הנושאים החמים
הנושאים החמים
-פרק 5-
יום שלישי ט"ו כסליו
"קומה שביעית." בוקע קול מתכתי. המעלית נעצרת. נפתחת. אמא ובת יוצאות ממנה, ריח זר עולה באפן. עיניהן תרות
אחר חדר מאה עשרים וחמש .
מאה עשרים, מאה עשרים ואחת. הן כבר כמעט שם.
הנה הוא. חדר מאה עשרים וחמש. תהילה נעצרת, מתכווצת. מה מחכה לה שם בפנים?
אמא לוחצת על הידית, מסמנת לתהילה לבוא בעקבותיה. הן נכנסות אל החדר .
העיניים של תהילה מתמגנטות מיד למיטתה של רות. רות שרועה עליה, ממוללת את קצה השמיכה בידה. איבריה רפויים,
היא נראית כלאחר קרב. תהילה מתקרבת. תחושת מחנק עולה בה יחד עם הבזקי תמונות מיום ההולדת השש עשרה של
רות. יש שם בלונים ועוגת קרם ומשפחה מאושרת והרבה קרבה ואהבה. אז היום יש בלונים ועוגה. אך מעבר לזה, אושר?
קרבה? אהבה? הם כנראה נשארו שם, ביום הולדת של שנה שעברה.
"מזל טוב, בת שלי." אמא מתיישבת ליד רות ומלטפת אותה. לא יודעת במה לאחל.
תהילה רוצה לשבור שתיקה ולצרוח: "לרפואת הנפש ולרפואת הגוף." לכוון במילה נפש. זה יום מסוגל לתפילות, לא?
שותקת כלפי חוץ. צורחת בפנים.
באתי לכאן בשביל היומולדת. אם לא אנחנו, היום הזה היה עובר לרות כמו עוד יום. אז נחגוג לה בלי שיש באמת על מה.
שתשמח, שתהנה, תאיר קצת ימים חשוכים.
היא מגייסת חיוך, מותחת אותו על הפנים. "רות! יום הולדת שמח." היא מגישה לה את העוגה, מתכוונת לפרוס אותה
תכף, לאכול יחד.
רות דוחפת את המגש לקצה המיטה ומעווה את פיה בזלזול. "איכססס, את הכנת את זה?! והבלונים האלה, מה אני בת
שלוש?!" היא מניפה את ידה. פוגעת בעוגה. העוגה צונחת לרצפה.
המגש מתנפץ, העוגה מתפרקת. ורוד ולבן צובעים את פני השטח.
תקוות מתנפצות לתהילה, הלב מתפרק. אדום צובע את הפנים.
היא בורחת החוצה, לא מסוגלת להישיר מבט למציאות בעיניים. הדמעות באות מאליהן. היא מתיישבת על כיסא אקראי
בסמוך לחדר.
שעות עבדתי על העוגה הזאת. האותיות הקטנות, השושנים הצחורות, הפנינים הכסופות שמותאמות לצבע הבלונים. כמה
השקעתי. כוונות טובות היו לי. ביקשתי לתת, לשמח. למה היא מגיבה ככה? תהילה משעינה ראש על הקיר, נחבטת. זה
לא מפריע לה, יש דברים כואבים מזה. לא אכפת לה? היא לא רואה את ההשקעה? ובכלל, על מה יש לה להתלונן ומה פשר
התגובה המוזרה הזו?
איך אפשר להמשיך את החיים ככה? לאן עוד נגיע? וחסרה לי, כל כך חסרה לי האחות שפעם הייתה לי. היא מרכינה ראש,
טומנת אותו בין רגליה.
נעליים. זה מה שהיא רואה בזווית העין. נעלי פומה לבנות ונעלי בית ורודות פרוותיות, מתקדמות בנחת במסדרון. תהילה
מרימה מבט, סוקרת את הנועלות אותן.
אחיות. תאומות.
אחת מהן, זו עם הנעלי בית, "גהה" הוא בית בשבילה עכשיו. השנייה לבושה בתלבושת, נערת סמינר.
"לאה. אני כל כך מתגעגעת כל הזמן, כיף שאפשר לבוא לכאן, להיות איתך." הנערה בתלבושת מניחה ידה על הכתף של
תאומתה.
התאומה, עכשיו תהילה יודעת שקוראים לה לאה, שותקת.
"הקנבס עם הציור של שתינו ביחד מהמם. הכישרון הנדיר שלך מדהים אותי כל פעם מחדש, והוא הולך ומשתבח כל הזמן."
לאה עדיין שותקת. הן ממשיכות להתקדם במסדרון הארוך. תהילה עוקבת אחריהן מסוקרנת.
האחות לא מתייאשת. "את יכולה לצייר גם לי קנבס כזה, כמו שהנחת על השידה שלך? אני אתלה לי אותו בחדר. כך תהיי
לידי תמיד, אזכור אותנו יחד."
לאה מחייכת פתאום, מסמנת "כן" עם הראש.
התאומות נבלעות באחד החדרים. נעלמות לתהילה מהעיניים.
הספיקה לה הסצנה שהייתה עדה לה כדי ליצור לעצמה בראש תמונת מצב מהירה. תאומות. ושתי עולמות. לאה בקושי
מתקשרת, כנראה זה קשור לסיבה בשלה היא נמצאת כאן. אבל הציור שבחרה לצייר מעיד שתאומתה חשובה לה,
משמעותית עבורה. התאומה מצידה מוצאת נקודות אור, מדגישה אותן. תומכת ומכילה. מעלה חיוך על פנים כבויות. פשוט
נמצאת כשצריך אותה. כי מי תהיה ללאה אם לא תאומתה?
ומי תהיה לאחותי אם לא אחותה? מי תתמוך, תכיל, תקבל אותה כמו שהיא? רות עוברת משבר כפול. המאניה שפלשה
לחייה ניתקה ממנה את הקרובים לה ביותר.
כשהיה לי קל ומהנה הייתי לידה, איתה. פתאום כשנהיה קשה אני בורחת, מתמקדת בעצמי ובקושי האישי שלי. למה אני
לא מצליחה לאהוב אותה עכשיו? היא לא אשמה במצב. היא הסובלת והמתמודדת העיקרית ממנו.
תהילה מעבירה אצבע מתחת לעין, מנגבת דמעות. אני רוצה להיות שם בשבילה. יודעת שזה לא יהיה קל. אבל מישהו אמר
שהחיים קלים?
אני חייבת למצוא בה נקודות אור, להתמקד בצדדים חיוביים. לאהוב כמה שאפשר, להראות לה את זה.
רות האמיתית מדהימה, וכל מה שקרה, קורה ויקרה לא קשור בה. זה לא היא, זה המאניה.
שוב נכנסת תהילה לחדר מאה עשרים וחמש. הפעם היא חדורת מטרה. המסע המורכב מתחיל. כמה מורכב ככה שווה.
רות יושבת על המיטה, אוזניות תחובות לה באוזניים. תהילה מתקרבת אליה. טבילת אש ראשונה עומדת להתבצע עכשיו.
היא נוגעת ברות קלות, רות קופצת. מוציאה אוזניות.
"איפה אמא, רות?"
"היא... הלכה ל... לדבר עם איזה מישהו כאן." רות מדברת בקול חלוש. איך מצבי רוח יכולים להשתנות מרגע לרגע ברמת
קיצון.
"רוצה נסתובב קצת בחוץ בינתיים?" תהילה מנסה. היא השיגה אישור שרות תצא מחדרה לרבע שעה.
רות מסמנת "כן" בעיניים. הן הולכות יחד, מתקדמות. שתי אחיות. שתיקה עומדת ביניהן בהתחלה.
יוצאות לחצר. היא מקבלת אותן עם אור ואוויר. הן מסתובבות. שותקות עדיין. תהילה מסמנת לעצמה וי בלב. יש דברים
שעוברים גם בלי מילים.
טיפות מתחילות לרדת.
"רות, זוכרת את השיר שכתבת על טיפה של כוח?" היא מזכירה לה. "איזה יפה ומחזק הוא!"
רות מעלה חיוך. "גם עכשיו אני כותבת הרבה, הכל במגירה."
"אני חייבת לראות, רות. אין כמו השירים שלך בעולם." הם גם יתנו לי הצצה לעולם שלה, למה שעובר עליה.
"כשנחזור מהסיבוב" רות מבטיחה.
תהילה מסמנת עוד וי. פתח לה פתח, ה'. לא תמיד זה יהיה קל כל כך. אך זה התפקיד שלה, פשוט להיות שם.
ואז יהיה טוב יותר, לשתיהן.
יום שלישי ט"ו כסליו
"קומה שביעית." בוקע קול מתכתי. המעלית נעצרת. נפתחת. אמא ובת יוצאות ממנה, ריח זר עולה באפן. עיניהן תרות
אחר חדר מאה עשרים וחמש .
מאה עשרים, מאה עשרים ואחת. הן כבר כמעט שם.
הנה הוא. חדר מאה עשרים וחמש. תהילה נעצרת, מתכווצת. מה מחכה לה שם בפנים?
אמא לוחצת על הידית, מסמנת לתהילה לבוא בעקבותיה. הן נכנסות אל החדר .
העיניים של תהילה מתמגנטות מיד למיטתה של רות. רות שרועה עליה, ממוללת את קצה השמיכה בידה. איבריה רפויים,
היא נראית כלאחר קרב. תהילה מתקרבת. תחושת מחנק עולה בה יחד עם הבזקי תמונות מיום ההולדת השש עשרה של
רות. יש שם בלונים ועוגת קרם ומשפחה מאושרת והרבה קרבה ואהבה. אז היום יש בלונים ועוגה. אך מעבר לזה, אושר?
קרבה? אהבה? הם כנראה נשארו שם, ביום הולדת של שנה שעברה.
"מזל טוב, בת שלי." אמא מתיישבת ליד רות ומלטפת אותה. לא יודעת במה לאחל.
תהילה רוצה לשבור שתיקה ולצרוח: "לרפואת הנפש ולרפואת הגוף." לכוון במילה נפש. זה יום מסוגל לתפילות, לא?
שותקת כלפי חוץ. צורחת בפנים.
באתי לכאן בשביל היומולדת. אם לא אנחנו, היום הזה היה עובר לרות כמו עוד יום. אז נחגוג לה בלי שיש באמת על מה.
שתשמח, שתהנה, תאיר קצת ימים חשוכים.
היא מגייסת חיוך, מותחת אותו על הפנים. "רות! יום הולדת שמח." היא מגישה לה את העוגה, מתכוונת לפרוס אותה
תכף, לאכול יחד.
רות דוחפת את המגש לקצה המיטה ומעווה את פיה בזלזול. "איכססס, את הכנת את זה?! והבלונים האלה, מה אני בת
שלוש?!" היא מניפה את ידה. פוגעת בעוגה. העוגה צונחת לרצפה.
המגש מתנפץ, העוגה מתפרקת. ורוד ולבן צובעים את פני השטח.
תקוות מתנפצות לתהילה, הלב מתפרק. אדום צובע את הפנים.
היא בורחת החוצה, לא מסוגלת להישיר מבט למציאות בעיניים. הדמעות באות מאליהן. היא מתיישבת על כיסא אקראי
בסמוך לחדר.
שעות עבדתי על העוגה הזאת. האותיות הקטנות, השושנים הצחורות, הפנינים הכסופות שמותאמות לצבע הבלונים. כמה
השקעתי. כוונות טובות היו לי. ביקשתי לתת, לשמח. למה היא מגיבה ככה? תהילה משעינה ראש על הקיר, נחבטת. זה
לא מפריע לה, יש דברים כואבים מזה. לא אכפת לה? היא לא רואה את ההשקעה? ובכלל, על מה יש לה להתלונן ומה פשר
התגובה המוזרה הזו?
איך אפשר להמשיך את החיים ככה? לאן עוד נגיע? וחסרה לי, כל כך חסרה לי האחות שפעם הייתה לי. היא מרכינה ראש,
טומנת אותו בין רגליה.
נעליים. זה מה שהיא רואה בזווית העין. נעלי פומה לבנות ונעלי בית ורודות פרוותיות, מתקדמות בנחת במסדרון. תהילה
מרימה מבט, סוקרת את הנועלות אותן.
אחיות. תאומות.
אחת מהן, זו עם הנעלי בית, "גהה" הוא בית בשבילה עכשיו. השנייה לבושה בתלבושת, נערת סמינר.
"לאה. אני כל כך מתגעגעת כל הזמן, כיף שאפשר לבוא לכאן, להיות איתך." הנערה בתלבושת מניחה ידה על הכתף של
תאומתה.
התאומה, עכשיו תהילה יודעת שקוראים לה לאה, שותקת.
"הקנבס עם הציור של שתינו ביחד מהמם. הכישרון הנדיר שלך מדהים אותי כל פעם מחדש, והוא הולך ומשתבח כל הזמן."
לאה עדיין שותקת. הן ממשיכות להתקדם במסדרון הארוך. תהילה עוקבת אחריהן מסוקרנת.
האחות לא מתייאשת. "את יכולה לצייר גם לי קנבס כזה, כמו שהנחת על השידה שלך? אני אתלה לי אותו בחדר. כך תהיי
לידי תמיד, אזכור אותנו יחד."
לאה מחייכת פתאום, מסמנת "כן" עם הראש.
התאומות נבלעות באחד החדרים. נעלמות לתהילה מהעיניים.
הספיקה לה הסצנה שהייתה עדה לה כדי ליצור לעצמה בראש תמונת מצב מהירה. תאומות. ושתי עולמות. לאה בקושי
מתקשרת, כנראה זה קשור לסיבה בשלה היא נמצאת כאן. אבל הציור שבחרה לצייר מעיד שתאומתה חשובה לה,
משמעותית עבורה. התאומה מצידה מוצאת נקודות אור, מדגישה אותן. תומכת ומכילה. מעלה חיוך על פנים כבויות. פשוט
נמצאת כשצריך אותה. כי מי תהיה ללאה אם לא תאומתה?
ומי תהיה לאחותי אם לא אחותה? מי תתמוך, תכיל, תקבל אותה כמו שהיא? רות עוברת משבר כפול. המאניה שפלשה
לחייה ניתקה ממנה את הקרובים לה ביותר.
כשהיה לי קל ומהנה הייתי לידה, איתה. פתאום כשנהיה קשה אני בורחת, מתמקדת בעצמי ובקושי האישי שלי. למה אני
לא מצליחה לאהוב אותה עכשיו? היא לא אשמה במצב. היא הסובלת והמתמודדת העיקרית ממנו.
תהילה מעבירה אצבע מתחת לעין, מנגבת דמעות. אני רוצה להיות שם בשבילה. יודעת שזה לא יהיה קל. אבל מישהו אמר
שהחיים קלים?
אני חייבת למצוא בה נקודות אור, להתמקד בצדדים חיוביים. לאהוב כמה שאפשר, להראות לה את זה.
רות האמיתית מדהימה, וכל מה שקרה, קורה ויקרה לא קשור בה. זה לא היא, זה המאניה.
שוב נכנסת תהילה לחדר מאה עשרים וחמש. הפעם היא חדורת מטרה. המסע המורכב מתחיל. כמה מורכב ככה שווה.
רות יושבת על המיטה, אוזניות תחובות לה באוזניים. תהילה מתקרבת אליה. טבילת אש ראשונה עומדת להתבצע עכשיו.
היא נוגעת ברות קלות, רות קופצת. מוציאה אוזניות.
"איפה אמא, רות?"
"היא... הלכה ל... לדבר עם איזה מישהו כאן." רות מדברת בקול חלוש. איך מצבי רוח יכולים להשתנות מרגע לרגע ברמת
קיצון.
"רוצה נסתובב קצת בחוץ בינתיים?" תהילה מנסה. היא השיגה אישור שרות תצא מחדרה לרבע שעה.
רות מסמנת "כן" בעיניים. הן הולכות יחד, מתקדמות. שתי אחיות. שתיקה עומדת ביניהן בהתחלה.
יוצאות לחצר. היא מקבלת אותן עם אור ואוויר. הן מסתובבות. שותקות עדיין. תהילה מסמנת לעצמה וי בלב. יש דברים
שעוברים גם בלי מילים.
טיפות מתחילות לרדת.
"רות, זוכרת את השיר שכתבת על טיפה של כוח?" היא מזכירה לה. "איזה יפה ומחזק הוא!"
רות מעלה חיוך. "גם עכשיו אני כותבת הרבה, הכל במגירה."
"אני חייבת לראות, רות. אין כמו השירים שלך בעולם." הם גם יתנו לי הצצה לעולם שלה, למה שעובר עליה.
"כשנחזור מהסיבוב" רות מבטיחה.
תהילה מסמנת עוד וי. פתח לה פתח, ה'. לא תמיד זה יהיה קל כל כך. אך זה התפקיד שלה, פשוט להיות שם.
ואז יהיה טוב יותר, לשתיהן.
, למרות שנשארנו מסוקרנים לגבי ההמשך של הדמויות...
