הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
כרגיל, נכנסתי אל ההיכל הדומם, שהיה ריק יחסית ליום רגיל.
טוב, צום גדליה הוא לא היום שבו הבחורים מגלים להיטות יתר להראות נוכחות.
קול התורה לא פסק אמנם, אבל כן היה חסר משהו באוויר, עפעס... זה הרגיש קצת 'חלישעס'.
צעדתי פנימה חושש מעט, מביט קדימה.
הספסל שלי היה ריק.
כמעט.
מצב הרוח שלי צנח באחת.
מרגיז! הוא לעולם לא יפספס, תמיד יהיה פה בלי להחסיר אף יום.
וזאת הבעיה.
גררתי רגליים אל ארון הספרים והוצאתי את גמרתי בחוסר חשק. אוף!
אני לא מבין אותו, האמנם מדובר במלאך?
איך, למען ה', הוא מצליח להגיע כל יום מחדש. בזמן.
נשגב מבינתי.
שני שליש מהבחורים אינם נמצאים עכשיו, והוא? איזה..
זה כבר לא מצחיק אותי. לא. זה מתסכל ממש.
מיותר לציין שהשליש שכן נכחו כעת, ביניהם אני, חסרו אתמול, אם לא שלשום.
צום היום, אבל נראה שזה לא נוגע אליו. הוא יצוק מחומר אחר.
זה לא שבאתי ביקורתי היום. ממש לא.
אבל אני רק לא מבין איך אפשר.
השלב הזה - כשכלו כל הקיצין והבן-אדם מתפוצץ - הגיע.
אני לא מסוגל יותר, אפילו לא יום אחד נוסף!
השתרכתי בהיכל בדרך למקומי, סוחט מבטים ישנוניים/משועממים מבחורים נעבכים שטרחו ובאו ללמוד.
עד שפגשו אותו.
כבר למדתי מזמן: אינני היחיד שסובל ממנו.
כל יום שהוא מגיע, זה פוגע באינספור בחורים שבסך-הכל רצו לשבת וללמוד.
קשה להבין את זה אבל המילה 'התחשבות' לא נמצאת בלקסיקונו!
וזה ידוע, העובדה הזו מסתובבת בין הלומדים לפעמים בשקט ולפעמים בצרחות-אימים.
אפילו המשגיח רמז עליו לא פעם בשמוע'ס השבועי.
אבל זה לא מזיז לו.
נראה לי שהוא לא בן-אדם בכלל.
כי איזה בן-אנוש מסוגל להגיע יום - יום, בכל התנאים, ואיך שהוא דורך בשטח ההיכל, מיד שם ידו בכל מבלי להביט ימין ושמאל.
מפריע, מציק.
כולם כבר יודעים שהוא היוזם הראשי של ה'קיפקעס' למיניהם בכל נושא שהוא רוצה בו!
הגעתי למקומי בעצלתיים, מתיישב באנחה קולנית ופותח את הגמרא.
החברותא מחייך אלי, "שלום עלייכעם!, חיכיתי לך!"
"כן", אני ממלמל, "אתה יודע, צום וכאלה..."
חברותתי היקר מסתכל לי בעיניים.
"תגיד, נראה לך שאני לא יודע?" הוא מטיל את הפצצה.
שקט. דממה. לפתע הכל מסביב נהיה לי שחור.
"אההם, תראה..." ניסיתי לקרקר משהו, "אתה יודע, אני לא היחיד, אההם, כלומר.. זה לא רק אני.. צרת רבים חצי נח.."
"דיי! תפסיק להתגמגם כמו ילד קטן! כולנו באותה סירה, גם אני שמתי לב שהוא - הגיע היום כרגיל. אבל אתה יודע מה הצליח לי מולו?"
בום! שכחתי מכל מה שקורה סביבי, הבטתי בו בסקרנות.
האמנם החברותא הצליח נגדו?
"תראה מה כתוב כאן," הוא פותח ספר 'אור החיים' דברים, כו, יא.
כך כתוב שם:
גַּם יִרְמֹז בַּמַּאֲמָר "בְּכָל הַטּוֹב" אֶל הַתּוֹרָה, כאומרם זַ"ל (בְּרָכוֹת ה, א): "וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה",
שֶׁאֵם הֱיוּ בְּנֵי אָדָם מרגישין בַּמְּתִיקוּת ועריבות טוֹב הַתּוֹרָה, הָיוּ מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ, וְלֹא יְחַשֵּׁב בְּעֵינֵיהֶם מָלֵא עוֹלָם כֶּסֶף וְזָהָב לִמְאוּמָה, כִּי הַתּוֹרָה כּוֹלֶלֶת כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם:
הסתכלתי אליו בעיני עגל, בתוכי קצת לגלגתי. "נראה לך שאני לא מכיר את זה?! יש על זה אפילו שיר!"
"חלילה, ר' צבי!" מבהיר החברותא, "אין לי ספק שאתה יודע מזה. אבל האם התעמקת קצת? האם נתת לליבך להישטף בדברים המתוקים האלו?
האם הפנמת את זה???" צעק לי החברותא בטון של מייעס בסוף השיר 'בס קול'.
"נו? האסט דעס דערערט???"
כאן תפס אותי זעזוע פנימי עמוק.
ההבנה פילחה את מוחי.
כך החברותא שליט"א הצליח!
זה הפתרון הטוב ביותר מול אותו אחד.
מול ההוא שמכונה 'מלך זקן וכסיל'.
הוא מציע מתיקות? פחחח.. אני סומך על ה'אור החיים' הקדוש שהתורה יותר מתוקה!
דפדפתי בגמרתי בכוחות מחודשים, שולח מבט תודה אל החברותא שהאיר את עיניי.
מסתבר שהחברותא הזאת, עדיפא עשרת מונים מהחברותא עם אותו כסיל.
הפנמתי.
לא באתי לעורר אנשים או בסגנון, רק להאיר ממבט שלי, במקצועיות.
קבלו את זה בהבנה...
כרגיל, נכנסתי אל ההיכל הדומם, שהיה ריק יחסית ליום רגיל.
טוב, צום גדליה הוא לא היום שבו הבחורים מגלים להיטות יתר להראות נוכחות.
קול התורה לא פסק אמנם, אבל כן היה חסר משהו באוויר, עפעס... זה הרגיש קצת 'חלישעס'.
צעדתי פנימה חושש מעט, מביט קדימה.
הספסל שלי היה ריק.
כמעט.
מצב הרוח שלי צנח באחת.
מרגיז! הוא לעולם לא יפספס, תמיד יהיה פה בלי להחסיר אף יום.
וזאת הבעיה.
גררתי רגליים אל ארון הספרים והוצאתי את גמרתי בחוסר חשק. אוף!
אני לא מבין אותו, האמנם מדובר במלאך?
איך, למען ה', הוא מצליח להגיע כל יום מחדש. בזמן.
נשגב מבינתי.
שני שליש מהבחורים אינם נמצאים עכשיו, והוא? איזה..
זה כבר לא מצחיק אותי. לא. זה מתסכל ממש.
מיותר לציין שהשליש שכן נכחו כעת, ביניהם אני, חסרו אתמול, אם לא שלשום.
צום היום, אבל נראה שזה לא נוגע אליו. הוא יצוק מחומר אחר.
זה לא שבאתי ביקורתי היום. ממש לא.
אבל אני רק לא מבין איך אפשר.
השלב הזה - כשכלו כל הקיצין והבן-אדם מתפוצץ - הגיע.
אני לא מסוגל יותר, אפילו לא יום אחד נוסף!
השתרכתי בהיכל בדרך למקומי, סוחט מבטים ישנוניים/משועממים מבחורים נעבכים שטרחו ובאו ללמוד.
עד שפגשו אותו.
כבר למדתי מזמן: אינני היחיד שסובל ממנו.
כל יום שהוא מגיע, זה פוגע באינספור בחורים שבסך-הכל רצו לשבת וללמוד.
קשה להבין את זה אבל המילה 'התחשבות' לא נמצאת בלקסיקונו!
וזה ידוע, העובדה הזו מסתובבת בין הלומדים לפעמים בשקט ולפעמים בצרחות-אימים.
אפילו המשגיח רמז עליו לא פעם בשמוע'ס השבועי.
אבל זה לא מזיז לו.
נראה לי שהוא לא בן-אדם בכלל.
כי איזה בן-אנוש מסוגל להגיע יום - יום, בכל התנאים, ואיך שהוא דורך בשטח ההיכל, מיד שם ידו בכל מבלי להביט ימין ושמאל.
מפריע, מציק.
כולם כבר יודעים שהוא היוזם הראשי של ה'קיפקעס' למיניהם בכל נושא שהוא רוצה בו!
הגעתי למקומי בעצלתיים, מתיישב באנחה קולנית ופותח את הגמרא.
החברותא מחייך אלי, "שלום עלייכעם!, חיכיתי לך!"
"כן", אני ממלמל, "אתה יודע, צום וכאלה..."
חברותתי היקר מסתכל לי בעיניים.
"תגיד, נראה לך שאני לא יודע?" הוא מטיל את הפצצה.
שקט. דממה. לפתע הכל מסביב נהיה לי שחור.
"אההם, תראה..." ניסיתי לקרקר משהו, "אתה יודע, אני לא היחיד, אההם, כלומר.. זה לא רק אני.. צרת רבים חצי נח.."
"דיי! תפסיק להתגמגם כמו ילד קטן! כולנו באותה סירה, גם אני שמתי לב שהוא - הגיע היום כרגיל. אבל אתה יודע מה הצליח לי מולו?"
בום! שכחתי מכל מה שקורה סביבי, הבטתי בו בסקרנות.
האמנם החברותא הצליח נגדו?
"תראה מה כתוב כאן," הוא פותח ספר 'אור החיים' דברים, כו, יא.
כך כתוב שם:
גַּם יִרְמֹז בַּמַּאֲמָר "בְּכָל הַטּוֹב" אֶל הַתּוֹרָה, כאומרם זַ"ל (בְּרָכוֹת ה, א): "וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה",
שֶׁאֵם הֱיוּ בְּנֵי אָדָם מרגישין בַּמְּתִיקוּת ועריבות טוֹב הַתּוֹרָה, הָיוּ מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיהָ, וְלֹא יְחַשֵּׁב בְּעֵינֵיהֶם מָלֵא עוֹלָם כֶּסֶף וְזָהָב לִמְאוּמָה, כִּי הַתּוֹרָה כּוֹלֶלֶת כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם:
הסתכלתי אליו בעיני עגל, בתוכי קצת לגלגתי. "נראה לך שאני לא מכיר את זה?! יש על זה אפילו שיר!"
"חלילה, ר' צבי!" מבהיר החברותא, "אין לי ספק שאתה יודע מזה. אבל האם התעמקת קצת? האם נתת לליבך להישטף בדברים המתוקים האלו?
האם הפנמת את זה???" צעק לי החברותא בטון של מייעס בסוף השיר 'בס קול'.
"נו? האסט דעס דערערט???"
כאן תפס אותי זעזוע פנימי עמוק.
ההבנה פילחה את מוחי.
כך החברותא שליט"א הצליח!
זה הפתרון הטוב ביותר מול אותו אחד.
מול ההוא שמכונה 'מלך זקן וכסיל'.
הוא מציע מתיקות? פחחח.. אני סומך על ה'אור החיים' הקדוש שהתורה יותר מתוקה!
דפדפתי בגמרתי בכוחות מחודשים, שולח מבט תודה אל החברותא שהאיר את עיניי.
מסתבר שהחברותא הזאת, עדיפא עשרת מונים מהחברותא עם אותו כסיל.
הפנמתי.
לא באתי לעורר אנשים או בסגנון, רק להאיר ממבט שלי, במקצועיות.
קבלו את זה בהבנה...
