סיפור בהמשכים נקודת שבירה

קנה סוף · 14/9/24

אוהבת את הכתיבה שלך ביותר.
מנסה להבין כמה דברים... הוא מחרטט להם תשובות על סמך המידע שקיבל מהם?
ושאלה קטנה נוספת:
זה:

נכתב ע"י RIVKA W:
לבנון, מחנה פליטים.

מתרחש בדיוק באותו זמן וקצב בהם החקירה מתנהלת?

RIVKA W · 14/9/24

נכתב ע"י קנה סוף:
אוהבת את הכתיבה שלך ביותר.

תודה.

נכתב ע"י קנה סוף:
מנסה להבין כמה דברים... הוא מחרטט להם תשובות על סמך המידע שקיבל מהם?

בדיוק.

יש הטוענים כנגד הסתמכות מלאה על פרטי חקירה מוכמנים בשל מספר סיבות:

העברת מידע מהחוקר לנחקר - במהלך החקירה עשוי החוקר להעביר ביודעין או בשגגה פרטי חקירה מוכמנים לנחקר שהוא עשוי להשתמש בהם בעת שימסור את גרסתו, וזאת על אף שלא היה מודע לפרטים אלו מראש.

חשיפת הפרטים המוכמנים במהלך השחזור - במהלך השחזור עשוי החוקר בכוונה או בשוגג להפנות את תשומת ליבו של הנחקר לפרטים מוכמנים והנחקר יאשש או יפריך אותם בלי לדעת שמדובר בפרט מהותי.

פרטים שאינם ייחודיים - שימוש בפרטים מוכמנים שאין בהם ייחודיות (כגון צבע נפוץ של רכב).
(ויקיפדיה)

נכתב ע"י קנה סוף:
מתרחש בדיוק באותו זמן וקצב בהם החקירה מתנהלת?

כן.

קנה סוף · 22/9/24

ממש מחכה לפרק הבא. יגיע בקרוב?

אגב, יש או יהיה יום קבוע בשבוע שבו את מעלה פרק?

RIVKA W · 22/9/24

נכתב ע"י קנה סוף:
ממש מחכה לפרק הבא. יגיע בקרוב?

אגב, יש או יהיה יום קבוע בשבוע שבו את מעלה פרק?

בעיקרון עד עכשיו השתדלתי שלא יהיה מידי הרבה זמן של רווח בין הפרקים. אבל מכיוון שהפרקים הבאים צריכים עריכה ושכתוב ואני קצת עמוסה עכשיו, הפרסום נדחה.
מקווה שאצליח להגיע לזה בשבוע הקרוב, בעז"ה.
ולא, אין יום מסוים בו אני מעלה פרק.

RIVKA W · 27/9/24

טוב, אז סליחה על הבלגן והכל, אבל מסתבר שגם הפרקים שהעליתי עד עכשיו היו צריכים לעבור עריכה. כרגע, כמו שכבר כתבתי, אין לי כל כך זמן. אז בינתיים אשתדל להמשיך ולא להשאיר אתכם במתח.

מה שכן, קרתה לי פשלה קטנה, הקטע הבא היה אמור להיות בתחילת הפרק הקודם שהעלתי. עימכם הסליחה

---
"אמא?" באמצע רבי עקיבא היא נעצרת. אמא שולחת אליה מבט תוהה. "אוריאל יודע שאני מתחתנת עוד רגע?" אמא נאנחת. "הוא שמע את התאריך כמו כולם." היא מהדקת שפתיים. עגלת בוגבו נדחקת לשירה ברגליים. "אפשר לעבור?" שואלת אותה בעלת העגלה. היא זזה לצד. אמא ממשיכה במורד הרחוב.
"הוא מתכוון לבוא?" שירה מתעקשת.
"לא יודעת." אמא לא מסובבת אליה את הראש. לא מזכירה את התרגשותו באירוסין. לא מתפלאת על השאלה.

"מה אתו?" היא לא מתאפקת. מאז היום ההוא לא שמעה עליו דבר.
"אני לא יודעת. שירה, באמת שאין לי מושג."
היא לא מצליחה לראות את העיניים של אמא.
איך זה מרגיש שאין לך מושג מה קורה עם הבן שלך, אמא? בטח הרבה יותר גרוע משזה מרגיש שאין לך מושג מה קורה עם אח שלך.

הם נכנסות לחנות כלי בית. "קנינו כבר קערות?" אמא מרימה סט קערות פלסטיק. "אממ..." שירה לא באמת נמצאת פה.
איך זה מרגיש שהבן שלך אולי גרם לסבל של יהודים, אמא?
"שירה?" היא תכליתית, ממוקדת.
שירה מתנערת. "מה?" היא בוחנת את הקערות שאמא שלה מחזיקה. "לא קנינו כבר קערות?"
---
והקטע הבא הוא המשך הסיפור לבינתיים:

"ואוו" רם צועק בדיוק בשנייה בה סוגר אוריאל את הקובץ. אוריאל עוצר נשימה לרגע. עלו עליו? רם מתקרב טופח על שכמו." תקשיב, אתה אדיר." הוא מתפעם. אוריאל מחייך בהקלה. לא עלו.
"הלו" רם צועק לתוך אוזנו של דקל הישן. "אתה מפסיד את הגאון שלנו."
דקל פותח חצי עין. "גמרתם כבר?"
"מה גמרנו כבר? תגיד אתה נורמלי?" רם מתעצבן. "עזוב אותך" הוא אומר לאוריאל. "יש אנשים שלא מבינים עניין."
אוריאל מנסה לקבע לעצמו חיוך קטן ויציב. "תגיד איפה למדת את זה?" רם לוטש עליו עיניים.
המבחן מתחיל. "סתם." אוריאל משיב בחצי פה. "שוטטות ברשת."
"באמת? רק זה?" רם לא טירון אבל לפי הפעלולים שהוא ראה עכשיו זה נשמע מופרך. "גם פיתון למדת לבד? ידעת שפה אחרת לפני זה?"
"לא"
"מה לא? שלמדת לבד?"
"שידעתי שפה אחרת לפני זה." הוא מנסה להיות החלטי. הבחור שמולו מופעם מדי מהיכולות שלא הוא הפגין, אבל מה יש לו לעשות?
"באמת?" שואג רם. אוריאל נרתע.
"שששה" גוער בו דקל. "החרשת לי את האוזניים"

קליק. הדלת נפתחת. "אוריאל?" אדם.
הוא נושם עמוק. "מה?"
"אני מבין שגמרת פה." אין בקול שלו שאלה.
אוריאל לא מוצא טעם לענות.
"בוא."
דקל נעמד לידו, מתכוון לצאת אתו מהחדר.
"דקל," אדם לא מסתכל עליו. "לך לתת דיווח."
הוא נשאר לבד עם אדם.

חדר החקירות אליו הם נכנסים מוכר לו מידי. הוא מתחיל לרעוד. "עשיתי בדיוק מה שרציתם."
אדם שותק.
"מה?" אוריאל נושף.
"אנחנו רוצים מעקב על כל החומרים שהעברת." אדם משחרר את המילים לאט מידי.
"אני..." אוריאל פוקק את אצבעותיו, מודע ללחץ שהוא משדר ולא יכול להפסיק.
"ראינו את היכולות שלך." אומר אדם "ואין לך איך להתנגד."
אין לו איך להתנגד, זה נכון. אבל הוא לא יכול להסכים. אסור לו. הם יהיו בטוחים שהם מוגנים וההוא יעשה מה שהוא רוצה בינתיים. מה הוא עושה עכשיו?

"לא" הקול שלו גבוה והיסטרי.
אדם צוחק.
"אין לי אפשרות, אני לא באמת..."
"אתה גם ככה מסובך." מתריע. "איך נשמע לך שיתוף פעולה עם האויב וסירוב לעזור לנוכח איום בטחוני? אני לא יודע," נאנח. "אני לא טוב בניסוחים משפטיים. אבל יש לי חבר אחד – אלוף."
אוריאל ממצמץ, הידיים שלו על רטט, המחשבות על טיסה. "מה אני מקבל בתמורה?" מחליט לשחק אותה קשוח.
עווית גועל חולפת על פניו של העומד מולו. "תמורה?" הוא יורק. "אתה צריך תמורה על מעשה של הגנת המדינה?" סטירה מבעירה את הלחי השמאלית של אוריאל. הוא משפיל ראש שומר על היד רחוקה מהלחי. אין טעם להפגין חולשה.
"אתה רוצה את העזרה שלי?" תירגעו! הוא מצווה על שרירי הידיים. הם נענים חלקית.
אדם נועץ בו מבט חד. "מה אתה רוצה?"
אוריאל נאנח. "אני מניח שלא תשחררו אותי אחרי זה."
אדם קוטע אותו. "אתה מניח נכון."
"אבל שחרור חלקי..."
"אה?"
"כמה זמן אני נמצא פה?"
אדם מרים גבות. "שבוע ויום."

אוריאל מחוויר. שבוע ויום. החתונה. "מה התאריך?" הוא מקרקר.
"עשירי ביולי."
"מחר." סחרחורת מתנפלת עליו בגל גדול. הוא שולח ידיים להיאחז במשהו, מוצא מאחוריו קיר.
"מה יש מחר?" הוא נשמע סבלני. כמו שמדברים לילד בגן.
"אחותי...-" מתנשף אוריאל. "מתחתנת."
אדם מהנהן. לא נראה שהמידע חדש לו. "ואתה רוצה לצאת לחתונה?"
אוריאל נמתח, מזדקף, מנסה לצאת מהגל שעובר עליו. "קליטה מהירה." זה היה אמור להיות עקיצה, בפועל זה נשמע כמו אנחת ייאוש.

הוא מניע ראש בספקנות. "תעשה מה שאנחנו אומרים. אני אבדוק אם זה אפשרי."

---

כמובן, אשמח לביקורת.

פרק נוסף יעלה בעז"ה באזור סוכות.
תודה לכולם.

RIVKA W · 18/10/24

מעלה פרק נוסף.
תזכורת: אשמח מאוד לביקורת.

"מה חדש?"
"הם רוצים מעקב על החומרים."
שיעול. "צפוי."

שתיקה.

"מה אומר הבחור?"
"הוא מוכן לשתף איתם פעולה." נשימה. "בתמורה לשחרור של כמה שעות."
קול ניפוץ. "החתונה של אחותו?"
"אאה."
"אסור לו להיות שם."
"יבוצע."

---

שוב הוא מול המחשב. הכיסא לא מתאמץ להיות נח. הוא מקשת את גבו ואז מישר. מה הוא אמור לעשות? 'כשתצטרך אותי תחפש שוב' המילים מהבהבות לו במוח אפור על גבי לבן. אתה יודע מה אתה צריך לעשות עכשיו. גוער בו קול לא מוכר. קולו של אללה כנראה. הוא חלש, חלש מידי. כזה היה כשיהודה הציע לו להצטרף לקומזיץ באמצע הלילה. כזה היה גם כשהמשגיח תפס אותם מרותקים למסך קטן ומהבהב, זרק לרחוב.

כמו אז הוא יודע בדיוק מה הוא אמור לעשות, ולא מצליח. אתה קטן, טיפש וחלש אופי. הוא גוער בעצמו כאשר הוא שוב כותב בשורת החיפוש את הערך 'סייבר'.
התוצאות נטענות לאט מידי יחסית לאוטוסטרדת המחשבות שלו. שום חלונית לבנה לא קופצת. הוא מהסס לרגע ואז פותח כרטיסיה חדשה 'מדינת ישראל ביון' הוא כותב.

"חיכיתי לך" מקדמות אותו אותיות אפורות עוד לפני שהוא מספיק למצמץ.

הידיים שלו דווקא רצות על המקלדת. "הם רוצים מעקב על החומרים" הוא עוצר לרגע, ממתין.
"למה?" מתעניין האיש.
"לא יודע." אוריאל בועט ברגל השולחן.
"אני צריך להזהיר אותך משטויות?"
הוא משתעל. "לא. זו דרישה שלהם. הם לוחצים עלי."
"גם אנחנו." המסך אדיש ללחץ שלו. "אני צריך להבין מה קרה פתאום."
"אני לא יודע." יש לו חשק לשבור את המסך, נשאר לשבת על הכיסא, רופס. בובת סמרטוטים שכמוהו.
"טוב, נראה."
הוא שואף עמוק. "הם בטוחים שאני משתף איתכם פעולה." חבל שאין לו אפשרות לגרום לאותיות להבהב מול פניו של הרשע שמתכתב אתו.

אופס, החלונית נעלמה.
אוריאל מניח ראש על השולחן. שלום חתונה. שלום אחות. פעם התרגשתי שהתארסת.

כמה שעות הוא מנמנם על השולחן? ומה קרה למחשב שמצפצף בקולי קולות? הוא בוהה בטשטוש בערבוביה השולטת על המסך. ועובר לדוגמת הקוביות שהצטיירה לו על אמת היד. המסקנה מסרבת להתיישב על מוחו. הוא צריך להתרענן, לשטוף פנים אולי.
טוב, יאלץ לוותר על זה. אין ברז בחדר ואיש לא ייתן לו לצאת לטיול עצמאי ברחבי הבניין. הוא מרים אגרופים אל עיניו ומשפשף אותן בנמרצות.

יפה. יד אחת משובצת כחומה ויד שניה מדוגמת בפסים חסרי מטרה. שירה הייתה קוראת לזה אמנות מודרנית. הוא רק מקווה שלכל הפחות פניו נמנעו מלהפוך למיצג אומנותי שכזה. הצפצוף ממשיך לדרוש את תשומת ליבו, טעם מר עומד בפיו של אוריאל. נכשלת.
"מה קורה?" הקול עוצר את עיניו מהשוטטות. מפקס אותו.
"אני עובד על זה." הוא צרוד משינה.
נבו תוקע מבט חסר נימוס בפניו. "אתה יודע מה השעה?"
אוריאל מושך בכתפיו, מתעלם מהפינה השמאלית התחתונה של המסך.
"יש לך עוד שעתיים, אם תסיים עד אז תוכל לצאת."
הוא לא אומר מה יקרה אם לא יסיים.
הנער ממשיך לשבת ללא תנועה.

"אוריאל?"
אתה מדמיין, לא יכול להיות שיש רוך במילותיו של בכיר בטחוני כמוהו. לא כאשר הוא חושד בך בבגידה.
"חבל, רם אמר שהוא לא רואה התקדמות מכיוונך."
אהה.
"מה קרה? התחרטת?" הוא מושך כיסא, מתיישב. "יש משהו שאני יכול לעזור?"
"כן."
הוא רוכן לעברו. "מה?"
"תעזוב אותי."

נבו מצמצם את עיניו. "אתה יודע שאם אתה לא משתף פעולה, אנחנו לא מחויבים להסכם, כן?"
"יודע, יודע הכל." מתיז אוריאל. "חשבת על זה שיש סיכוי שאני לא מצליח? גם אני, על כל היכולות שאתם מיחסים לי, בסך הכל בן אדם."
"מעניין. לפרוץ למחשבים שלנו הצלחת בקלות, אבל לעקוב אחרי מסמכים שאתה הדלפת, אתה לא מצליח?" הוא מקשת את גבותיו. "תעבוד על מישהו אחר, ילד."
אוריאל שב לבהות במסך. יד מונחת על כתפו. הוא לא נע.
"מצטער." אומר נבו מאחוריו ואוריאל משום מה מוצא שביבי צער בקולו. "אתה לא יכול להישאר כאן."

הסורג שנטרק אחריו הוא בסך הכל סורג. שחור, צפוף ומקולף. מאחוריו משתרע מסדרון מואר. אוריאל בוהה בגבו של האיש המתרחק עד שהוא נעלם מאחורי הפנייה ממנה באו. בעיניים יבשות מידי הוא מסתובב לסקור את התא החדש שלו. מתיישב בכבדות על הדרגש הקבוע בקיר ובוהה שוב בסורג המקולף. עוד מעט תשקע השמש. קצת לפני זה תעמוד אחותו מתחת לחופה. הוא לא יהיה שם. מרכין את ראשו אל בין ידיו, מהדק שפתיים.

לא מצליח לבכות.

מה אבא ואמא יחשבו על הבן הסורר שלהם? מה שירה תגיד כשתבין שהוא לא בא? היא תכעס? תיפגע?

לוקח נשימה עמוקה.

והקטנים... אפרת ויוני. הם זוכרים אותו בכלל? כבר הרבה זמן לא ראה אותם. הם ידעו לחכות לו? להתאכזב?

קופץ אגרופים.

אתה חייב לעשות משהו! זה לא הגיוני.
אבל מה אוריאל אחד קטן יכול לעשות מול כולם? עדיף שתשב פה בשקט ותחכה שיבינו את הטעות.
זה לא יקרה לעולם. אתה יודע אתה זה. ההוכחות שלהם טובות. ואתה הודית!

קם. משעין מצח על סורג. הוא קר, מצייר בו פסים. יד לופתת את מוט הברזל. מנענעת.
"מישהו!!!" הוא צועק.
"אני אנסה שוב." הוא מרעיד את הסורג, מטיח בו את רגשותיו. "תוציאו אותי מפה!"
"תנו לי לנסות!!!!!" פתאום מגיעות הדמעות. מסתערות עליו. הבדידות והייאוש זולגים מעיניו בשטף.
איש לא מגיע.

קנה סוף · 18/10/24

נכתב ע"י RIVKA W:
תזכורת: אשמח מאוד לביקורת.

מה לעשות שאין כזו? זה פשוט טוב.

חני טולדו · 18/10/24

יש כזאת סיסמא- "אמאלה אמאלה אמאלה בום!" - והיא אקטואלית נורא לעכשיו.
סוף הפרק היה כזה יפההה. די שיבוא לחתונה דיי.
אני נורא נורא מחכה להמשך!!!

נכתב ע"י RIVKA W:
"מה חדש?"
"הם רוצים מעקב על החומרים."
שיעול. "צפוי."

שתיקה.

"מה אומר הבחור?"
"הוא מוכן לשתף איתם פעולה." נשימה. "בתמורה לשחרור של כמה שעות."
קול ניפוץ. "החתונה של אחותו?"
"אאה."
"אסור לו להיות שם."
"יבוצע."

אגב, שאם רצית ביקורת, אז טיפה הציק לי התיאורים במילה אחת שחוזרים על עצמם. (שיעול, שתיקה, נשימה, קול ניפוץ.)
למרות שזאת די הדרך היחידה לתאר תגובות אצל אנשים 'אנונימים'.

נכתב ע"י RIVKA W:
הוא לא יהיה שם. מרכין את ראשו אל בין ידיו, מהדק שפתיים.

לא מצליח לבכות.

ליבי נקרע לשניים בקרבי, ולא במליצה כמו שזה נשמע, ונכתב. יאווו. כתיבה מושלמת של השמחות.

RIVKA W · 19/10/24

נכתב ע"י חני טולדו:
יש כזאת סיסמא- "אמאלה אמאלה אמאלה בום!" - והיא אקטואלית נורא לעכשיו.
סוף הפרק היה כזה יפההה. די שיבוא לחתונה דיי.
אני נורא נורא מחכה להמשך!!!

תודה.
אני ממש מסמיקה פה

אולי אעלה פרק נוסף בהמשך החג.

נכתב ע"י חני טולדו:
אגב, שאם רצית ביקורת, אז טיפה הציק לי התיאורים במילה אחת שחוזרים על עצמם. (שיעול, שתיקה, נשימה, קול ניפוץ.)
למרות שזאת די הדרך היחידה לתאר תגובות אצל אנשים 'אנונימים'.

דבר ראשון מעריכה את הביקורת. יותר מהכל היא מראה לי שיש מישהו שקורא את הסיפור הזה ברצינות...
לגוף העניין, אני קצת מתלבטת כי הקטעים האלו שמפוזרים לאורך הסיפור מתארים שמע של שיחות קוליות בין אנשים אנונימיים ולא עולה לי דרך אחרת לתאר את זה.
אולי אנסה להדגיש את הקטע שמדובר בשיחה טלפונית.
נראה איך הולך...

מה שניחשת · 21/10/24

כמט בכיתי.. מסכן אוריאל

yael305 · 22/10/24

נכתב ע"י RIVKA W:
אולי אנסה להדגיש את הקטע שמדובר בשיחה טלפונית.
נראה איך הולך...

אולי אפשר לכתוב שההוא (לוידעת איך לכנות אותו) מעבר לקו משתעל "צפוי."
וחוץ מזה הסיפור פשוט מטורףף
אהבת י ממש!!

RIVKA W · 26/10/24

נכתב ע"י yael305:
אולי אפשר לכתוב שההוא (לוידעת איך לכנות אותו) מעבר לקו משתעל "צפוי."
וחוץ מזה הסיפור פשוט מטורףף
אהבת י ממש!!

ככה יותר טוב?

"מה חדש?"
"הם רוצים מעקב על החומרים."
הוא משתעל. "צפוי."

שתיקה.

"מה אומר הבחור?"
"הוא מוכן לשתף איתם פעולה." נשימה עמוקה. "בתמורה לשחרור של כמה שעות."
קול נפץ. "החתונה של אחותו?"
"אאה."
"אסור לו להיות שם."
"יבוצע."

RIVKA W · 26/10/24

המשך קצר...

מקום לא ידוע

"איך קוראים לך?" הוא יושב על כיסא ברזל חסר משענת, ידיו ורגליו קשורות. מולו שולחן קטן ומאחוריו מתרווח על כיסא מרופד גבר בעל זקן מסודר.
הוא מחזיר עיניים תוהות. "עומר ג'ומאייל"
אגרוף מוטח אל פניו, גורם לו לאבד את שיווי משקלו. "שקרן!" צועק בעל הזקן. "אנחנו יודעים מי אתה. תודֶה."
הוא נושם במקוטע. "אני... עומר. כולם יודעים."
"פחחח." מתיז היושב. "אנחנו יודעים שלא. תודה, יהיה לך קל יותר. בוגד."
הוא מעווה את פיו. "אני?"
השאלה, שמביעה עלבון עמוק, לא מתקבלת יפה. ברד של מהלומות יורד עליו. פוסק באחת.
הוא פוקח עין אחת בהיסוס, מגלה שחקן חדש בחדר. החוקר הטוב? הוא כמעט נאנח בהקלה למול החיוך שעל פני השחקן החדש.
"חיכינו לך." פותח הלה באיטיות "נעים להכיר- אמיר סהר." מטעים את המילים בכוונה גדולה.
הוא נרתע. ליבו צונח אל מתחת לרגליו.
נחשפת. תתכונן, אמיר. הכל היה רק הפתיח.
"מי זה? אני לא מבין." הוא שומר על פני אזרח מבולבל. יודע שזה חסר טעם ועם זאת לא יכול אחרת.
ההוא מרחיב את חיוכו. "ניסיון נאה." מעודד. "לא תתנגד שאקרא לך אמיר, כן? אני אוהב את הצליל וסך הכל זה די דומה לעומר..."
הוא מושך בכתפיו.

---
"אבא ואמא, ליד הכלה." הצלם שולט בהם שליטה מלאה. "כלה, תסתכלי על אבא. אבא לחייך לבת שלך. היא מתחתנת היום." פלשים מבזיקים מהמטריות, מנציחים את הרגעים האחרונים בהם היא ברשות אביה.
"אבא לשים ידיים על הכלה, תברך אותה." פלש.
"אמא, לחבק את הכלה, אחת. שתיים. חיוך." שוב פלש.
"יופי. אחים." הוא מרעים, מניח לרגע את המצלמה הכבדה, מנגב את מצחו. אפרת דורכת בהדרת כבוד על הבד המתוח. יוני פורץ אל האולם בסערה. "אמאא" היא ניגשת אליו, מישרת את חוטי הציצית, מסדרת את הפאות מאחורי האוזניים. "בוא יוניון. מצטלמים."
הילד שולח מבט חודר אל אחיותיו. "מי מצטלם עכשיו?" מברר.
"הכלה והאחים הקטנים שלה." אמא מעבירה יד על הלחי שלו. מוז'יניק.
"ומה עם האחים הגדולים?" הוא מתעקש.
היא שולחת מבט אל בעלה, מוודאת שלא שמע. "הם יצטלמו כשיגיעו." משיבה כאילו בנחת.
"ומתי הוא יגיע אמא? הוא הבטיח לי בווארט שיגיע מוקדם לחתונה."

"ומה עם אח של הכלה?" מרעים הצלם. משאיר אותה לבהות בקטן שלה. מתי הספיק לדבר עם אוריאל? הוא התקשר ביום של הווארט והיא לא ידעה?
"כלה, להתכופף לאחים. אחים לחבק אותה, לא ככה, חזק." הם נעים לפי דרישותיו. "יופי, מצוין." פלש.
"עכשיו הכלה תלך להתפלל קצת, בואו נזדרז. כבר החתן מגיע." הוא מבזיק כמה פלשים נוספים ומגרש אותם אל מאחורי המחיצה.

שירה מתיישבת על הכיסא. שוקעת בסידור. יוני סוחב את אפרת לראות את החתן ולהגיד לו מזל טוב. היא נשארת להסתובב סביב עצמה באולם הריק.
תשמחי. היא מצווה על עצמה. הבת שלך מתחתנת היום. מותחת את השפתיים לחיוך כפוי. היא שמחה. היא באמת שמחה. זו רק השאלה התמימה של יוני. זה רק אוריאל שלה.
די! שירה לא אשמה. גם את לא. מספיק לחשוב על זה.
איפה אתם אנשים? בואו תסחררו אותי בשאלות, בברכות ובפטפוטים. בואו תקיפו אותי במזל טוב. בואו תהיו איתי. תזכירו לי כמה אני מאושרת.

RIVKA W · 26/10/24

ההייתי רוצה לשמוע מה יש לכם לומר על הקטע של החתונה.
אני מתלבטת אם להשאיר אותו בסיפור.
מצד אחד כתבתי אותו, אני אוהבת אותו ונראה לי שיפה להביא פה את הצד של המשפחה.
מצד שני יכול להיות שזה יותר מידי. כאילו, הבנו שאוריאל לא בא לחתונה, כנראה שהיה קשה גם למשפחה שלו ובסופו של דבר אוריאל הוא זה שמעניין אותנו, השאר פחות.
או בקיצור, אם ההייתם קוראים את זה בספר, ההייתם מרפרפים על הקטע וממשיכים הלאה?

חני טולדו · 26/10/24

וואו פרק יפה.

נכתב ע"י RIVKA W:
איפה אתם אנשים? בואו תסחררו אותי בשאלות, בברכות ובפטפוטים. בואו תקיפו אותי במזל טוב. בואו תהיו איתי. תזכירו לי כמה אני מאושרת.

מהמם ממש!

נכתב ע"י RIVKA W:
ההייתי רוצה לשמוע מה יש לכם לומר על הקטע של החתונה.
אני מתלבטת אם להשאיר אותו בסיפור.
מצד אחד כתבתי אותו, אני אוהבת אותו ונראה לי שיפה להביא פה את הצד של המשפחה.
מצד שני יכול להיות שזה יותר מידי. כאילו, הבנו שאוריאל לא בא לחתונה, כנראה שהיה קשה גם למשפחה שלו ובסופו של דבר אוריאל הוא זה שמעניין אותנו, השאר פחות.
או בקיצור, אם ההייתם קוראים את זה בספר, ההייתם מרפרפים על הקטע וממשיכים הלאה?

תמיד יש את הקטעים שמרפרפים עליהם, בכל ספר. תמיד תהיה אחת מהדמויות שנרצה לקרוא אך ורק עליה ונתעצבן כשיש קטעי אמצע בין לבין. אבל זה מוסיף המון, הסיפור פה הוא לא דו"ח מצב של אוריאל, חייב את זה לדעתי..

קנה סוף · 26/10/24

נכתב ע"י RIVKA W:
ככה יותר טוב?

למען האמת, אני אהבתי את המקורי, אבל יכול להיות שזה רק הטעם שלי.

בנוגע לקטע של החתונה, מסכימה עם @חני טולדו. מה גם שאם יש למשפחה השפעה על ההמשך, אני חושבת שצריך לשים קטעי ביניים שלהם, כמובן בהקשר של העלילה, שלא נשכח אותם ושנכיר אותם.

yael305 · 27/10/24

לדעתי או שתרחיבי את כל התיאורים, או שבכלל לא.

נכתב ע"י RIVKA W:
"הוא מוכן לשתף איתם פעולה." נשימה עמוקה. "בתמורה לשחרור של כמה שעות."

(הוא) לוקח נשימה עמוקה, מודע לכך שהמשך המשפט יכעיס את היושב מולו

נכתב ע"י RIVKA W:
קול נפץ. "החתונה של אחותו?"

קול נפץ נשמע. הוא רק לא שיער עד כמה ''החתונה...
משהו כזה.

נכתב ע"י חני טולדו:
חייב את זה לדעתי..

גם לדעתי.
הפרק בכללי יפה!

RIVKA W · 27/10/24

נכתב ע"י yael305:
לדעתי או שתרחיבי את כל התיאורים, או שבכלל לא.
(הוא) לוקח נשימה עמוקה, מודע לכך שהמשך המשפט יכעיס את היושב מולו
קול נפץ נשמע. הוא רק לא שיער עד כמה ''החתונה...
משהו כזה.

הבעיה שבקטעים האלו אני רוצה לתאר רק מה שומעים. את הפסקול של השיחה, לא את הרגשות של המשתתפים.
אולי אשאיר את זה כמו בהתחלה וזהו.
תודה על הפידבק.

yael305 · 27/10/24

את יכולה לשנות, רק נתתי דוגמא..
אבל אם לא - אז לדעתי תשאירי את הראשוני.

RIVKA W · 1/11/24

חריקת הסורג מעירה אותו משינה טרופה. הוא ממצמץ, מתרומם באיטיות מהרצפה. שותק מול הניצב מולו. דקל.
"לא מצאת לך מקום יותר נוח?" הוא משאיר את הדלת פתוחה, מתיישב על הדרגש וזז קצת הצידה.
אוריאל מחייך חיוך שלא מגיע לעיניים. "למה הגעת?" הוא נשען על הקיר, מתעלם מהמקום שפינה לו הבחור.
"לבדוק מה קרה לחבר שלי" הוא משתדל לא לשמוע את הגיחוך של אוריאל. "ולהבין למה הוא חזר בו ברגע האחרון."
אוריאל מעביר את משקלו מרגל לרגל. "לא הצלחתי. נכון מוזר? וכשרציתי לנסות שוב, איש לא שמע אותי." הוא עוצם עיניים, מחמיץ את גבותיו המתרוממות של ידידו.
"אתה... רצית לשתף פעולה ולא נתנו לך?"
הוא נאנח. "רציתי ל נ ס ו ת ש ו ב לשתף פעולה ואיש לא שמע."
"אתה עדיין מעונין?" מברר.
אוריאל מזדקף, מהנהן. "באותם תנאים של מקודם."
דקל מכווץ מצח, בוחן אותו בזהירות. "אתה יודע איזה יום היום?"
צווארו של אוריאל מתקשח. כך הרגיש יעקב אבינו? "לא" הוא לוחש.
דממה.
אוריאל מרגיש את ליבו פועם, זורק דם לכל עבר. "נו." דרוך. גבו נוטה קדימה, מעל דקל.
"רביעי." דקל מהדק שפתיים.
כתפיו הזקורות של אוריאל מתרפות. הוא נשען על הקיר. עוצם עיניים.

מזל טוב שירה, את אישה.

רחש קל, יד מונחת על כתפו. הוא פוקח עיניים חזרה. "אני אעשה את זה. התנאים לא השתנו." הוא אומר לדקל, מנער את היד מהכתף.
הוא נועץ בו עיניים חומות. "אשיג לך אישור."
עיניו מושפלות אל הנייד האחוז בשמאלו.
"יש." מחייך לאוריאל.

הסורג משמיע חריקה נוספת כשהם חולפים על פניו. אוריאל ממצמץ בתכיפות.
מה עשית? למה הבטחת משהו שאין לך אפשרות לקיים? הוא גוער בעצמו בחריפות, הולך אחרי דקל ברגליים רועדות. אתה יודע מה תהיה התגובה של אללה. אתה רק מרע את המצב שלך. בחיים לא תצא מכאן אחרי כל הסיפור הזה.

"אני אלך. תסתדר כאן?" דקל מוודא ליד הדלת של חדר המחשבים. הוא מהנהן קלושות.

"התגעגעת?" מלגלגות האותיות האפורות.
"אתם חייבים לעזור לי." הוא מתאמץ לשכנע. "אני הכיסוי שלכם."
"ולכן?" מתעניין אללה.
"תשלחו לי משהו שישכנע אותם שירדו ממני."
"וזאת למה?"
הוא מקלף את העור בשפתיו, טיפות דם מבצבצות עליהם. "תגידו לי מה אתם רוצים. אני אעשה."
"חכה." מורה אללה או מי שזה לא יהיה.

הוא ממשיך לנשוך את שפתיו, לא חש בכאב. שיחזירו תשובה חיובית. מתופף על השולחן. משוטט בקרבי המחשב, בוהה בקבצים מוזרים, בודק את הסיומות שלהם.

החלונית שקופצת שוב מקפיצה את הלב שלו בפחד. שזו לא תהיה תשובה שלילית.
"בסדר" הוא פולט נשיפה ארוכה. "תקבל מה שרצית ותביא לנו מה שאנחנו רוצים."
"מה?" נשימתו נעתקת מחדש. עד כמה הוא ישלם על הטיפשות של עצמו?
"בקניון אילון על העציץ שמול H&M מודבק דיסק אונקי. הוא צריך להגיע לבני ברק. תדביק אותו על תחתית הספסל של התחנה – חזו"א דסלר."
אוריאל נרכן על המסך. "איך אני מגיע לשם?"
"כשישחררו אותך כמו שרצית תדאג להגיע לשם. מצידי, תלך ברגל."
הוא מחוויר. הם יודעים. "הם לא ממש משחררים אותי, רק נותנים לי לראות אור יום."
"תסתדר. אתה לא תינוק." מגיעה התשובה.

שלוש דקות אחרי זה מתעוררת החלונית, שוב, לחיים. "תסתכל בשולחן עבודה הקובץ עם תאריך השינוי האחרון. יש לך שם הוראות."
יופי, אוריאל. אין לך דרך חזרה.
באיטיות הוא מזיז את העכבר, פותח את הקובץ ומבצע את ההוראות אחת אחרי השנייה. החלונות השחורים, הטקסט האנגלי, הקבצים שהוא נדרש לפתוח להעתיק אליהם מלל לא ברור. הסיומות שהוא משנה. פעולה אחרי פעולה, נשימתו מתקצרת. שיגמר כבר, די.

"אוריאל?" הלב שלו מזנק וקופא במעלה הקנה. הוא מתרומם, מנסה להשיג אותו.
"כן?" הוא מסתובב לדקל, מנסה להרגיע את הדופק. המסך ממשיך לאיים עליו על שלל הקבצים הפתוחים והצבע השחור השולט בו.
"לא התכוונתי להפריע, רק הבאתי משהו לאכול." הוא מתנצל.
אוריאל מחייך קלושות. "תודה."
דקל כבר דוחף מספר כבלים לצד, מפנה פיסת שולחן ומניח עליה מנת קרב קרה. "זה מה שהשגתי." הוא שוב מתנצל ואוריאל זע באי נוחות. "מה קורה?" ממשיך דקל לברר ופוזל אל המחשב.
"מתקדם." משיב אוריאל קצרות, נאבק באריזת הניילון בעזרת מזלג חד פעמי.
"יופי." הוא מושך כיסא ומתיישב לצידו.

אוריאל ממצמץ אל המסך, קובץ וורד ממוזער בתחתית המסך. דקל יבין אם יראה אותו מסתכל שם? מלכסן מבט, הבחור נראה מתעניין במעשיו.
הוא לוקח נשימה, מתכווץ. עובר בין החלונות חסר מטרה. נעצר על אחת שחורה. שורת הפקודה. היא מלאה בתווים. הוא גולל, מנסה להתעמק בהם. סינית מושלמת.
הטלפון של דקל משמיע צליל. הבחור שוקע בתוכו לרגע, מפנה לו חלון זמן קצרצר להביט בהוראות.