פרק כ'
כל החלומות התגשמו. בעצם למה חלומות, אני צריכה לומר אחרת, כל התכנונים או כל התיאורים שתיארתי לעצמי ולאחרים, התגשמו. נפלנו ישר לבין הזמנים. הוא קם בבוקר, כל בוקר בזמן יחסית. לוקח את הניילון הקשיח עם הרוכסן מלמעלה, הנרתיק שעכשיו הוא עוד מבריק, אבל די מהר יתעמעם ואחר כך יתחיל להיסדק בדפנות ואז נצטרך לקנות חדש. בינתיים, רואים מאוד ברור ויפה מבפנים את שתי האותיות הרקומות, נוצצות על הכחול הכהה והקטיפתי. הוא לא רצה שם מלא, אמר שהרוב לא רוצים שם מלא. אף אחד בבית הכנסת לא אמור לדעת איך קוראים לך, רק בגלל שהוא הציץ על תיק התפילין. אני כן מציצה, בעיניים די עצומות. מקשיבה ל'בוקר טוב' כזה שאפשר לשמוע ואפשר גם לא לשמוע אם לא מתאמצים, והוא יוצא לתפילה.
לא רוצה לקום, לא רוצה גם לישון, לא מתלבשת ואיפה התפילה שלי. הסידור נראה לי רחוק, מעבר לים של החיים. אני אמורה לעשות משהו? אוושה קלה מאחורי הדלת מאשרת שארוחת הבוקר הגיע. אבא שלי תיאר כנראה לעצמו, שהבת שלו לא הולכת להכין ארוחת בוקר בהתחלה. אז בלי לעשות עסק, הוא תיאם עם איזו שכנה שתיקח את האחריות והיא לקחה. אני באותה תנוחה כשהוא נכנס בחזרה, מכניס אתו שקית עם אוכל בריח טרי שרק קצת התקרר. השולחן ביחידונת, הוא יותר מדף מתקפל מרהיט, אבל מחזיק יפה את צלחות הפלסטיק שאני מניחה. מקפלת גם מפיונים מדוגמים, בכל זאת זוג צעיר. זוג שיושב כעת לאכול לחמניות וסלט חתוך וחביתה, וגבינה שמעורבת עם באדי ורוד ויוצרת מן מעדן בוקר, שהשכנה אמרה שעושים בבית החלמה. ושקט. שקט מעניין יושב אתנו ליד השולחן, מתמתח לצדדים.
אחרי זה הוא שוב קם ללכת, אני לבד, הוא הולך עוד פעם לבית הכנסת, ללמוד. מה אני אמורה לעשות כאן למען השם? פתאום אנחנו רבים. אני והשקט. אין הבנה בכלל, לא הכלה, לא שום הסכמה בתוכי. אני דוחפת אותו והוא לא זז מילימטר. צועקת עליו והוא מגיב בדממה. מאיימת עליו ולא מקבלת אפילו מצמוץ. הוא שם, כעובדה קיימת. בקושי שלושים מטר יש מקיר לקיר, כמה מקום זה כבר? ואת כל המקום הוא לוקח לעצמו, השקט. גומר לי את האויר. איפה אתן כל המילים שאמרתי לאנשים אחרים. איפה אתה הלב שחשב שאפשר להסתדר. איפה את ילדה קטנה וטיפשה שסיפרה לעצמה שהיא רוצה איש צדיק שלא יעניין אותו כלום, רק התורה. למה פתאום את רוצה עכשיו, שיעניין אותו עוד משהו. משהוא שהוא- את.
ואין, אין סיכוי שזה יקרה אי פעם.
זאת ההבנה שפתאום, מאוד מאוחר, זוחלת אל הלב.
ושום בת קול מהעתיד לא נדחקת בין השקט וביני, לתת לי כוח וגם ללחוש,שאני טועה.