הוא מחשיב את עצמו כמיושב בסך הכול, למרות שיש לו פה ושם יציאות די משוגעות. למשל כשהקליט את עצמו מתראיין לרובוט הAI לו הכתיב טקסט מראש. בדיחה לא רעה זאת הייתה. ייצא את ההקלטה וחברים שלו צחקו עליו שבוע.
נחמד להיות סתום לפעמים, אבל רק לפעמים.
החיים זה עסק רציני אחרי הכול, והוא לא רוצה להיות נתון כל שנות נערותו בסערות באות והולכות. לא יהיו לו עוד הרבה הזדמנויות לבנות אישיות ולפתח עמוד שדרה.
"זימנו את ההורים שלי," פרץ לחדר שחרחר גבוה.
אלי בהה בו, מנסה להתרכז במה שאמר החבר הכי טוב שלו כשנכנס. "אה?" המהם מתחת לשפמו המתפתח. "מה אמרת? לא הקשבתי."
השחרחר היה עסוק בלתלוש את הגרביים שלו. "שזימנו את ההורים שלי," חזר על עצמו בפיזור נפש.
"איך הספקת?" נמרח אלי על המזרון הכחול, מתייאש מלמתוח את הסדין לקצווה הרביעית. די. שתישאר ככה, קצווה פסיכית. "התחלת ישיבה גדולה לפני שבוע."
השחרחר נראה כאילו כדאי להרחיק ממנו חפצים שבירים. "אתה שואל אותי? דעות קדומות של איש אחד מספיקות, חבר."
"מה עשית?"
השחרחר נחר בבוז.
"את מי עצבנת?"
גרב מעלה ניחוחות שוגרה אל האף שלו.
היירוט נכשל, היא נחתה.
"תלך באמת, אם אתה מתנהג ככה," זעם אלי. "למה קראו להורים שלך?"
"אלי, אם אתה היית עושה אותו דבר היו לכול היותר קוראים לך ואומרים לך 'אנחנו סומכים על שיקול דעתך, אם עשית את זה כנראה שהיית חייב ולכן אתה יכול גם להמשיך עם זה.' "
"עם מה אני יכול להמשיך?"
השחרחר, שאול שמו, ליכסן אליו מבט חסר פירוש, והחזיר את עיניו במהירות עמוק אל תוך הארון.
"אני שונא שחושבים שאני תמים," הדהד הקול. "פשוט שונא."
"אף אחד לא חושב דבר כזה," הרגיע אותו אלי, קצה של חיוך באישוניו.
"הרמ"ים כן!" צווח שאול. "כל הצוות כאן כן! הם בטוחים בזה! לכן כל כך מדהים אותם מה אני יודע שלא קשור לארבע אמות של הלכה!"
אלי שתק.
הוא המשיך לשתוק גם כשראה את שאול מחליף לפיג'מת ספיידרמן שאסור שיראו ומתחפר בפוך עד ללחיים.
"הם מצומצמים מאוד, שאול." עלה קולו בהרהור. חברו הציץ אליו מעמדתו המאוזנת, מאזין בדומייה. "אבל זה הסוד שלהם."
מצחו של שאול נעלם תחת שמיכת נוצות אווז.
אלי מצא את עצמו נאנח.
הוא לא רצה לאכזב, הוא אוהב את שאול כמו שאוהבים אח. אבל זה באמת מה שהוא חושב.
נחמד להיות סתום לפעמים, אבל רק לפעמים.
החיים זה עסק רציני אחרי הכול, והוא לא רוצה להיות נתון כל שנות נערותו בסערות באות והולכות. לא יהיו לו עוד הרבה הזדמנויות לבנות אישיות ולפתח עמוד שדרה.
"זימנו את ההורים שלי," פרץ לחדר שחרחר גבוה.
אלי בהה בו, מנסה להתרכז במה שאמר החבר הכי טוב שלו כשנכנס. "אה?" המהם מתחת לשפמו המתפתח. "מה אמרת? לא הקשבתי."
השחרחר היה עסוק בלתלוש את הגרביים שלו. "שזימנו את ההורים שלי," חזר על עצמו בפיזור נפש.
"איך הספקת?" נמרח אלי על המזרון הכחול, מתייאש מלמתוח את הסדין לקצווה הרביעית. די. שתישאר ככה, קצווה פסיכית. "התחלת ישיבה גדולה לפני שבוע."
השחרחר נראה כאילו כדאי להרחיק ממנו חפצים שבירים. "אתה שואל אותי? דעות קדומות של איש אחד מספיקות, חבר."
"מה עשית?"
השחרחר נחר בבוז.
"את מי עצבנת?"
גרב מעלה ניחוחות שוגרה אל האף שלו.
היירוט נכשל, היא נחתה.
"תלך באמת, אם אתה מתנהג ככה," זעם אלי. "למה קראו להורים שלך?"
"אלי, אם אתה היית עושה אותו דבר היו לכול היותר קוראים לך ואומרים לך 'אנחנו סומכים על שיקול דעתך, אם עשית את זה כנראה שהיית חייב ולכן אתה יכול גם להמשיך עם זה.' "
"עם מה אני יכול להמשיך?"
השחרחר, שאול שמו, ליכסן אליו מבט חסר פירוש, והחזיר את עיניו במהירות עמוק אל תוך הארון.
"אני שונא שחושבים שאני תמים," הדהד הקול. "פשוט שונא."
"אף אחד לא חושב דבר כזה," הרגיע אותו אלי, קצה של חיוך באישוניו.
"הרמ"ים כן!" צווח שאול. "כל הצוות כאן כן! הם בטוחים בזה! לכן כל כך מדהים אותם מה אני יודע שלא קשור לארבע אמות של הלכה!"
אלי שתק.
הוא המשיך לשתוק גם כשראה את שאול מחליף לפיג'מת ספיידרמן שאסור שיראו ומתחפר בפוך עד ללחיים.
"הם מצומצמים מאוד, שאול." עלה קולו בהרהור. חברו הציץ אליו מעמדתו המאוזנת, מאזין בדומייה. "אבל זה הסוד שלהם."
מצחו של שאול נעלם תחת שמיכת נוצות אווז.
אלי מצא את עצמו נאנח.
הוא לא רצה לאכזב, הוא אוהב את שאול כמו שאוהבים אח. אבל זה באמת מה שהוא חושב.