סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

מוריופ · 19/6/24

נכתב ע"י נ. גל:
תודה!

מוזכר הרבה לפני:

בגלל שהדרקון של רוף הצליח להיווצר מחדש אחרי שהוא נפגע ממי ים, הוא הפך חסין למי ים.
שאר הדרקונים לא נגעו אף פעם במי הים, ולכן הם לא חסינים.

תוכלי להחכים אותנו המשמעות האלגורית של הדרקונים וחסינותם/התפוררות?

נכתב ע"י נ. גל:
ובבת אחת האופק מתמלא באין סוף נקודות צבעוניות. הן טסות במהירות, משמיעות קולות חסרי פשר.
כל אחת תופסת אדם, לופתת אותו בכל הכוח.
הן באות בהמוניהן, ואני לא מאמין שלא חשבתי על זה קודם.
המפלצות.
שאולי הן לא כאלה מפלצות אם הן טורחות להציל אפילו את הבובות שנופלות לאנשים מהידיים, ומצמידות אל זרועות הגומי שלהן כל מפתח אבוד.

זה היה רעיון מדהים. וגם התובנה שלו, שבעצם המפלצות הן כוחות ההישרדות של הנפש, אלה שמחזיקות את האנשים מלהתרסק על הקרקע. פשוט מקסים!

נ. גל · 19/6/24

נכתב ע"י מוריופ:
תוכלי להחכים אותנו המשמעות האלגורית של הדרקונים וחסינותם/התפוררות?

בין דרקונים ומפלצות יש הבדלים רבים ברמה האלגורית, כאן הדבר נוגע בהבדל הנפשי שגורם לאנשים להיות בעלי דרקון או בעלי מפלצת.
בעלי המפלצות (שפי, למשל) הם כאלה שלא מכירים מספיק את יכולותיהם. זו בעצם הערכת חסר עצמית.
היא מושכת אליהם את המפלצת ההדחקה ובנותיה (כל אלפי המפלצות השונות, כל אחד לפי אופיו). המפלצת עוזרת לנפש להחביא עמוק יותר את הכוחות שלה.
לבעלי הדרקון (רוף, למשל) חסרה ההכרה דווקא בחסרונות שלהם. הם זקוקים לדברים ומסרבים להעזר בהם.
החוסר הזה מתמלא על ידי הכוח האין סופי של הדרקון, שנותן לו אשלית שליטה ובו זמנית משעבד את האדם לאשליה.

בתורת הקבלה המים הם חסד, והאש היא גבורה.
הדרקון נבחר כי הוא יורק אש - הוא גיבור, הוא חזק, והוא מתקשה מאוד להיות בהענקה ולתת חסד לאחרים.
מצד שני, הכוח העילאי של הגבורה היא היכולת להקריב את עצמו (לכן בתורה הקורבנות נשרפים באש המזבח, אגב).

הדרקון של רוף נוצר מבדידות. חוסר בחברות וביכולת לקבל אהבה.
לכן רוף הצליח להשתחרר ממנו רק כשהוא גילה ששפי באמת אוהב אותו ודואג לו. הוא בעצם שחרר בתוכו את האשליה שאפשר לחיות בלי אהבה וקרבה אנושית. באותו רגע הוא חש שהוא מתפורר, אבל הזמן עבר והוא נולד מחדש.
ההתפוררות של הדרקון היא מה שמכונה בחב"ד "מסירת הרצון". הבחירה להיות שם בשביל אידיאל, ולא בשביל עצמך.
וברגע הזה, הגבורה הופכת להיות גבורה מתוקנת, נכונה. לכן הדרקון הופך להיות חסין למים - האהבה כבר לא הורגת אותו, והוא מסוגל להתחבר גם לחלק הזה בבריאה.

נכתב ע"י מוריופ:
זה היה רעיון מדהים. וגם התובנה שלו, שבעצם המפלצות הן כוחות ההישרדות של הנפש, אלה שמחזיקות את האנשים מלהתרסק על הקרקע. פשוט מקסים!

תודה!
אני כבר כמעט 20 פרקים מחכה לפרסם את הפרק הזה... אחד מהאהובים עליי ביותר בפיתולי העלילה.

נחמת שוטים · 19/6/24

חייבת לכתוב תודה למוריופ על כל הסבר מחדש.

אממ,
לא יודעת כמה זה מביש,
אבל לרוב אני לא מצליחה להבין את המשמעות האמיתית של האליגוריה: (

נ.גל, הייתי מציעה שאחרי כל פרק יהיה הסבר קצר אותו יבחר הקורא לקרוא
על משמעות הנמשל, עומקו בעולמינו הפנימי. זה פשוט הופך את הקערה על פיה.

וכמובן- נושא מיוחד, כתיבה יפהפייה. תודה.

ניק 70107 · 21/6/24

נכתב ע"י נ. גל:
בין דרקונים ומפלצות יש הבדלים רבים ברמה האלגורית, כאן הדבר נוגע בהבדל הנפשי שגורם לאנשים להיות בעלי דרקון או בעלי מפלצת.
בעלי המפלצות (שפי, למשל) הם כאלה שלא מכירים מספיק את יכולותיהם. זו בעצם הערכת חסר עצמית.
היא מושכת אליהם את המפלצת ההדחקה ובנותיה (כל אלפי המפלצות השונות, כל אחד לפי אופיו). המפלצת עוזרת לנפש להחביא עמוק יותר את הכוחות שלה.
לבעלי הדרקון (רוף, למשל) חסרה ההכרה דווקא בחסרונות שלהם. הם זקוקים לדברים ומסרבים להעזר בהם.
החוסר הזה מתמלא על ידי הכוח האין סופי של הדרקון, שנותן לו אשלית שליטה ובו זמנית משעבד את האדם לאשליה.

בתורת הקבלה המים הם חסד, והאש היא גבורה.
הדרקון נבחר כי הוא יורק אש - הוא גיבור, הוא חזק, והוא מתקשה מאוד להיות בהענקה ולתת חסד לאחרים.
מצד שני, הכוח העילאי של הגבורה היא היכולת להקריב את עצמו (לכן בתורה הקורבנות נשרפים באש המזבח, אגב).

הדרקון של רוף נוצר מבדידות. חוסר בחברות וביכולת לקבל אהבה.
לכן רוף הצליח להשתחרר ממנו רק כשהוא גילה ששפי באמת אוהב אותו ודואג לו. הוא בעצם שחרר בתוכו את האשליה שאפשר לחיות בלי אהבה וקרבה אנושית. באותו רגע הוא חש שהוא מתפורר, אבל הזמן עבר והוא נולד מחדש.
ההתפוררות של הדרקון היא מה שמכונה בחב"ד "מסירת הרצון". הבחירה להיות שם בשביל אידיאל, ולא בשביל עצמך.
וברגע הזה, הגבורה הופכת להיות גבורה מתוקנת, נכונה. לכן הדרקון הופך להיות חסין למים - האהבה כבר לא הורגת אותו, והוא מסוגל להתחבר גם לחלק הזה בבריאה.

תודה!
אני כבר כמעט 20 פרקים מחכה לפרסם את הפרק הזה... אחד מהאהובים עליי ביותר בפיתולי העלילה.

וואו, וואו, וואו

יותר מתורת החסידות שלקחה את הסיכון שהיה בקבלה וביטלה אותו (בכך שלא הגשימה מלשון גשמיות את הדברים)

זו את שלוקחת את החסידות ונותנת לה פירוש מקורי ביותר, בתוך סיפור, כאילו המחשה פיזית לחלוטין, אבל ככ לא.

Chaya Lea · 9/7/24

מה קורה עם שפי ורוף?
ועם כל האנשים שם, אלו שאבדו באיים ובביים והשלושים שחיכו להם באי?
ככה? להשאיר אותנו במתח ולהעלם?

לוטם · 4/8/24

@נ. גל
מחכים להמשך...

מוריופ · 8/8/24

@נ. גל יכול להיות ששפי ורוף מתמהמהים מלהתקרב לצריף הרעוע כי הם מפחדים לבדוק אותו?
כדאי שתגידי להם שהקוראים סקרניים מספיק כדי ללוות אותם לשם (לפחות בעיניים - אנחנו נקרא והם יתקרבו...)

נ. גל · 25/8/24

שלום לכולם, באתי להעניק לכם התנצלות כנה.
נעלמתי ללא כל התרעה, לא רק בפורום הזה, אלא בערך בכל פורום שאני חברה בו (וירטואלי או מציאותי).
לא כי שכחתי חלילה את הגיבורים, הם חיים וקיימים. אפילו הספיקו לפתח את תקציר הפרקים הבאים עד (כמעט) הסוף הטוב.

תמיד אמרתי שהכתיבה היא במקום השני בחיי, מיד אחרי החיים עצמם.
כעת הדבר בא לידי ביטוי כואב, כאשר החיים קיבלו נופך ונפח משלהם. כמדומני שאצל רובנו זה אירע מאז שפרצה המלחמה.
אולם בעוד שאצל רוב האוכלוסייה, ככל שהמלחמה מתארכת - מסתגלים אל הקושי, ישנם כאלו שאצלם המצב הפוך. מכל מיני סיבות טובות, בתור כותבים טובים לבטח תוכלו לדמיין רבות מהן כיד הדימיון הטובה.
אז כן, החיים תפסו אותי לחודשיים, ולא הותירו לי מקום או זמן לכתיבה. לא כאן ולא בכלל.
הייתי רוצה להבטיח שהשבוע יעלה פרק חדש, אבל אני מעדיפה לומר את האמת.
האמת היא שאין לי מושג מתי אצליח לחזור לכתוב, הפניות שלי איננה קיימת, אפילו לא בשביל פרק בודד.
אני שומרת אצלי את הבריף במקום טוב, זוכרת היטב את השרשור הנהדר הזה, ומקווה מאוד שאחזור אליו בקרוב ממש.

עד אז, מוזמנים להתפלל.
על כל עם ישראל, ובפרט:
יומנם של אבודים בן נ. גל.
אור שפיות בן שמחה.
רוף בן אמא שלו (כן, אין לה שם. סורי...).
לו בת לולא.

והקב"ה יענה לתפילתנו, ובע"ה יחזיר את אצבעותיי אל המקום בו הן אוהבות להיות.
שבוע טוב לכולם.

מוריופ · 10/11/24

@נ. גל ההועילו תפילותינו?
יש אולי צפי לחזרה של שפי?

נ. גל · 12/11/24

יום נ"ו למסע.

אולי זה בכלל היום הראשון למסע.
אני מתעורר בתוך אוהל עצום ממדים, יריעות וכלונסאות מחוברות זו לזו.
"ארוחת בוקר מתבשלת, אתה יכול להתארגן על עצמך בשקט." אומר לי יונתן.
"מי מתבשל?" אני ממצמץ, לא מבין כלום.
יש לנו פינה שקטה יחסית. רוף עומד במעבר בין שני בדים מתנופפים וחוסם את המעבר אלינו.
יונתן מגיש לי כוס מים, אני לא שואל מאיפה הכוס.
רוף מעביר פנימה ארגז ריק. "זה כיסא." הוא מכריז.
"תודה." אני אומר לשניהם, לא ממש יודע מה לומר.
"קמת מאוחר." צוחק רוף. "האחרים קמו כבר בזריחה."
"כמה אנשים אנחנו?" פתאום זה מפחיד אותי.
רוף מושך כתף. "לבדוק?"
אני מהנהן.
הוא יוצא החוצה. הבד מתנופף אחריו.
"אפשר להיכנס?" שואל קול זר.
"כן." אני עונה, יושב על הארגז ומחטט בתיק שלי. לא יודע בעצמי מה אני מחפש.
"אה, שלום..." גבר נמוך קומה נכנס. "אני... אם זה בסדר..."
אני מסתכל עליו. הוא נראה מבוגר ממני בעשור לפחות. יש לו חולצה אפורה ופנים צרובות שמש. "אחי, הכל בטוב." מנסה לחייך אליו. "מה אתה צריך?"
"באתי עם אח שלי." הוא אומר. "אני לא מוצא אותו עכשיו."
"אח שלך." אני חוזר. "מה השם שלו?"
"אבי."
המידע מאוד לא מספק.
"שם משפחה?"
"כהן."
עוד יותר לא מספק.
"יש לו מפלצת או דרקון?"
"מפלצת." גבו של הגבר מזדקף מעט. "צ'יוואווה."
החיוך בורח לי. "אוקי, בוא ננסה לבדוק."
אני מתרומם, יוצא מהאוהל. כמה מבטים דוקרים אותי, אני חש שרירים נתפסים ממבוכה.
השמש מכה בי בבת אחת.
רגע אחריה מכה בי לו.
"תגיד לי, יא אפס!!!" היא צועקת באוזניי, מצמידה אותי בכוח אל גדם עץ. "לאן חשבת שאתה נעלם לי, יא כלומניק? שאם תלך עם עדת מעריצים אז אתה חסין? בוא נראה אותך מולי, דפוק אחד!"
אני לא רואה כלום.
הלב שלי נשרט מכל כיוון אפשרי.
איך שכחתי ממנה.
איך חשבתי שתהיה לי הפוגה מסיוט חיי.

מוריופ · 12/11/24

הייתי רוצה לשים לך 'לייק' עצוב, כי זה כל כך עצוב ונוגע ללב
הייתי רוצה לשים כמובן'לייק' שמח מאוד כי - ייאיי!! כמה חיכינו להמשך! תודה רבה!
אז בינתיים - פשוט יישר כוחך שחזרת

וכמה נכון ומתסכל מצד לו, לחזור לחיים של שפי עוד פעם.
מתי כבר הוא יבין שהיא לא רק סיוט, היא חלק בלתי נפרד והכרחי מחייו, היא חלק מכוון וחשוב מאוד לתהליך חייו?

נ. גל · 12/11/24

נכתב ע"י מוריופ:
הייתי רוצה לשים לך 'לייק' עצוב, כי זה כל כך עצוב ונוגע ללב
הייתי רוצה לשים כמובן'לייק' שמח מאוד כי - ייאיי!! כמה חיכינו להמשך! תודה רבה!
אז בינתיים - פשוט יישר כוחך שחזרת

תודה על הלייק באשר הוא

נכתב ע"י מוריופ:
וכמה נכון ומתסכל מצד לו, לחזור לחיים של שפי עוד פעם.
מתי כבר הוא יבין שהיא לא רק סיוט, היא חלק בלתי נפרד והכרחי מחייו, היא חלק מכוון וחשוב מאוד לתהליך חייו?

ברגע שבו יהיה לו כוח להכיל את זה.

נ. גל · ביום שני בשעה 15:44

יום נ"ו למסע. ערב.

אנחנו יושבים סביב המדורה. המדורות, אם נדייק. הן פזורות על החוף, בנויות היטב.
לא כולם הגיעו איתנו לכאן. הרוב התפזרו בין הרבה מאוד מקומות אחרים.
הבעלים של צ'יוואווה, למשל. הגיע אל אי-זוטריות. אומרים שקשה למצוא שם אוכל, אנחנו מקווים יחד שהוא בסדר. נאנחים קצת. מישהו מוציא קערת רסק בננות ומחלק לקבוצה שבאיזורו.
אוכלים מה שיש.
אני עוד מתאושש, כל תנועה כואבת לי. המתקפה של לו כנראה סדקה לי איזו עצם, חוץ מהעובדה שהיא שרטה לי כל פינה בגוף. משתדל שלא ישימו לב. יודע שכולם רואים.
"חיים קשוחים." אומר רוף לידי.
"כן." אני מסכים איתו באנחה. שותק.
"חשבתי תגיד שאתה חייב למצוא כבר דרך לצאת וכל הקטע הזה שלך." הוא מלכסן מבט.
אני נושם באיטיות. "המסע הזה..." המילים מתבלבלות לי. "כואב לי כבר מכדי להמשיך."
"גם לי." עונה רוף מיידית. "איך זה קשור?"
אני לא מבין מה הוא רוצה. עייף מכדי להבין.

"טוב," לרוף נמאס אחרי כמה דקות של שיח חרשים. "לפחות תנסה להבין מה זה רוניה?"
"מה?" אני ממצמץ פעמיים.
"אנחנו באי-רוניה, נכון? מה האירוניה כבר גיליתי, עכשיו תחפש לי מה זה רוניה למען השם."

הוא צודק.
אני מתרומם באיטיות, יונתן מושיט יד לעזרה בשתיקה.
הולך לאט, מתקרב אל קו המים.
הם נשארים מרחוק. לא מתקרבים.
גם יושבי שאר המדורות רואים אותי, מעיפים מבטים. חלק מתלחששים. אף אחד לא מתקרב.
הבדידות הזו, המוכרת והצורבת, תופסת אותי לא מוכן.
כבר חשבתי שאני מנהיג, שאני חלק מקבוצה.
אבל מסתבר שהם סומכים עליי שאוכל להיות בודד כדי שהם יהיו יחד.

"אני כאן." אומרת לו פתאום. היא מדדה על הסלעים, לא רגילה לפסוע על קרקע.
"אני לא רוצה אותך כאן." אני מניף יד.
"אבל אני כאן." היא מתעקשת.
אני מגיע אל רציף העץ הרעוע. יש עליו שלט דהוי, בקושי אפשר לקרוא אותו.
"הספינה תגיע מחר." מקריאה לי לו.
אני מחייך.
זו האירוניה במיטבה.

וכעבור רגע נמחק לי החיוך. "מי שכתבה את השלט הזה, קראו לה רוניה, נכון?"