הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד מרובה!
נצטוונו בתורה ושמחת בחגך! הגברים יאכלו בשר וישתו יין, הנשים ישמחו בתכשיטים נאים ובבגדים צבעוניים, הילדים כמובן יתענגו בממתקים "מזינים" וצעצועים מרעישים וישמחו לפחות לכמה שעות (במקרה הטוב).
ואז, אבא יעשה הבדלה וכל המשפחה תכנס לימי חול המועד, ימים של התלבטות מה לעשות, האם לשבת בסוכה כמה שרק אפשר (הבחירה של אבא), או לצאת לבלות בכמה שיותר מקומות ולמלאות את ימי חול המועד בתוכניות ואטרקציות, ולנצלן עד תומם (הבחירה של שאר יושבי הבית).
ובאמת, ימי חול המועד אומנם שמחים הם ומלאים בתוכן רוחני וגם גשמי, ומשפחות רבות באמת מנצלים אותם לדבר הכי חשוב שהוא לבלות עם המשפחה, להרבות בתורה וגם באכילה. אך אנו היועצים יודעים שימים אלו הם גם מהמאתגרים ביותר בכל השנה. בחולו של מועד הטלפון מצלצל כמה פעמים שבצד השני אמא המבקשת רק "טיפ קטן" כדי לא לצאת על הילדים, ושואלת: "למה הם אף פעם לא מרוצים?!, מה הם לא רואים כמה אנחנו עושים בשבילם?!, נהרס לי כבר כל החג!".
והיועץ..? מקשיב לכאב של האמא המסורה שטרחה שפנתה כמה דקות להתייעץ, ובעיקר מבין את התסכול שכל כך הרבה משפחות חוות בימים קדושים אלו.
כל כך הרבה משפחות יוצאים מהבוקר ועד הלילה בהתרגשות ליעד הנכסף שנקבע מראש, אם זה פארק ענק מלא במשפחות (וכלבים) שכל משפחה מנסה למצוא את הארבע אמות שלה כדי להתמקם, יש כאלה שידליקו מנגל, ויש כאלה שיוציאו סנדוויצים מוכנים, הורים שתוך כדי שיסדרו את השולחן המאולתר ישימו גם עין על הקטנים שלא ילכו לאיבוד. אבא שמדליק את האש ביד אחד וביד השניה מחזיק את הבן שלו שלא יגע בגחלים, האמא שלא מפסיקה למזוג לילדים מים כי כולם צמאים בבת אחד, בזמן שהבת שלה רוצה ללכת לשירותים עכשיו. בקיצור זמן איכות משפחתית.
אבל, הבעיה מתחילה אחר כך. בזמן הנסיעה לבית כשאבא העייף והיגע שואל: "נו איך היה ילדים?". ובמקרה הטוב (אי"ה) יקבל תשובה של "אההה בסדר" או "כיף..." קצר וקולע.
אבל יש גם תשובות אחרות (ל"ע) "מה עושים מחר?", "אמא למה לא הבאת אבל קטשופ?".
וביום המחרת שהמשפחה לא יוצאת כי אמא לא כ"כ מרגישה את הרגלים שלה אחרי שהתרוצצה בלי סוף אתמול, ואבא הלך להתפלל ולהרבות בתורה כדי שיושפע עליו שפע טוב ושיתמלא חסרונו מיום המחרת... מגיע המשפט ששובר את האמהות (ואת הטלפון של היועץ) "אוווף אנחנו אף פעם לא עושים כלום! כל היום בבית". הסוף.
אז מה באמת צריך לעשות אחרי משפט כזה? באמת הילדים לא מעריכים? אולי אנחנו מתאמצים קצת יותר מידי?
והתשובות: לא צריך להתייחס! זה שהדברים נאמרו לאחר יום מפרך וארוך לא אומר שהילדים לא מעריכים (כדי להעריך צריך ללמוד את מה).
אבל מה שבטוח זה שלנו יש יכולת לעשות מעט כדי לחוס על עצמנו! כן, אנחנו ההורים שהרבה פעמים שוכחים את עצמנו. אז הנה מעט עצות טובות.
נצטוונו בתורה ושמחת בחגך! הגברים יאכלו בשר וישתו יין, הנשים ישמחו בתכשיטים נאים ובבגדים צבעוניים, הילדים כמובן יתענגו בממתקים "מזינים" וצעצועים מרעישים וישמחו לפחות לכמה שעות (במקרה הטוב).
ואז, אבא יעשה הבדלה וכל המשפחה תכנס לימי חול המועד, ימים של התלבטות מה לעשות, האם לשבת בסוכה כמה שרק אפשר (הבחירה של אבא), או לצאת לבלות בכמה שיותר מקומות ולמלאות את ימי חול המועד בתוכניות ואטרקציות, ולנצלן עד תומם (הבחירה של שאר יושבי הבית).
ובאמת, ימי חול המועד אומנם שמחים הם ומלאים בתוכן רוחני וגם גשמי, ומשפחות רבות באמת מנצלים אותם לדבר הכי חשוב שהוא לבלות עם המשפחה, להרבות בתורה וגם באכילה. אך אנו היועצים יודעים שימים אלו הם גם מהמאתגרים ביותר בכל השנה. בחולו של מועד הטלפון מצלצל כמה פעמים שבצד השני אמא המבקשת רק "טיפ קטן" כדי לא לצאת על הילדים, ושואלת: "למה הם אף פעם לא מרוצים?!, מה הם לא רואים כמה אנחנו עושים בשבילם?!, נהרס לי כבר כל החג!".
והיועץ..? מקשיב לכאב של האמא המסורה שטרחה שפנתה כמה דקות להתייעץ, ובעיקר מבין את התסכול שכל כך הרבה משפחות חוות בימים קדושים אלו.
כל כך הרבה משפחות יוצאים מהבוקר ועד הלילה בהתרגשות ליעד הנכסף שנקבע מראש, אם זה פארק ענק מלא במשפחות (וכלבים) שכל משפחה מנסה למצוא את הארבע אמות שלה כדי להתמקם, יש כאלה שידליקו מנגל, ויש כאלה שיוציאו סנדוויצים מוכנים, הורים שתוך כדי שיסדרו את השולחן המאולתר ישימו גם עין על הקטנים שלא ילכו לאיבוד. אבא שמדליק את האש ביד אחד וביד השניה מחזיק את הבן שלו שלא יגע בגחלים, האמא שלא מפסיקה למזוג לילדים מים כי כולם צמאים בבת אחד, בזמן שהבת שלה רוצה ללכת לשירותים עכשיו. בקיצור זמן איכות משפחתית.
אבל, הבעיה מתחילה אחר כך. בזמן הנסיעה לבית כשאבא העייף והיגע שואל: "נו איך היה ילדים?". ובמקרה הטוב (אי"ה) יקבל תשובה של "אההה בסדר" או "כיף..." קצר וקולע.
אבל יש גם תשובות אחרות (ל"ע) "מה עושים מחר?", "אמא למה לא הבאת אבל קטשופ?".
וביום המחרת שהמשפחה לא יוצאת כי אמא לא כ"כ מרגישה את הרגלים שלה אחרי שהתרוצצה בלי סוף אתמול, ואבא הלך להתפלל ולהרבות בתורה כדי שיושפע עליו שפע טוב ושיתמלא חסרונו מיום המחרת... מגיע המשפט ששובר את האמהות (ואת הטלפון של היועץ) "אוווף אנחנו אף פעם לא עושים כלום! כל היום בבית". הסוף.
אז מה באמת צריך לעשות אחרי משפט כזה? באמת הילדים לא מעריכים? אולי אנחנו מתאמצים קצת יותר מידי?
והתשובות: לא צריך להתייחס! זה שהדברים נאמרו לאחר יום מפרך וארוך לא אומר שהילדים לא מעריכים (כדי להעריך צריך ללמוד את מה).
אבל מה שבטוח זה שלנו יש יכולת לעשות מעט כדי לחוס על עצמנו! כן, אנחנו ההורים שהרבה פעמים שוכחים את עצמנו. אז הנה מעט עצות טובות.
- לא לספר לילדים שנוסעים: כשהילד (גם מבוגר..) יודע שהוא נוסע הוא מתחיל לדמיין מה יש שם, מה הוא יעשה שם, איך הוא יקפוץ למים ויאכיל את החיות, ירכב על גמלים ויצלול עם הדולפינים. ובאמת בסוף יוצאים רק לאיזה פארק קטן עם בריכה עכורה עם ברווז אחד. כגודל הציפייה גודל האכזבה. לכן כשהיציאה היא סוג של הפתעה אין מה לצפות לכן אין מה להתאכזב.
- לקבוע זמן חזרה לבית! הילדים לא חייבים לנצל את כל האטרקציות, זה יהיה גם טוב ונכון להשאיר להם טעם מתוק של עוד.
- לחלק את הילדים: אברהם יצחק ויעקוב עם אבא, שרה רחל ולאה עם אמא. להסביר לילדים את זה. "כשתרצה לשתות או להתפנות אתה מגיע לאבא ואני יעזור לך". כשהדברים מאורגנים בצורה כזו זה יתן לילדים כתובת לפנות, ובעיקר יתן להורים ראש שקט לדעת כל אחד את התפקיד שלו.
- לא לשאול את הילדים איך היה: אתם נהנתם? זה מספיק!
