כשעברנו דירה וחיפשתי הובלה, פשפשתי במדריך הטלפונים.
לצד "אאאא ושות' הובלות בע"מ', "המוביל הארצי", "כוח הסבל" ו"אוטומוביל" (בעלי תו 'אות המוביל'), היו סלוגנים כמו 'סבלים עם גב', או 'האריזה עליכם - המקרר עלינו'.
ואז גיליתי את 'הובלות האברכים - ויט שכמו לסבול'.
משחר נעוריי נוטה אני לחבב אברכים ומשכך הרמתי טלפון למספר (הכשר, איך לא) שהופיע שם.
"שולעם עלייכם ר' ייד",
"שלום, רציתי לברר לגבי הובלה -"
"לא עכשיו. אני באמצע הסיידר. תתקשר בבין הסדרים, טוב?"
"בסדר".
"לא. לא בסיידר, בבין הסדרים".
סגרנו את הפרטים, קבענו תאריך ושעה להובלה (בבין הזמנים), וסיכמנו על מחיר ללא חשש ריבית ושעטנז.
צוות האברכים הגיע כדרכם של מובילים שלוש שעות אחרי השעה שקבענו. "זה היה אוינס גמור", התנצלו.
הם הסירו את הכובעים והחליפות, בירכו בכוונה על הבורקסים שהגשתי להם, וביקשו עוד קצת בורקסים כדי לא להיכנס לספק של ברכה אחרונה.
"אז איזה גרינוולד אתם?" התעניינו נמרצות אגב הלעיסה, "קשורים לאיידם של פודולסקי?"
"לא, הם גרינדולוולד במקור, פוילישערס. אנחנו מגליציה".
בילינו איזה שעות בשיחה רווית משפחולוגיה עסיסית. כשנגמרו הבורקסים, התרומם ראש הצוות, ניער את הפירורים ממכנסיו והכריז "שוין".
"ראיישית כל, נטפל בארגזי הספרים", הודיעו לי.
הם פתחו את הארגזים להצצונת. שקענו בשיחה מרתקת אודות ההבדלים בין המשנה-ברורה של דרשו לזה של עוז-והדר, על מהדורות ישנות של קצות החושן טרום עידן ג'ימיטרובסקי, ועל נוסטלגיה ישיבתית.
פטפטנו קצת בלימוד, מחליפים חוויות מהסוגיות האחרונות, תוך כדי שהם הורידו כמה ארגזים למשאית (שלא הייתה אלא סובארו סטיישן). אחר כך ביקשו לצאת להפסקת קפה קצרצרה, כולל סיגריות טיים על חשבוני. במהלך ההפסקה רקמנו כמה וכמה שידוכים. חלקם הספיקו לצאת לפועל עוד במהלך אותה הפסקת קפה.
כשניגשו לקחת את המקרר, נדהמו צוות האברכים לגלות כי אני משתמש בהתקן שבת של הלפרין. העסקה כמעט התפוצצה. אך ברגע האחרון שכנעתי אותם שזה עניין זמני ובהזדמנות הראשונה אחליף להתקן שבת מהודר.
סחבנו את המקרר בכוחות אדירים עד הרכב. עמדתי שם מתנשף, וניגבתי את מצחי המיוזע. המאמץ המשותף נשא את הכותרת "בעליו עמו".
הם קשרו את המקרר באבנטיהם.
"ואם הוא ייפול בדרך?" נחרדתי.
"תגיד תודה שהוא לא נפל כבר במדרגות, זה מה שקורה בדרך כלל".
הם עשו הפסקה נוספת, הלכו למנחה-מוסר-מעריב.
אחרי שהעמיסו על הרכב יותר ממה שהעליתי בדעתי שהוא יכול לשאת, נשארו בבית עוד עשרות ארגזים וחפצים. "זהו, אין יותר מקום". פיזם ראש הכולל.
"מה עם כל שאר הארגזים?" הזדעקתי.
"אין לנו מקום, אולי תנסו בזמן הבא".
"מה - -"
לא היה עם מי לדבר, הוא כבר היה שקוע עמוק ביתד של יום שלישי. "שולביץ אירס, אני רואה".
ניערתי אותו כהוגן. "לפחות תעמיסו גם את המיטות. איך אני אישן?"
התשובה לא איחרה לבוא -"נו, כבר אמרו חז"ל - ועל הארץ תישן".
לצד "אאאא ושות' הובלות בע"מ', "המוביל הארצי", "כוח הסבל" ו"אוטומוביל" (בעלי תו 'אות המוביל'), היו סלוגנים כמו 'סבלים עם גב', או 'האריזה עליכם - המקרר עלינו'.
ואז גיליתי את 'הובלות האברכים - ויט שכמו לסבול'.
משחר נעוריי נוטה אני לחבב אברכים ומשכך הרמתי טלפון למספר (הכשר, איך לא) שהופיע שם.
"שולעם עלייכם ר' ייד",
"שלום, רציתי לברר לגבי הובלה -"
"לא עכשיו. אני באמצע הסיידר. תתקשר בבין הסדרים, טוב?"
"בסדר".
"לא. לא בסיידר, בבין הסדרים".
סגרנו את הפרטים, קבענו תאריך ושעה להובלה (בבין הזמנים), וסיכמנו על מחיר ללא חשש ריבית ושעטנז.
צוות האברכים הגיע כדרכם של מובילים שלוש שעות אחרי השעה שקבענו. "זה היה אוינס גמור", התנצלו.
הם הסירו את הכובעים והחליפות, בירכו בכוונה על הבורקסים שהגשתי להם, וביקשו עוד קצת בורקסים כדי לא להיכנס לספק של ברכה אחרונה.
"אז איזה גרינוולד אתם?" התעניינו נמרצות אגב הלעיסה, "קשורים לאיידם של פודולסקי?"
"לא, הם גרינדולוולד במקור, פוילישערס. אנחנו מגליציה".
בילינו איזה שעות בשיחה רווית משפחולוגיה עסיסית. כשנגמרו הבורקסים, התרומם ראש הצוות, ניער את הפירורים ממכנסיו והכריז "שוין".
"ראיישית כל, נטפל בארגזי הספרים", הודיעו לי.
הם פתחו את הארגזים להצצונת. שקענו בשיחה מרתקת אודות ההבדלים בין המשנה-ברורה של דרשו לזה של עוז-והדר, על מהדורות ישנות של קצות החושן טרום עידן ג'ימיטרובסקי, ועל נוסטלגיה ישיבתית.
פטפטנו קצת בלימוד, מחליפים חוויות מהסוגיות האחרונות, תוך כדי שהם הורידו כמה ארגזים למשאית (שלא הייתה אלא סובארו סטיישן). אחר כך ביקשו לצאת להפסקת קפה קצרצרה, כולל סיגריות טיים על חשבוני. במהלך ההפסקה רקמנו כמה וכמה שידוכים. חלקם הספיקו לצאת לפועל עוד במהלך אותה הפסקת קפה.
כשניגשו לקחת את המקרר, נדהמו צוות האברכים לגלות כי אני משתמש בהתקן שבת של הלפרין. העסקה כמעט התפוצצה. אך ברגע האחרון שכנעתי אותם שזה עניין זמני ובהזדמנות הראשונה אחליף להתקן שבת מהודר.
סחבנו את המקרר בכוחות אדירים עד הרכב. עמדתי שם מתנשף, וניגבתי את מצחי המיוזע. המאמץ המשותף נשא את הכותרת "בעליו עמו".
הם קשרו את המקרר באבנטיהם.
"ואם הוא ייפול בדרך?" נחרדתי.
"תגיד תודה שהוא לא נפל כבר במדרגות, זה מה שקורה בדרך כלל".
הם עשו הפסקה נוספת, הלכו למנחה-מוסר-מעריב.
אחרי שהעמיסו על הרכב יותר ממה שהעליתי בדעתי שהוא יכול לשאת, נשארו בבית עוד עשרות ארגזים וחפצים. "זהו, אין יותר מקום". פיזם ראש הכולל.
"מה עם כל שאר הארגזים?" הזדעקתי.
"אין לנו מקום, אולי תנסו בזמן הבא".
"מה - -"
לא היה עם מי לדבר, הוא כבר היה שקוע עמוק ביתד של יום שלישי. "שולביץ אירס, אני רואה".
ניערתי אותו כהוגן. "לפחות תעמיסו גם את המיטות. איך אני אישן?"
התשובה לא איחרה לבוא -"נו, כבר אמרו חז"ל - ועל הארץ תישן".
נערך לאחרונה ב: