בשוק האתרוגים מכירים אותי כ'אלימלך פירר' של הענף. הסוחרים מתאמצים למצוא חן בעיני, מתוך ידיעה שאם אהיה מרוצה מהאתרוג שלהם, אמליץ למתייעצי הרבים לקנות את אתרוגיהם אצלם.
סחורת האתרוגים היפה הפרוסה על שולחנות השווקים כלל לא קשורה אלי. כשמזהים אותי ממהרים הסוחרים לשלוח ידיהם אל מתחת השולחן, המקום שבו הם מסתירים את האתרוגים המיוחדים והמהודרים באמת.
המונולוגים השיווקיים שמרצים באוזני המוכרים המפולפלים בעת סריקתי את אתרוגיהם, כלל לא עושים עלי רושם. בעיניים מקצועיות אני מריץ סדרת בדיקות ענייניות על הסחורה המוצעת, ומקבל החלטה על בסיס פרמטרים מוקפדים וקשוחים. לרוב אני פוסל אתרוגים בזה אחר זה, למגינת לב הסוחרים, עד שמגיע הרגע הגדול. הרגע הזה לא מתרחש בדרך כלל אצל הסוחר המדופלם ביותר, אלא אצל סוחר בינוני או מתחיל שכלל אינו מודע ליהלום שהוא מחזיק בידו.
כשזה זה, זה זה. אני מסתכל על האתרוג, והוא מסתכל עלי באור זוהר וברק כריזמטי אדיר. חיוך מביך משתלט על פני ופוגע במידת מה במבע המקצועי המהונדס שאני כה מקפיד עליו, אך בשלב הזה הדבר כבר לא נתון לשליטתי. בקריצת עין, אני מצד אחד והאתרוג מצד שני, מקבלים החלטה להתקשר בקשרי מצווה. למחיר אני כלל לא מייחס חשיבות, הוא לא יעמוד ביני לבין השלמות הווקסברגרית הניבטת מהאתרוג במלוא הדרה מכל זווית.
השמחה היא כפולה. גם הצלחתי להדר במצווה כהוגן, וגם לתחזק את המותג הבלתי מעורר של 'המבין מספר 1 באתרוגים'. עכשיו אני כבר לא יכול להמתין לבוקרו של יום טוב ראשון, עת אצעד לבית הכנסת בדילוגים ילדותיים שאומנם לא נראים כלפי חוץ, אבל מורגשים היטב בלב המתפוצץ מגאווה דקדושה.
בעיני רוחי אני כבר מצליח לראות את המעגל האנושי האין סופי העוטף אותי בהערצה / קנאת סופרים, כאשר אני עומד במרכז ומציג לראווה בגאון את האתרוג, תוך השמעת הסברים מלומדים על השיקולים המקצועיים שנלקחו בחשבון בעת בחירת האתרוג, וחשיפת פרטים סוערים על אתרוגים שנפסלו בדרך על קוצו יוד.
בליל יום טוב ראשון לאחר סעודה דשנה, נשכבתי לישון על המזרן בסוכה, בציפייה אין-סופית לאור ראשון שיציץ מבעד לחריצי הסכך. רגע לפני שעייני נעצמו, ביקשה ממני אשתי בנוהל מקובל של משפחה ברוכת ילדים, להוריד מחר בבוקר לפח הפתעה קטנטנה עטופה היטב בשתי שקיות הקפאה, שהכין לנו הקטנצ'יק החמוד. "שמתי את זה ליד הדלת מבחוץ, בתוך שקית של נתיב החסד" היא אמרה, ועם זה נרדמתי.
בבוקר זינקתי מהמיטה ותוך - 4 דקות כבר הייתי מוכן פיקס, עם שתי שקיות ביד. בצעדים מהירים ירדתי במדרגות, עצרתי לרגע בפח, והמשכתי לבית הכנסת, או יותר נכון לבמה שעליה אני עומד להופיע הבוקר לקול תשואות חן המעריצים.
והנה כמידי שנה החלום החל לקבל גווני מציאות. המבטים הסקרניים הפכו עד מהרה לאסופה של אנשים שמתחננים שאציג בפניהם את האתרוג המיוחס שלי. לאחר מיצוי מקסימלי של גודל הרגע, בניית מתח מדורגת ומשיכת זמן עד הקצה, שלחתי את ידי לשקית ושלפתי את תכולתו כאשר עשרות זוגות עיניים עוקבים אחר כל תנועה שלי.
לא פרי. לא עץ. לא הדר. וגם לריח המביך והחזק שפשט ברגע לכל החלל, היה חסר קצת הרעננות ההדרית.
סחורת האתרוגים היפה הפרוסה על שולחנות השווקים כלל לא קשורה אלי. כשמזהים אותי ממהרים הסוחרים לשלוח ידיהם אל מתחת השולחן, המקום שבו הם מסתירים את האתרוגים המיוחדים והמהודרים באמת.
המונולוגים השיווקיים שמרצים באוזני המוכרים המפולפלים בעת סריקתי את אתרוגיהם, כלל לא עושים עלי רושם. בעיניים מקצועיות אני מריץ סדרת בדיקות ענייניות על הסחורה המוצעת, ומקבל החלטה על בסיס פרמטרים מוקפדים וקשוחים. לרוב אני פוסל אתרוגים בזה אחר זה, למגינת לב הסוחרים, עד שמגיע הרגע הגדול. הרגע הזה לא מתרחש בדרך כלל אצל הסוחר המדופלם ביותר, אלא אצל סוחר בינוני או מתחיל שכלל אינו מודע ליהלום שהוא מחזיק בידו.
כשזה זה, זה זה. אני מסתכל על האתרוג, והוא מסתכל עלי באור זוהר וברק כריזמטי אדיר. חיוך מביך משתלט על פני ופוגע במידת מה במבע המקצועי המהונדס שאני כה מקפיד עליו, אך בשלב הזה הדבר כבר לא נתון לשליטתי. בקריצת עין, אני מצד אחד והאתרוג מצד שני, מקבלים החלטה להתקשר בקשרי מצווה. למחיר אני כלל לא מייחס חשיבות, הוא לא יעמוד ביני לבין השלמות הווקסברגרית הניבטת מהאתרוג במלוא הדרה מכל זווית.
השמחה היא כפולה. גם הצלחתי להדר במצווה כהוגן, וגם לתחזק את המותג הבלתי מעורר של 'המבין מספר 1 באתרוגים'. עכשיו אני כבר לא יכול להמתין לבוקרו של יום טוב ראשון, עת אצעד לבית הכנסת בדילוגים ילדותיים שאומנם לא נראים כלפי חוץ, אבל מורגשים היטב בלב המתפוצץ מגאווה דקדושה.
בעיני רוחי אני כבר מצליח לראות את המעגל האנושי האין סופי העוטף אותי בהערצה / קנאת סופרים, כאשר אני עומד במרכז ומציג לראווה בגאון את האתרוג, תוך השמעת הסברים מלומדים על השיקולים המקצועיים שנלקחו בחשבון בעת בחירת האתרוג, וחשיפת פרטים סוערים על אתרוגים שנפסלו בדרך על קוצו יוד.
בליל יום טוב ראשון לאחר סעודה דשנה, נשכבתי לישון על המזרן בסוכה, בציפייה אין-סופית לאור ראשון שיציץ מבעד לחריצי הסכך. רגע לפני שעייני נעצמו, ביקשה ממני אשתי בנוהל מקובל של משפחה ברוכת ילדים, להוריד מחר בבוקר לפח הפתעה קטנטנה עטופה היטב בשתי שקיות הקפאה, שהכין לנו הקטנצ'יק החמוד. "שמתי את זה ליד הדלת מבחוץ, בתוך שקית של נתיב החסד" היא אמרה, ועם זה נרדמתי.
בבוקר זינקתי מהמיטה ותוך - 4 דקות כבר הייתי מוכן פיקס, עם שתי שקיות ביד. בצעדים מהירים ירדתי במדרגות, עצרתי לרגע בפח, והמשכתי לבית הכנסת, או יותר נכון לבמה שעליה אני עומד להופיע הבוקר לקול תשואות חן המעריצים.
והנה כמידי שנה החלום החל לקבל גווני מציאות. המבטים הסקרניים הפכו עד מהרה לאסופה של אנשים שמתחננים שאציג בפניהם את האתרוג המיוחס שלי. לאחר מיצוי מקסימלי של גודל הרגע, בניית מתח מדורגת ומשיכת זמן עד הקצה, שלחתי את ידי לשקית ושלפתי את תכולתו כאשר עשרות זוגות עיניים עוקבים אחר כל תנועה שלי.
לא פרי. לא עץ. לא הדר. וגם לריח המביך והחזק שפשט ברגע לכל החלל, היה חסר קצת הרעננות ההדרית.