הסוף לניגוד העניינים: פקחי התחבורה הציבורית לא יתוגמלו לפי כמות דו”חות
בפסק דין חשוב ביותר בית המשפט המחוזי בירושלים שם קץ להתנהלות השערורייתית של חברות התחבורה בישראל. מעתה לא יתוגמלו הפקחים בהתאם לכמות הדו”חות שהם מחלקים לנוסעים. השופט קבע: “חשש לניגוד עניינים, ברור על פני הדברים”רבים מנוסעי התחבורה הציבורית בישראל חוו את להיטות היתר וחוסר הרגישות של פקחים רבים שעולים לאוטובוס / הרכבת / הרכבת הקלה ועטים על הנוסעים בניסיון למצוא ביניהם מי ששכח לשלם או שבכוונה התרשל מקיום חובתו.
ניסיונות לקיים שיח מכובד עם הבקרים של חברות התחבורה נדמה כי נדון מראש לכישלון מהדהד, הם להוטים להשיג כמות דו”חות מירבית ככל שיעלה בידיהם. לאחרונה נחשף כי הסיבה לכך היא העובדה שחברות התחבורה מעסיקות את הפקחים על בסיס תגמולים אותם הם מקבלים בעבור כל דו”ח או בעבור צבירת כמות של דו”חות איכותיים.
בית המשפט המחוזי בירושלים הוציא פסק דין חשוב ביותר עבור כלל משתמשי התחבורה הציבורית בישראל. על פי פסק הדין של השופט אלכסנדר רון, תיאסר מעתה העסקת פקחים המתוגמלים על פי כמות הדו”חות אותם הם מצליחים לחלק לנוסעים בתחבורה הציבורית.
בפסק הדין קבע השופט רון כי המצב הקיים בו חברות התחבורה מתגמלות את הבקרים על פי כמות ואיכות הדו”חות הוא מצב של “חשש לניגוד עניינים”.
דיונים רבים התקיימו בוועדה לפניות הציבור בראשות ח”כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה אודות תנאי העסקת הפקחים של חברות התחבורה הציבורית בישראל.
במהלך הדיונים עלה כי חלק מהחברות של התחבורה הציבורית בישראל מתגמלות את הפקחים על בסיס כמות הדו”חות שהם מצליחים לחלק לנוסעים באוטובוסים.
כך אמר בוועדה גל הרשקוביץ, יועץ ביקורת וגבייה, חברת אגד: “לפי הנהלים של אגד, כ- 60 קנסות בחודש מביאים פקח לקבל בונוס חודשי. חלוקת הדו”חות נעשית עם מנגנון של איזונים ובלמים”.
חברת דן לעומת זאת הודתה כי הפקחים זוכים לתגמול על כל דו”ח שהם מחלקים. דו”ח איכותי שכולל פרטים מלאים של האזרח מזכה את הפקח בתגמול של 20 שקלים. לעומת זאת דו”ח שאינו איכותי ללא פרטים מלאים של מקבל הדו”ח מזכה את הפקח בתגמול של 10 שקלים בלבד. יניב אשכנזי, סגן מנהל פיקוח ובקרה בחברת דן: “הפקחים שלנו מתוגמלים לפי יעילות עבודה במספר פרמטרים. אחוז האי תיקוף אצלנו עומד על כ- 20%”.
עידו אידלס, מנהל המבקרים הארצי של סופרבוס אמר בוועדה כי “פקחים מתוגמלים לפי סל קטגוריות. בין היתר גם לפי כמות הדו”חות, לא ייתכן שפקח יעשה את עבודתו ויהיה מצב שהוא מחלק אפס דו”חות”.
יו”ר הוועדה ח”כ פינדרוס סיכם את הדיון שנערך לפני חמישה חודשים בכנסת ואמר: “צריך להיות נתק בין מספק הדו”חות לתגמול הפקחים. צריך להיות הבדל בין אי תשלום לאי תיקוף. אם לא יהיה פיתרון יסודי לבעיית העסקת הפקחים לא יינתנו סמכויות לפקחים בוועדת הכלכלה. מדינת ישראל מממנת את הפקחים ואת התחבורה הציבורית של ישראל, לכן אנחנו כוועדה ממליצים להוציא את מודל העסקת הפקחים למכרז חיצוני. לא נוכל לתת סמכויות לפקחים בלי שינוי יסודי במודל ההפעלה של הפקחים בתחבורה הציבורית. משרדי התחבורה והאוצר מתבקשים לשבת יחד ולגבש נוהל עבודה סדור להפעלת הפקחים”.
אולם דיונים בועדה בכנסת, חשובים ככל שיהיו אין בהם די על מנת להטמיע שינוי מהותי בנהלי העבודה של חברות התחבורה הציבורית בשטח. במהלך דיון מעקב שהתקיים לפני שלושה חודשים עדכן נציג משרד התחבורה, דוד יוסף, סגן מנהל הרשות הארצית תחבורה ציבורית. כי “בקשר לתמריצים עבור פקחים זה נמצא במשא ומתן מתקדם, לפחות עם חברת אגד. כמו שאתם יודעים, קשה לנו להתערב בין עובד מעביד ולכן אנחנו נמצאים איתם במשא ומתן מתקדם. אני מקווה שכבר בימים הקרובים יהיה לנו משהו להגיד בעניין. כמובן זה כולל את שאר מפעילי התחבורה הציבורית, במידה ונותנים, אנחנו עדיין לא סגורים שכולם נותנים”.
בפסק דין ארוך ומנומק קובע השופט רון כי ההתנהלות של חברות התחבורה הציבורית באופן העסקת הפקחים אינה חוקית בעליל. הוא מותח ביקורת חריפה על עצם הצורך לקיים דיון בנושא וכותב: “לא זו בלבד שעמדת המשיב 1 מטרידה עד מאוד, דרך הילוכו עד המועד בו הגיש את כתב התשובה, מטרידה לא פחות. אודה בגילוי לב שהתקשיתי להבין למה נצרך דיון זה ואת יסוד ההתלבטות”.
בדבריו מבהיר השופט כי “לא שכר הבקרים עומד לדיון אלא ההגינות המינימלית המתחייבת כלפי הנוסעים. וככל שעל הפרק כאמור, תחום המתנהל תחת רגולציה כבדה, מתבקשת המסקנה שלמשיב 1 אחריות בסיסית, יסודית, ומוחלטת, שיתנהל תחום זה כשמערכת היחסים כלפי הנוסעים – הגונה. זאת, ועוד – על פי סעיף 44 לנימוקי העתירה שלא הוכחש בכתב התשובה, 8% מהכספים הנגבים בדרך זאת מועברים למדינה”.
לתפיסתו של השופט: “חוסר ההגינות כלפי הציבור שנדרש להתמודד עם בקרים המצויים פוטנציאלית בחשש לניגוד עניינים, ברור על פני הדברים. ולא פחות מכך תמהתי להיווכח, שגם לאחר דיון זה, ועד למועד בו נצרך המשיב 1 להגיש כתב תשובה לעתירה זאת, לא עשה דבר. ביום 1.5.24 הוגשה עתירה זו ורק סמוך למועד הגשת כתב התשובה ניתנה הוראת המשיב 1 לחדול מהמצב שהיה עד אז”.
בפסיקתו ממשיך השופט לנזוף בחברות וכותב: “מוכח, אפוא, שנדרשה העותרת להגשת עתירה זאת כדי להוביל את המשיב 1 להחלטה, שלדידי, היא ההחלטה ההגונה האפשרית היחידה, ייתכן שאתקשה שלא לתת לכך משקל שעה שאגיע לשאלת ההוצאות”.
על רקע כל האמור לעיל נמצא בזה לפסוק, לטעמי, את המובן מאליו שמקום בו ניתנת הסמכות לאדם הממלא תפקיד לחייב את הציבור בתשלום, שבפועל, כמוהו, כקנס לכל דבר ועניין, מחויב מי שמעניק את הסמכות לבעל תפקיד זה לוודא שלא יימצא בעל התפקיד בכל ניגוד עניינים. יש להבטיח, שלא יחוש הבקר, שככל שייחפז בהנפקת דרישות תשלום שכאלה, כך יתוגמל ביד נדיבה יותר. האחראי כלפי הציבור לוודא מצב דברים זה, כאשר על הפרק תחבורה ציבורית המתנהלת תחת אסדרה נרחבת ואף תוך קבלת סובסידיה שמקורה בכסף ציבורי הוא המשיב 1″.
את העתירה הגישה עמותת ‘דרך כבוד’ הפועלת לשיפור שירותי התחבורה הציבורית מתוך דאגה וגישה כי נוסעי התחבורה הציבורית יזכו לנסוע בדרך כבוד.
פסק הדין המלא: