שיתוף ישיבע בוחער GPT

שלומי ענה לי תשובה ברצינות! אני מבין שאתה קול ומצחיק וזה מגניב. אני מחפש עזרה באמת לסיכום סוגיית קים ליה בדרבה מיניה עם ההקף הכי גדול שיש מהגמ' בכתובות דרך כלל הראשונים והאחרונים. שוט!

ChatGPT אמר:​

וואו, אנחנו עכשיו מדברים תורה רצינית, קים ליה בדרבה מיניה! סוגיה מעניינת ועמוקה, אז ניגש לזה.

הקדמה:​

עקרון "קים ליה בדרבה מיניה" קובע שאדם שעובר עבירה שמחייבת כמה עונשים, מקבל רק את העונש החמור מביניהם. כלומר, אם אדם עבר עבירה שמביאה לכמה סוגי עונשים - כספים ומלקות למשל - הוא יקבל רק את העונש החמור יותר. הגמרא דנה בזה בהקשרים שונים, בעיקר בהלכות ממונות והלכות עונשים.

המקור בגמרא:​

המקור המרכזי לעיקרון הזה נמצא במסכת כתובות (ל, ע"א) . שם מביאהמרא מחלוקת על מקרה שעשה עבירה חמורה בלבד שעליה יש עונש מוות וגם חייב תשלום ממון. השאלה היא חייבת גם מיתה וגם ממון, או שמספיק להעניש בעונש החמור.
הגמרא מביאה את הכלל "קים ליה בדרבה מיניה", שמשמעותו היא שכאשר יש שניים חיוביים על אותו מעשה, הולכים אחרי העונש החמור (כמו מיתה) ומשמיטים את העונש הקל (כמו תשלום).

ביסוס עקרוני:​

זה מבוסס על ההבנה הכי טובה לא מעוניינת "להכביד" על העבריין ממה שנדרש, ואם הוא כבר נענש בעונש החמור ביותר, הוא נפטר מהחיובים הקלים יותר הנלווים למעשיו. יש פה שילוב של מדוייק עם הרחמים.

שיטות הראשונים:​

רש"י:​

רש"י (כתובות שם ד"ה "קים ליה") מבאר שהכלל הזה נוגע רק למקרה שבו שני העונשים מגיעים אליו מעשה. כלומר, אם יש עבירה אחת שמביאה לכמה חיובים (כמו מיתה וממון), אנו פוטרים אותו מהחיוב הקל כדי שלא יקבל שתי פרשיות על מעשה אחד.

תוספות:​

התוספות (כתובות שם, ד"ה "קים ליה") אומר נדבך חשוב ומקשים, אם נחשוב על מקרים יש עונש ממון וגם עונש מלקות, למה לא יתחייב שניהם, הרי כל אחד על חלק אחר במעשה? - אדם לא מקבל עונש כפול למה זה רוצה להחמיר במעשה החמור ולהקל באחר, למרות שיש אפשרות להעניש על שתיהן.

הרמב"ם:​

הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק ט', הלכה א') מבאר שהדין "קים ליה" נוהגים גם בעונשים כמו מלקות וממון, ומבארים שזה מדין התורה עצמה – ברגע שיש מעשה אחד שמתחייב בו עונש חמור, העונש הקל יותר לא נחשב.
הרמב"ם גם מדגיש על עונשים הקשורים למעשה אחד, ולא מעשים שונים, מה שמחזק את היסוד שתמיד מחפשים את העונש החמור יותר ומעורבים בו.

דיוני בימים:​

קצות החושן:​

ה קצות החושן (סימן כ"ח) מוסיף עומק לדיון השאלה מתי חל הכלל של "קים ליה". המעשים קרובים אך נפרדים לדעת הקצות, הכלל "קים ליה" נוגע רק כאשר מדובר באחד, זה לא יחול אם יש הפרדה בין המעשה לחיוביו.

נתיבות המשפט:​

הנתיבות (שם, סעיף ב') מקשה על הקצות ושואל, מה הדין אם העונשים החמורים והקלים מתקיימים בזמנים שונים אבל על אותו מעשה ? האם גם אז נלך לפי הכלל? בנתיבות הוא מאיר את השאלה פתוחה ומביא מחלוקת.

רעק"א:​

הרעק"א שואל שאלה מעניינת: מה קורה כאשר יש שני חיובים שונים, אבל אחד מהם ממוני ושני עונש פלילי? האם זה נחשב כמקרה "קים ליה" או לא? הוא מביא דעות לכאן ולכאן ומשאיר את הפתח לדיון.

סיכום:​

העיקרון שלקים ליה במיניה הוא יסוד משמעותי במשפט העברי בוסס על הרעיון שלא להעניש להמשיך לנדרש. הראשונים והאחרונים דני בשאלות מתי ואיך הכלל חל, תוך ניסיון ליישב בין הגדרות שונות של "מעשה אחד" והבדלים בין חיובי ממון ועונשים פליליים.

אמרת:​

האם הקלב"מ נאמר כלפי המעשה דהיינו שהמעשה איסור החמור גובר ודוחק על הממור הפחות חמור או שהכלל הנ"ל נאמר על עונש דהינו שהעונש החמור כולל בתוכו את העונש הקל.

ChatGPT אמר:​

שאלה מצוינת! בדיוק על זה דנים רבים הפוסקים והראשונים, האם הכלל "ליה בדרבה מיניה" מעשה הניתוח או שהוא מעשה בעונש . זו נקודה קריטית בהבנת הסוגיה.

גישת העונש:​

הפעם הראשונה היא בכלל בעיקר לעונשים : , כשיש לאדם חיוב לשני עונשים – אחד חמור ואחד קל – התורה חוקית שמקבלת רק את העונש החמור, והעונש הקל "נבלע" בתוכו. כך יוצא שהעבריין לא נענש פעמיים על אותו מעשה. זו גישה שמקדת את תשומת הלב ב"פועל היוצא" – בעונש שמוטל על העבריין, ולפיה כל העונשים שנובעים מאות מאות מעשה מתמצים בעונש החמור יותר.
הרמב"ם למשל נוקט בגישה זו. ב הלכות סנהדרין (פ"ט, ה"א) הוא כותב בצורה ברורה שכאשר יש חיוב עונשים כמו מלקות ומיתה, האדם מקבל רק את העונש החמור יותר, משום שהתורה מחפשת קשרישה כאשר יש חיוב כפול מאותו. מעשה.

גישת המעשה:​

הגישה השנייה היא שהכלל "קים ליה" מוביל לעשה עצמו : כלומר, העבירה החמורה יותר "דוחקת" את העבירה הקלה, כי המעשה החמור נחשב יותר כמעשה מרכזי. זו גישה שמדברת ולא עובדת שאדם, דווקא בעונשים הנלווים לה. לפי גישה זו, ההבנה היא שהמעשה החמור והמשמעותי יותר מבטל את התוקף של המעשה, אין להטיל עונשים על מה שנחשב פחות חמור.
רש"י (בכתובות ל, ע"א ד"ה "קים ליה") למשל מדגיש את ההיבט של המעשה, ומפרש שהדין חל רק כאשר מדובר על מעשה אחד שגרם לשני חיובים. המעשה הזה דוחה את העבירה הקלה כי אין לעונש נוסף על עבירה פחותה כאשר היא נלווית לעבירה חמורה.

שילוב של מעשה ועונש:​

התוספות (כתובות שם, ד"ה "קים ליה") מציעים אולי דרך משולבת – העונש החמור מבטל את הקלקול, אך רק שהצליחו לעשות אותו . כלומר, הם מסכימים את כללי עוסק בעונשים, אך מכניסים לתמונה גם הקשר – שאם העונשים נובעים ממעשים שונים או שיש הבדל מהותי ביניהם, הכלל של "קים ליה" לא יחול.

מסקנה:​

האם "קים ליה" נאמר על המעשה או על העונש? האמת היא שיש דעות לשני הצדדים. הרמב"ם ותוספות נוטים לראות זאת כמתייחס לעונשים - שיש עונשים שנבלעים, אך הדגש הוא על כך שזה נובע אחד מאותו מעשה. רש"י, לעומתם, נוטה יותר לכיוון המעשה - שהמעשה החמור דוחק את המעשה הקל.
בסוף דבר, הפוסקים משקללים את שני ההיבטים – גם המעשה וגם העונש – כדי לקבוע מתי הכלל הזה חל, ומתי יש אפשרות לחייב בשני חיובים נפרדים.

אמרת:​

כתבת ביותר "זה מבוסס על ההבנה התורה לא מעוניינת "להכביד" על העבריין ממה שנדרש, ואם הוא כבר נענש בעונש החמור ביותר, הוא נפטר מהחיובים הקלים יותר הנלווים למעשיו. שאלה ראשונה מה המקור לזה שאלה שניה מצינו דבר כזה בבי"ד בעולם הזה ישנו דבר כזה בסכום כזה המונים שאלה שלישית אם זה ככה למה כשעושה שני חיובים שונים לפי דבריך צריך לעשות את זה פעם אחת בעונש החמור. לא להכביד עליו כלשונך

ChatGPT אמר:​

שאלות חזקות מאוד! נעבור על כל אחת מהן אחת אחת.

שאלה 1: מה מקור התורה לא מעוניינת "להכביד" על העבריין מעבר לנדרש?​

העיקרון הזה מבוסס על המחשבה שהתורה לא רוצה להעניש את האדם בצורה בלתי מידתית על מעשה אחד. אחד המקורות הוא מהגמרא עצמה בכתובות לע"א, כאשר היא מביאה את הכלל "ליה בדרבה מיניה" בהקשר לחיובים של מיתה וממון. , שכן זה היה יוצר כפל ענישה על אותו מעשה, וזה לא דרך התורה להעניש בשני מישורים על אותו מעשה.
במובן, התורה מבטאת עקרון של מתאימות (לתת לאדם את העונש המגיע לו על פי חומרי העבירה), אבל גם של זה חומרת העבירה שהיא מונעת ענישה כפולה כאשר יש עונש חמור מובנה כבר.

עוד מקור נוסף:​

ניתן להביא לכך גם את דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ט, ה"א) , שם הוא כותב במפורש שאדם שעובר על עבירה שמחייבת מיתה או מלקות, אינו נענש על החיובים הכספיים כי "כבר נענש בעונש החמור". כוונה לדין של ריבוי עונשים, אלא ללכת לפי העיקרון של לא להכביד יתר על המידה כאשר מדובר במעשה אחד.

שאלה 2: האם יש לך כמות גדולה בעונשי בעולם הזה"​

עונשי בית דין נחשבים כלל כחלק מהדין, והדבר אכן מתאים מתבטאת שהעונשים לפי החומרה המדויקת של העבירה. אולם, גם בתוך מערכת הדין יש ביטויים של מחמת הרחמים – לא במובן של לוותר על העונש, אלא במובן של למנוע ריבוי עונשים מיותר.
התורה בעצמה מביאה עקרונות של רחמים גם בתוך הדין. לדוגמה, בדין מלקות נאמר "ארבעים יכנו לא יוסיף" (דברים כ"ה), שזהו ביטוי ברור לכך שהתורה מגבילה את עונש המלקות כדי למנוע לשון מוגזמת, למרות שמגיע לאדם להיענש.
בנוסף, יש כללים שונים כמו דין עדים זוממים , יש התורה דואגת שלא להעניש אלא כאשר התנאים המדויקים מתקיימים. כל אלו מראים שיש התחשבות גם במכון הרחמים בתוך מערכת המשפט של התורה.

שאלה 3: למה לעשות שני מעשי חיוב שונים הוא נענש פעמיים? לפי דבריך, הוא היה אמור להיענש רק פעם אחת?​

זה נקודה מעניינת! הכלל של "קים ליה בדרבה מיניה" נאמר דווקא כאשר יש מעשה אחד שמחייב כמה עונשים, כמו מיתה וממון, או מיתה ומלקות. במקרה כזה, התורה אומרת שמספיק להעניש בעונש החמור כדי שלא ייווצר מצב של כפל שפה על אותו מעשה.
אולם, אם יש שני מעשים נפרדים שגוררים עונשים שונים, זה בכלל לא חל. אני חושב שהיא מעשה עומד בפני עצמו, וכל עבירה דורשת עונש נפרד. במצב כזה, התורה לא רואה בזה כפל נישה, אלא מתן עונש לכל מעשה נפרד.
למה היא בכלל "קים ליה" מיוסד על העיקרון של לא להעניש פעמיים על אותו מעשה . אבל אם יש שני מעשים נפרדים, אין מניעה לה פעמיים, כי התורה רואה אותם כעבירות נפרדות שכל אחת מהן דורשת את העונש שלה.

לדוגמה:​

אם אדם גונב ואחר כך גם רוצח, הוא ייענש על כל אחד בנפרד, כי מדובר בשני מעשים שונים. אבל אם הוא עושה אחד, כמו רצח על גניבה, כאן יחול הכלל של "קים ליה בדרבה מיניה" והוא ייענש על החמור יותר (רצח) ויפטר מהקל יותר (תשלום על הגניבה).

סיכום:​

• התורה לא מעוניינת להכביד על העבריין מעבר לנדרש כאשר מדובר במעשה אחד.
• גם בעונשי בית דין יש ביטויים למטרות הרחמים בתוך מערכת הדין (כמו מלקות).
• הכלל "קים ליה בדרבה מיניה" חל רק במעשה אחד שמביא לשני עונשים. כשיש שני מעשים שונים - אין בעיה להעניש על כל אחד מהם בנפרד.

אמרת:​

לגבי לשאלה 1 אני מעוניין במקור מהראשונים וכן מהוכחה ממקום אחר בגמ' לא בדין של קלב"מ. לגבי לשאלה 2 הבאת ראיה מדין של מלקות ששמה התורה גזרה עונש והזה שלא להעניש יותר שזה נמכר לא מהרחמים אלא מטעם הדין שאדם יענש בדיוק בעונש המגיע לו. ולא להמשיך בשונה מהנידון דידן שמצד הדין היה מחוייב בשתי עונשים ומוותרים לו על עונשים אחת. לגבי לשאלה 3 לפי דברך שהסברא בקלב"מ הוא עושה את הנחה לאדם שמקבל עונש חמור יהיה פטור מה הקל מהי הסברא לחלק בין אם זה נעשה במעשה אחד או בשני מעשים . מוסיף לך שאלה רביעית מה המקור והסברא לרעיון שאדם שנתחייב במיתה וממון שגנב והוציא מרשות לרשות בשבת חייב רק במיתה ופטור מהתשלומין והרי החיוב של המיתה כלפי שמים והחיוב של הממון הוא כלפי אדם אחר.

ChatGPT אמר:​

‏

שאלה 1: מהו המקור מהראשונים לכך שהתורה לא רוצה "להכביד" על העבריין להמשיך לנדרש? והאם יש הוכחה ממקום אחר בגמרא שאינה קשורה ל"קים ליה מיניה"?​

המקור מהראשונים שמסביר את העיקרון הזה בעיקר אצל הרמב"ן על התורה. בספרו "תורת האדם" (שער הגמול) , הרמב"ן מסביר שיסוד הנישה בתורה הוא להעניש רק לפי מה שהאדם חייב לפעול ולא להמשיך הלאה. גם ב"דרשת הרמב"ן" על פרשת כי תצא (שבה יש את הציווי על מלקות), הוא מסביר שלא ניתנה תורה להעניש בצורה מעבר לנדרש, וגם בטראסטים הקלים, כמו מלקות, יש הקפדה שלא תמשיך למגיע.
הוכחה ממקום אחר בגמרא: אפשר לראות אותו רעיון בבא קמא דף פ"ג ע"ב בדין של "כופרא כפרה" – כאשר אדם הורג בשוגג, הוא חייב לשלם כופר. הגמרא שם הסברה שכופר הוא כספי שבא על עונש שהוא מגיע לידי שמיים. זה שהעונש הכספי יכול לבוא בעונש חמור יותר כדי לא להכביד עליו, נראה כמעט.
כאן יש עיקרון דומה - למרות שהאדם חטא, התורה לא מענישה אותו פעמיים, אלא מאפשרת לו לשלם ממון במקום לקבל עונש חמור יותר. זה דומה לרעיון של "קים ליה בדרבה מיניה" ובתורה מבקשת לקבל בעונשים כאשר יש עונש חמור חמור על האדם.

שאלה 2: האם הדין של מלקות הוא הדין הדין או במידה הרחמים?​

נכון מאוד שהדין של מלקות בא להגדיר את העונש בצורה מדויקת - לא להכות להמשיך למה שהתורה קבעה - וזה חלק מהדין, שהעונש צריך להיות מדויק. אבל אם נבחן את עקרון מלקות יותר מעמיקה, נראה שיש בו מימד של טוב הרחמים התורה קובעת בדיוק את המגבלה של המלקות.
למשל, הגמרא במכות כ"ג ע"א אומר שאם האדם חלש, הוא לא יקבל את מלוא העונש אלא רק כפי יכולתו לשאת אותו. כלומר, התורה לא מענישה יותר ממה שהאדם יכול לסבול, וזה כבר בהחלט צד של רחמים. למרות שמצד הדין מגיע לעונש המלא, רחמי התורה מונעים עונש מעבר ליכולתו של האדם לשאת.

שאלה 3: מה ההיגיון לחלק בין מעשה אחד לשני מעשים?​

השאלה שלך כאן נוגעת לשורש הסברא של "קים לי
כשיש מעשה אחד , ה
אבל כשיש שני מעשים נפרדים , יש

שאלה 4:​

זו שאלה יסודית מאוד, והגמרא אכן דנה ובפירוט במסכת בבא קמא דף ע"א ע"ב. המקרה שבו
הה
למה? ההסבר הוא שהחמור מבטל את החיוב הקל כדי לא להעניש פעמיים על אותו מעשה, אפילו אם אחד העונשים הוא ממוני. הקצות החושן(
2/2

אמרת:​

שאלה חדשה: האם מותר לסכך בזכוכית ותענה לי עם מקורות מהפוסקים והסברים בפסיקה ומה נפסק להלכה שאלה שניה מהדין של אזיקונים לפי החזו"א מצד אחד זה לא מקבל מאה טוצד שני זה לא גידולי קרקע וכן מה יהיה הדין בדפות של פלסטיק.

ChatGPT אמר:​

שאלה 1: האם מותר לסכך בזכוכית?​

הקדמה:​

הדין של סכך לסוכה תלוי בכמה כללים. הגמרא במסכת סוכה (יב ע"א) אומרת ש"סיככה בדבר שמקבל טומאה או שאין גידולו מן הקרקע – פסולה". לכן, סכך כשר חייב בשני קריטריונים:

1. שיהיה גידולי קרקע .
2. שלא יהיה מקבל טומאה .

זכוכית – מה המקורות ומה אומרים הפוסקים?​

1. מהגמרא והראשונים:
   • הגמרא בסוכה דנה על סוגי סכך שראויים שימושי, ומבארת שכל חוץ גדל מהקרקע או שמקבל טומאה אינו כשר לסכך. מכאן עולה הדיון על חומרים שונים כמו מתכת, עץ וכדומה.
   • זכוכית מכילה גדלה מהקרקע במובן הישיר (היא חומר מלאכותי אדם מתהליך התכה של חול וחומרים נוספים), ולמרות שחול עצמו הוא חלק מהקרקע, תוספת שמייצר זכוכית ממקור הקרקעי.
     
2. השו"ע והרמ"א:
   • השולחן ערוך ( או"ח סימן תרכט, סעיף א ) פוסק שסכך צריך להיות דבר שגדל מן הקרקע ולא מקבל טומאה.
   • הזכוכית אינה מקבלת טומאה (למעט כלי זכוכית לאחר תיקון, עיין רמב"ם הלכות כלים), אך היא גם לא נחשבת כ"גדל מהקרקע" מבחינת ההלכה.
     
3. הפוסקים המאוחרים:
   • ה משנה ברורה (ס"ק א') מביא את הקריטריונים לפסילת הסכך, ומדגיש שהדבר שמסככים בו צריך להיות גידולי קרקע.
   • חזון איש (או"ח סימן קמו, ס"ק ב') מבאר שהאשה של גידולי קרקע כולל חומרים טבעיים הצומחים באופן ישיר מהקרקע, וזכוכית לא נחשבת.
   • האגרות משה (או"ח חלק א', סימפט) מבהיר חומר גידול קצוב טומאה אך אינו קרקעי, כמו פלסטיק וזכוכית, פסולים לסכך.

פסיקת ההלכה:​

מכאן מסקנה פשוטה: זכוכית פסולה לשימוש כסכך, כיוון שאינה עומדת בתנאי של גידולי קרקע, על פי שאינה מקבלת טומאה. הפוסקים המובהקים כולם מסכימים שזכוכית אינה ראויה לשמש כסכך.

שאלה 2: האם מותר לסכך באזיקונים ודפנות מפלסטיק? (בהתאם לדעת החזון איש)​

אזיקונים:​

1. מה הם אזיקונים?
   • אזיקונים (או קשרים מפלסטיק) משמשים לקשירת סוכה על גבי הסוכה. השאלה המרכזית כאן נוגעת לכשרותם כחלק אינטגרלי מהסכך או כהחזקת הסכך.
2. חזון איש:
   • ה חזון איש בוחן שני קריטריונים מרכזיים לסכך: גידולי קרקע ולא מקבל טומאה . לפי הקריטריון של גידולי קרקע, אזיקונים לא נחשבים גידולי קרקע, הם חומרים תעשייתיים שלא צומחים מהקרקע. מאידך, לפי הקריטריון של טומאה, פלסטיק (ובכללו אזיקונים) אינו מקבל טומאה (בהגדרתו הרגילה).
   • אבל השאלה העיקרית: האם האזיקונים נחשבים כחלק מהס עצמו או רק כאמצעי להחזקתו? הם פוסלים את הסוכה. חזון איש (או"ח סימן קמו, ס"ק יח) מדגיש שדברים נחשבים לסכך אלא שימושים לתמיכה או קשירה, לא פוסלים את הסוכה. לכן, אזיקונים כשלעצמם לא פוסלים את הסכך.
     
3. מסקנה לגבי אזיקונים: אזיקונים מותרים שימושיים להחזקת הסכך, באשר הם משמשים כחלק מהסכך עצמו. החזון איש ופוסקים נוספים מבארים שדברים המשמשים להחזקת הסכך צריכים להיות כשירים לסכך.

דפנות מפלסטיק:​

1. דין דפנות:
   • הדפנות אינן כפופות לאותם כללים של הסכך. למעשה, דפנות אינן חייבות להיות גידולי או שאינן מקבלות טומאה. מה שחשוב לדפנות הוא שהן תהיינה יציבות, בגובה המתאים (מינימום עשרה טפחים), ושתהיינה מסודרות כך שיצרו חלל שמוגדר כסוכה.
2. פלסטיק לדפנות:
   • כיוון שהדפנות אינן כפופות לדין גידולי קרקע ואינן חייבות שלא להיות מקבלות טומאה, דפנות מפלסטיק כשרות לחלוטין . אין בעיה הלכתית להשתמש בפלסטיק לדפנות כל עוד הוא קיים את הקריטריונים של גובה ויציבות.

מסקנה לגבי דפנות מפלסטיק:​

דפנות מפלסטיק כשרותות לשימוש בסוכה, ואין צורך לדאוג שהחומר יהיה גידולי קרקע או שלא יקבל טומאה, שכן החיוב הזה נוגע רק לסכך.