הנושאים החמים
הנושאים החמים
ממש נשבר לי הלב כשקראתי בסוף הספר שהחייל הערבי, בנו של טרוריסט - מת,
זה היה ספר בשם "אני הייתי שם" מאת הסופרת נחמה קרמר.
הספר הביא את סיפורה של משפחה תימניה שאחד מבניה, תאום, נחטף כשהיה תינוק ונמכר למשפחה חשוכת ילדים מאיטליה.
הילד התימני גדל במשפחה בה האם התייחסה אליו נהדר עד שהגיע לגיל 10 אז נולדה להוריו המאמצים תינוקת והאם התחילה להתנכר אליו, בלי שהוא ידע שהוא בעצם מאומץ.
האב התייחס אליו בסדר, אבל זה לא חיפה את תחושת העלבון הכבד שחש הילד.
היה לו חבר טוב. ממוצא ערבי, הוא היה הולך אליו הרבה, מאוד אהב אותו. אביו של החבר היה מוזר, מסתגר הרבה בחדר, כנראה מרגל, או טרוריסט.
אני לא ממש זוכרת את כל הסיפור, אבל במהלך הספר, הילד גדל ואיכשהו פוגש את התאום ואת משפחתו.
בסוף הספר יש סצנה כבדה ומאוד מרגשת, בה הוא מתגייס לצבא ונלחם לצד אחיו, הם נלחמים באחת המלחמות (קראתי את הספר מזמן, שכחתי פרטים), והוא פוגש באחד הבתים הנטושים אחד מחברי הילדות שמספר לו שהחבר הטוב שלו, נמצא בבית סמוך.
בינתיים בבית, עומד התאום שלו מול המחבל, חברו לשעבר, יש שם דו שיח מרגש סוחט דמעות, במהלכו המחבל שואל את אחיו התאום אם הוא חייל ומה הוא עושה כאן, ואז מישהו או הוא (לא זוכרת) יורה באחיו התאום (משהו כזה).
גיבור סיפורנו נכנס לבית, רואה את ידידו האהוב, עם מדי צבא אויב, וקולט את אחיו התאום על הרצפה.
הוא זועק ובוכה, ואז מישהו יורה בידיד לשעבר-המחבל. (או הוא או חייל אחר).
ואז אחיו התאום זז, מסתבר שהוא פצוע, אנחת רווחה וגם בכי.
כמה בכיתי! בכיתי על הסיפור הזה, על דמות שחיבבתי כי היתה טובה סך הכל (הידיד - טרוריסט היה ממש טוב כלפיו), בכיתי, כנראה כי זה היה לי מורכב מידי.
הסופרת הצליחה להעביר לי דמויות שהתחברתי אליהן כל כך,
היה לי קשה לקלוט עד כמה המציאות יכולה לגרום לאנשים להיות אויבים.
גם היום כואב לי, קשה לי לראות אנשים שיכלו לקבל תרבות טובה, וניזונים מתרבות של ג'יאהד, וגורלם, אותו יצרו בשבילם אנשים צרים, נחתם.
נקווה שהעולם יתעורר, ישלול חינוך לאלימות שמקדשת מוות וסבל, ויקנה חינוך לשלום לכולם.
אני מבינה שזו חשיבה נאיבית, כי ברור שה' רוצה שנלחם בערבים, לא?
מצד שני, יתכן שה' כן מצפה שנהיה אור לגויים בדרך של שלום, אם כבר להלחם ברע, אז שזה יהיה מתוך חינוך לשלום ומתוך אהבה, ולא מתוך מלחמה.
יתכן...
זה היה ספר בשם "אני הייתי שם" מאת הסופרת נחמה קרמר.
הספר הביא את סיפורה של משפחה תימניה שאחד מבניה, תאום, נחטף כשהיה תינוק ונמכר למשפחה חשוכת ילדים מאיטליה.
הילד התימני גדל במשפחה בה האם התייחסה אליו נהדר עד שהגיע לגיל 10 אז נולדה להוריו המאמצים תינוקת והאם התחילה להתנכר אליו, בלי שהוא ידע שהוא בעצם מאומץ.
האב התייחס אליו בסדר, אבל זה לא חיפה את תחושת העלבון הכבד שחש הילד.
היה לו חבר טוב. ממוצא ערבי, הוא היה הולך אליו הרבה, מאוד אהב אותו. אביו של החבר היה מוזר, מסתגר הרבה בחדר, כנראה מרגל, או טרוריסט.
אני לא ממש זוכרת את כל הסיפור, אבל במהלך הספר, הילד גדל ואיכשהו פוגש את התאום ואת משפחתו.
בסוף הספר יש סצנה כבדה ומאוד מרגשת, בה הוא מתגייס לצבא ונלחם לצד אחיו, הם נלחמים באחת המלחמות (קראתי את הספר מזמן, שכחתי פרטים), והוא פוגש באחד הבתים הנטושים אחד מחברי הילדות שמספר לו שהחבר הטוב שלו, נמצא בבית סמוך.
בינתיים בבית, עומד התאום שלו מול המחבל, חברו לשעבר, יש שם דו שיח מרגש סוחט דמעות, במהלכו המחבל שואל את אחיו התאום אם הוא חייל ומה הוא עושה כאן, ואז מישהו או הוא (לא זוכרת) יורה באחיו התאום (משהו כזה).
גיבור סיפורנו נכנס לבית, רואה את ידידו האהוב, עם מדי צבא אויב, וקולט את אחיו התאום על הרצפה.
הוא זועק ובוכה, ואז מישהו יורה בידיד לשעבר-המחבל. (או הוא או חייל אחר).
ואז אחיו התאום זז, מסתבר שהוא פצוע, אנחת רווחה וגם בכי.
כמה בכיתי! בכיתי על הסיפור הזה, על דמות שחיבבתי כי היתה טובה סך הכל (הידיד - טרוריסט היה ממש טוב כלפיו), בכיתי, כנראה כי זה היה לי מורכב מידי.
הסופרת הצליחה להעביר לי דמויות שהתחברתי אליהן כל כך,
היה לי קשה לקלוט עד כמה המציאות יכולה לגרום לאנשים להיות אויבים.
גם היום כואב לי, קשה לי לראות אנשים שיכלו לקבל תרבות טובה, וניזונים מתרבות של ג'יאהד, וגורלם, אותו יצרו בשבילם אנשים צרים, נחתם.
נקווה שהעולם יתעורר, ישלול חינוך לאלימות שמקדשת מוות וסבל, ויקנה חינוך לשלום לכולם.
אני מבינה שזו חשיבה נאיבית, כי ברור שה' רוצה שנלחם בערבים, לא?
מצד שני, יתכן שה' כן מצפה שנהיה אור לגויים בדרך של שלום, אם כבר להלחם ברע, אז שזה יהיה מתוך חינוך לשלום ומתוך אהבה, ולא מתוך מלחמה.
יתכן...
נערך לאחרונה ב:
