סיפור בהמשכים פריים קפוא🎥-לביקורת

הפקות ומשחק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הפקות ואירועים
1.
לב. דף ממו. סלוטייפ חלוד. שלט מזמור לתודה. תמונה אחת חרוטה בתוך מסגרת. עוד תמונה שוכבת מאחורי לבבות במים.

והאוויר בחדר ריק. אפשר לטעום את הריקנות מרוב שהיא ריקה.

כל זה היה על הקיר שלה. זו עם אינסוף החיוכים, זו שתמיד ידעה איזו מילה להשחיל ברגעים עצובים.

הקיר כמעט מלא, בדיוק כמוה. אבל משהו אחד היה חסר בכל התפאורה הזו, משהו שהיה חלק דרמטי בבית. לטוב ולמוטב. משהו שבגללו הוא התהפך ברגע, מבית חם ומשפחתי לדירה של ארבע קירות ובתוכה נמצאים אנשים נרגזים, חסרי סבלנות וכואבים.

היא.

"נעמי!" קול מוכר קוטע לי את המחשבות על הקיר הקלאסי שבחדר. "נעמי, כבר ארבע ועשרה! תרדי מהר למוטי. מהר. אני לא מבינה למה הוא אמור לחכות לך משלוש וחצי בשביל עוגיות".

מבט אחד על השעון גורם ללב שלי לנתר. ארבע ועשרה, ומוטי כבר היה אמור להיות למטה מזמן. שהשם יעזור לי. "אני הולכת, אני הולכת". ואז בערב אימא תשאל כמה הוא התעצבן והתלונן, ולמה אני לא יוצאת מהריחוף הזה.

אני לא אענה, כי רק אני יודעת כמה דמעות נשפכות על הריחוף הזה, כמה הוא לא מצליח לצאת ממני. וכמה לגלוגים אני מקבלת בגללו מאז י' סיון. כמה הכל השתנה מאז י' סיון.

אני זורקת עליי את הסוודר הבהיר, אפילו שחם ולא נעים בחוץ. לוקחת מהמטבח את השקית עם הקופסאות, יורדת למטה.

רכב שברולט שחור חונה באמצע החנייה של הרחוב. ממתין. אני יודעת שבסבלנות, אפילו שאימא תתעקש שהוא בטח התעצבן. וסתם, כל הרוגע שלו היה בשביל להרגיע אותי.

"שלום מוטי", הוא פותח את החלון, מחויך. "זה בשבילך". אני מניחה על המושב לצידו את השקית, באה ללכת.

"רגע, מה הלחץ?" האח המומחה לכל תנועה ותוו בפנים עוצר אותי. "איך את? איך כולם?"

"אה, בסדר", אני חוזרת לחלון, נשענת עליו. "אבא ואימא בסדר. אני בסדר. כולם". זה בסדר להיות בבית אחד בשקט מדכא שמסוגל לעצור את הנשימה. בסדר לדבר רק על מה שצריך וחייב. בסדר לרצות לברוח מהבית ולא לחזור יותר, אבל לא להעז לעשות את זה. כי אבא ואימא לא יעמדו בעוד אחד שיברח.

זה בסדר. שום דבר מזה לא הורג.

"בן דוד של תאיר מתחתן בסוף שבוע, יום חמישי. את באה לשמור על יונתן, נכון?" הוא משחרר חיוך שמגלות שתי גומות עמוקות.

אני מסתכלת על העיניים של מוטי. מנסה להבין מה מסתתר מאחוריהן. יודעת שהוא רוצה לשחרר אותי, כבר שבועות שהוא מנסה למצוא לי עיסוקים. שבועות שאני לא זורמת עם העיסוקים האלה.

"תמיד ליבי הייתה באה לשמור אצלכם על יונתן". אני זורקת. בטעות, בלי כוונה.

"תמיד ליבי, נכון", עכשיו גם הוא היה נראה קצת כאוב. "אבל עכשיו אי אפשר להביא את ליבי, ולכן אני מבקש ממך. את יודעת כמה יונתן אוהב אותך, כן?"

"חבל".

" מה חבל? שהוא אוהב אותך?" הוא לא מבין.

אני מעיפה מבט אל הרחוב העמוס. אימהות וילדים. ילדים ואחים. אח ואחות. "חבל שאי אפשר להביא את ליבי".

ושוב אני לא מצליחה להיזכר מתי הדברים הכי פשוטים בחיים שלי, כמו לשמור על אחיין, הפכו לים של זיכרונות וגעגוע כואבים.
 

הפקות ומשחק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הפקות ואירועים
2.
"לילה טוב", צל שחור אורב לי בסמטה שליד המכולת של חיים. הלב שלי קופץ, אני איתו ביחד. "נעמי?"

"כ-כן..." העולם חשוך. הרחוב שומם. למה אורבים לבני אדם בשעות כאלו מחוץ למכולת?

הצל החשוך מתברר כגבוה, מאוד מאוד גבוה. עיניים אפור-שחור. פה קטן. "זה בשבילך. לילה טוב". הוא מניח על האבן שקית לבנה, כמעט ריקה.

אני לא מבינה כלום, בקושי מעכלת מה הולך כאן. הדס מהשכבה חיה בתוך ספרי מתח. החיים שלה הם ספר מתח אחד שלם ועב כרס.

הדמיונות שלה מספרים שצללים תופסים אותה בלילות, נלחמים איתה. לא מוכרים.

אני לא קשורה לכל המתח הזה, אף פעם לא הייתי. ועכשיו אני מרגישה הדס.

"הי", אני מספיקה לצעוק, רגע אחד לפני שהוא נעלם לגמרי. אבל הוא נעלם, הולך משם. ואני לא מעיזה לרוץ אחריו.

השקית הדקה נחה על האבן, צמודה אליי. מפחיד אותי לגעת בה, מפחיד לקבל אותה. הכי מפחיד לראות מה יש בתוכה. מתחשק לי לקרוא להדס. לומר לה "הנה, נראה אותך, נראה אם את עומדת מול כל החששות האלה. שקית באמצע הרחוב, צל בגובה בניין עם עיניים אפורות". נראה אם תצליחי לפתוח, להתגבר על הלב הדופק שלך.

יודעת שהיא הייתה מצליחה.

זו רק אני ואלפי חרדות ביחד.

האצבעות שלי רועדות, פותחות את השקית. בתוכה יש מעטפה, סגורה. הדוקה.

משאירה את השקית על האבן. לוקחת את המעטפה, מכווצת אותה לתוך הכיס של הסוודר הבהיר. עולה לבית. מנסה להנשים את הלב שלי שמנתר בקצב מסחרר.

"ש-אלום", הבית רגיל. עמום. שקט. "אבא?"

אבא לא בבית, גם אימא לא.

אני לוקחת את המעטפה המקומטת מהכיס, קורסת איתה על הספה. היא לא נפתחת יפה. קורעת אותה.

תמונה מבריקה. גודל A6. לא מוכרת, לא מזוהה. ריח של דפוס עולה ממנה, ריח של חדש. העיניים שלי מתעמקות על התמונה הקטנה.

קולטות ברגע אחד עצוב. המומות.

עיניים בצבע האוקיינוס, שוחות בתוך בלבול. מבט שחודר לנשמה. שפתיים עקומות לחצי חיוך, רק אני יודעת כמה הוא לא החיוך שלה.

לחיים שמנמנות. בדיוק אלה שעליהן צחקנו מגיל אפס, "לחיים של בובה אמריקאית". שלא מרזות לעולם.

ובגדים ירוקים. חולצת זית מקופלת בקפידה, ונשק מלווה ממישהו שם.

חיילת.

אני לא מצליחה לתפוס את קצב ההתרחשויות, ופתק קטן נופל לי מהמעטפה שמתקמטת עמוק בתוך היד הרועדת והמזיעה שלי.

'נעמי,

אני חייבת לספר למישהו, מישהו שקרוב לי ללב. יודעת שרק את תוכלי לשמוח איתי, שרק את תאמיני בהצלחה שלי.

שלחתי מישהו לתת לך את החבילה. אולי הוא יבוא עוד פעם.

התקבלתי ליחידית שריון.

בעצם את בכלל לא מבינה מה זה, אחותי הקטנטונת. ואני לא אשב להסביר לך. אבל רק רציתי שתדעי שמאוד מאוד רציתי להתקבל לשם, עבדתי קשה בשביל זה. עבודת פרך כמעט. והיום אני בצעדי ענק לקראת החלום שלי.

מבטיחה לנסות לשתף אותך עוד. שוב יודעת שתשמחי איתי. אחותך'.


לא מבינה מה זה. לא רוצה שתסביר. לא רוצה שהיא תרצה להיות שם. לא רוצה לראות שוב את הצל הגבוה. אל תשלחי אותו, שלא יארוב לי בסמטאות.

לא עומדת בהבנה שנחתה על הראש העמוס שלי ברגע. אחותי הגדולה, המחזקת. המחוזקת. המצחיקה, הצוחקת. האוהבת.

האהובה.

אחותי מולי, במדים.

שלוש שנים של חלומות. חלום וורוד של אחות שחוזרת, עם החיוך הנצחי. ומודיעה שהיא נשארת כאן, שהיא לא תעזוב יותר.

חלום יפהפה על ערב אחד, ספה וקפה. אני והיא.

חלום על חיוך של אבא ואימא, על געגוע שנכנס עמוק לתוך הלב, ומתפרץ ברגע אחד של חיבוק.

חלום על מוטי, שמודיע שהוא ידע שהיא תחזור. יודע מה זה להיות בחוץ, ומה זו הכמיהה הזאת הביתה.

אוספת את החלומות הוורודים, חלום אחרי חלום. עוטפת אותם בצלופן דוקר. קוברת אחד אחד עמוק בתוך תא הדמיון. כותבת על המצבה 'תשכחו מזה. זה לא יקרה'.

אחותי בקצה העולם שלי.

אני מרגישה את האמונה שלה בשמחה שלי איתה. מרגישה את הכמיהה למישהו, אחד. קרוב אליה, שישמח בהצלחה. בחלום שמתגשם.

אבל הפעם היא טועה. אני לא שמחה איתה, לא מצליחה להיות שמחה איתה.

"נעמי?" קולות של אימא ואבא נכנסים לי למחשבות, לקבר שהקמתי לחלומות היפים. אני מרימה מבט אחד מהיר ומנתר למעלה. רואה אותם שם, מסתכלים על התמונה.

"מה זה, נעמי?" אימא רועדת, הנשימה שלה נקטעת.

אני רועדת איתם. לא מאמינה שעשיתי להם את זה, שני בני אדם שגם ככה שבורים, גם ככה עייפים. "זה ליבי, אימא". גם הנשימה שלי נעצרת לרגע.

בסוף גם אני צריכה להתפרק, בסוף גם אני ילדה קטנה.
 

סבתא חביבה

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אאוץ
זה כל כך כואב!
כתיבה מופלאה, מרגישים בתוך הסיטואציה לגמרי.
אהבתי מאד את שני הפרקים!
אני לא בטוחה שהבנתי נכון, יש לה שני אחים שעזבו את הבית? אחד זה אח נשוי עם תינוקת והשניה זו אחות. נכון?
לדעתי כדאי לקחת את הנושא הזה לנישה מסויימת, תת נושא שעליו יסוב הסיפור ולא שהנושא יהיה נוער נושר, גם אם מבעד לעיני האחות הרגישה.
 

הפקות ומשחק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הפקות ואירועים
אאוץ
זה כל כך כואב!
כתיבה מופלאה, מרגישים בתוך הסיטואציה לגמרי.
אהבתי מאד את שני הפרקים!
אני לא בטוחה שהבנתי נכון, יש לה שני אחים שעזבו את הבית? אחד זה אח נשוי עם תינוקת והשניה זו אחות. נכון?
לדעתי כדאי לקחת את הנושא הזה לנישה מסויימת, תת נושא שעליו יסוב הסיפור ולא שהנושא יהיה נוער נושר, גם אם מבעד לעיני האחות הרגישה.
תודה!
הבנת נכון. בגדול, הנושא לא מכוון להיות נוער נושר, אפילו שהוא כן חלק משמעותי בעלילה. אבל לגמרי לא המסר ולא עיקרו.
 

הפקות ומשחק

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הפקות ואירועים
אשמח לתגובות שלכם!

3.


אף פעם לא הבנתי את הסלנג 'לילה לבן', ומאז אותו הלילה, אי ההבנה שלי רק התגברה. ליבי הייתה שם, עומדת. מזוודה בלויה ביד שמאל שלה, ובימין כמה שקיות ענק של אושר עד.

היא הלכה.

וכל הלילה ההוא לא נרדמתי, מיליון מחשבות רצו לי בתוך המוח. אחת אחרי השנייה, מתגלגלות. עושות סלטות באוויר, שפגת.

אבל הלילה ההוא לא היה לבן. הוא היה שחור. משחור. חלומות שחורים, מחשבות שחורות. הכל היה שחור באותו הלילה. אפילו החיוך המאיר והנצחי שלה.

וגם עכשיו. כבר עשרים לארבע לפנות בוקר. פחד אימים שורר בחוץ, ילדה אחת קטנה ששוכבת חסרת מעש ומלאת מחשבות. ותמונה מבריקה בגודלA6 שנמצאת איפשהו בבית הזה. אולי במגירה הסודית של אבא, אולי כבר בפח. לא יודעת.

ואני כל כך רוצה לראות אותה שוב. כל כך. את העיניים הגדולות, את החיוך המזויף הזה. אפילו את החולצה הירוקה. רוצה להסתכל עליה שוב, לקבל ממנה סימן. משהו. רע לי, טוב. מתגעגעת אלייך גם, אחותי הקטנטונת.

וכלום.

רעש חרוק נכנס לי לאוזניים, מרעיד אותן.

אני קמה, לא יכולה לשכב יותר. פוסעת על הבהונות לכיוון המרפסת. היא רטובה, וחשוכה. מתיישבת על הספסל האפור, מקישה מספר מוכר.

האצבעות על המקשים, רועדות. המבט בוהה אל הבית. אף אחד לא יכול להתעורר עכשיו.

צליל חיוג.

ניתוק.

רעד משונה שחולף בי.

המספר אינו מחובר. ליבי לא עונה. אולי המספר כבר לא תקין, אולי היא הכניסה את שלי לרשימת המאוכזבים ממנה.

מחייגת מספר אחר, מוכר לא פחות. יודעת שזה לא נורמלי, שזה הזוי. שמוטי כבר לא בחור שער בלילות.

אבל אני מפחדת. מפחדת מלהתפרק. ומוטי ביקש להתקשר כשקשה מדי, אפילו שזרקתי לו חיוך של 'אני כבר לא ילדה קטנה שצריכה השגחה'. הוא יבין. הוא תמיד מבין.

אפס חמש שתיים. חמש ארבע. מחייגת, שלושה צלצולים ונשיפה עונה לי מעבר לקו. "נעמי?"

"זה אתה, מוטי?"

"כן, נעמי. מה קורה?"

"מוטי..." הקול הכל כך חם והזורם שלו מעלה לי לגרון גוש תקוע, רטוב ומלוח. "אני...אני לא יודעת מה לעשות...אני מתגעגעת אליה כל כך".

מתגעגעת. לא מבינה. וכבר לא יודעת איך להתמודד עם כל השקט שהיא השאירה אחריה בבית הזה.

"אני יודע, אני יודע", הוא מבין בשנייה. כנראה יוצא מהחדר, כי הקול שלו גבוה יותר. "משהו מיוחד עכשיו?"

"אימא לא דיברה איתך?"

"לא, למה?"

אני מספרת לו על התמונה, על המכתב. על אימא ואבא שתפסו אותי איתם. כעסו, בכו. שתקו. בעיקר שתקו.

הוא מהנהן, מהמהם. הוא לא נבהל.

"למה, מוטי? למה היא עזבה ככה? ולמה רחוק כל כך? צבא, מוטי. צבא! ולמה בלי לומר כלום? להכין אותנו?" הקול שלי חנוק, הלב נקרע לשניים.

"אולי היא פחדה", מוטי לוחש, מנסה להרגיע. "פחדה מהתגובה שלנו, פחדה שאבא ואימא יגיבו קיצוני. לפעמים אנשים בורחים כשהם מפחדים להתמודד עם המציאות".

אני לא שומעת את המילים המסבירות שלו. שורש פ.ח.ד מהדהד לי בראש, זורק קולות שניים. "אנחנו המשפחה שלה, מוטי! היא לא צריכה לברוח מאיתנו".

"נכון, היא לא", הוא זורק. שנינו יודעים שהפחד הזה לא היה בשליטתה בכלל. גם כשמוטי החליט לעזוב את הישיבה הפחד שלו מהתגובה של אבא ואימא לא היה בשליטתו. "אבל היא פחדה, אז היא שלחה לך את התמונה והמכתב. ידעה שאבא ואימא ידעו מזה בכל אופן, והיה לה נוח להודיע להם את המקום שלה דרכך".

אני מהנהנת. מוטי צודק.

"אתה חושב שהיא תחזור?" אני חייבת לשאול. זה עומד לי בקצה. מוטי יודע מה זה לברוח, מה זה לסטות מהרגיל. הוא יודע גם מתי חוזרים, אם בכלל.

הלילה הרטוב מתרגל אליי, אני אליו. הלילה הוא זמן מרגיע. מחבק.

שתיקה של עשרים שניות מעבר לקו, מוטי מכחכח. "נעמי'לה, קחי את מה שאני אגיד לך בהבנה, בסדר?" הוא לא מחכה לתשובה. "ליבי תחזור, היא תחזור מתישהו. אבל עכשיו היא נמצאת במקום רחוק, כל כך רחוק שאני לא מצפה שזה יקרה בקרוב. תביני את זה, נעמי. אל תבני מגדלים שיתרסקו עלייך אחר כך".

הלילה הוא זמן נורא. הוא מפחיד.

"נעמי'לה...אפשר לומר לך עוד משהו?" הוא מהסס.

לא. לא יכולה לשמוע יותר מזה. "כ-כן..."

"ליבי הלכה רחוק, לקצה של אימא ואבא. תעשי הכל כדי שתישארי את קרובה. הכל. ואני לא מדבר על הדרך, יודע שאת עמוק בתוכה. שאת בחורה צדיקה. אני מדבר על הלב שלך, שיישאר קרוב אליהם".

אני מתרוממת מהספסל האפור. לא אוהבת את הלילה, לא אוהבת את הלילה הזה.

מרגישה את הלב המתרחק שלי, לא יודעת איך לעשות הכל כדי שיישאר קרוב.
 

ספרי מוסר

משתמש מקצוען
אשמח לתגובות שלכם!

3.


אף פעם לא הבנתי את הסלנג 'לילה לבן', ומאז אותו הלילה, אי ההבנה שלי רק התגברה. ליבי הייתה שם, עומדת. מזוודה בלויה ביד שמאל שלה, ובימין כמה שקיות ענק של אושר עד.

היא הלכה.

וכל הלילה ההוא לא נרדמתי, מיליון מחשבות רצו לי בתוך המוח. אחת אחרי השנייה, מתגלגלות. עושות סלטות באוויר, שפגת.

אבל הלילה ההוא לא היה לבן. הוא היה שחור. משחור. חלומות שחורים, מחשבות שחורות. הכל היה שחור באותו הלילה. אפילו החיוך המאיר והנצחי שלה.

וגם עכשיו. כבר עשרים לארבע לפנות בוקר. פחד אימים שורר בחוץ, ילדה אחת קטנה ששוכבת חסרת מעש ומלאת מחשבות. ותמונה מבריקה בגודלA6 שנמצאת איפשהו בבית הזה. אולי במגירה הסודית של אבא, אולי כבר בפח. לא יודעת.

ואני כל כך רוצה לראות אותה שוב. כל כך. את העיניים הגדולות, את החיוך המזויף הזה. אפילו את החולצה הירוקה. רוצה להסתכל עליה שוב, לקבל ממנה סימן. משהו. רע לי, טוב. מתגעגעת אלייך גם, אחותי הקטנטונת.

וכלום.

רעש חרוק נכנס לי לאוזניים, מרעיד אותן.

אני קמה, לא יכולה לשכב יותר. פוסעת על הבהונות לכיוון המרפסת. היא רטובה, וחשוכה. מתיישבת על הספסל האפור, מקישה מספר מוכר.

האצבעות על המקשים, רועדות. המבט בוהה אל הבית. אף אחד לא יכול להתעורר עכשיו.

צליל חיוג.

ניתוק.

רעד משונה שחולף בי.

המספר אינו מחובר. ליבי לא עונה. אולי המספר כבר לא תקין, אולי היא הכניסה את שלי לרשימת המאוכזבים ממנה.

מחייגת מספר אחר, מוכר לא פחות. יודעת שזה לא נורמלי, שזה הזוי. שמוטי כבר לא בחור שער בלילות.

אבל אני מפחדת. מפחדת מלהתפרק. ומוטי ביקש להתקשר כשקשה מדי, אפילו שזרקתי לו חיוך של 'אני כבר לא ילדה קטנה שצריכה השגחה'. הוא יבין. הוא תמיד מבין.

אפס חמש שתיים. חמש ארבע. מחייגת, שלושה צלצולים ונשיפה עונה לי מעבר לקו. "נעמי?"

"זה אתה, מוטי?"

"כן, נעמי. מה קורה?"

"מוטי..." הקול הכל כך חם והזורם שלו מעלה לי לגרון גוש תקוע, רטוב ומלוח. "אני...אני לא יודעת מה לעשות...אני מתגעגעת אליה כל כך".

מתגעגעת. לא מבינה. וכבר לא יודעת איך להתמודד עם כל השקט שהיא השאירה אחריה בבית הזה.

"אני יודע, אני יודע", הוא מבין בשנייה. כנראה יוצא מהחדר, כי הקול שלו גבוה יותר. "משהו מיוחד עכשיו?"

"אימא לא דיברה איתך?"

"לא, למה?"

אני מספרת לו על התמונה, על המכתב. על אימא ואבא שתפסו אותי איתם. כעסו, בכו. שתקו. בעיקר שתקו.

הוא מהנהן, מהמהם. הוא לא נבהל.

"למה, מוטי? למה היא עזבה ככה? ולמה רחוק כל כך? צבא, מוטי. צבא! ולמה בלי לומר כלום? להכין אותנו?" הקול שלי חנוק, הלב נקרע לשניים.

"אולי היא פחדה", מוטי לוחש, מנסה להרגיע. "פחדה מהתגובה שלנו, פחדה שאבא ואימא יגיבו קיצוני. לפעמים אנשים בורחים כשהם מפחדים להתמודד עם המציאות".

אני לא שומעת את המילים המסבירות שלו. שורש פ.ח.ד מהדהד לי בראש, זורק קולות שניים. "אנחנו המשפחה שלה, מוטי! היא לא צריכה לברוח מאיתנו".

"נכון, היא לא", הוא זורק. שנינו יודעים שהפחד הזה לא היה בשליטתה בכלל. גם כשמוטי החליט לעזוב את הישיבה הפחד שלו מהתגובה של אבא ואימא לא היה בשליטתו. "אבל היא פחדה, אז היא שלחה לך את התמונה והמכתב. ידעה שאבא ואימא ידעו מזה בכל אופן, והיה לה נוח להודיע להם את המקום שלה דרכך".

אני מהנהנת. מוטי צודק.

"אתה חושב שהיא תחזור?" אני חייבת לשאול. זה עומד לי בקצה. מוטי יודע מה זה לברוח, מה זה לסטות מהרגיל. הוא יודע גם מתי חוזרים, אם בכלל.

הלילה הרטוב מתרגל אליי, אני אליו. הלילה הוא זמן מרגיע. מחבק.

שתיקה של עשרים שניות מעבר לקו, מוטי מכחכח. "נעמי'לה, קחי את מה שאני אגיד לך בהבנה, בסדר?" הוא לא מחכה לתשובה. "ליבי תחזור, היא תחזור מתישהו. אבל עכשיו היא נמצאת במקום רחוק, כל כך רחוק שאני לא מצפה שזה יקרה בקרוב. תביני את זה, נעמי. אל תבני מגדלים שיתרסקו עלייך אחר כך".

הלילה הוא זמן נורא. הוא מפחיד.

"נעמי'לה...אפשר לומר לך עוד משהו?" הוא מהסס.

לא. לא יכולה לשמוע יותר מזה. "כ-כן..."

"ליבי הלכה רחוק, לקצה של אימא ואבא. תעשי הכל כדי שתישארי את קרובה. הכל. ואני לא מדבר על הדרך, יודע שאת עמוק בתוכה. שאת בחורה צדיקה. אני מדבר על הלב שלך, שיישאר קרוב אליהם".

אני מתרוממת מהספסל האפור. לא אוהבת את הלילה, לא אוהבת את הלילה הזה.

מרגישה את הלב המתרחק שלי, לא יודעת איך לעשות הכל כדי שיישאר קרוב.
וואו, זה יפה
אני אוהבת.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  106  פעמים

אתגר AI

תאומים • אתגר 145

לוח מודעות

למעלה