזם משהו, להפר את השקט. אבל הזיופים צרמו לי. והשקט הזה. מה יהיה איתו?

תוכי. צווח קול בתוכי.

מה תוכי?

תוכי.

תוכי. תפסתי את הראש. כנראה זה מה שקורה אחרי השקט, קולות בראש. ציפצופים עדינים נשמעו מתוך הראש שלי, מצווחים צווחות תוכיות.

#

הרוח בחוץ הדפה אותי לתוך הדלת, פתחתי את דלת הבית. צווחות נלהבות של תוכי יוסי קידמו את פני, התקרבתי לכלוב הלבן והתיישבתי על הרצפה. הבטתי אליו, מקורו הצהוב קיפץ בלי קול.

אושר מילא את ליבי. הרעש והבלאגן עשו לי טוב. הנעימו לי פטפוטיו חסרי המשמעות. מלמלתי לו, "פטפט. תוכי יוסי. מלא את הלב שלי, הריק". הוא קיפץ בין העפר הצהוב לסורגי הכלוב, מלהטט בין עיניי.

הוא רק תוכי. פתאום נפלה בי ההכרה, רק תוכי.

יום אחד יחלה. יום אחד ימות.

ויום אחד---- לא ימלא לי אוויר. הוא גם לא יביא לי עוד אושר. ימות בשקט בלי לוויה. בלי צווחות נלהבות וניכורי גרעינים.

ליטפתי את גבו, איבריו נרעדו, הרגישו את הפחד בלבבי. הוא צווח משהו, עניתי לו, "תוכי יוסי, צווח בקול. שלא אחשוב על היום בו לא תהיה".

הוא צווח וניכר גרעינים. משחק בנדנדה שעל הכלוב.

והבלאגן והרעש עשו לי טוב. מדחיקים את הפחד, נועלים אותו בכלוב. עד מחר.
 

שיילה

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
אני ואחי צעקנו והשתוללנו כל הבוקר. זרקנו אגוזי קוקוס על תוכים צווחניים והתנדנדנו על זנבנו עד שהסתחררנו.

כשאבא באזור כל האימהות מקשיחות עלינו שנעזור באיסוף האוכל ובניקוי הקטנים מפרעושים ונמלים. בבוקר אבא לא פה, הוא יוצא להביא אוכל.

באי שלנו אין הרבה שטח אבל הוא מלא עצים ומעיינות, אפילו מפל קטן נסתר שלפעמים אני יושב ונח שם בלי שאף אחד יושב לי על הזנב.

לקראת הצהריים יצאנו כמו בכל יום, להתרחץ קצת על החוף ולעצבן סרטנים מסורבלים, אין כמו הנוף הכחול הזה עד סוף העולם והריח המלוח שניתז על הגלים.

לפתע שמענו פיצוץ חזק מכיוון המים, נבהלנו מאד, אפילו יותר ממתי שאבא צועק ודופק על החזה שלו.

חבוקים זה לזה הבטנו בחרדה בגוש עץ גדול שקרב אט אט אל החוף, השמש סנוורה אותנו אך ראינו צלליות יצורים אוחזים בו וצועקים בקול מוזר.

היצורים נשכבו על החול, היה נראה שהם שמחים, התקרבנו אליהם בחשש, הם קופים ממש מוזרים אין להם כמעט שיער. וזנב, גם אם יש להם הם נורא מתביישים בו.

הם הוציאו משהו שחור ומוזר שהוציא קולות ודיבר איתם ואז הגיע מעופף ענק עם כנפיים על הראש שהעיף הרבה חול, אכל אותם והתעופף לו.

כשאבא חזר בלילה סיפרנו לו בהתרגשות כל מה שקרה, הוא הביט בנו במבט רציני עד שסיימנו ואז פרץ בצחוק, ליטף את ראשנו ואמר "אין כמו להירדם עם צ'יזבט".

הוא היטיב את עלי הבננה על גופינו ופנה לאכול עם המבוגרים. שמענו אותו אומר לאמא "את הדמיון הם קיבלו ממך. שובבים".
 

הנף מקלדת

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
שאון התזמורת התחלף ברעש מנוסת בהלה. מלווה בקריאות לחץ ומצוקה. לאחר כמה דקות החלו להישמע התחנונים. עד מהרה הם התחלפו במילים קשות וקריאות גנאי.

יקי ויסמן ואלירן נבות, צמד שוטרים מבכירי יחידת "חתונה, סוף.", עמדו במרכז הרחבה זקופים ונחושים. הכלה בעצמה ובעלה הטרי עמדו לידם, מנסים להציל את שארית חתונתם הקטועה. להימנע מהקנס כבר התייאשו, לפחות שתהיה חתונה.

נציגי החוק לא התרשמו. 'פיקוח נפש' הסבירו להם בתדרוך לפני חודשיים. ומאז כבר זכו לשים סוף לעשרות חתונות.
אין שום סיבה שדווקא החתונה הזאת תמשיך להתקיים.
אולי יש....

מכיוון בימת התזמורת הריקה, צצה דמות. דמותו של הלך עוצמתי במיוחד ותמהוני להחריד. תלתלים בלונדינים גלשו במורד גוו השדוף, וביחד עם זקנו הסבוך השחור, העניקו לו מראה של נביא זעם ומוקיון. רק עיניו הבוהות ואוזנו היחידה המחודדת החזירו את הגיחוך על הניגוד המרשים.
לראשו כובע חזנים בוהק ורוד. ועטוף באדרת צמר גמלים במשתרכת מעל מכנסי עור נמר. ידו היחידה נעה מדולדלת חזור והלוך. ללא שליטה לעומת צעדיו הנחושים יציבים. את לבושו השלימו סנדלי נייליון, רק חדי מבט הבחינו שלא היו לו כפות רגליים.

החיזיון המפתיע השתיק את קולות הויכוח, כשהתקרב לזירת ההתגודדות, ידם של השוטרים שכבר החלה לרשום את דו"ח, נעה בזריזות לעבר האקדח.
בתזמון מדויק, הוציא ההלך מאחורי אוזנו, נבל חסר מיתרים. ביד ימין רועדת החזיק אותו, כשמצד שמאל החל לצוץ גדם יד מתחת לאדרת. ההלך מתח את ראשו לאחור כל גופו צמח במטר נוסף, ומתוך הנבל החלה להישמע מנגינה קסומה. ניגון חופה.

קול הניגון כאילו בקע משמי מרום. מרעיד כל אוזן...

* * *

ראש כולל 'המקובלים' הרב יהודה שפיר. ישב ספון בקפסלותו. לצידו אברכים פרחי קבלה. מבטו בוחן את אלי שפיץ הכתב המוביל לעניני חרדים. בערוץ 30.

אלי שפיץ, האיש והביטחון העצמי, ישב והתפתל כשכל גופו מעלה פרכוסים. פניו הפוטוגניות מעוותות להחריד, ובמקום קולו הרדיופוני בקע מאפו קול מעוות ומרוסק.

"באתי לבקש תיקון"

"מי אתה?" הקשה ראש הכולל המומחה בדיבוקים ושאר תיקוני נשמות.

"אני נועם ספירסקי מהר שמואל". קרקר הקול.

"האם אתה חי או מת? ומה קרה לנשמתך האומללה?"

"נפטרתי מקורונה לפני שבוע ענה בחרחור. "בתחילת עונת החתונות, התקשרתי למשטרה כל ערב לדווח על חתונות שהתקיימו בניגוד להגבלות הקורונה, היו מרובות משתתפים." הקול השתנק בבכי, בעוד אלי שפיץ מתפתל בייסורים. "חשבתי שזה יחזיר לי את השקט והשלווה לחיים."

"לא מצאתי מנוחה בעולם העליון. כרובים אוחזי להט החרב המתהפכת רדפו אותי, הכעס עלי היה נוראי. שלחו אותי לבקש תיקון."

הרב צימצם את גבותיו המאפירות."למה נכנסת דווקא לגופו של האיש האומלל הזה?"

"האיש הזה, רשע מרושע. התרוצץ מחתונה להפגנה. הוציא דיבת אחיו בכלי התקשורת, רעה."

הרב התכנס בהרהוריו. לאחר, החל להתלחש עם צעירי המקובלים, מלחישותיו הקדושות נשמעו המילים, "עת לעשות לה'. הגיע הזמן לפעול."
בסוף הרעים בנחרצות: "תיקון נשמתך הדוויה, אם על ידך יתגלגל שתיעצר הגזירה לעצירת החתונות. תבוא אל תיקונך" "ואתה," הצביע אל הכתב המפרכס. "תסייע לשלימות התיקון"

* * *

השוטרים לא הספיקו לבצע תנועה נוספת, כשקול הניגון פגע באוזנם, ההלך המתנשא החזיק היטב בנבל ועם השתפכות הצלילים החל להתנועע בקצה אחיד, כשתלתלי ראשו פורצים במחול.
שני השוטרים קפאו בהתחלה, עם התגברות הניגון, החל הריקוד להשתלט על גופם. תוך דקות עמדו הצמד חבוקים במרכז הרחבה, סובבים את ההלך ונבלו.
קהל המוזמנים שהצטמק עם בוא השוטרים, חזר לגודלו המקורי, עמד משתאה בגורן מסביב למחזה.

מכשירי הקשר החלו לטרטר, "דוד לגוליית. יש קריאה לחתונה ברמות ג'. אשרו קבלה" איש לא הגיב לקריאות המוקד.
ארוע חריג. מספר ניידות נשלחו לתגבורת, ובזה אחר זה הצטרפו השוטרים למעגל דביקות נשגב, כשפיהם מצטרף לשירה "וובחוצת וובחוצות ירושלים."

כשכול שוטרי היחידה והתחנה כבר נעו חבוקים ומזמרים, הגיע המפקד פיני בטיטו אימת התושבים. שירת "המה כרעו ונפלו" פרצה בעוז, כשהצטרף אף הוא נרגש. ההלך המשיך לעודד את כולם בתנועות זקן נמרצות.
הקהל עומד מחריש.

מבעד לניגונים. נשמע קולו של הכתב לענייני חרדים אלי שפיץ, כשהוא מקליט כתבה למהדורת הערב: "מחזה מדאיג ומדהים בהר שמואל בפרוורי ירושלים. עשרות שוטרים מתחנות האיזור, נצפים בריקוד המוני, תוך צפצוף על כל ההנחיות וללא שמירת מרחק. ביניהם בכירי יחידת 'חתונה, סוף.' ומפקד התחנה פיני בטיטו. אובדן אמון מוחלט בנציגי החוק. וסיום דרמטי למבצע "חתונה, סוף."

הניגון הסתיים, באחת. עשרות השוטרים שעמדו מחובקים, התנערו מהטירוף בבהלה. מבטים נבוכים, מלמולים חרישיים והעלמות מהשטח.
צמד השוטרים הראשוני ויסמן ואלירן, הושיטו צ'ק שנרשם בחיפזון. זרקו 'מזל טוב' וחתכו.

בחסות בריחת המשטרה, החזיר ההלך המסתורי את הנבל לאחורי אוזנו, משך את גדם ידו לתוך האדרת, ובפסיעות מדובללות פסע אל החשיכה בכיוון קבר שמואל הנביא, סיים את תיקונו.
 

סיפור8

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד


הוא היה יחיד על הבמה, אורות רכים מופנים לעברו. מאות ראשים היו באפילה שמולו ורק עיניהם נצצו אליו.

ידיו הורמו בתנועה אלגנטית כלפי מעלה ועיניו נתלו אל עבר הזרקורים, כאילו מבקשות.

"אני יודע מהו תפקידי, אלוקים," אמר קולו הרך שנישא מתוך הרמקולים ברחבי האולם, "ואעשה אותו עד הרגע האחרון של חיי."

ובתנועה חלקה, דרמטית, מדהימה, נפרשו כנפיו לכל רוחב הבמה.

איוושת תדהמה מהקהל, ואז שטפו מחיאות כפיים את האולם כולו. המוני חיוכים בהקו מולו, חילופי דיבורים נלהבים, פה ושם דמעה נרגשת. עבור רובם הייתה זו הפעם הראשונה לראות זאת, והיה ברור שהוא עלה מעל כל הציפיות שלהם. הוא היה נפלא בעיניהם.

מספר שניות נוספות הוא נותר בתנוחה הזו עד שהמסך השקוף למחצה ירד, ומבעדו נראתה רק צדודיתו האפורה, פרושת הכנפיים. ואז הוריד את ידיו במתינות, התייצב מולם וקד. גל חזק יותר של מחיאות כפיים, ברחבי האולם קמו אנשים מהמושבים, האוויר באולם רעד.

כשיצא מהבמה אל מאחורי הקלעים בראש מעט מסוחרר, הרגיש מייד את הלפיתה של דיויד.

"מדהים!" צעק דיויד בתוך אוזנו. "מדהים, אדם, בלתי יאומן!"

אנשי ההפקה קיבלו אותו במחיאות כפיים ובחיוכים רחבים, כשהחיוך הרחב ביותר היה שייך לאריק ברנדמן.

"המלאך מגן עדן שלנו," אמר הבמאי בקול רם בעודו מתקרב אליו, ואז אמר יותר בשקט, "היה יוצא מן הכלל, בחורצ'יק. אתה המופע הכי טוב בעיר."

"תודה," השיב אדם בחיוך קל, מעט נבוך. מהר מאד הוגשה לו שתייה קרה וחמה, וערימה של קרואסונים חמים נדחפה לעברו ברגע שהתיישב. ברנדמן ודיויד פטפטו לידו בלי הרף על המופע שרק הולך ומשתבח, על הבעות הרגש המדויקות שלו ועל הסצינה הסופית ששוב הותירה את כולם נפעמים. סול הצטרף ותיאר את ההתלהבות שמורגשת ביציאה מהאולם וחיוה את דעתו שמחר המופע יככב עוד הפעם בעיתונים המרכזיים. העוזר של ברנדמן שאל אותו בדאגה האם הוא רוצה כיבוד אחר, מזכיר לו שארוחת הערב מחכה כמובן בוילה.

אדם השיב לעוזר בשלילה ולגם עוד קצת מיץ מהקש שבכוס. האנשים שעמדו סביבו כבר היו שקועים בשיחה קולנית ונלהבת על השאלה אם זה הזמן לייקר את הכרטיסים, והוא ניצל את הרגעים האלו כדי להגניב מבט אל דמותו במראה. נער יפה, שהכנפיים האפורות והגלימה הלבנה רק ייפו את תואר פניו, מוקף אנשים, מוקף אהבה והערצה. ומשום מה, ובצורה מטרידה כל כך עד שניסה לדחוק את המחשבה הזו מייד, הנער הזה היה נראה לו גם דיי בודד.


-


זה קרה בדרך חזור. הוא התבונן מחוץ לסדק שבחלון הרכב על הירח החרמשי כשלפתע תנועה שחורה בשמיים תפסה את מבטו. לרגע שאל את עצמו אם זה היה דמיון, ואז בלימה פתאומית של המכונית טלטלה אותו קדימה.

"מה זה היה?" שאל ברנדמן לצידו בשמץ בהלה.

"כנראה פנצ'ר, אדוני," אמר הנהג, מדומם את המנוע ופותח את דלת הרכב. "אלך לבדוק."

אבל הנהג לא חזר. מבעד לחלונות הרכב המושחרים, שהיו סגורים כמעט לחלוטין, הם שמעו רעשים של חבטה, גניחה, ועוד קול שהיה דומה לקול של גוף שמתמוטט על הקרקע. עיניו של ברנדמן נפערו בבהלה ובתנועה מהירה, מעט רועדת, חילץ את מכשיר הפלאפון מכיס החולצה והחל ללחוץ על המקשים.

אדם הרגיש את ליבו הולם בחזהו. המכונית הייתה כבויה וסביבם היה עכשיו רק שקט.

שקט כמו במלכודת.

"סול מאחורינו, לא?" לחש לברנדמן.

אבל לא היה לברנדמן הרבה זמן לענות. הדלת שלצידו נפתחה בתנופה ויד גסה אחזה בצווארנו וסחבה אותו החוצה, מטילה אותו בברוטאליות על הרצפה. מצחו נחבט על האספלט והיה נראה שהוא איבד את ההכרה. אדם הפנה את ראשו חזרה לדלת שלצידו וניסה למשוך את הידית בטירוף. היא לא נפתחה.

אלוקים אדירים, אני חייב לצאת מכאן.

ולפתע, מול עיניו הקרועות, החל חלון המכונית השחור לרדת אט אט, ופנים מחויכות של גבר צעיר נגלו אליו.

"היי," הוא אמר לו. "הגענו."

זה היה שבריר של רגע שעיניו הירוקות והמחויכות של האיש הביטו בעיניו, ובאופן בלתי מובן משהו במבטו היה רך, כאילו הם מכירים כבר שנים. אבל אז נשמע קול יריה, והעיניים הירוקות הורמו מייד אל עבר הרעש.

"הלר!!" האיש הצעיר נזעק. אדם הפנה את מבטו לצד השני וראה את הגבר שתפס לפני כן את אריק נופל כעת לכריעה על הברכיים, גונח. משהו במראה שלו תפס פתאום את עיניו של אדם, והעולם כולו נעצר.

"קח אותו, מ-מתי," פלט האיש בעל הכנפיים השחורות, ידו האחת תופסת בזרועו בכאב, "אל- אל תעזוב אותו."

נראה היה שלוקח למתי רגע לחשוב מה לעשות, אבל אז עיניו הירוקות ננעצו שוב באדם, ברק חולף בהן.

"קדימה," הוא אמר, "יוצאים."

בתנופה קלה פתח את דלת הרכב, ולשבריר שניה היה נראה כאילו הוא ממתין שאדם ייצא מעצמו אל הסכנה.

"תתרחק ממנו או שאני יורה," קולו הנוקשה של סול, שהלך והתקרב למכוניתם כשאקדח אחוז בידיו, מילא את החושך שסביבם.

מתי לא המתין עוד. הוא נרכן לעבר אדם ותפס בחוזקה את זרועו, כשבעיניו הבעת בהילות. "אתה יודע לעוף?"

זו הייתה שאלה מוזרה, ומה שהיה עוד יותר מוזר הייתה העובדה שלפתע קלט אדם שגם לאיש שלפניו היו כנפיים. זוג כנפיים. אפורות. כמו שלו. המחשבות נאלמו בראשו.

"אני-" התחיל לומר, ואז שיסעה הצרחה של סול את האוויר. "אמרתי תתרחק!"

לפתע התקרב האיש עם הכנפיים השחורות במהירות לכיוון סול, שמיהר לכוון את האקדח לעברו. מתי תפס את אדם בחוזקה ומשך אותו מהרכב. ובאותו רגע שירייה נוספת פילחה את הלילה פרש מתי את כנפיו.


-


הם עפו זמן ארוך. שעתיים, שלוש, אולי יותר. ואם בהתחלה חש אדם דחף מטורף להתנגד לידיים שאחזו בו, דחף שהוחלף אחר כך בפחד משתק מנפילה אל התהום, הרי ככל שהלך הזמן התעמעמו שני הרגשות האלו ואת מקומם תפסה השתאות.

הירח הענק ליווה אותם במסעם, מאיר את העננים האפורים באור לבן ורך. אינסוף כוכבים עטפו אותם מסביב, כשמתחתיהם התחלפו הנופים משדות רחבים לערים מנצנצות בתאורת לילה. ומלבד הרחשים העדינים ממשק כנפיו של מתי הייתה שם רק את הדממה העמוקה ביותר שהכיר אדם בחייו.

כאשר הם סוף סוף עצרו החלו השמיים במזרח להצבע בגוונים רכים של סגול. האיש המכונף ירד ברכות לעבר אחד הגגות ושם הרפה את אחיזתו מאדם. הוא הלך לצד ועצר את הדמעות שבעיניו, ובשקט של הלילה התאבל על הלר.

אדם היה קפוא, ורק כשרגליו סוף סוף ניצבו על האדמה נזכר גופו להתחיל לרעוד. זה לא היה רק רעד של קור.

"מי- מי אתה?" שאל בשפתיים רועדות.

מתי התבונן רגע אחד נוסף בלילה השחור, מנסה לאצור את הכאב, ואז הסתובב אל אדם.

"באתי לקחת אותך, נסיכותך." קולו היה שקט מאד. "כמו שאביך ביקש."

אדם תלה את עיניו באיש המכונף. זה היה נשמע לו מטורף לגמרי אלמלא כל מה שידע והכיר על העולם כבר נשבר הערב לרסיסים.

"יש עוד- יש עוד כמוכם?" הוא שאל.

הפתעה חלפה בעיניו של מתי. "וודאי. מאות."

שקט השתרר על הגג. אדם לא מצא מילים.

קולו של מתי היה נמוך, תמה, והוא התקרב לאט לעבר הנער. "לא ידעת?"

אדם הניע את ראשו, כביכול מנסה לסדר את מחשבותיו. "ואיפה הם נמצאים?" שאל.

"ביערות העד. בערים רחוקות. במקומות שלא יוכלו לתפוס אותם לשבי. מסתתרים."

אדם ניסה לעכל כל מילה וכל משפט, ובעיניו התחוללה סערה.

מתי קלט את הסערה, וצעדיו נעצרו. "באנו להחזיר אותך למקום אליו אתה שייך. ככה אבא שלך, המלך זכרונו לברכה, ביקש מאיתנו."

המילים תפסו את תודעתו של אדם. את האגדות על היצורים המכונפים שנכחדו הוא הכיר. ובכל האגדות המלך שלהם לא היה סתם אדם מכונף. הוא היה אישציפור.

אבל הוא רצה לוודא את זה.

"אבא שלי... מה הוא היה?"

עיניו של מתי לא נעו מעיניו של אדם, ובקול רך מאד הוא אמר, "הוא היה אישציפור. והוא הציל את העם שלו מהכחדה."

הגועל עלה בגרונו של אדם. ציורים היסטוריים שונים של אישציפור עלו בזכרונו, ובכולם היה אפשר לראות יצור כלאיים מגעיל, מפחיד ודורסני.

"אני לא רוצה," הוא שמע את עצמו אומר בקול רם. פעימות ליבו החלו להאץ. "אני לא שייך אליכם. אני לא רוצה לבוא איתך."

תימהון חלף בעיניו של מתי. "מה?"

קולו של הנער המכונף היה תקיף יותר. "אני לא רוצה. אני לא רוצה לבוא איתך. תודה, אבל לא."

"על מה אתה מדבר?" שאל מתי, קצה של כעס מבעבע בקולו. "אתה רוצה להישאר שם?"

לאדם לא היה שום ספק. "כן," השיב. "לא ידעתי שיש עוד כמוני, וזה טוב... חשוב לדעת. אבל אני לא שייך אליכם. אני שייך למקום שלי."

מתי התקרב עוד צעד אחד קטן לעבר אדם. בעיניו חלף צל מסוכן. "ראיתי אותך היום," אמר. "אתה נראה כמו טיפש, אתה יודע? עושה הצגות עם הכנפיים. כמו ציפור בכלוב של זהב. ריחמתי עלייך שזה מה שמכריחים אותך לעשות. אתה אומר שזה המקום שלך? זה מה שנותן לך סיפוק?"

המילים היו חדות כמו חיצים, אבל משהו- אולי האוויר המקפיא של הלילה, או אולי העובדה שאבא שלו היה יצור מגעיל כל כך, ההפך הגמור ממנו, המלאך מגן עדן- העניק לו תקיפות.

"אני עושה מה שטוב לי. וזה טוב לעוד הרבה אנשים. אנשים אוהבים את זה."

"אה, כן?" הכעס היה כבר כל כך עמוק עד שהוא נפלט כצחוק גבוה, צורמני. "ציפור שיכולה לעוף, ועושה רק הצגות כל היום. זה נראה לך הגיוני? יש אנשים שכל מה שהם יודעים זה רק לעשות שטויות כדי שאנשים אחרים יאהבו אותם. אבל אתה יכול לעוף, ואתה תוקע את עצמך באדמה על שטויות."

"אלו לא שטויות-"

"ונראה לך באמת שהם אוהבים אותך? אם היה משהו יותר מעניין ממך הם היו קונים לשם כרטיס. הם אוהבים את עצמם ואתה רק אמצעי. אתה זמני. אתה כלום."

עווית של כאב חלפה בפניו של מתי, ואחרי מספר רגעים הוא כבר לא יכל להתאפק. ידו נשלחה לחפות את עיניו, וכשדיבר, הדמעות נשמעו גם בקולו.

"הלר סתם מת," הוא אמר, קולו מעומעם מתחת לידו. "ואבא שלך- אבא שלך סתם מת."

המילים הכו באדם כמו פטיש של מאה טון. הוא נעץ את עיניו במתי, חסר יכולת תגובה.

אבא שלו מת- - בשבילו?

אבל אחרי רגע קם משהו בתוכו והתנגד, מנער אותו. מה האיש הזה מצפה ממנו? שיעזוב הכל, סתם ביום בהיר? שיעזוב את הבית הענק והחמים, את ההערצה של האנשים, את תחושת הסיפוק? בשביל מה? בשביל להסתתר יחד עם עוד כמה שנראים כמוהו ביערות עד איכנשהוא בעולם?

"אני-" הוא אמר בטון נמוך, "אני לא אשם בזה שהם מתו. אני מצטער, אבל אני- אני לא רציתי את זה. אני לא שייך לזה. אני לא שייך אליכם."

היד נשמטה מהפנים, והעיניים ירוקות, שזכר של דמעות ניכר בהן וכעת בערה בהן אש, הביטו בו.

"אתה שייך לזה. אלוקים ברא אותך עם כנפיים. אותך הוא ברא עם כנפיים. הכנפיים הן לא בשביל להציג איתן. הן לא בשביל להראות אותן. הן בשביל לעוף. ואם אלוקים נתן לך לעוף ואתה רק הולך- אתה מבזבז את המתנה שלו. אתה לא חי באמת."

כמה רגעים ארוכים חלפו כשמבטיהם מתמודדים זה עם זה, ואז אדם הסיט את עיניו אל עבר הנוף הפרוש מולם. הנוף כאילו הזמין אותו להביט והוא פסע לעבר קצה הגג, מותיר את מתי מאחוריו. הוא התבונן על העיר שחלונות בנייניה שיקפו את אור הזריחה, ואז רחוק, אל האופק שהחל להאיר.

לא היו שם מחיאות כפיים. לא היו שם אנשים.

היה שם שקט. היו שם מרחבים אינסופיים. מרחבים שבהם יהיו רק הוא ואלוקים.

ולפתע קלט שהוא רוצה את זה.

הוא רוצה לעוף.
 

מוצג

משתמש מקצוען
עריכה והפקת סרטים
בס"ד

"שאני אבין, אתה ידעת עליה עד היום ולא ספרת לי?"

"כן".

"למה?"

"קח, תקרא" רוני קרב לנועם את החוברת, מצביע על הפסקה האחרונה.

אתם בוודאי שואלים את עצמכם, אם אכן קיימת הדוכסית, מדוע לא באו אליה אלפי אנשים?
ובכן, האגדה טוענת שלדוכסית השפעה מסוימת, לא מפורט מהי, שמשפיעה על האדם באופן שהוא לעולם לא יוכל לשוב להיות מה שהיה קודם.


להט הרפתקני נצץ מעיניו של נועם כשסיים לקרא. רוני הביט בו מפוחד.

"קדימה, תן ת'מפות".

"אתה לא רציני!".

נועם התרומם מהספה, התקרב לניילונית הקרועה למחצה והחל נובר בה. לאחר שניות ספורות נגלו המפות.

"אוקי השאלתי אותן, אשתדל להביא לך פוסטר מהדוכסית".

"נועם חכה" רוני עצר אותו בידו, מביט בפנים המיוזעות, הסמוקות מהתרגשות, "לא אכפת לך ממה שעלול לקרות?"

"לא".

- - -

להודיע-הוא לא צריך לאף אחד. כמה נפלא להיות רווק? בן יחיד, שאינו חייב דין וחשבון, להורים חצי סניליים?
ההתארגנות ארכה שבועיים תמימים. היא כללה מחקר מקיף ויסודי על המקום והצטיידות מיטבית למסע.
בלילות ישב וקרא בשקיקה תיאורים על הדוכסית. וככל שהעמיק עוד, ההתרגשות שברה שיאים.
הדוכסית תוארה כמין חד קרן, רק בגודל של חמישה. גופה צבוע בכל צבעי הקשת, עיניה שקופות כבדולח.
כל חלומותיו בלילות הבאים עסקו בה.

- - -

לא יאמן, אבל הוא שם. ברוך הבא. איי סישל, לא רחוקים מחופה המזרחי של אפריקה, קדמו במסתוריות את פניו.
גלויה מרהיבה הזדקפה לעיניו. הוא טייל בארצות רבות, אך מקום מפעים שכזה, מעולם לא ראה.
הוא הביט במפות ולחילופין על צידה של השמש, תווה את מסלולו.
הדרך שיש לו לעשות, ארוכה. מאד. ואילולי לא הייתה בוערת בליבו התשוקה העזה, היה מתייאש.

הזמן חלף מהר. כשהלילה מחליף את היום וחוזר חלילה.
ציפורים יפיפיות, אינספור ירוק רענן, ומים שוצפים בחדוה, סחטו ממנו קריאות התפעלות ספונטניות והבזקת פלאשים.
ככל שהתקרב יותר, עלה מפלס המתח. ואף החל לחוש תחושה מציקה של חרדה.
איזו השפעה יש לדוכסית?, השאלה העסיקה אותו רבות. הוא הבטיח לעצמו שהוא לא מתקרב. אפילו לא קצת.
ובכל זאת. המועקה שכנה עמוק בליבו. החוש השישי דחף אותו להתחרט ברגע האחרון. אך הגירוי העצום גבר עליו.


השמש שוב שקעה. העצים נעו קלות, והירח שלח גלי אור עדינים.
ממקומו על אדמה, לא יכול היה לראות כמעט דבר, אך ידע שהוא כבר באזור. זרמים קרים עברו באיבריו, מצמררים אותו. רעד ערפל את מוחו, השילוב של אלה, גרם לו לשקוע בתנומה עמוקה, מבורכת.


קולות חלחלו לאזניו. עיניו נפתחו במהירות. הקולות נמשכו. הוא התרומם באחת, מבוהל, מספיק להתחרט שבע עשרה פעמים על הצעד הפזיז שעשה. הרים את ראשו, מנסה לגלות את המקור. ואז, נראו למולו אורות קלושים.
דפיקות ליבו עלו למעל המקסימום האפשרי. זעה, בניגוד למזג האויר הקריר, זרזפה מפניו.
הוא אילץ את עצמו להירגע, להסדיר נשימות, ואז, באומץ שלא ידע שקיים בו, החל לצאת בהססנות, אל מעבר לשיחים.
האורות הקסומים התגברו, עד כדי סנוור, הוא אימץ את עיניו להביט. ואז, הוא ראה אותה.

על גבהה מרשימה, תחת לצעיף של כוכבים. היא נצבה. הדבר היפה ביותר שראה מעולם.
הדוכסית.
זקופה, אצילית. פרוותה צבועה בשלל צבעים בוהקים, מנצנצים למרחוק. בעיקר שלטו בה הטורקיז והוורוד. מדי כמה שניות היא מתחלפת לצבע שקוף כקרח, תוך שצבעיה המקוריים משתקפים בו בעדינות כובשת.
עיניה משורטטות לאליפסות יפיפיות, פיה מצויר, וצבעו ורדרד מבריק. קרן כסופה מנוקדת בטורקיז עמדה זקופות על ראשה. וקולות נעימים יצאו מפיה.

הוא סטר לעצמו על הלחי. צבט באכזריות. אך החלום לא פג. לאחר ניסיונות כושלים להתעורר, החל להבין שזה אמיתי. עצמת הרגש שגעשה בו באותה הזמן, הייתה לפחות של עשרה אנשים רגשנים במיוחד. הוא הרגיש איך האושר גורם לו לרחף.
דמעות ירדו במורד לחייו, והשתקפו עם הילתה של הדוכסית. הוא עמד שם מולה, ולא ידע את נפשו.
לפתע, משום מקום, התקרבו בדממה עוד דוכסיות, בגדלים שונים. הן נעמדו באמצעה של הגבהה, וגרמו לו לקרוס על האדמה משום שלא יכול היה להכיל את עצמת התחושות.

הוא ישב שם. לא נע. לאחר שהתאושש במעט, הוציא את מצלמתו ביד רועדת, אך האכזבה חתכה בבשרו. אורותיה של הדוכסית, טרפדו את התמונות.
כשהחל השחר לעלות, הדוכסיות נעו במהירות ונעלמו.

ורק אז מחשבת בזק הבזיקה במוחו.

היא משפיעה על האדם באופן שהוא לעולם לא יוכל לשוב להיות מה שהיה קודם.

הוא ראה אותה. והוא בריא ושלם. שום דבר לא השתנה בו. האם הכל המצאה? או שאולי לוקח זמן עד שמשהו קורה?
הוא נעץ את ידו בשקע חלול אשר בגזע העץ שלידו, ומבע מהורהר על פניו.
לפתע הרגיש תחושה מציקה. כאילו מישהו מביט בו. הוא הטה את ראשו לאחור, ולבו איים להיתקף בשנית.

לא הרחק, בינות לסבך עצים, עמד אדם. יפה תואר. שערו, בלונדיני ארוך, נשפך באלגנטיות על כתפיו. עיניו החומות צופות בו.
נועם התרומם במהירות, וקרב בזהירות אל הכיוון.

"מי אתה?" רגע, למה שהוא ידע עברית?

"שלום גם לך" אמר הזר בנעימות, תוך ששפתיו התחייכו וניצוץ מוזר באישוניו.

הזר הרחיב את חיוכו, אל מול מבטו המעורער של נועם. הוא התיישב על הדשא, וקבע בשקט: "באת לכאן כדי לראות את הדוכסית" נועם הנהן.

"שמי ליאו, מה שמך?" הוא החווה בידו על הסלע הסמוכה, מסמן לנועם לשבת.

"נועם".

"ובכן נועם, אתה נראה לי מהורהר, אני צודק?"

"האמת. כן. ראיתי אותה. והכל בסדר. אני מנסה לחשוב מה השתנה בי".

"אתה רוצה לדעת?"

"כן".

"בוא אחרי".



הם צעדו זמן סביר. שאלות אודות ליאו נקרו במוחו של נועם, אך הוא העדיף לשתוק כעת.
טיפסו על הר מעט תלול, ואז ליאו הצביע אל צד מערב.

"ראה" ליאו הביט בנועם בריכוז. נועם הסב את מבטו לכיוון, מולו נראו מפלים שוצפים בגובה עצום, נשפכים לבריכת מים יפיפייה, אשר הייתה ממוסגרת בשורות צפופות של וורדים רעננים.

"מה אתה אומר על זה?"

"נחמד".

"וזהו?" ליאו שיחק את עצמו תמה עד מאד. נועם הנהן.

"הרי לך התשובה".

"איזו תשובה?" האיש הזה נורמלי?

"מהי השפעתה של הדוכסית"

"אני לא מבין כלום".



השמש התקרבה למערב, הרוח גברה, מנשירה עלים על האדמה. ליאו התיישב ברגליים שלובות, שערו מתנופף קלות, והוא מדבר בלחש.

"המפלים הללו, היו אמורים לגרום לך לזרוק לפחות עשרה קריאות התפעלות. אני מתלהב מהם בכל פעם מחדש. ואתה אומר שהם נחמדים. זוהי התשובה.
הדוכסית נחשבת לאחד המראות היפים ביותר בעולם, ומשום זאת, מי שרואה אותה, יכולת הריגוש נעלמת בו. מעתה, לא תתלהב יותר. שום חוויה לא תרגש אותך. וזאת משום שהגעת לסף. החיים שלך ימשיכו להיות רגילים, אבל ללא שום זיק. ללא כל התפעמות. אתה תחווה דברים ולא תבין איך כולם כל כך נהנים, ואתה נשאר פסיבי. תהיה מתוסכל, ותרגיש שאבדת את משמעות החיים".

נועם הביט בליאו בבעתה. לא יכול להיות. ליאו משקר.
רגע! הנה ההוכחה שהוא משקר! הוא עצמו ראה את הדוכסית, ואמר שהוא מתלהב מהמפלים בכל פעם מחדש.

"אני יודע על מה אתה חושב עכשיו. איך זה לא קרה לי. ובכן זה בהחלט קרה".

"אז שקרת שאמרת שאתה מתלהב?"

"לא. אמרתי אמת"

נועם הרגיש שהוא מתפוצץ. שבריר שנייה לפני שפצה את פיו כדי לצעוק, ליאו תפס את רשות הדיבור.

"דברתי אמת כי יש דרך חזרה".



הם צעדו בדממה, תוך שליאו מדבר בנחת.

"אני גם כמוך, הייתי נער הרפתקן במיוחד. הבילוי היה מרכז חיי. באחד הימים, הגיע אלי מידע אודות הדוכסית. אני לא צריך לספר לך מה הרגשתי כשגיליתי זאת. קראתי רבות על הנושא ואף שהגעתי לסעיף שמדבר אודות השפעה כלשהיא שלה, לא נרתעתי. ואז, ביום יפה במיוחד, יצאתי לכאן. וראיתי אותה.
ישבתי כמה שעות ופשוט הבטתי בה מוקסם. כשעולה השמש, כידוע לך היא נעלמת. אז בינתיים טיילתי, הגעתי למפלים כאן, הסתכלתי עליהם כעוד דבר חמוד שקיים. המשכתי וראיתי נופים הזויים והרגשתי כלום. פתאום הבנתי שמשהו כאן מוזר.
חזרתי במהירות לארצי-שוויץ והדבר הראשון שעשיתי זה לרוץ לספריה. חיפשתי ספרים בנושא, ולא מצאתי מאום. לבסוף, באחד מגנזכיה העמוקים, מצאתי מסמך נושן של אדם שהיה אצל הדוכסית. בשונה ממני, הוא היה סטודנט גאון לפסיכולוגיה, והבין את ההשפעה. הוא כתב אותה שם, מנומקת היטב, וחתם את המסמך בכך שהוא עומד להתאבד. אין לא סיבה להמשיך לחיות עוד.
נשברתי. רציתי ללכת לפרוק להורי, אך אז הבנתי שבמידה ואפצה את פי ואספר לאנשים שהייתי שם, זה יגרום לעוד פוחזים כמוני לצאת לראות את הדוכסית. ולא יעזור אם אבהיר את הסכנה שבכך. אז שתקתי. חיי הפכו לחד גוניים. במילים פשוטות, מדכאים. בסופו של דבר החלטתי לחזור לדוכסית. הרי בכל מקרה היא לא תפגע בי יותר.
הגעתי לשם שוב, ישבתי מולה ופשוט בכיתי. ואז החל גשם. קמתי לחפש מקום מחסה, ורק אחרי זמן רב, כשכולי רטוב, מצאתי מערה. נכנסתי. ונרדמתי. כשקמתי בבוקר. לא היה לי לאן לצאת. המערה נחסמה מגל אבנים. היה לי נס שמים זרמו בנקיקים. ואוכל רב היה לי בתרמיל.
יום יום חפרתי באדמה. ולאחר חודשיים, מצאתי את עצמי בחוץ".

ליאו עצר בפתאומיות את שטף דבריו, והצביע על מערה ענקית.

"כשיצאתי ממנה, הבנתי שתקופה הקשה בחיי, הסתיימה".

נועם מצמץ, מנסה להבין, אך אף קצה של הבנה לא הגיע למוחו. הוא סקר את המערה, מנסה למצוא רמז קל, אך לא היה דבר.
ליאו קרב אליו, הניח יד על כתפו, ואמר בלחש: "אם הנך רוצה שההשפעה תפוג, היכנס למערה לחודשיים".

"מה??? למה???" נועם הביט בו המום. כמעט והיה מוכן לחתום על כך שהאיש איבד כל הגיון.

"כשיצאתי מהמערה" אמר ליאו, "חשתי את אותן תחושות שהספקתי לשכוח. השמש המהמה אותי ביופייה. העצים גרמו לי להסתחרר מאושר.
כשהתעשתי, הבנתי שגיליתי את התרופה. ההסתגרות במקום אפל, מבלי לראות דבר פרט לסלעים, היא זו שגרמה לריפוי.
מאז, עשיתי קורסים מרוכזים של מספר שפות עיקריות, כדי שאוכל לבוא לכאן כמה פעמים בשנה, לעזור לכל הפוחזים כמוני שמגיעים עם התלהבות כל כך גדולה וכשיוצאים מכאן, הם נותרים בלעדיה.
זו השליחות שלי".

נועם השפיל את עיניו. נותן לדברים לחלחל אל ליבו. למוחו המסרב להבין, להאמין.
אין לו הרבה ברירות. הוא הביא את עצמו למצב הזה. וכעת הוא צריך לשלם.
הוא התקדם בצעדים שקטים, ממאנים, עד שהגיע למבואה. סובב את ראשו לאחור, ליאו עמד שם שותק. ואז התקרב.

"נועם, המצב שלך שונה משלי. כשתכנס למערה, תמצא בה קופסאות שימורים, חטיפים ובקבוקי מים מינרלים. בנוסף יש שם תשבצים, סודוקו וגם-"
הוא נעצר לרגע, "אתה יהודי נכון?" נועם הנהן בחולשה, תמהַּ. ליאו המשיך "לפני כמה שנים, היה כאן ישראלי ובניגוד אליך הוא היה דתי. הוא הביא עמו ספרים וכשנכנס להסתגרות היה איתם רוב זמנו. הוא השאיר אותם שם וביקש ממני למסור לישראלי הבא שיבוא שהוא מוזמן לקרוא בהם".

נועם כמעט ונכנס, שולח מבט אחרון סביב, ואז נזכר לפתע. "ליאו, הרי מאז שיצאת, באת לכאן עוד פעמים וראית את הדוכסית, אתה רוצה לומר לי שבכל פעם נכנסת שוב למערה?"

ליאו חייך. עיניו החומות הצטלבו עם השמש. "נועם. מאז, לא ראיתי אותה שוב. לא חיפשתי אותה. מוטב לי להתרגש יום יום מאורה של החמה, ולא לאבד את היכולת הזאת, בגין הנאה זמנית גדולה ככל שתהיה".
 

MORIYAT

משתמש פעיל
בס"ד

באח העתיקה ריצדה אש זהובה, מטילה צללים על התקרה המקומרת שהתנשאה אל על. שבעה עמודי שיש תמכו בה סביב, נראים כְּנֵרות דונג אימתניים שנמסים אל חולות המדבר.
מדי לילה היו שורקות רוחות קרות בין העמודים, מהדהדות באלפי קולות, מכות בקימורי התקרה ובאש המלחשת.
אך כעת שתקו הרוחות והאש גם היא, מכושפת, לא השמיעה רחש.
השמיים היו אפלים וכהים ורק חרמש זהוב, דקיק, נצנץ אי שם.

זה יקרה עוד מעט---

נצח עבר, אולי אלף שנים, מאז זלגה טיפה נוצצת מהחרמש ונגעה באדמה, מרעידה אותה. עמודי השיש בערו אז באש עצומה, לוהטת, וכששקע הכל והאיר השחר באור חיוור, חיים חדשים באו לעולם.

וטיפה זעירה גלשה כעת על קצה החרמש, כמו דמעה.

צווחה נשמעה מרחוק, מהדהדת בשממה. הטיפה הכסופה צנחה באיטיות, מרחפת.

הצווחה הדהדה שוב, מיוסרת, והאדמה הזדעזעה.
רוחות ששתקו החלו לשרוק, מעיפות עננות חול ואבק שחור, מסמא. טיפות זעף אפורות נטפו ממעל, כבדות ורטובות, והאש שבאח עלתה למולם; אדומה, עצומה.

הוא נרעד. זה קורה.

כמו ניצוץ בוער הבליח בקצה האופק, חוצה את השמיים, מותיר שובל זוהר, מתפורר. חג במעגלים, יוצר ברקיע גלקסית ניצוצות; זהובים. ורודים. כתומים. סגולים. מנסה לדאות מעלה, וכושל. מעופף מלַהֵט, הרוחות מכות בו, והטיפות, והוא בוער באש שלא דועכת.

גם האש באח בוערת. היא לא כבתה מעולם.

עף כסופה בין עמודי השיש הבוערים, וכמו מגנט משכה אותו האש שבאח והוא שקע בתוכה, עוף חול יפהפה, אפוף באש זוהרת, מצווח.

ידע שלא לנצח יחמוק מהאש. ידע שיצטרך גם הוא לגעת במוות ולשוב ממנו. ידע שיבקע מחדש, זך וטהור. וגם ידע שזה יכאב, ולא ידע עד כמה.

הוא נשרף, הוא כּלֵה, הוא הופך לאפר מת.


זה שורף, להיוולד מחדש.


להיטהר.

כמו עוף חול

צילום מסך 2020-11-02 231836.png
 
נערך לאחרונה ב:

הני ר.

משתמש סופר מקצוען
הפקות ואירועים
מלחמת מחשבות.

כולם פחדו מהסיליפוטים.
אינספור אגדות הילכו אימים על כל תושבי הכרך הגדול.
מיד שהגעתי לגיל שלוש עשרה, אחרי 'הטקס הגדול' שוחחו איתי המבוגרים בכובד ראש והורשתי לחצות לבדי את הנהר.
זה היה יום גדול בעבורי.
אבא ואמא ליוו אותי לשלום וצפו בי מרחוק כהשתקרבתי לשפתו.
שיננתי את הכללים ולמרות שידעתי אותם ישר והפוך הלב שלי דפק כמו שעון אורלוגין חדש.
סבא דיבר בראשי 'הסתכל ימינה ושמאלה, אם אתה מזהה סיליפוטי עליך לתת לו לעבור שכן כתוב "אל תיכנס בפיתוייך בטוען ונטען".'
'הזהר בעיקר מסיליפוטי אדום' הוסיף לי אבי.
והכי דיברתה של אמא, 'אם ח"ו פגע בך סיליפוטי הזהר שלא יתפס בסוליית נעלך, ואם חס ושלום נתפס, אל תתן לו להתפס בנעלך השניה'.
אמא לא הסבירה יותר מידי.
אבל ידעתי וידעו כל תושבי הכרך כי אם נתפס בך סליפוטי בשני הסוליות אזי הוא כבעל הבית, ויכול לקחת אותך לאן שיחפוץ.
חרדתי על חרותי.
ליחששתי את כל הכללים שלפתע חריקה צורמנית של צחוק חלול הגיע לאוזניי. קפצתי בבהלה ולשמחתי הסיליפוטי שעט לדרכו.
הוא לא פגע בי.
חציתי את הנהר.
נשפתי נשיפת מאמץ ארוכה ועל אף זהירותי המופלגת ראיתי סיליפוטי מתקרב אליי במהירות הבזק ונצמד לסולייתי.
ברגע הראשון נאלמתי דומיה.
לא הצלחתי להזכיר לעצמי מי אני ומה מעשיי כאן.
הוצאתי מכיסי את רשימת הכללים וקראתי אותם. אט אט שבה אליי דעתי.
"אני הוא לא אתה. אין אתה קשור אליי בשום דרך. אני בוחר לרכז את מחשבתי במשהו אחר."
תוך שניות אחדות הסיליפוטי התגרד מעצמו ונפל כמו נשל בתחילתו של קיץ.
נשארתי וחרותי בידי.
בדרך חזור ראיתי כמה מחברי, נערים צעירים שהסיליפוטים תפסו אותם בשני רגליהם.
הם דיברו סיליפוטית.

כבר לא יכולתי לצעוק להם את רשימת הכללים.
 

אי פה אי שם

משתמש מקצוען
בהתחלה זה לא כל כך הפריע לה. לדינוש. היא הייתה מציצה לרגע ומיד רצה הביתה. תמיד בלובי הוא היה נעלם. "נראה אותו נכנס לפה", חשבה. "וואי מה הוא יחטוף מאבא".

עם הזמן היא הייתה רק פוזלת לכיוונו, מוציאה לשון גדולה גדולה כמו שציפי הגננת לא מרשה, וממשיכה הלאה כאילו לא אכפת לה. לא אכפת לה בכלל.

בהמשך היא בדקה בדיוק איפה הוא מחכה לה, ויותר למכולת היא לא הלכה. גם לא לדודה מירי ליד הגינה. אמא לא הבינה מה קרה, אבל רק דינוש שמה לב שהוא עוקב אחרי כולם. אחרי מוישי, אחרי שפרה השכנה מלמעלה, ואפילו אחרי מרקו הקבצן המסכן.

פעם אחת היא העיזה לצעוק לו בלי שאף אחד ישים לב, שאם הוא לא יפסיק היא תשפוך עליו מים, ואפילו תזרוק עליו אבן. הוא נורא התעצבן והתחיל לרוץ אחריה עד הבניין החדש של 58. מפחיד.

פעם אחת כשהיא חזרה הביתה בוכה, אמא ליטפה אותה ושאלה אם מישהו הציע לה ממתק ברחוב. דינוש הנהנה בראשה מצד לצד בנחרצות. ממש לא. הוא אף פעם לא דיבר אתה מילה, רק מפחיד וזהו.

יום אחד מאוחר בלילה כשניסתה להרדם ולא הצליחה, שמעה פתאום את אבא ואמא מדברים במטבח. הם דיברו עליה. אמא התייפחה ואמרה שהיא לא יודעת מה לעשות, "הילדה פשוט רועדת מהצל של עצמה".

מאז דינוש יודעת איך קוראים לו. קוראים לו - הצל. רשע אחד.
 

shira bira

צוות הנהלה
מנהל
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
מאת הניקית @Doe

הוא יודע שזה משונה, אבל לא אכפת לו.

הוא הראשון וכנראה גם האחרון שדבק בזה הוא אוהב את זה מאוד וזה חשוב לו. הוא אפילו לא יודע למה.

הוא פשוט רוצה.

הוא שמע משחר ילדותו את מוריו נדים בחמלה לילד בעל עיני הלילה וראש גדול מביצת יענה שרוצה דברים, רוצה להיות הראשון, רוצה לקבל ממתקים רוצה שישמעו אותו ורוצה להיות דוקטור כשיהיה גדול.

ותמיד, תמיד כשגילון חזר עצוב כי הוא ראה את המבט שלהם, של האנשים שסביבו והלב הקטן שלו נצבט, הוא הלך לאמו. ועל אף ששמע פעם את מוכר החרצנים מצקצק בלשונו ומתבטא עליה 'האשה עם ראש כרוב' וגיחכו האנשים שסביבו ואף לא מחו כי הרי לא היה בזה שום גנאי. הוא רק התבטא על גודלו הטכני ביותר של הראש, מצא את עצמו גילון ביום שלמחרת עושה עיקוף גדול כדי שלא יעבור על פניו.
ולמרות הכל, רק שם מצא את נחמתו. רק אצל אימו בעלת העינים החכמות שתמיד הביטה בגילון הקטן עם העור השזוף בעצב ורק אמרה: "היעד הוא רק אתה והכוח שלך סוד השונות שלנו זה סוד העקשנות" וגילון הנהן בשתיקה כמבין וחש כי חבשה היא את ליבו.

לא סתם היה לו קשה, גילון היה משונה.
משונה כי יש לו רצונות.

***

במדינת הדיבל השמים היו כרגיל.

אויר סמיך וצבעיו תואמים להלך הרוח השדולים, שבמראם דומים לשדונים קטנים יחפי בהונות וחדי אף. כנפיהם התכלכלות מרחפות תדיר סביבם ונראה היה לעיתים כמתנתקים מגופם הקטן.
השדולים עשו את מלאכתם ובאו לבקר במוחות החפצים ברוגע, הם השכינו את השלווה ולקחו בתמורה את המשכן, את המקום, את היכולת להיות במוחות אנשי הדיבל.

גילון רק רוצה לברוח.

אין לו מה להפסיד, הוא לא משאיר הרבה מאחור.
אמו הטובה נאספה למקום של הרוחות. שבעת ימים גילון בכה אבל אחר כך הוא שמח. תמיד היה לאמו קשה היא תמיד היתה שונה, כמוהו משונה, הוא מקווה שעכשיו טוב לה יותר.

ואולי מוטב שאין לו למי להתגעגע שהרי כל ראשי המשפחה המונחים אחר כבוד ראש ראש בצנצנת ברונזה מכושפת, לחשו לו בערבים הקודמים כל יום באוזן את מנגינתם. את בקשתם לעזוב את הכל ולנדוד.

והוא שמע, והוא ידע שהם קוראים לו לגאול, אותם ואת כל העם. והיה ברור לו שזה מה שהוא יעשה.

גילון אוהב שררה ואין לו שום פחד להודות בכך הוא נהנה מלחוש את אנרגית הדוביס המנשבת ממבטי הערצה הוא מלטף את הקרניים שלה וחש חברה הטוב משכבר הימים.
ומי יודע ואולי יהיה זה הסיבה בסוף ליציאה שלו למסע.

"זז...בבבבשששששששזזזז..."

הקולות האלו!

גילון הרגיש שהוא משתגע והראש שלו הולך ונכחד הולך וקטן וכמעט נהיה בגודלו של כל ראש ממוצע במדינת הדביל, ביצת תרנגול.

אגדת עם על ממלכה שלמה של אנשים עם ראשים גדולים מביצה עלתה במוחו תוך ששני שדולים מתדפקים על מוחו בתמיהה מה ארע והוא מעיפם בבעיטה ללא שמץ של צער הרחק הרחק חזרה לשמי הדיבל הזועפים בגוני החום בוצי וקודר.

***

הוא ידע שהיה זה טעות לצאת ביום כזה, פרצוני הבקעות שמלבבים בחורף מתוך הביצות, שלחו את אימתם על אויר הדיבל וחרחרו בקולות חייתיים של צפרדע ושור גם יחד.

הראש של גילון דופק והצעות השדולים לרוגע תמורת משכן, הולכים ותכפים מרגע לרגע עד כי גילון חש שבסיום המסע הוא יחזור ללא שארית וזכר לעקשנותו וסרובו.

המזג אויר סמיך הרוחות שחורות ונראה כי כל השולטים בעולם הדיבל פתחו במלחמה במטרה למנוע מגילון להשיג את יעדו.

הימים חולפים השעות והזמן איבדו כבר את משמעותם, פניו היפות של גילון כבר הועמו מזוהרן עיניו השחורות כהו כעיור בדרכים. הוא תשוש כשבע ימים, הוא נאבק כבר בדרכו עם אריות תלעמים, שלהם ארבעה ראשים בעלי ארבע כוחות נפש. צלקת ארוכה עיטרה כבר את ירכו ממלחמתו על שפיותו עם שודדי המוחות, ולדרך אין כבר מטרה. למסע אין כבר טעם.

ציפורי החושך שרקו בעצב ונראה היה כי גילון וכוחותיו הרימו דגל לבן לכוחות הסובבים סביבו ליצורים הנלחמים בו.

הוא כמעט הפסיק לחלום הוא כבר כמעט הפסיק לרצות.

גילון כבר לא מצא טעם בחיים האלו ודמותו המאירה של אמו שהיתה תמיד בראשו שהחלה להתעמעם מקושי המסע גרם לגילון למצא עצמו מהין לשדולים שהשכם וערב מבקשים רשות לרפותו, להיכנס למוחו ולתת לו רגיעה, שפשוט יפסיק לחלום שיאמר די למלחמתו.

"טיפ..טפ טיפ.. טפ" בערגה רואה גילון את גילון הקטן משתובב בחצר היפה של ביתו ובשובבות וזיק חצוף בעיניים משפריץ הוא על אמו שמנסה להעמיד פני כועסת ובמהירות מוצאת היא את עצמה נמסה ומחבקת את בנה הקטן באהבה, אהבה של אמא..

"זה לא חלום" הבנה פילחה את מוחו הישן של גילון וכשעיניו עדיין עצומות רואה גילון את הנהר שלמרגלותיו נח ואת עץ המנדרינות שבצילו ישן מתחילים לנוע והכיוון..

אליו...!!!

גילון פתח בריצת אמוק אך הם היו מהירים ממנו.
הגלים מהר מאוד עטפו אותו וסירבו להניח לו ללכת לדרכו. הם שיחקו בו וכמעט רוצצו את ראשו המסכן שנחבט פעמים רבות על אבני השונם שצמחו כמו עצים על גדות הנהר.

ופתאום זה קרה.

הבנה הבליחה במוחו, ופתאום הוא הבין, הוא הבין מה הכוח שלהם, של השדולים.

יש להם כוח חזק שממנו הם ניזונים והם אלו שגורמים למוחות האנשים להיות קטנים קטנים.

אין לו זמן לאכול את הצנימים והצנוברים שמצא בדרכו אפילו לשתות מעט ממימי הקוקוס שבתרמילו הוא לא מצא פנאי התשובה מדגדגת לו באצבעות השליחות מצאה את יעודה.

***

היום מוחות האנשים כבר לא אכולים השמים שחורים פחות.
ההתחלה היתה קשה ואפילו מבהילה כשראו הנפחים את דמותם משתקפת בברזל ואת ראשם שמתחיל להתנפח לגודלו של ראשה של האשה בעלת ראש הכרוב נבהלו לרגע וכמעט קראו להם, לשדולים שירגיעו אותם כמו תמיד אבל בסוף הם לא.
הם זכרו את מילותיו של גילון שחזר ממלחמת חייו והבינו שעכשיו השינוי מתרחש, הם הבינו שבתמורה לאמת הטובה והקשה שחיכו לה כבר שנים האמת שהביא איתו גילון וסימנו בידו, אבן הרוגע הדרישה הנחרצת להפסיק לצרוך שדולים בכמויות להפסיק להזעיק אותם ולבקש מהם את הרוגע למצוא אותו בתוכם פסקו הם להצטרך מקור הזנה חיצוני לרוגע, הם פסקו מלהצטרך לשדולים ולא רק, הם פתאום הרגישו בשינוי מהותי מתחולל בם ומיום ליום הצטמקו השדולים וגדל ראשם עד כי נוכחותם של השדולים כמעט ונעלמה.

ואחר כך, כשישבו זקני העיר וילעסו קליפות תפודים צלויים ויחד יחשבו ממה ניזונו השדולים ומה היה כוחם הם יהנהנו בשינים גרומות וקול קטן ילחש להם באוזן שסוד הכוח שלהם נמצא בחסר, באנרגיה שנלקחה להם כי השדולים ניזונו ממוחותם ושאבו אותו את הכוח החזק הזה וכך הם שלטו.

ולכוח הזה יש שם.

כוח הרצון.
 

בונבוניירה פיקנטית

משתמש מקצוען
מוזיקה ונגינה
אף פעם לא נולדתי, תמיד הייתי בלתי נראה, קטן, עגלגל וסמוי מעין.
כל היום דיברו עלי, ניתחו אותי, החליטו מה אני חושב, ולמה, את מי אני בא לבקר, ומתי. ואני הקשבתי - וגיחכתי. אתם לא שמים לב שאני פה? הסומים אתם? או שמא עיוורים שתומי עין?
"אומרים שהוא משאיר אחריו אד צפוף, עשן מיתמר, כוחות שבלתי נתונים לתיאור" שמעתי את פלוני מדבר, רעהו האלמוני השיב גם הוא בהתרגשות בלתי מוסווית: "אכן כך. לו רק היה בא לביקור אצלנו" ניגן בארשת חולמנית, ואני שתקתי, כמו תמיד, נותן לאדים לעלות ממני, למלא אותו בכוחות. אך הוא רק נפנף בידו כמו פגש בזבוב טרדן. "חם פה" אמר בזעף, ופתח את החלון, נותן לאדים להתפזר.
יצאתי משם, חומק בדרך לא דרך. מנסה את כוחי בעוד מקומות שמצפים לי. מצאתי אותם, אנשים טרוטי עיניים שציפיתם מכסה את קצות עיניהם בברק. "כשהוא בא לבקר, אם רק תופסים אותו - הכול מסתדר. החיים נהפכים ליפים פתאום, מאירים. רק שיבוא כבר" לחשו בהוד, מצפים.
אז באתי, ולא להבחין בי הם היו צריכים, אלא להרגיש, הלוא הכירו אותי מאז ומעולם. הייתי בתוכם, עודני. רק כאשר מגיע אני מבחוץ - מוצתת האש הקיימת בתוכם, עולה להבות של קיום ומשמעות.
איני דופק בדלת, נכנס אני רק למקומות בהם מקבלים אותי בזרועות פשוטות, חמות. מה קשה הוא שקצות אצבעותיהן של האנשים קרות כגלדי הקרח, שפתיהם מרחשות נטפי אש, ליבם קפוא ומושלג. וחוץ ממני אין אדם יודע מה רוחש בתוכם.
"מעולם הוא לא ביקר?" רטטו שפתי ילדים, אינם מאמינים כבר. "הוא ביקר, ונתן, הו הו נתן" ענו כנגדם קולות צרודים של זקני העם, היודעים.
ורק אני המשכתי, להתגלגל בחצרות, לדפוק חרישית על דלתות הלב, לפלח את שערי המוח. רק תן להרגשתך לפרוץ לדרך סלולה - ותזכה שאקח בך חלק. נצחי.
 

yonatanr

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
אי אפשר להתכחש לקושי שיש בכתיבת סיפור קצר המכיל יצור דמיוני. יצור שאינו קיים מצריך אפיון ובניית דמות משלו, וקשה לעשות זאת במסגרת קצרה שכזו.
ההשקעה שבכל סיפור מהסיפורים כאן ניכרת בהחלט, ובחירת המנצחים לא הייתה פשוטה.
אך אחרי קריאה יסודית של כל אחת מהיצירות הנפלאות, הגעתי לכלל החלטה.

למקום השלישי הגיעה @מוצג, עם סיפור מושקע ומרטיט על יצור דמיוני לחלוטין.
טיפ קטן: מומלץ לתת מעט קרדיט לקוראים, שיבינו את המסר לבד בלי 'האכלה בכפית'.

למקום השני הגיעה @7שבע7 , עם סיפור מרתק ומדהים, בנוי לתלפיות, על יצורים דמיוניים עם אפיונים מובחנים ורגשות משלהם.
טיפ קטן: הרווחים בין הקטעים גדולים מדי, מומלץ לצמצם מעט.

ולמקום הראשון הגיעה @סיפור8 , שבהשתתפות הראשונה באתגרי הסיפורים הפתיעה עם סיפור יפהפה, כתיבה מלוטשת ומקסימה, ומסר חשוב מאד.

בהצלחה בהעלאת האתגר!
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ב'

ט בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ:י בְּכָל לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ אַל תַּשְׁגֵּנִי מִמִּצְוֹתֶיךָ:יא בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ לְמַעַן לֹא אֶחֱטָא לָךְ:יב בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ:יג בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ:יד בְּדֶרֶךְ עֵדְוֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי כְּעַל כָּל הוֹן:טו בְּפִקֻּדֶיךָ אָשִׂיחָה וְאַבִּיטָה אֹרְחֹתֶיךָ:טז בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ:
נקרא  5  פעמים

לוח מודעות

למעלה